הצגת מקרה: ״החשפן״
אציג את הטיפול ברמי. חשוב לציין שקיבלתי מרמי עוד במהלך הטיפול אישור להציג את הטיפול בו בפני ציבור של אנשי מקצוע, ועל כך, כמו על כל הטיפול, אני מודה לו. בנוסף, כל הפרטים המזהים בדויים ומוסווים היטב.
זה היה ערב חורף תל אביבי קודר וסוער. גבר צעיר חומק לחדרי כמו חיה נרדפת, משאיר אחריו עקבות בוץ. מתכרבל בכורסא בדובון צבאי. שיערו נוטף גשם, עיניו דומעות, אפו נוזל, וכך גם נשפכות מילותיו: "יש לי בעייה נפשית איומה. דוחה. זה כמו סרטן, שורף אותי". הוא רועד, וגם אני, מעט מצטערת שקבעתי איתו לשעה מאוחרת.
רמי מתקשה להמשיך. הוא נראה חרד ולחוץ, ואני מרגיעה "החדר הזה הוא מקלט בשבילך, אני לא פה בשביל לשפוט או להעניש אותך" ורמי מעז לשתף. בשנים האחרונות, במיוחד לאחר פרידה, הוא משוטט בלילות, וכאשר רואה אישה, רצוי נעימה ואימהית, הוא חושף עצמו בפניה, ומאונן. היא נבהלת ונסוגה. "איך זה מרגיש?” ברגע המעשה הוא חווה "התפרקות", אך כלל לא מהסיפוק המיני, כמו מפורקן של מתח נפשי. הוא מצליח ברגע החשיפה להפוך לרובוט, מתנתק מעצמו ומכל תחושה. אך כשחוזר הביתה, לחדרו השכור בדרום העיר, הכאב מכה יחד בושה ואשמה. הוא נגעל מגופו, מתקלח ומתקרצף עד זוב דם. המעשים שהחלו בנעוריו, מתגברים, וגם הסבל הולך וגדל עד כדי רצון למות. אני "מת-חי" מעיד על עצמו, או חי שמגיע לו למות.
רמי הוא נהג מונית, הוא אמנם עבד מספר שנים כמסזיסט באילת, אך אווירת הפתוי, עם התיירות שחשקו בו, דחתה אותו. הנהיגה האלמונית בתל-אביב, סביב השעון, עוזרת להתקיים ב"טייס אוטומטי", מנותק ושקוף. בשאר הזמן עמל על פיתוח הגוף, מנסה לשלוט כך בדחפיו. קשרים חברתיים כמעט אין, וקשרים רומנטים רק מזדמנים. הוא שולל שעבר טראומה מינית, וכשאני מגששת לגבי התנהגות פרוורטית או אלימה אחרת הוא מגיב: "חס וחלילה"..
לשאלתי מדוע פנה כעת לטיפול, סיפר כי בארוע האחרון שחשף את עצמו, האישה לא ברחה כרגיל, אלא הישירה מבט, ופרצה בצחוק. צחוק קר ולועג. בזעזוע התעורר ממצב הרובוט, ברח מהמקום, והחליט לראשונה לנסות לעזור לעצמו.
הסבל של רמי מסעיר ומגייס, החיפוש הטרגי שלו אחר דמות אם מעורר בי התמסרות אימהית ראשונית. אני חווה כלפיו חמלה עזה שעולה אף על הסקרנות והמשיכה שקיימת בי לגבי סטיות מיניות. בה בעת אני דואגת אם יש לי כלים לעזור ואם לא תשתחזר בחדר דרמה של סטייה ואלימות. האם אדע לשמור עליו? האם אצטרך לשמור על החברה מפניו? האם אדע לשמור על עצמי?
בסיום פגישתנו אני מחזקת את רמי על פנייתו לטיפול ועל גילוי הלב, ומזמינה אותו להמשיך פעמיים בשבוע כדי לחוות מקום בטוח והכלה. הוא נענה בהכרת תודה ואף אומר ”זה בטח לא קל בשבילך”. תגובתו, המפתיעה ביכולת לראות את האחר, מגבירה את חמלתי ואת הרצון להושיט לו יד.
כשהדלת נסגרת אחריו אני מבחינה בערימת הטישו הספוג שהותיר על השולחן. אני מרימה אותה בקצות הציפורניים, זורקת לאסלה ומורידה את המים.
בימים הספורים בין פגישתנו הראשונה לשנייה, רמי שוב ביצע חשיפה לילית, והפעם לראשונה נתפס, או אולי איפשר לעצמו להיתפס. נפתח לו תיק והוא נשלח הביתה להמתין למשפטו.
תחילת הטפול קפוצה. רמי חשדן ומבוייש, כחיה נרדפת מתגנב לחדר ובסיום חומק החוצה. לא לוקח מקום. מגמגם רגשות גולמיים, זכרונו מעורפל. אני חשה שהתגלגל לפתחי מין ילד ג'ונגל, פראי ופיזי, נוהם בדיבור פנימי שלא נועד לתקשורת, שחי בתודעת הישרדות חייתית ללא מרחב קיום מנטלי או רצף של עבר הווה ועתיד.
אני ניגשת אל ילד הזאבים הזה באיטיות ובעדינות, שלא להבהילו, מאפקת את סקרנותי, מציעה לו מראה נפשית ליסוריו, ומהדהדת את שפתו הפיזית בהמהומים, חיוך, רכינת גוף. מציעה הרבה טישו רך ונקי לשטפון הדמעות והנזלת.
לצד הקירבה לרמי, התעורר בי צורך להעמיד חיץ שקוף בינינו, בדמיוני, כמו הזכוכית המחוסמת המצויה בין הנהג לנוסע במוניות ניו-יורק. לראות בו "אחר”, מרתק ככל שיהיה, זר. הייתי מתוחה בפגישות וביניהן, דואגת מה מעשיו בלילות. חשה את כאבו, אבל כמו גוף זר בתוכי. יצירת החזקה טיפולית עבור רמי נתמכה מאד בטיפול האישי שלי, בו חוויתי מסע, ואני מודה לרמי על כך, אל המיניות שלי וגוונים חריגים בה. (אלמלא היה בי יצר מציצני סביר שלא הייתי בוחרת במקצוע הפסיכולוגיה, ואלמלא היצר אקסהביציוניסטי לא היה קם האתר שבו אתם קוראים עכשיו..). מגע עם המיניות המוקצה, לעיתים אלימה, שבי, ועם צרכים וחוסרים שמזינים אותה, אפשר לי בהדרגה לחוש ולהכיל את רמי בתוכי, ולהמיס את מחיצת הזרות והחשדנות שצבעה את ראשית הטיפול, ואת יחסיו של רמי עם העולם.
לאט ובעדינות אנו וקלפים קליפות של זכרון, ספוגות ברשמי חושים של מגע, כאב פיזי, ריחות:
רמי נולד בעכו, בן לאב קצב בעל דוכן בשוק, שעבד כמציל בחודשי הקיץ. האב יליד מרוקו, יתום שגודל ע"י דודיו בסביבה קשת יום. הוא נפטר כאשר רמי היה בן 14. אימו של רמי אחות במחלקת ילדים. היא בת יחידה, דור שני לניצולי שואה שחיו בעוני מחפיר. הסבים לא דיברו על הטראומות שלהם אך רמי זוכר את ביתם כמסריח, מפחיד ומדכא. רמי קרוי על שם סבא רבא, שניספה באושוויץ. לרמי אחות גדולה, נשואה עם ילדים, עימה כמעט אינו בקשר.
ילדותו של רמי עמדה בצל התעללות קשה, בשפתו של ויניקוט רצופה impingements אלימים לרצף ההוויה. אביו, המצטייר כענק מפלצתי, היה מכה אותו בזעם בכל הגוף, מצליף עם חגורה, מנופף בסכין הקצבים. המכות תמיד ניחתו בהפתעה משפילה. "הוא היה מרביץ לי כמו גבר לגבר, לא כמו אבא לילד", אומר וגופו מתכווץ ונרתע, כאילו חי את המכות מחדש. את החבורות הסתיר, או תרץ כנפילות, דבר שנראה טבעי לסביבה, שכן רמי היה ילד טבע פראי, שהירבה להבריז מבית ספר, ולהסתובב בשדות, עם סוסים וחמורים. מרדנותו תמיד היתה, לפי ויניקוט, אזור של תקוה וקריאה לעזרה. ואכן תמיד נמצא שם מורה, מדריך נוער, שוטר, או בצבא מפקד, שזיהה את מצוקתו ואימץ אותו כדמות אב. לאחר השרות נסע לתאילנד, שוטט בה אבוד, נע ונד, שוכב עם נשים וזונות מקומיות ללא קונדום, ספק ירא ספק כמה להידבק באיידס. מין, כך הבנו יחד, הוא גם יצר חיים וגם יצר מוות בשביל רמי.
אמא היתה חלשה, חסרת אונים, אך אהובה מאד מאד על רמי. גם היא חטפה מהאב, אך לא העזה להתנגד או לעזוב, והעדיפה לעבוד משמרות כפולות וכך להעדר מהבית. כשאני מציעה, שאולי כעס על אמא שלא היתה נוכחת או מגוננת, אומר שלהפך, הוא הרגיש אחריות עליה, ואפילו חש אשם על כך שהוא לא הגן עליה מפני אבא. אני מזהה לראשונה שבילד האבוד יש גם ילד הורי שנאלץ לדאוג לשלומה הפיזי והנפשי של אימו.
כשאני משקפת את הקשר המיוחד בינו לאמא רמי כמו מגרגר בהנאה. נפרש זכרון: הוא היה עושה פיפי במיטה עד גיל מבוגר. היה חולם ששוחה בבריכה חמימה, אך מתעורר במיטה רטובה וקרה. בתסכול היה מתגנב למיטה של אמא, בזמן שאבא משוטט בלילות. הוא היה מתכרבל בחיקה מריח את העור המתוק וחש את נשימותיה, ואת מגע הפיז'מה הרך. היא מחבקת אותו מתוך שינה ומצמידה אותו אליה. כשאבא היה חוזר, היה מעיף את רמי מהמיטה בבעיטה. רמי שוקע בכורסא כמו הפעוט שמחפש חיק להתכרבל בו. אני חשה את המרחק בין הכורסאות שלנו כמלאכותי ולא נסבל. הוא בוכה ופניו מתעוותות כשנזכר בגרוש המשפיל מהמיטה, הגרוש מגן עדן. הצעתי, שכך למד לחוש שהמשאלה שלו למגע והגנה היא סוטה, ושיחסיו עם אימו, ואולי עם נשים בכלל מלוכלכים ואסורים. זהו סוף פגישתנו, וכשאני מלווה אותו לדלת, עיניו עדיין רטובות וכולו רועד. לא רציתי לשחזר את חוויית הקריעה מהמקום הבטוח, ואולי גם הייתי לרגע לאמא מגוננת, מפתה, כשמצאתי עצמי שמה קלות את ידי על כתפו. עורו היה מחוספס ומיוזע, כמו עור של לטאה.
כשרמי היה בן 12, אביו חלה בסרטן בקיבה. קיבתו נכרתה ותוך זמן קצר הפך הגבר גדל הגוף לשלד מהלך. כשבועיים לפני מותו כשהיה "שק עצמות" שוב ניסה להרביץ לרמי, אך רמי השיב לראשונה בחייו מכות לאביו, שמוטטו אותו. מות האב הסב לו שמחה והקלה. כחצי שנה לאחר מכן, כשהוא בן 14, התפרץ לפתע האקסהביצויוניזם, בתחושה ששטן מהשמיים שולט ומתעלל בו.
אני מנסה להבין עם רמי את הסמיכות. מגששת, אולי חש אשמה על כך שמוטט את אבא במכות, שאולי זרזו את מותו? אולי כך מעניש את עצמו? אולי מעניש את אמא ואת כל עולם הנשים שלא ראו, שלא שמרו? ואם כן, למה העונש הזה?
אני מזמינה את רמי לאסוציאציות בנושא, כל מה שעולה..
והוא נזכר.. “כשהייתי בן תשע, עשיתי שוב פיפי במיטה. קמתי לעבור למיטה של אמא, אבל בחושך פתאום ראיתי את אבא עומד דבוק לדלת של החדר אמבטיה, גיליתי שאבא מציץ דרך חור בדלת. הוא הציץ לאחותי מתקלחת דרך חור מוסתר שקדח בדלת", "או.. קשה נורא, מה הרגשת? מה עבר עלייך?", "הייתי מזועזע אבל איכשהו גם לא מופתע, פניתי לאמא, וגם היא לא נראתה מופתעת. נראה לי שהיא ידעה על התעללות חמורה יותר באחותי, אבל היא לא יכלה לעשות כלום כי הוא איים עליה ברצח והתאבדות אם היא תעזוב אותו".
אני אומרת "אבא אולי מת אבל עדיין חי". רמי מתחבר. "כן, אבא, זה השטן בשמיים שגורם לי לעשות את זה, גם אחרי שנקבר ממשיך להתעלל בי”. אני מוסיפה, "ואולי זו הדרך שלך להמשיך לשמור איתו על קשר, הוא מציץ עלייך מחור בשמיים”. רמי שותק.
תחושת הבטחון הנבנית בחדר, לצד החוויה שהסטייה נעלמה כלא היתה, מעוררות האדרה עזה. רמי מכנה אותי "המושיעה שלי", ״הרבנית שלי״, עיניו נתלות בעיניי, גופו נע כצל לגופי, מסכים מייד וממלמל כהד את מילותי, כמו תפילה. מה שבתחילה היה נעים ומחמיא הופך במהירה ללופת. ה״מירורינג״ הנפשי שאני הענקתי לרמי, הומר בתגובות חיקוי שלו אותי. מרחב הביניים של החוויה מצטמצם והאווירה בחדר דביקה ומגבילה. מתוך צורך לנשום ניסיתי לייצר מעט נפרדות, למשל בנימה מעט עוקצנית שיקפתי "אתה חייב שתהייה התאמה מלאה בינינו, שנהייה בדיוק באותו ראש" על כך הגיב "בדיוק! הוצאת לי את המילים מהפה!".
חוויתי את יחסו המאדיר כפרוורטי. מחפיץ. הוא לא רואה אותי כאנושית, כאשה, מאלץ אותי לאיזור הפנטזיה האומניפוטנטית של שטנים מול מלאכים, מתעללים מול מושיעים, נצמד אלי כפי שנצמד לגוף אימו בלילות. בעזרת הדרכה, שהיתה חיונית כבלוני חמצן, הבנתי שכך רמי משתף בחוויות מחיקה וחיפצון שהוא עבר כילד, ולמעשה גם ביחס המאדיר שסבל ממנו, כאשר שני הוריו ראו בו גבר בעל כורחו. אימו כבן זוג חלופי ומגונן עליה, ואביו כגבר יריב. חשתי כעת את עוצמת התקווה והצורך הנואש של רמי להתמזג בדמות מיטיבה ומגע לא פוצע, ויכולתי להדהד "כמה חשוב לך היום לחוות מבט שרואה אותך, ולא מבט שמציץ ופוגע. לחוש שאתה מוחזק בידיים טובות, לא ידיים שומטות או פוצעות".
והנה הגיע הקיץ, ואיתו ניחוחות חדשים. בחדר נפתח ערוץ תקשורת נוסף. אני מתחילה להריח את רמי, ומפגישה לפגישה ריחו נהייה עז יותר, חמוץ וחריף. בגלל שהוא מבקש מזגן, החלונות אטומים. אני מדמיינת את תנועת האוויר הדחוס עוברת בין הגופים שלנו בחלל הסגור, מתוכו לתוכי מתוכי לתוכו, מרגישה בתוך מערות האף והריאות שלי מולקולות שנדפו מגופו.
יותר ויותר אני חשה חנוקה ומותקפת, חוששת שאולי הדחפים גואים והסטייה תחזור. מזדהה עם סבל נוסעיו ששבויים במוניתו, ומצטערת בשביל רמי שבודאי יוצר דחייה כלפיו. תוהה מתוך רגש אימהי, האם לא כדאי שאכוון אותו בעדינות להיות נקי יותר ומקובל חברתית, אם שנינו לא צריכים שאשים גבול ואשמור על עצמי מפני המתקפה. אך בכל זאת משתהה, עצם ההרהור עוזר לי, מנסה להיות עם הקומוניקציה הריחנית הזו. אני נזכרת בחוויה של גידול ילדיי הפעוטים, כמה אהבתי להסניף את עורם, את זיעתם, וכמה המפגש החושי לימד אותי על מצבם וקשר בינינו. שערתי שסוג כזה של התכווננות אימהית היה כה חסר לרמי בינקותו.
התכווננתי להכיר את רמי עם חוש הריח. מה מספרים לי הריחות: ריח המצוקה, ההזנחה, הבדידות? ריח האלימות? ריח המחלה והריקבון של אבא? ריחות אושוויץ של סביו? ריחה של מיניות חייתית? ככל ש"האזנתי" יותר לריח, כך תחושות הגועל והחנק פחתו, ולמדתי להכיר את שפת הריחות.. נדמה לי שאפילו יכולתי לשער את מצב הרוח של רמי עפ”י ריחו החריף בחדר המדרגות, המבשר על בואו. הריחות נשזרו בשיחות, כחלק מהאסוציאציות החופשיות.
יום אחד הוא מספר "תשמעי, נוסעת שאלה אותי אם אני מכיר את הפרסומת לדיאודורנט, שכל הבנות נדבקות לבחור ששם אותו, ואם אני מכיר את הדאודורנט הזה כי הוא מעולה והיא מאד ממליצה עליו. את חושבת שהיא ניסתה לרמוז לי משהו?” אני מעודדת אותו לספר מה עלה בו, והוא שואל ישירות "בעינייך יש לי ריח מוזר? את מריחה את הזיעה שלי?” אני מחייכת במבוכה ואומרת,
"יש לך נוכחות, והיא מורגשת...”.
רמי מגיב בפליאה, והקלה. "תראי" הוא אומר "נכון שזה לא הכי נעים לשמוע, אבל זה גם כן נעים”. "למה אתה מתכוון?" "תמיד אמרו לי להתרחץ יותר, אבל חשבתי שסתם מנסים להשתלט עלי. לא האמנתי שבאמת יש לי ריח". תסביר עוד? "להיות עם ריח זה להיות קיים. אני לא מאמין שאני באמת קיים. שאפשר להרגיש אותי" . אני אומרת: “להשאיר סימן של ריח זה להשאיר רישום בעולם השפעה על אחרים". “כן. נעים לי שמריחים אותי. זה נותן לי להרגיש אמיתי. ”
פירשתי: "אולי לאורך חייך הגוף שלך הפריש סימנים לקיום שלך. הפיפי, הזיעה, הדמעות, הזרע, כולם עוטפים אותך, ומסמנים לעולם – תרגישו אותי, תריחו אותי, אני קיים. גם אם נבהלים ממך או נרתעים ממך, לפחות אתה יודע, אני מורגש, אני חי, אני אמיתי!”
בעקבות הפגישה רמי החל להגיע הרבה יותר נקי ומטופח, גאה בריח הסבון, השמפו והדיאודורנט המומלץ, כמובן. "את מריחה, את מריחה?". החיה הפצועה הפכה לנגד עיניי לעלם נאה, עצמי אמיתי בדמות גבר חסון בן 26, כמעט היה קשה שלא להידבק אליו, כמו בפרסומת..
כעת אבא היה לנושא מרכזי, ובדמותו מסתמן שינוי. כוחו ומימדיו תוארו כעת בהערצה. למשל, רמי מתאר כיצד באיווחת סכין הצליח לשסף פרה שלמה, ובאותה נשימה נזכר בקנאת הילדים בעכו על היותו הבן של המציל הענק, המיתולוגי. באוזניי, אבא מופיע, עדיין בפיצול, הן כרוצח והן כמציל. אני מנסה לשאת יחדיו את קטבי החוויה, כשאני מתייחסת באמפתיה הן לתחושת הקורבן חסר האונים בהזדהות של רמי עם הפרה הקרועה, והן למשאלה להיות חזק וכל-יכול כמו אבא.
רמי משיב באסוציאציה: "כשבא לי להתנפח, אני מרים משקולות ענקיות, מעל ומעבר ליכולת שלי. את יודעת איך שריר מתנפח? המאמץ המוגזם גורם לקרעים קטנים בשריר. כדי לאחות את הקרעים השריר בונה מיד רקמות חדשות, וכך הוא מתנפח". "נשמע מאד כואב”.. אני מגיבה .. "כואב מאד”, הוא מחייך, "אבל תוך שבועיים אני מכפיל את עצמי כי ירשתי את הגוף של אבא".
ההזדהות עם אבא כנראה מאד מאיימת ומפרקת. מתחילה תנועה של רגרסיה למצב עצמי מפורק, אבוד. רמי מביט בתמונת קולאז' על הקיר ואומר "זה נראה כמו חלקי גוף מפוזרים, ככה אני מפורק מפוזר לא מחובר לשום דבר”. לפגישות הבאות הוא מגיע ירוד, מדוכדך, "זו רק אשלייה שיושב מולך בנאדם. אני כלי שבור, רסיסים מפוזרים, צריך לאסוף אותי במטאטא". "כל הזכרונות שעולים כאן”, הוא ממשיך ואומר, "אולי זה לא טוב בשבילי, כבר קשה לי להחזיק הכל, דברים יוצאים החוצה וכבר אין לי שליטה אני מתפרק, אני משתגע". אני שומעת, נבהלת בתוכי, ומתחברת לאימת הפגימות והדיס-אינטגרציה. החשיבה של ויניקוט על האפשרות לחוות יחד את ההתמוטטות המוקדמת מחזקת אותי ונותנת לי פשר. אני מציעה לרמי שזה בסדר להרפות כאן, לא להדביק את עצמו בכוח. אני פה בשביל להיות עדה ושותפה לכאבי הילדות, אני פה בשביל לאסוף את החוויה המפורקת, ולהחזיק אותו, ולא כמו ליכלוך.. הוא לרגע מרפה, מתמסר, אך מייד נבעת "אולי באחד מהחלקים האלה יושבת המפלצת שירשתי מאבא? כמו גרורה? אולי יום אחד היא תתפרץ ותשתלט עלי"? הדהדתי: “כנראה מה שמאיים הוא לא השטן השולט מלמעלה אלא אבא שחי בתוכך". בהמשך הצעתי שאולי הוא מרסן כל כעס או אכזבה ממני, פן אותו חלק "שבו יושב אבא" יצא משליטה ויחסל אותי ואת הקשר שלנו.
לאחר תקופה ארוכה של פירוק ואיסוף, קריעה ואיחוי, מורגשת רגיעה. לראשונה, רמי הביא זכרונות של רגעי קירבה עם אבא, שכמו הקרעים בשריר תמיד לוו בכאב צורב. לאורך ילדותו גרם לעצמו פציעות חמורות מסכנות חיים. למשל, היה עושה פעלולי סקייטבורד מעל גדר תיל, ופעם נפל ואחד מקוצי התיל ננעץ במצחו וכמעט הרג אותו. אבא אסף אותו ברוך אל האמבולנס, וכשתפרו אותו בבית החולים ישב לצידו וליטף את ידו. הזכרון עצוב ודמעה זולגת מעיני. רמי נלחץ מכך. “מה, זה לא בסדר שאני מספר עליו דברים טובים?” “בטח שזה בסדר" אני עונה. "עמוק במגירות של הזיכרון יש גם רגעים רכים עם אבא,יפים. מרגש לשמוע, וגם צובט בלב שהם היו כרוכים בכל כך הרבה כאב". בסיום הפגישה רמי אומר: "תודה שבכית אותי". למה אתה מתכוון? “בכית את הדמעות שלי. את הדמעות שאף פעם לא הרשתי לעצמי לבכות עליו".
באותו שבוע, ואנחנו בסתיו של שנתנו השלישית בטיפול, רמי הכיר עלמה, רויטל, שעלתה למוניתו ונענתה לחיזוריו. הוא חש שזה שידוך משמיים, מהמלאך השומר עליו. הרהרתי, שאולי כשהחל להתאבל ולאחות את אבא הפנימי, רמי כבר פחות חרד להרוס, ומסוגל לגשש לקשר.
הקשר עם רויטל לבלב, כשרמי מאד אוהב אותה, וביישנותה מאפשרת חזרה איטית ליחסי מין טובים. אך רמי גם מתמלא בחרדות נטישה, התקפי קינאה ושליטה. רמי מביא אסוציאציות לדברים טובים שנעלמים "לא יכולתי לגדל חיות בבית כי מיד היו גונבים לי אותן". יכולנו לגעת בחרדות האבדן, הבגידה והנטישה, וגם בהגנות השליטה והרכושנות שהוא מפעיל כנגדן.
במקביל להתפתחות האינטימיות הזוגית, בחדר הטיפול החלו לעלות תכנים דחפיים, שהיו "מחוץ לתחום" עד כה. רמי סיגל ישיבה בוטה ברגליים מפוסקות, כמו שייח', לעיתים מפשעתו עדיין לחה לאחר ביקור בים (הוא הולך לים לפני הטיפול כדי "להיטהר"). הוא משתף בפחד מכך שחזר לאונן בבית, (מסתבר שעד כה אסר על עצמו לאונן). הוא עושה זאת בעיקר כאשר רויטל במחזור ולא רוצה לשכב. הוא דואג שזו תחילתה של התדרדרות, ומתאר את הצורך לאונן כ"חיית טרף שתוקפת מבפנים". אני מציעה, שהצרכים שהוא חש כמפלצתיים, מתעוררים כשחש דחייה מצד האישה שאוהב. התרחקותה של רויטל בזמן המחזור נחוות בעולמו כדחייה נוראית, וצובעת את המיניות בגוונים של זעם וקטסטרופה.
רמי נזכר בדחיות שחווה, שעוררו בו שנאה ונקם. הוא מתאר בסגנון פורנוגרפי קשרים מיניים נצלניים. התאורים מתלהמים בפגישות הבאות, ואני חשה מולם מושפלת, נכפית להאזין לרמי כאותן נשים שנאלצו להיחשף לאיברו, כועסת על תוקפנותו. בהתבוננות בהדרכה על השנאה בהעברה הנגדית, עלה שיש בי זעם על כך שרמי ה״חדש״, הסוער והמיני, חטף ממני את רמי הילד, הרך והפגוע, שעבורו הייתי כמו אם. בתקופה זו ביתי הקטנה החלה להסתובב מחוץ לבית ללא ליווי. דאגתי לה הקשתה עלי עוד יותר לגלות אמפתיה, תגובותי היו מכניות ,אולי מנוכרות, ורמי כנראה חש נשמט, וכתוצאה מחריף את סגנונו הבוטה.
למשל: “את שומעת, אתמול נכנסת אלי למונית מישהי מזה פצצה איזה גוף. כל הציצים שלה בחוץ (מדגים) הפטמות מזדקרות. שואלת אם השיזוף שלה יפה, נוגעת בעצמה ככה (מדגים). לא התחלתי איתה, חס וחלילה בחיים אני לא אבגוד ברויטל, אבל היא כאילו כפתה את עצמה, ואח"כ הייתי חייב לעשות עצירה, להתחבא במונית ולעשות ביד, ולפנטז עליה אפילו שלא רציתי. למה? למה יש כאלו בנות כוסיות ברחוב עומדות עם כל התחת שלהן בחוץ, ננעצות לך מול האף עם הפוזות המגרות שלהן, איך אפשר לא לפנטז עליהן? שרמוטה.. אחר כך מאשימים את הגברים שתוקפים, את מבינה, איזה עולם..”
אני "אתה כועס, כאילו, מי שתוקף הוא הנשים האלה, ברחוב, שכופות עצמן, מפתות אותך בעל כורחך, חודרות לתודעה שלך בלי רשות".
" הן מבעירות אותי כמו אש, ואז אני מתחבא במונית ומרגיש נורא"
"למה מרגיש כל כך נורא?”
"אולי אני מפחד שזה מתחיל בקטן, ואם אני לא אזהר הסטייה תחזור. אני לא מוכן לעבור את זה עוד פעם. זה יותר גרוע מלמות, זה לאבד את הנשמה"
"דואג שישתלט הדחף, ויכפה עלייך לצאת מהמחבוא ולעשות את זה בחוץ, וזה יהיה הסוף שלך, של הנשמה, של החופש"
"זהו בדיוק. מה את חושבת?”
אני מבולבלת משתהה מעט "אני חושבת שהרבה מאד זמן לא דיברנו על הסטייה ועל אוננות, אולי הרגשת שאין לזה מקום בינינו, לגבר שאתה, לצרכים המיניים. היום החלטת לפתוח את הדברים, לצאת מהמחבוא כאן, לחשוף את המיניות שלך את הזעם על נשים, לראות איך אגיב, אם נוכל להיות בזה יחד.”.
רמי: "אני שואל אותך אם לדעתך אני צריך להשתלט על זה או לא. כי אני יודע שאצל אחרים לאונן זה דבר נורמלי. נגיד יש לי מדריך במכון כושר, חתיך לאללה, שתמיד מחפש אם למישהו יש סרט כחול להמליץ לו. גברים אוהבים לראות סרט כחול, להתגרות, לאונן, זה נורמלי אבל לגבי עצמי אני מרגיש רע". “תאמר עוד?” "זו מפלצת שהורסת אותי מבפנים גורמת לי לפגוע ולהיפגע".
"אתה קרוע בין תשוקה גדולה להנות מהגוף והמיניות שלך לבין קול פנימי שאומר שזה אסור. מתקיף. מסוכן. ובתוך המאבק הזה יש הרבה התרגשות וגם בלבול. ובעצם.. אתה מבקש ממני להכריע".
רמי "נכון. כשהייתי ילד הייתי נהנה לאונן ואני יודע שזה ממשיך אצל מבוגרים. הייתי מאונן הרבה כל יום היינו מאוננים בחבורה.”
(אני מתקשה לעכל את הדימוי של רמי כילד כה מיני, נמלאת גועל) "בחבורה?”
"כן, בני 10-11 היינו עושים תחרות מי גומר ראשון. זה לא שאני הומו, אבל לפעמים גם היינו מלטפים אחד את השני.. לא שנמשכתי אליהם.. פשוט הייתה גרייה עצומה. הזרע מתחיל לצאת בגיל הזה, ומגלים את הגוף, וזה נותן תחושה אדירה ממש מפוצץ. אני לא יודע למה אני חושב שזה כל כך לא בסדר. חשבתי שכשתהייה לי חברה זה יעבור מעצמו בהדרגה.”
"קיווית שהאהבה תגרש את היצר, תבריח אותו. זה באמת לא פשוט להחזיק הכל ביחד, קשר רציני, אהבה, תשוקה וכל הדחף הזה, שלפעמים מרגיש דחף לחיים ולפעמים דחף למוות"..
עם הזמן למדתי להכיר בחשיבות המתרחש. דווקא כאמא לבת היכה בי כמה חשוב שיש לרמי מקום בטוח לבטא את "אותו חלק שבו יושבת המפלצת" שלא העז לנכוח עד כה. במקביל בטיפול שלי התוודעתי בתוכי אל משאלות וחרדות מיניות לא שונות בהרבה מאלו של רמי, שהיו מודחקות ומוגנות. מתוך כך בדקתי עם עצמי, האם יתכן שבאופן לא מודע גם אני עסוקה בפיתוי של רמי, הגבר הנאה הזה שהיה כה כרוך אחריי, עד שהופיעה רויטל. אולי אל הפיתוי התת-קרקעי הזה, שמחייה את הבלבול ביחסיו המוקדמים עם אימו, הוא מגיב בכזו אימה, זעם והרחקה.
חשבון הנפש עזר לי להתקרב מחדש אל רמי, ואף להעריך שהוא מאפשר לי לחוות על בשרי את עוצמת ההשפלה וחוסר האונים שהוא חווה מול המיניות הפרוורטית של אביו, הפתיינות של אימו ודחפיו המתפרצים שלו עצמו. לאיטה ההקשבה שלי הפכה מהקשבה כפויה וקפואה להאזנה אמפתית. חשתי פחות הכרח לראות בו ילד נזקק וקורבן, אלא יכולתי להכיר, בפחות בהלה, גם בגבריותו הדחפית, וביחס גבר ואישה המתקיים בחדר.
כדי לתת מענה לחרדה שהדחף להתערטל בציבור ישוב וישתלט, הזמנתי את רמי לתרגל מספר תרגולים של קשיבות וקרקוע, שיאפשרו לו להשתהות בgoing on being מיטיב גם בנוכחות דחף חזק ושנאה עצמית, וגם סיכמנו שאם ייזהה שעומד לבצע חשיפה יתקשר אלי מיד, בטרם יכנס למצב הדיסוציאטיבי של "רובוט".
באחת הפגישות רמי מתוודה באי-נחת, “חלמתי עלייך השבוע. מין חלום כחול, לא ברור. אני יודע שזה לא הכי בסדר. חלמתי שאני בא לכאן, אני לא בדיוק אני, אני יותר ילד, ואת יושבת עירומה על הכורסא שלך ומבקשת שאבוא לשבת על הברכיים שלך. זה נראה לי ממש כיף אבל כשאני מתיישב את אומרת שאני אצטרך לשלם לך יותר בשביל זה. נהייתה לי בחילה נוראה והתעוררתי״
אפשר לשמוע בחלום עד כמה גדול וכואב הבלבול בין שפת הרוך ושפת התשוקה, בין התמסרות אימהית ופיתוי וניצול מיני. אני מחזקת אותו על האומץ לשתף בחלום ומציעה: “החלום מבטא את המשאלה שלך להיות בקשר, ואת הבלבול והמחיר שאתה צריך לשלם עליה, כנראה מגיל מאד צעיר". החלום אפשר לנו לגעת בטשטוש בין צרכיו שלו וצרכיו של האחר, ובין צורך בחום ראשוני לבין פיתוי ומיניות. בדקנו, עד כמה יכול להיות חופשי כאן בחדר ולצפות לקבל מענה לצרכיו הנפשיים העדינים, ועד כמה צריך לרצות ולספק אותי, ואולי מרגיש אפילו מנוצל.
זכרונות הילדות כעת נספגו במיניות. רמי נזכר כיצד אביו אסר עליו לרקוד בעירום בארועים משפחתיים, והיה מלבישו בכח. הוא מגיע לתובנה "אולי עם הסטייה קיבלתי תשומת לב לגוף שלי, שאף פעם לא קיבלתי בילדותי?!”
שוב הוא מתייסר בזכרון הגירוש ממיטת אמא. אני מעזה לפרש ישירות: הרגשת שאבא מסרס אותך! תגובתו "קשה להאמין, אבל אני ממש זוכר את הברית מילה שלי. אני זוכר איך דוד שלי חתך לי, זה כאב לי מאד, צרחתי, ואבא והדוד הלכו וקברו את החתיכה מתחת לבית. הרבה פעמים הייתי יורד לשם ומדמיין את החתיכה קבורה”. אני מפרשת: “אולי לחשוף את האיבר שלך בפני נשים, והתגובה החזקה שלהן, אישרו לך: הוא לא קטוע, הוא עדיין שם". כתגובה, נזכר בתדהמה בסיוט חוזר מילדותו: “הייתי חולם שמין צלליות באות לחתוך לי את הזין. מיד הייתי מתעורר בזוועה עם הידיים שמה, לבדוק שעדיין הוא נמצא"..
אנחנו כבר בשנה הרביעית של הטיפול. שוב מאיר אור שמש קיצי והימים מתארכים. רמי הרבה יותר אסוף, אנושי ובוגר מאותו גור זאבים שהתגלגל לפתחי. הוא מרגיש מחובר ומאוחה יותר בתוכו וגם מסתגל טוב יותר למציאות. הקשר עם רויטל מתייצב, כשהם עוברים לגור יחד ומסגלים אורח חיים מסורתי. הוא יורד מההגה, ומתחיל ללמוד ולעבוד בחשמלאות, בה זוכה להערכה. דימויים מעולם החשמל כמו: חפירה, חשיפה, גילוי, כיסוי, כבלים, הארקה, מתגלים במרחב הביניים הטיפולי כסמלים למצבים נפשיים שאפשר לשחק בהם בהנאה.
באחד הימים רמי מקדים בחצי שעה. למרות שאני פנוייה בגלל ביטול, ההקדמה שלו מציקה לי, ואני מבקשת שימתין. כשמגיעה השעה, רמי נוכח שלא היה איש בחדר. הוא מאד נפגע, וכועס "איך את יכולה לשבת כך לבד עם עצמך, ולתת לי להתייבש מעבר לקיר? מה את מנסה לחנך אותי? קרה פעם שלא כיבדתי את הגבולות?". אני מנסה להסביר שזה לא עניין של גבולות או חינוך, כמו שהיה לי צורך אישי בהפסקה כדי לפנות את כל המקום בשבילו. זה לא מרגיע את רמי שאומר, "אני מבין את זה , אבל יכולת לפחות להתעניין אם קרה לי משהו דחוף שהקדמתי כל כך, או להסביר לי בשתי מילים, זה היה מספיק!”. מילים כדורבנות.. אני מתנצלת, מאשרת שהוא צודק בכעסו, מוסיפה שאני מצטרפת בצער לשרשרת דמויות שאמורות לטפל בו ובמקום זה עסוקות בשלהן. זהו למעשה הארוע הראשון שבו כעס בגלוי. אמנם קצת התביישתי והצטערתי, אך בתקופה הקרובה נראה שהארוע איפשר ריכוך באידאליזציה, ונכונות לראות אותי אדם נפרד, סובייקט, בעל צרכים, חולשות וטעויות. הוא יותר התווכח וכעס בפגישות, העיר לי על אי דיוקים, החריב בהנאה פירושים מתוחכמים מדי, תרם הבנות משלו. לעיתים היה זועם עד כדי שחשתי אתגר לשרוד כמטפלת אמפטית וחושבת. לעיתים התעניין בשלומי והתחיל להסתקרן לגבי, האם יש לי ילדים, לאן אני נוסעת בחופש. שאלתי את ויניקוט שבליבי, האם יתכן שהגענו אל שלב השימוש באובייקט?
במקביל דמותה של אמא ורגשותיו כלפיה הועמקו. הוא יכל להביע כעס על ההזנחה וחוסר ההגנה שלה, לצד הכרתו בחולשתה, וכן להביע קינאה לילדים המאושפזים במחלקה, אליהם אמא התמסרה, בהפקירה את ילדיה שלה. בעידודי, הוא שיתף אותה ברגשותיו, והיא מצידה הכירה בסבלו העצום והצטערה על חלקה בו. היא סיפרה לו על ילדותה הקשה שלה בבית של ניצולי שואה, ויחד יכלו לראות את ההיסטוריה של האלימות שעוברת מדור לדור.
הנפרדות שהתהוותה בינינו ועם אימו קרבה את רמי אל רויטל. הוא הציע לה נישואין והיא נעתרה.
בתקופה זו, חמש שנים לאחר אירוע החשיפה האחרון, בו נתפס, רמי קיבל זימון למשפט. הוא נלחץ מאד. זכרונות בושה ואשמה שבו והציפו, עם ניתוק דיסוציאטיבי, כאילו אדם אחר עשה את המעשים. הוא זעם על המערכת שנזכרה בו רק כעת, שוב בחוויה של הרס, קורבניות, רדיפה והתעללות. אך עד מהרה, שינה את גישתו. ערב המשפט בחר לחוות אותו כ"טקס היטהרות" מהסטייה, שיחזיר אותו למעגל הלגיטימי, וימיר את הענישה הפנימית האינסופית בעונש מהמציאות. השינוי בעמדתו כלפי המשפט ביטא בעיני את כוחותיו ותבונתו של רמי, שנאספו בשנות היכרותנו, ואת עמידתו בקו התפר שבין חיים הישרדותיים לחיי חופש.
לקראת המשפט רמי התוודה בפני רויטל על הסטייה, והיא באופן טבעי הגיבה בזעזוע נורא. התהליך שהם עברו כזוג היה ארוך ומורכב, אך מפאת קוצר המקום לא אוכל לפרטו. בסופו של דבר, הוא זכה לתמיכתה, במהלך המשפט וגם אחריו.
השופט היה כדמות אב מיטיב, שרואה אותו ומכיר בסבלו. הוא החליט לא להרשיע את רמי בזכות הזמן הרב שחלף ותהליך השיקום שעבר (על בסיס עדותי), ודן אותו לכמה עשרות שעות עבודה בשירות הציבור ללא הרשעה. את העבודות רמי ריצה במקצועו החדש כחשמלאי במוסד סיעודי, שם גילה רצון טוב וחמלה לחוסים.
לאחר משפטו ונשואיו, שהתקיימו בהפרש קצר, רמי החליט שנסגר מעגל, והגיע הזמן לסיים את הטיפול. היה לי עצוב וקשה לשחרר. רמי הפך לחלק משמעותי ופרטי מאד בחיי, הטיפול בו פתח וליווה אצלי תהליכים אישיים יקרים, נקשרתי לרמי והיה לי קשה לאבד אותו. אך גם ידעתי שהגיעה השעה. אני מברכת על ההחלטה ומשקפת לו את כוחותיו, את המרחב שנפתח בו להכיל את עצמו, דחפיו, וכאביו, ואת יכולתו לעמוד בניפרדות ופרידה. ברכנו את הברית העמוקה שנוצרה בינינו ותמשיך ללוות אותו. בפגישתנו האחרונה הוא אומר "את יודעת, אני רוצה להיות מושלם. אבל לא הסופרמן שתמיד רציתי להיות אלא להיות פשוט אדם שלם, מחובר, שלם עם עצמי".
+ + + + + + + + + + + + + + + + + +
שנה וחצי מסיום הטיפול, אני זוכרת שהייתי בבית באמצע שטיפת כלים, התקשרו אלי ממשטרת ישראל כדי ליידע אותי שרמי נעצר בעוון "חשיפה בציבור". קצין המשטרה שדיבר איתי היה מאד נעים, ואמר שמכיוון שרמי נשוי ואב לתינוקת, הוא מאד רוצה לעזור לו להשתקם. רמי נתן לו את המספר שלי, והוא כולו תקווה שתהליך טיפולי-שיקומי יוכל לעזור לצד תהליך פלילי בלתי נמנע. ליבי צנח, אך כמובן שהסכמתי מייד לראות את רמי. סיכמתי עם השוטר שרמי וקצינת מבחן יצרו איתי קשר בהקדם, אך הדבר לא קרה מעולם. נסיונותי להשיגו כשלו. מאז, לא שמעתי עוד מרמי, ובליבי נשארו דאגה והרבה שאלות.
ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית
לשאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן
