רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

רשימות מקצועיות

דיון במאמר של ויניקוט ״עצמי אמיתי וכוזב״, חלק א׳: עצמי אמיתי

.
תאריך פרסום: 8/4/2016

דיון במאמר: עצמי אמיתי וכוזב  ויניקוט /  רוני פרישוף

חלק א׳: עצמי אמיתי

(חלק ב׳ כאן

 

 

וידוי  /  אגי משעול

 

אני הרבה יותר מתה ממה שאני נראית

מרב פנים שכחתי את פניי

ואת הריק הנקי שבי סתמתי בכל פרצופיי שבדיתי

כמתבקש מן הרגע.

 

אבל כתבתי על זה שירים

כאילו יש כפרה בנוצת הניסוח

כאילו יכול באמת הראש

לתרץ את הכל בעקלתוניו האפורים.

 

ואני האמנתי לו יותר מכל-

למגדלור היהיר הזה המתנוסס על גופי

מהבהב בשחצנות לסירותי האמיצות

שיצאו לגשש באפלה

 

שבגללו התאפקתי מלהפנות אל החיים

גב נעלב של ילדה

המרפה ונופלת (הוי הרגע הזה)

אל חיק ההתיפחות הגדולה.

 

 

 

שירה של אגי משעול, כדרכם של משוררים, ממחיש בצורה תמציתית את עקרי רעיונותיו של ויניקוט על עצמי אמיתי וכוזב. הוא מספר על כשרונו של העצמי הכוזב, התגובתי, לייצר פרצופים ״כמתבקש מן הרגע״ בעוד שהחווייה הפנימית היא של ריקות וחוסר חיות.  הוא ממחיש את החמקמקות והאוקסימורונית של היחסים בין שני המושגים: המוות שבחיים, החיות שבמוות, האור המאפיל, האפלה המיטיבה, העצמי הכוזב שחונק את העצמי האמיתי ובד בבד שומר על העצמי האמיתי ומגן על חייו, ואף מצליח לכתוב שירים המתקשרים את המצוקה.

הבית האחרון מאפיין את מחשבתו של ויניקוט הן על התאבדות (הפניית גב נעלב לחיים) והן על חשיבות הרגרסיה לתלות בטיפול (הילדה הפנימית המרפה ונופלת אל החיק הטיפולי).

 

מרשים להיווכח, עד כמה המשורר, שבאופן סטראוטיפי נתפס בחברה כייצוג של עצמיות אותנטית ואמיתית, יכול לחוות עוצמות של מוות פנימי ותחושת ריצוי וכזב.

 

המאמר הנוכחי הוא הלב הפועם של התיאוריה של ויניקוט. הוא מדבר בו על הנפש במונחים של חווייה וצרכים, במקום שפת המבנה והדחף, שהיתה נהוגה עד זמנו. המאמר שבה את ליבם של מטפלים, ורעיונותיו אף נטמעו בציבור הרחב.

 

עצמי אמיתי

 

״העצמי האמיתי״ הוא הגרעין בעל החיות של האישיות, החש קיים, היוצר והספונטני.

העצמי האמיתי אינו אובייקט (למרות שהוא מנוסח כשם עצם) אלא הוא חווייה של העצמי כאותנטי, קיים ונוכח בעולם. חווייה זו קרובה מאד לרקמות ולתנועה פנימית של הגוף, כמו הלמות הלב, תנועת המעיים, הפרשות, הגנת העור בין פנים לחוץ, מחוות תנועתיות ספונטניות של הגוף ודחפים. אני מרבה להפנות את מטופליי לחוויית הגוף: איפה את חשה, מה את חשה, כמו מה זה מרגיש.. איפה האזור הבטוח, איפה סוער.. כאשר מטופלים מעזים לשתף אותי בחיבתם לפיצוץ חצ׳קונים, בתחושת הקלה/עונג שהם חשים בשרותים, בהתעניינות בריח זיעה/וסת/נפיחות של עצמם, אינני נגעלת (על פי רוב), אלא מבינה שנוצר מקום בטוח למפגש אינטימי עם העצמי האמיתי המעוגן בגוף, שהוא לעיתים כה רגיש ומבייש. ככל שמטופלים מעזים להביא חוויות מודרות, מבוזות ומבויישות, הכרוכות בגועל, סטייה, זעם ושאר רגשות לא מקובלים, הדבר מצביע בעיניי על אמון ועל מגע עם אותה עצמיות חבויה. לעיתים אני משתפת את מטופליי בחוויות גופניות שלי בכדי לעודד תשומת לב אל הגוף ואל עצמיות אמיתית ״אני מאזינה לך וליבי מתכווץ..״ ״אני יכולה לחוש על בשרי את השיתוק שאת מתארת״ ״דיברת ברוגע על מצב קשה מאד, ובתוכי אני חשה את ליבי פועם במהירות.. כאב בחזה.. בטן מתהפכת.. אולי זה אומר לך משהו..״..

יסודות גופניים ורשמי חושים אלו מתארגנים לכדי אותנטיות רגשית ומחשבתית, הנובעת מבפנים ולא מעוצבת  מלמידה, ריצוי, תגובה לחדירות (אימפינג׳מנטס) או ניתוק רגשי.  בעצמיות אמיתית יש תואם בין רגש, שכל וגוף, ולא פיצול, נתק או קונפליקט. (לעיתים ניטעה לתייג עמדה שכלתנית ואינטלקטואלית ככוזבת, ואין זה מוצדק, כל עוד מתקיימת חוויה פנימית של אותנטיות וחיבור לרוח, לרגש ולגוף. השכל והרציונל הם חלק בלתי נפרד מעצמיותנו האמיתית כמובן).

רעיון ה״עצמי האמיתי״ לא בא להחליף המשגות תיאורטיות קודמות, אלא מעניק להן מעטפת חווייתית. עצמיות אמיתית מאפשרת לחוות את חלקי הנפש שאופיינו בתיאוריות קודמות, כמו: דחפי האיד, ההמערכת ההגנתית של האגו, המערכת הערכית והמצפונית של הסופר אגו ועולם יחסי האובייקט המופנמים- כחלק אורגני וספונטני, יצירתי, גמיש ונתון לבחירה של העצמי, ולא נחווה כזר, ניכפה מבחוץ, שולט על העצמי ומייצר חרדה.

בחוויית עצמיות אמיתית הדחפים מעניקים חיות ואינם מפרקים ומבהילים, ההגנות מעניקות מסגרת הולמת חברתית ולא חונקת לאישיות הפראית, הסופר אגו נותן מצפן ערכי, אידאלים ושאיפות ואינו מעורר פחד ויראה, הפנמות האובייקטים מספקות מקהלה עשירה של קולות פנימיים ולא רודפניים. הנתינה לזולת נעשית מתוך נדיבות וחמלה, ולא מתוך ריצוי וביטול עצמי.

 

העצמי האמיתי משגשג כתוצאה מהיענות האם לצרכיה השונים של התינוקת, תוך השעיית צרכיה שלה, או תוך יצירת משחק מפרה בין צרכי התינוקת וצרכיה שלה. (הצרכים השונים שלמדנו בשיעורים הקודמים: החזקה נפשית, הנדלינג מסור, תיקוף רגשות וצרכים ומתן מענה הולם, היענות לפנטזיות אומניפוטנציה ובריאה, מוכנות לאפשר לפעוט ״להיות לבד״ כאשר זקוק לכך, איפשור רגוע של חוויות being , אימוץ אובייקט מעבר וכיוב׳). יכולת זו של האם תאפשר לפעוטה לחוות קשר כמפרה ולא בולע, לחוות היות לבד כמעצים ולא נטוש או חרד, ולהנות מדחפי המין והתקפנות כיסוד להשפעה בעולם ולא ככוחות מפרקים שיש להיפטר מהם.

בהמשך, הכשלים המותאמים וההדרגתיים של האם יאפשרו ניפרדות, פיתוח מרחבי ביניים יצירתיים של החוויה ודיאלוג מעשיר עם העולם שאיננו ״אני״.

 

בסביבה לא מאפשרת, חודרנית או נוטשת, העצמי האמיתי ירד למחבוא (או שלא יתהווה כלל, ובמקומו תהיה חווייה של ריקנות, שממון ומוות, כפי שמתארת משעול).

במקום, תתפתח מעטפת תגובתית ומרצה, ה״עצמי הכוזב״ עליה נרחיב את הדיבור השיעור הבא, שמסייעת בהשרדות ובהסתגלות אך חסר בה טעם החיים.

כפי שראינו בשירה של משעול, העצמי הכוזב לעיתים מתוחכם דיו כדי ״להתחזות״ לעצמי אמיתי, על מנת למצוא חן ולכבוש, אך איננו מייצר את חדוות החיות ותחושת היצירה עבור הפרט. למשל, בת להורים אמנים נשלחה לבי״ס לאמנויות, ואימצה מניירות של אמנית צעירה ונונקונפורמית, שיערה צבוע בסגול ועורה מכוסה קעקועים, אך בתוכה היא חשה דלה, סתמית ומנותקת. תגובותיה למבחן ה״רורשאך״ היו דלות וקונקרטיות מאד, ובעיקר עסקו בדימויים של ״טוב״ מול רע״ וצדק.. בתהליך הטיפולי אכן גילתה שהיא שוחרת חוקים וצדק, ונרשמה ללימודי משפטים, שיותר הולמים את אופייה האמיתי.

 

כיצד נוכל כמטפלים, אם כן,  להבחין בין עצמיות אמיתית לבין מצג ״פסאודו אמיתי״?

החוויה הנפשית שמתאר המטופל חשובה בהרבה מהמופע החיצוני שלו, או תכונה כזו או אחרת. יכול להיות אדם בעל חיים לכאורה יצירתיים וייחודיים, ועם זאת לתאר חוויה של יובש, ניתוק וזיוף. לעומת זאת, אחר יראה כבורגני במקצוע ״יבשושי״ אך מלא חיות וחיבור רגשי.

ערוץ נוסף להבחין בין השניים הוא דרך תחושות הגוף. הגוף בד״כ לא משקר. תחושות הגוף שלנו כמטפלים יכולות ללמד אותנו הרבה על מצב המטופל. מה מתעורר בנו, מה מופקד אצלנו, מה אפשר לחוש דרך המפגש הפיזי בחדר, מה אנו קוראים בשפת הגוף ותנועות הגוף של המטופלת, בריח גופה, במשתקף מעיניה, מלחיצת ידה. הגוף פחות כוזב מן ה״מיינד״, התהליכים הם יותר אוטונומיים ופחות ״מאולפים״, על כן נהייה קשובים לגוף של עצמנו ושל מטופלינו כמעין ״מכונת אמת״ המאותתת על מצבו של העצמי.

 

אותי מעניינים במיוחד מקרים של השתמרות חוויית עצמיות אמיתית דוקא במקרים שבהם לא סופקה אימהות טובה דיה, ואף במקרים של חסכים קשים והתעללות. אני מתרשמת מתעצומות הנפש של אנשים אלו, אשר הצליחו לשמר לעצמם תחושת עצמיות חיה ואותנטית, כנגד כל הסיכויים, דרך מאבק בלתי נלאה בסביבה קשה. לעיתים יש בסביבתם דמות מיטיבה אחת שנותנת כוח (סבתא, מורה, כלב נאמן...). ה״עצמיות האמיתית״ של אנשים אלו לפעמים מאופיינת בלוחמנות ועוינות, והם לעיתים זקוקים לעזרה להניח למאבק, ולהתמסר לקשר ולחוויית ״היות״ רגועה. במקרים אחרים, אנשים אלו יכולים להיות לעיתים בעלי מראה ״כוזב״, כדרך חיים הישרדותית, אך עמוק בתוכם יש חיבור כנה וישיר אל עצמם. (למשל, מטופל מנהל חשבונות ״מעונב״. הוא בא מבית הרוס ואלים, ובנעוריו אושפז כפסיכוטי. בשיח איתו מתגלה נפש פיוטית עשירה וייחודית מעין כמוה, כאשר המשבר הפסיכיאטרי בנעוריו איפשר לו קבלת טיפול והגנה. הוא אינו סכיזואיד, אלא יודע להבחין בין סביבות שבהן יש לעטות את המסכה המסתגלת, ובין סביבות שבהן הוא יכול להרפות ולחשוף את נימי הנפש). 

 

אפשר לשאול, אם כן, האם ישנו ״עצמי אמיתי״ אחד.. ״מי אני באמת״. ויניקוט, בן העידן ה״מודרני״ בו עדיין האמינו בקיומה של ״אמת״, אכן מדבר במושגים של ״עצמי אמיתי״ יחיד. עצמי זה לא נתון לבחירה אלא נקבע גנטית, ומידת פריחתו תלויה בסביבתו. הדימוי שבוחר ויניקוט הוא פקעת של צבעוני. הצבעוני יוכל להנץ ולפרוח בעזרה השקיה, דישון, הארה וכיוב׳. גם אם נעדיף בגינתנו ורד או חמניה, עדיין יצמח לנו צבעוני. אם ננסה לשנות את הצבעוני או להעניש אותו, הוא יקמול, יגדל באופן עקום או חיוור, אך לא ישנה את טבעו. במובן זה, העצמי האמיתי אינו בהכרח יפהפה ורצוי, שכן אם היה כזה, החברה לא היתה כל-כך מרבה להתקיף אותו. נהפוך הוא, יש ב״עצמי האמיתי״ משהו קשה ופחות מסתגל, תובעני ובעל היבט תוקפני המאלץ את הסביבה להתאמץ לקבלו (כמו למשל, סגנון הכתיבה של ויניקוט, שדורש מן הקורא להתאמץ להבין תוך יכולת לשאת תסכול).

יש להיזהר מרומנטיזציה של הרעיון, כי הרבה אנשים חשים סבל ודחייה כלפי ה״ציוד הגנטי״ שהם קיבלו. למשל, דינמיקה זו בולטת כאשר מלווים הומוסקסואלים בתהליך היציאה מהארון. כמטפלת מתחילה גיליתי ״התלהבות״ רבה למשוך מטופלים אלו החוצה מהארון במהירות מירבית, אך נתקלתי בתגובות של מצוקה ועוינות ״תראי מה עשית, בראת מפלצת״ ״אז מה אם יום הגאווה, על מה יש להתגאות.. אני מוכן להשלים עם איך שנולדתי אבל לא להתגאות בזה״. תגובות אלו לימדו אותי עד כמה הנפש הפנימה עוינות של הסביבה ועלולה להתקיף את הגרעין הפנימי, ועל כן המסע צריך להיות עדין, הדרגתי ומכיר במורכבות.

 

רעיונות פוסט-מודרנים הרחיבו את תפיסת האמת האחת, הדטרמיניסטית והמולדת. הפוסט מודרנה עוסקת בריבוי, פלורליזם, קונטקסטואליות ויחסיות. בהתאם, העצמי נתפס כמרובה, נזיל ומשתנה בהתאם להיקשר ולדפוסי היחסים. (דימוי של פקעת שום מרובה, לעומת פקעת בצל יחידנית). מטרת הטיפול אם כן איננה להשיג עצמי יחדי מגובש, אלא מרחבי חופש ובחירה, תנועה וגמישות בין עצמיים מרובים, וכמו כן חוויית הרמוניה וסינכרוניה בין מימדי הקיום השונים (גוף, נפש, רגש, שכל, רוח, אמונה וכיוב׳) בכל אחד ממצבי העצמי המרובים. תנועה, גמישות ומתאם אלו, תוך קבלה של הפנים הרבות של העצמי, המופיעים בהקשרים שונים,  היא המעניקה חוויית חיות ואמיתיות.

 

יש להדגיש, כי כשם שהעצמי האמיתי המולד איננו בהכרח יפהפה ורומנטי, כך גם תהליך יציאתו לאוויר העולם בתהליך הטיפולי איננה כזו. בטיפול נזמין חזור ושנו את העצמי האמיתי להתבטא דרך אמפתיה, תיקוף רגשי וקבלה, וכן בעזרת אמירות מזמינות כמו: מה ליבך אומר.. מה תחושת הבטן.. הילד הפנימי בך למה משתוקק.. חיים רק פעם אחת, למה נפשך נמשכת... תמיד היית עסוקה בלרצות, כאן חשוב לי שתשמיעי את דעתך, גם אם את חוששת שלא אסכים.. איפה את מרגישה הכי חיה.. אני שמחה שאתה מתנגד לי..  וכיוב׳... המטופלים, מצידם, לא תמיד מגיבים בהיענות קלה להזמנות אלו. לעיתים תופענה תופעות של חרדה, כעס, חוסר אונים ועוד, המבטאות שחזור או פחד מפני שחזור של הטראומה הראשונית. (למשל מטופלת, בכל פעם שמאפשרת להתקרב אליה רגשית ומביאה רגש עמוק ואותנטי, נהיית מיד לאחר מכן תוקפנית צינית ומבטלת, כנראה כפחד מפני שחזור הדחייה והביטול שהיא חוותה בילדותה).לעיתים העצמי האמיתי, שהיה כבוש וקבור כל כך הרבה שנים, יצא ממחבואו בצורות שלכאורה בלתי נעימות וקשות להבנה: מטופלת ניצולה שמגיעה לפגישה ללא שיניה התותבות, כביטוי לתינוקת הפנימית שלראשונה מעזה להגיח. מטופל מרצה, שבשלב לכאורה מתקדם נהייה מאד תוקפני, אך למעשה אלו כעסים שלראשונה מוצאים ביטוי והחזקה. תופעות דמויות פסיכוזה, של תהליכי חשיבה ראשוניים (אלמנטים ביתא, בשפתו של ביון) המהווים את שפת העצמי האמיתי, ומחפשים אוזן קשבת והכלה.

 

במילים אחרות, העצמי האמיתי נחשף ומתגבש בטיפול במסגרת טרנספרנס תלותי רגרסיבי מאד, והופעותיו לא תמיד תהיינה פשוטות להבנה או קלות לנשיאה. הן אף עשויות לעורר במטפל קאונטר-טרנספרנס קשה, כמו אכזבה, דחייה, אי הבנה, תסכול, כעס, דחייה וכיוב׳. המטפל צריך להחזיק הרבה תקווה וראייה אוהבת של התהליך, עד שהדברים יתארגנו ויקבלו צורה מיטיבה. (ואכן כך יהיה!!)

 

הנושא הוא גם מאד תלוי תרבות. רעיון העצמי האמיתי הוא מערבי ליברלי. בישראל יש הרבה אנשים שמחזיקים בערכים קונפורמיים קולקטיביסטיים, שעומדים בלב זהותם ורווחתם הנפשית. גם עבורם, תפיסת העצמי האמיתי כחוויה של חיות, קיימות והשפעה, יכולה בהחלט להשתלב עם התנהגות קונפורמית שנובעת מבחירה והזדהות, ולא מתוך כורח ומחיקה עצמית. כמטפלים רגישים תרבותית נהייה מאד ערים וזהירים לאיזונים הללו.

לדוגמא: מטופלת חרדית עם הפרעה נפשית מגלה בטיפול ספקות כלפי קיומו של אלוהים ומתחילה לצאת לסרטים ולהנות מהרחוב החילוני כאשר באה לפגוש אותי. במהירה יוצרות איתי קשר בנות משפחתה החרדיות בזעם רב ובאיום להפסקת הטיפול או נידוי המטופלת. אני מבינה כי הצורך של המטופלת במערכת תמיכה משפחתית ובלכידות קהילתית חשובות לא פחות עבורה, ועוזרת לה למצוא איזונים ומינונים נכונים יותר בין שני העולמות.

 

בחינוך שאלה זו מאתגרת, כי צריך לעזור לילדה מצד אחד לבטא ולממש את עצמיותה הספונטנית והיצירתית, אך גם לעזור לה לשמור על עצמה, להסתגל לסביבתה, לדחות סיפוקים ולכבד את העצמיות האמיתית של אחרים (חבריה לכיתה, אחיה, ואף ההורים עצמם וצרכיהם). לפי ויניקוט אין סתירה בין חוויית עצמיות אמיתית לבין נדיבות והתחשבות בזולת. נהפוך הוא, אנו יצורים חברתיים, וככל שאנו חשים יותר קיימים ובעלי זכות לקיום יצירתי ואותנטי, כך קל לנו יותר לפנות מקום לזולת ולהכיר בקיומו וצרכיו. העצמי האמיתי אינו בהכרח אנוכי ומרוכז בצרכיו, אלא  הבטחון הקיומי שהוא מספק, מאפשר  גם  נדיבות וחמלה, מה שמאפשר לו בבוא היום לסגת כדי להיות הורה טוב דיו, מטפל, ואף למות.

 

 

ובמקביל, אצלנו המטפלים, כמה חשוב שאנו נחווה גם במסגרת תפקידנו חוויה של עצמיות אמיתית. המטופלת לא תצליח לגלות ולהפריח את עצמיותה האמיתית במסגרת קשר טיפולי שאיננו כזה בעצמו. חווייה של עצמיות חיה תאפשר למקורות הלמידה וההשפעה שלנו: תיאוריות, מדריכים, קורסים, להשתלב היטב ובאופן מותאם בהשקפותינו וזהותנו המקצועית, ולא כאיבר זר ורודפני המאלץ אותנו למניירות מקצועיות שאיננו מזדהים איתן. חוויית עצמיות אמיתית תעזור לנו לעיתים לשים ״חליפה״ מקצועית וסמכותית שהמטופל זקוק לה, מבלי לשכוח שאנו במרחב ביניים יצירתי ומשחקי. חוויית עצמיות אמיתית תעניק לנו את היכולת להעניק אמפתיה עמוקה וכנה, מבלי לשכוח את צרכינו אנו.

תהליך ההכשרה המקצועית כרוך בסדרה ארוכה ומייסרת של ראיונות קבלה, הערכות, הדרכות סמכותיות, המלצות וכו׳, הגורמים לעיצובה של דמות מקצועית מרצה, ולמרבה הצער לעיתים מנותקת מאמת פנימית ולעיתים אף צבועה. אנו לפעמים ״מתאהבים״ בדמות זו, שכמו בשירה של אגי משעול, מאירה לנו את הדרך ומזכה אותנו בסופרלטיבים, אך מאבדים בדרך את סירותינו האמיצות המגששות באפלה.

אנא הרשו לעצמכם לבחור קו תיאורטי המדבר אל ליבכם, אל הצופן הגנטי הטיפולי שלכם, ולא מה שאומרים בהכרח מדריכיכם או התיאוריה הדומיננטית של תקופתכם. ובעיקר האמינו בעצמכם כאדם ראוי ומסוגל לטפל, גם על חלקיו ותכונותיו הפחות נעימים והמביישים.

 

העצמי האמיתי של המטפל הוא עניין עשיר וחשוב ביותר. אנו צריכים לחוש אותו בדרגת חיות ועוצמה מספקות על מנת שנוכל לשימו בצד כדי לתת מקום מלא למטופלינו. יחד עם זאת, לפי ויניקוט נוכחותנו כמטפלים צריכה להיות מספיק אמיתית, כנה, אנושית כדי שתהיה לה השפעה של ממש, וכדי לתת דוגמא מווסתת ונדיבה של עצמיות אמיתית, שכוללת היבטים וחלקים פחות ״מקובלים״. עמדה ״פאלסית״ מלאה מניירות פסיכולוגיות אינה מצע פורה לפיתוח העצמי האמיתי של מטופלינו.

 

גם העצמי האמיתי שלנו כמטפלים, כמו זה של מטופלנו, לא תמיד יופיע בטיפול בצורות קלות, ברורות ומקדמות. לעיתים הוא יהיה נהדר ומועיל, כמו מטפלת הנהנית מנוכחות אנושית מלאת משחקיות, הומור וחשיפה עצמית מאד מדוייקת. אבל לפעמים הוא ימעד, יכשילנו בלשוננו, יגרום לכשל אמפתי, יתן לנו הרגשה שאנחנו לא מבינים ולא יודעים כלום, ושאנחנו לא עומדים בסטנדרטים הגבוהים של הצוות האנליטי שמסביב.. יגרור עלינו את כעסו של המטופל. אך בכל זאת.. נוע תנוע.. לאורך חיים ארוכים של עבודה ,פיתוח חוויית ״עצמי אמיתי מקצועי״, בעיני, היא הדרך היחידה להיות מטפל שנוגע ממש בנפשות מטופליו, מהווה מודל לעצמיות נוכחת חיה ומלאה, וגם מצליח להימנע משחיקה וטראומטיזציה משנית.

 

חלק ב׳ על עצמי כוזב כאן

 

ביקרת וקראת? אשמח אם תשאירו תגובה (:

תגובות

הוספת תגובה

תמר תמרתמר תמר27/1/2019

. את כותבת כנה ונוגע. תודה.

מיה דןמיה דן13/8/2018

. כשאני כותבת בשם בדוי באינטרנט העצמי האמיתי שלי חוזר לחיים.

מיכלמיכל31/7/2018

. מעניין ומבהיר. תודה!

צרו קשר

יצירת קשר, רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית בתל אביב


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.