מכון רמת- אביב לפסיכותרפיה פסיכואנליטית
מכון רמת- אביב לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

מאמרים

הכס הקדוש, הפרט והקבוצה: מפגשים אינטרסובייקטיביים*/ אילנה לאור

מה להשקפה האינטרסובייקטיבית** ולטיפול הקבוצתי האנליטי? באופן אינטואיטיבי, נראה שיש קשר עז בין השניים. הן ההשקפה האינטרסובייקטיבית והן הטיפול הקבוצתי האנליטי מדגישים את כוחו המרפא של מפגש בין משתתפים בתהליך הטיפולי.
במאמר זה אנסה להתבונן באמצעות מונחי מפתח בהשקפה האינטרסובייקטיבית בתהליכים מרכזיים המאפיינים את הקבוצה הטיפולית. בהסתמך על התיאוריה האינטרסובייקטיבית, אטען כי בכל רגע נתון בקבוצה הטיפולית ישנה תנועה בין מצבים בהם החברים יכולים להשתמש במרחב למצבים של קריסה. מניעת מצבי קריסה אינה מטרת הקבוצה, שכן התפתחותה תלויה בתנועה בין קריסה להשבת המרחב הפוטנציאלי על כנו. תנועה כזו היא שיוצרת התפתחות. מהי התפתחות בקבוצה, מה מאפשר את קיומו של מרחב הפתוח לתנועה, מתי קורס המרחב ומתי הוא מושב על כנו? אדגים כיצד חשיבה במונחי תהליכים של הכרה הדדית, עצמיים מרובים והתמסרות מעמיקה את הבנתו ביחס להתפתחות היחיד והקבוצה. אלה נושאים בהם אדון במאמר תוך שימוש בהדגמות קליניות.








* ברצוני להודות לדר' רינה קרטש, דר' יונת תמיר וחבריי לקבוצת ההדרכה במכון לאנליזה קבוצתית על תרומתם הייחודית לחשיבה ולכתיבה של מאמר זה.

** במאמר זה אשתמש במונחים "אינטרסובייקטיבי" ו"התייחסותי" לסירוגין.


תאריך פרסום: 5/1/2009

מבוא

בספרו "לילה ועוד לילה", מתאר אהרן אפלפלד (1) קבוצה הנהרסת על ידי חבריה. הוא מתאר תמונה מתמשכת המתרחשת בפנסיון פראכט בירושלים. פנסיון זה, כמו יתר הפנסיונים בירושלים בשנות החמישים והשישים, אוכלס באנשים שהגיעו לארץ ממזרח אירופה, רובם ניצולי שואה. גב' פראכט, בעלת הפנסיון, אף היא אישה ממוצא גרמני, מנסה לסגל את דיירי הפנסיון לאורח החיים הישראלי. דיירי הפנסיון הם כאמור מהגרים ממזרח אירופה שאין להם רצון כלשהוא להסתגל, נהפוך הוא, הם נלחמים על זכותם לשמר את אורח החיים היידישאי שלהם. מאבק מתמשך מתנהל בין הצדדים, בין גב' פראכט הרודנית, כפי שתופשים אותה הדיירים, לדיירים הפרימיטיביים בעלי המנטאליות הגלותית, כפי שהיא תופשת אותם. המאבק מתנהל לאורך הספר עד שהוא מגיע לסופו: אחד הדיירים יורה והורג את גב' פראכט. עם היוודע דבר מותה וההיחשפות למצבו הכלכלי של הפנסיון, מחלחלת ללב כולם ההבנה כי הפנסיון אינו יכול להוסיף ולהתקיים. לאחר הרצח נחשפים פרטים חדשים אודות חייה של גב' פראכט מחד, ומאידך מגלה מר מנפרד, גיבור הסיפור, את המרחק הרגשי עליו הוא שומר מעצמו ומילדיו. הוא עובר לגור קרוב יותר אליהם ולעזור להם כלכלית.

מדוע רק לאחר הרצח? מה לא התאפשר קודם לכן? מה נחשף שלא יכול היה להיחשף קודם לכן? על מה נסב המאבק בין שני הצדדים? מאבק שעל פניו נראה כאידיאולוגיה אחת נגד אחרת, תרבות היידיש נגד מה שמכונה מלח הארץ, כשכל צד חווה עצמו כקורבן של תוקפנות האחר וחוסר נכונותו להתפשר. לאחר הרצח נעשות הדמויות בסיפור מורכבות ורב-רבדיות יותר, או במלים אחרות, לכל אחת עצמיים מרובים. אהרן אפלפלד אינו מציע כל הסבר. הדמויות ממשיכות בשלהן וקשה להצביע על מה מניע אותם. זוהי דרמה של אירועים אינטנסיביים ורבי עוצמה.

קבוצת הפנסיון נהרסה על ידי השונות של דייריה וחוסר נכונותם להכיר איש ברעהו. באופן דומה, לקבוצה הטיפולית האנליטית "דיירים" שלהם כמיהות, קשיים ועבר אישי שונים אלו מאלו. קבוצת האנליזה הקבוצתית היא מרחב פוטנציאלי רב עוצמה להתפתחות הקבוצה וחבריה. הקבוצה הטיפולית היא גם מקום בו קורס המרחב הפוטנציאלי, ולא זו בלבד שהקבוצה וחבריה אינם תורמים זה לזה, אלא גם עשויים ליצור מצבים טראומטיים זה עבור זה. כיצד מתאפשרת אם כך התפתחות בקבוצה טיפולית? במאמר זה אנסה לגשר בין מונחים מרכזיים מההשקפה האינטרסובייקטיבית ותהליכים מרכזיים המאפיינים את הקבוצה הטיפולית, כדי להתמודד עם שאלה זו.

מה יכולה לתרום ההשקפה האינטרסובייקטיבית להבנתנו את הטיפול הקבוצתי האנליטי? באופן אינטואיטיבי, נראה כי קיים קשר הדוק בין הגישה האינטרסובייקטיבית והטיפול הקבוצתי האנליטי באשר שניהם מדגישים בחוזקה את כוחו המרפא של המפגש בין המשתתפים בתהליך הטיפולי. בנוסף שתיהן מדגישות את תרומתו של המפגש הרב רבדי והרב מימדי של המשתתפים בתהליך וכוחו המרפא.

 

כאמור, להערכתי קיים קשר אינהרנטי בין החשיבה ההתייחסותית לחשיבה הקבוצתית האנליטית, קיימת גם ספרות לא מועטה העוסקת בקשר זה (בילאו 2, הופר 3, בראון וזינקין 4, רובנפלד 5, ווגמן 6,פינס 7 ,8, לביא 9, פרידמן 10). עם זאת, נראה שגישות אלה עשויות לתרום עוד רבות זו לזו. הקושי ללטש ולהמשיג תהליכים מורכבים ורב-מימדיים כמו אלה הנוטלים חלק בטיפול קבוצתי, עשוי לעתים להקשות על חיפוש קשרים אלה. עם זאת, תהליכים רב-מימדיים כמו אלה המתרחשים בקבוצה הטיפולית הם אלה המאפשרים מפגשים רב-מימדיים ורב-רבדיים בין משתתפיה. האפשרות להפוך מפגשים אלה למועילים ומעודדי צמיחה היא אתגר בפני קבוצת העבודה, ולפי ההשקפה האינטרסובייקטיבית, היא גם אתגר להתפתחות הפרט: יכולתו של האדם לשאת יותר גרסאות של עצמו ושל אחרים עושה אותו יציב יותר ונוכח יותר מבחינה רגשית (11).

במאמר זה אתבונן בתהליכים מרכזיים לקבוצה האנליטית מתוך זווית הראיה של החשיבה ההתייחסותית. אדגים כיצד חשיבה במונחי תהליכים של הכרה הדדית, עצמיים מרובים והתמסרות, מעמיקה את הבנתנו את התפתחות הפרט והקבוצה. בהסתמך על התיאוריה האינטרסובייקטיבית אטען כי בכל רגע בקבוצה הטיפולית יש תנועה בין מצבים בהם החברים מסוגלים להשתמש במרחב ומצבים של קריסה. מניעת מצבי הקריסה אינה מטרה של הקבוצה, שכן התפתחותה תלויה בתנועה בין קריסה להשבת המרחב על כנו. תנועה בתוך גבולות אלה היא שיוצרת התפתחות. מהי התפתחות בקבוצה, מה מאפשר קיום מרחב הפתוח לתנועה, מתי קורס המרחב וכיצד הוא מושב על כנו? אלה הנושאים בהם אני דנה במאמר זה, תוך שימוש בהדגמות קליניות.

אציג את המונחים העיקריים אודותם ארחיב במאמר זה. תחילה אציג כל אחד מהם בנפרד ואז אקשר ביניהם לאופן בו הם רלוונטיים לעבודת הקבוצה באשר הם מושגים דיאדיים מיסודם.

 

הכרה והרס, התמסרות[1], עצמיים מרובים

 

הכרה והרס

למה הכוונה בהרס והכרה?

לפי ג'סיקה בנג'מין (12) התנועה בין הרסנות להתפתחות היא חלק מתהליך אחד של הרחבת המנעד הרגשי אצל הפרט. מנקודת מבטה יש לנו צורך באחר לאישוש קיומנו, אך אנו גם מתקוממים נגד כך בדרכים מודעות ולא מודעות. קיים בתוכנו מתח אינהרנטי בין הרס האחר בכך שנראה אותו כאובייקט סובייקטיבי (ויניקוט, 13), כלומר, כסך השלכותינו, לבין הצורך שלנו באחר שיהיה חיצוני לנו, כדי שיוכל לאשש את קיומנו, כמו גם לעורר את סקרנותנו. באקט הנפשי של שלילת או מחיקת האובייקט, העשוי להתבטא בניסיון ממשי להתקיף את האחר, אנו מגלים האם האחר הממשי שורד. אם הוא שורד מבלי לגמול נקמה או לסגת תחת התקפה, אזי אנו יודעים שהוא קיים מחוץ לעצמנו, שאינו תוצר נפשי שלנו ותו לא. מנקודת מבט זו, מצבים/ תהליכים הרסניים אינם שלבים ספציפיים בהתפתחות הקבוצה, הם גם אינם נגזרות של אימפולסים הרסניים והגנה נגדם ואינם נגזרות של נוירוזה אישית של היחידים שבקבוצה. הם מצב קיומי אינהרנטי שהוא המתח בין הרס האחר לבין הצורך בהכרתו.

ניתן להרחיב את הסכימה של ויניקוט ולהציג לא רק רצף של יחסים אלא מתח בסיסי בין הכחשה לאישור קיומו של האחר (בין כל-יכולות להכרה במציאות). דרך אחרת להבין את הקונפליקטים המתרחשים בשלב הפיוס, ה-rapprochement, היא במונחי הרס והישרדות: המשאלה לעמוד בתוקף גמור על קיום עצמי ולהכחיש כל דבר המצוי מחוץ לכל-יכולות של העצמי, חייבת להתנגש לעתים במציאות הבלתי מתפשרת של האחר. עם זאת, ההתנגשות שהגה ויניקוט, אינה כזו בה התוקפנות מתרחשת ב"תגובה לעימות עם עיקרון המציאות", אלא כזו בה "הדחף ההרסני הוא שיוצר את תכונת החיצוניות" (עמ' 112). כאשר ההרסנות אינה הורסת את ההורה או את העצמי, המציאות החיצונית מתגלה לעין כמנוגדת באופן חד וברור לעולם הפנטזיה. תוצאת תהליך זה אינה תיקון או שימור האובייקט הטוב גרידא, כי אם אהבה, תחושת הגילוי של האחר (בנג'מין 12, גנט 14, אייגן 15).

תיאוריה אינטרסובייקטיבית יכולה לחקור את התפתחות ההכרה ההדדית מבלי לגזור גזירה שווה בין התמוטטות לפתולוגיה. לא נחוץ לה אידיאל נורמטיבי של איזון החורץ כי התמוטטות משקפת כישלון וכי התופעות הנלוות – הפנמה/ פנטזיה/ תוקפנות – הן פתולוגיות. אם ההתנגשות בין שני רצונות היא חלק טבוע ביחסים אינטרסובייקטיביים, אזי אין סביבה שתוכל ליטול את העוקץ מן המפגש עם האחרות. השאלה היא כיצד מעובדים היסודות הבלתי נמנעים של השלילה. עצם התופעה בה התנועה פנימה של שלילת המציאות ובריאת הפנטזיה מתאזנת בסופו של דבר עם תנועה כלפי חוץ של הכרת החוץ, היא דבר "טוב דיו". לטעון דבר מה נוסף בזכות האינטרסובייקטיביות פירושו להזמין ניצחון של החיצוני, ריק נפשי אימתני, סוף ליצירתיות באשר היא. על הפסיכואנליזה ההתייחסותית להותיר מקום לצד המבולגן, התוך נפשי של יצירתיות ותוקפנות. זו תרומת ההשקפה האינטרסובייקטיבית העשויה להעניק ליסודות אלו צורה מעוררת תקווה יותר, בראותה את ההרסנות כ"אחר" של הכרה" (בנג'מין, 12).

בגילוי האחרות של האובייקט אנו מוצאים גם את הסקרנות לדעת אותו (לזר, 16), את האפשרות לשחק איתו (מיטשל ושלגי, 17) ואת האפשרות לגלות את האחרות שבתוכנו (תהליך זה יקבל הרחבה נוספת להלן, בדיון במושגי ההתמסרות והעצמיים המרובים). הקבוצה כשלם, כמו כל אחד מהיחידים המרכיבים אותה, נעה בכל רגע נתון בין מצבים של הרס ושל הכרה.

אין בזאת לומר שאין מצבי הרס שהם פתולוגיים ואינם מאפשרים התקדמות. מצבים אלה הם, בעיניי, כאלה שבאופן עיקש אין בהם אפשרות של תנועה להכרה הדדית. משתתפי התהליך נעולים במצב בו הם רואים את האחר כאוסף השלכותיהם ומסיבות מודעות ולא מודעות להם אינם מאפשרים תנועה, אינם מאפשרים הכרה באחר ואינם מאפשרים הכרה של חלקם הם במצב חוסר התנועה.

מה מאפשר תנועה זו בין הכרה להרס ומה מונע אותה? טענתי היא שהיכולת להתמסר, מצד חברי הקבוצה או מצד מנחה הקבוצה, היא שמאפשרת תנועה זו.

 

 

 

התמסרות

גנט (14) טבע את המונח התמסרות ומגדיר זאת כך: "אין קשר בין התמסרות לנפנוף בדגל לבן. למעשה, במקום לשאת קונוטציה של תבוסה, מושג זה מוסר תכונה של שחרור והרחבה של העצמי כתולדה של הסרת מחסומים הגנתיים" (עמ' 213). וציטוט נוסף משל גנט: "התמסרות אינה פעילות רצונית. לא ניתן לבחור להתמסר, אולם ניתן לבחור להשתעבד. ניתן לספק תנאים המאפשרים להתמסר אך לא ניתן לגרום להתמסרות להתרחש. עשויה להתלוות אליה תחושה של אימה ומוות, ו/או בהירות/ הקלה ואף אקסטזה. זו חוויה של להיות 'ברגע עצמו', לגמרי בהווה, במקום בו עבר והווה, שני הזמנים הדורשים 'תודעה' במובן של תהליכים משניים, מתאיידים מהמודעות. כיוונה האולטימטיבי הוא גילוי הזהות העצמית, התחושה העצמית של שלמות, אפילו התחושה העצמית של אחדות עם אחרים בשר ודם. דבר זה שונה למדי מהתמסרות בה מתרחש ההיפך: אדם חש עצמו כבובה הנשלטת בכוח האחר, תחושת הזהות של האדם מידלדלת. בהתמסרות קיים העדר הכפייה והשליטה, ההפך הוא הנכון בהשתעבדות" (עמ' 215-216).

ההתמסרות מאפשרת תנועה בתוך הפרט ובין שותפי האינטראקציה. השתעבדות היא סיטואציה שבה אין אפשרות תנועה. הפרט נעול בתוך חוויה אחת של עצמו וכאילו משועבד לה. בסיטואציה הטיפולית אנו נכנה מצבים אלה מצבי enactment או מצבים חסרי מוצא (צ'וסד 18, מקלפלין 19, ג'קובס 20, בנג'מין 21, דייויס 22). במצבים אלה בהם כל אחד משותפי האינטראקציה נדחף (באופן לא מודע) לעמדת "אני צודק", "אני קורבן של הסיטואציה", "אני רוצה רק טוב" וכו', כל אחד שומר על עצמו וכאילו אומר לעצמו: "אם אנוע בתוכי לאזור אחר בתוכי, אם אודה בכך שבסיטואציה הטיפולית הייתי לא צודק או תוקפן או רך מדי או לא הקשבתי, אזי אני צפוי לעונש נוראי ביותר ומכאן עדיף לי לדבוק בעמדתי ולא לנוע". סוזן סנד אומרת שמצבים אלה מונעים מחוויות עבר טראומטיות של כל אחד משותפי האינטראקציה החוששים שאם יודו שטעו, עונשם יהיה כבד (23). התנועה ההדדית מתאפשרת כששני שותפי האינטראקציה עשויים לחוש שהאפשרות להתמסר אינה מסוכנת.

 

 

 

עצמיים מרובים

היכולת להתמסר מצויה במתאם עם היכולת להכיל גרסאות שונות, מרובות ומנוגדות של העצמי. ברומברג (24) מציע בסגנון בהיר וחד ביותר, את גישתו למבנה הנפש ככוללת עצמיים מרובים.    לדבריו, צמיחתה המבנית של האישיות בפסיכואנליזה, אינה תהליך של עזרה למטופל לשנות דימוי או ייצוג אחיד לא אדפטיבי לייצוג אחר אדפטיבי יותר, כי אם תהליך של עבודה עם נרטיבים פנימיים של הפרט.

לפי ברומברג לכל אדם מערך של סכמות האופייניות לו, לעתים מופרדות זו מזו ולעתים חופפות. כל סכמה כזו מאורגנת סביב תבניות [קונפיגורציות] של עצמי-אחר המוחזקות יחד באמצעות מצב אפקטיבי רב-עוצמה. לטענתו יש עדות לכך שהנפש אינה מתחילה כ'עצמי' שלם ומגובש, אלא שמראשיתה היא לא אחידה. זהו מבנה שנוצר וממשיך של ריבוי תבניות של עצמי-אחר המפתחות, עם הצמיחה, לכידות והמשכיות הנחווית כתחושת זהות אישית מגובשת. זאת, כמובן, בהתפתחות תקינה. מכיוון שהחוויה האישית נוצרת מתוך מצבי עצמי מגוונים של תבניות עצמי-אחר, כל אחת מהן לכידה כשלעצמה, החוויה של היות האדם אחדותי הינה אשליה סתגלנית הנוצרת באופן התפתחותי. כאשר אשליה זו מאוימת, עד כי שמירה עליה מעמידה את הפרט בסכנה כי יוצף, הפרט שומר על עצמו על ידי מנגנונים דיסוציאטיביים ששומרים על מצבי עצמי מסוימים מפני עליה למודעות, ומפני חיבור ביניהם באופן כזה או אחר למצבי עצמי אחרים. תפקידנו כאנליטיקאים, אומר ברומברג, הינו לאפשר שיקום של מצבי עצמי אלה, ולאפשר שיקום לחיבורים ביניהם כך שניתן יהיה להגיע למצב שהפרט ירגיש עצמו אחדותי, מסוגל להחזיק בתוכו קונפליקט פנימי.

מיטשל גם הוא רואה את הנפש כבנויה מעצמיים מרובים, אך בד בבד הוא מחזיק במושג העצמי האחדותי הרציף ומדבר על יכולת להחזיק בשני מושגים אלה כדרכים להתבונן על נפש האדם (11). שותפים לחשיבה על עצמיים מרובים גם כותבים רבים נוספים, כגון ארון, דייויס, סטרן, דונל, פייזר.  

ההתמסרות ההדדית הינה למעשה תנועה של שותפי האינטראקציה לקראת מצב שבו אין השתעבדות לעצמי אחד המכתיב את אופי הקשר בין שותפיו. מצב זה מאפשר לפרט להכיר את האחר שבפנים ואת האחר שבחוץ. הפרט יכול לחוות מה הקשר עם זולת מסוים מאפשר לו, הוא עשוי להסתקרן כדי לגלות מי הוא האחר ובכך גם למצוא מקום בתוכו לחוויות חדשות שמביא אתו המפגש עם הזר. זאת לעומת מצב בו כל צד משועבד באופן הגנתי למצב עצמי אחד מחשש שתנועה תגרור סכנה ובכך נמנע מפגש עם האחר ועם מצבי עצמי חדשים, שהמפגש עם האחר עשוי להפגיש את הפרט איתם. הקבוצה האנליטית היא מרחב למפגשים רבי-עוצמה בין העצמיים השונים של מגוון חברי הקבוצה ובכך טמון הפוטנציאל שלה לווריאציות רבות בהתפתחות הפרט. האופן בו גרסאות שונות של אדם אחד פוגשות גרסאות של אדם אחר הוא מצב העשוי להוביל להכרה הדדית ולעצמיים מרובים של כל אחד מהמשתתפים בתהליך.

הכרה הדדית, התמסרות ועצמיים מרובים

אם לחזור לקבוצת הפנסיון שנהרסה על ידי ההבדלים בין דייריה ועל ידי חוסר נכונותם להכיר איש את רעהו ואיש ברעהו, ניתן לחשוב על הקבוצה האנליטית כבעלת 'דיירים' שלהם כמיהות שונות, קשיים שונים והיסטוריות אישיות שונות. אני טוענת שבכל רגע בקבוצה מתקיימים הכרה הדדית והרס בה בעת. בכל רגע, יתכן כי לצד תהליך של הכרה המתרחש בין שניים יימצא משתתף שלישי במצב של אי-הכרה או הרס. המצב ההפוך יתכן גם הוא, כשתהליך של אי-הכרה בין שניים מאפשר למשתתף שלישי להניע קדימה הן אותם והן את התהליך הקבוצתי, אל מחוץ למצב התקיעות ולעבר הכרה הדדית.

אני סבורה כי היכולת של אחד מדיירי הקבוצה לנוע לאזורים בלתי מוכרים בתוך עצמו היא הדבר המקדם את התפתחות הקבוצה והתפתחות הפרטים שבתוך הקבוצה, ממצבי הרס להכרה. זהו גם הפוטנציאל לריבוי. הנכונות לנוע לאיזור בלתי מוכר ובלתי ידוע בתוך עצמנו היא ראשיתו של תהליך העשוי להסתיים בהכרתנו את עצמנו כולל עצמיים נוספים ובהכרתנו את האחרים כרב-רבדיים.

מנחה הקבוצה, כמו כל משתתף אחר, הוא שותף בתהליכים אלה. זהו ההיבט ההדדי של תפקידו. מאידך גיסא, בהיבט הא-סימטרי של תפקידו (ארון, 25) הוא אמור לעזור למשתתפי הקבוצה להניע את התהליכים התוך נפשיים והבינאישיים ממצבי הרס להכרה.                                                                                                                                                   

דוגמאות קליניות

אציג שתי תמונות מחיי הקבוצה[2], בדגש על האופן בו מראה אחת המשתתפות כיצד השתנתה וכיצד חברי הקבוצה והמנחה השתנו. אנתח את התהליכים הבינאישיים והתוך אישיים, במטרה להדגיש כיצד היכולת של חברי הקבוצה והמנחה לפגוש את האחרות[3] שבפנים, אפשרה לפגוש את האחרות שבחוץ. המפגש עם האחרות שבפנים ועם האחרות שבחוץ אפשרו מפגש רב-רבדי עבור חברי הקבוצה והמנחה, או במילים אחרות, אפשרה להם לגלות את העצמיים המרובים שלהם.

 

תמונה ראשונה

למן הרגע בו דנה הצטרפה לקבוצה, היא תופסת מקום מיוחד ויחיד לעצמה. היא מגיעה לרוב באיחור ניכר, נכנסת לקבוצה תוך הקמת רעש רב, מזיזה תיקים, פושטת מעיל, צעיפים וכיו"ב, ונותרת בלבוש חצאית מיני קצרה עם שסע בצידה האחד. חצאיתה צמודה מאד תמיד. שערה ארוך וקופצני. לאחר כניסתה הדרמטית המלווה גם בצלצול הטלפון הנייד שלה, שוקעת דנה בכיסאה כאילו היא נעלמת בתוכו. נראה שלאחר הרעש והצלצולים והמאבק להקצות לעצמה מרחב, מסתיימת הדרמה ואין לדנה דבר נוסף אותו היא יכולה לתרום לקבוצה. לעתים היא מנמנמת. כאשר היא מתחילה לדבר בקבוצה, היא אינה מנסה להתחבר למה שנאמר בטרם פצתה פיה. נראה כאילו היא חיה בקבוצה בבידוד מוחלט מעצמה ומהאחרים. האירועים שאתאר התרחשו לאחר שנתיים של עבודה קבוצתית.

תיאורי האירועים הקבוצתיים:

יואב עזב את הקבוצה לאחר שהשתתף בה חודש אחד בלבד. הדבר סתר את ההסכם בינינו, הסכם שנעשה בטרם הצטרף לקבוצה. לא היה דבר במה שאמר או בעברו האישי שיכול היה לנבא אירוע זה. הוא עזב את הקבוצה לאחר שעורר תקווה וסקרנות רבות בקרב משתתפי הקבוצה האחרים ולאחר שיצר יחסים מיוחדים עם דנה. נראה כי הוא מחבב אותה במיוחד. הוא, שכרטיס הביקור שלו היה של אדם שחש דחוי ולא העז ליצור קשר, התקבל בקבוצה כאדם מבטיח ביותר. הוא עזב באומרו כי הוא נוסע להודו כיוון שיש שם פסטיבלים לנשים צמחוניות והוא מתכוון למצוא שם כלה. הנשים בקבוצה ניסו לומר לו שיש נשים צמחוניות גם בקבוצה, אך רגשית הוא כבר היה הרחק בדרכו להודו. תיאור זה של האירועים, אשר לצופה מן הצד עלול להישמע ביזארי וכמעט פסיכוטי, לא נשמע כך בקבוצה, שהורכבה מאנשים משכילים (כולם בוגרי אוניברסיטה) אשר יחד עם זאת התמודדו עם מצוקה רגשית גבוהה ביותר.

הפגישה הבאה לאחר עזיבת יואב:

בפגישה שלאחר עזיבתו של יואב, סידרתי את כיסאות הקבוצה ללא כיסאו של יואב. זו קבוצה שעבדה במשך יותר משנתיים והמשתתפים ידעו כי זהו צעד מקובל לאחר עזיבת אחד מחברי הקבוצה. כיסאו עוזב את מעגל הכיסאות בקבוצה. דנה מגיעה מאוחר כרגיל. עקביה טופפים, הטלפון הנייד מצלצל, חצאית המיני שלה מרשרשת. היא מוסיפה למעגל כיסא, אותו היא נוטלת מהכיסאות הנוספים שבחדר. היא מניחה את תיקה על הכיסא ומתיישבת באנחה קולנית. הקבוצה אינה מגיבה לדרמה.

אני אומרת משהו לגבי הכיסא שדנה הוסיפה למעגל הכיסאות בקבוצה ומוסיפה כי על ידי כך היא אומרת אמירה. דנה מביטה בי כאילו לא הבינה ואומרת "הייתי צריכה כיסא לתיק שלי". אני מנסה שוב לומר שהכנסת כיסא נוסף אל תוך הקבוצה היא משמעותית, "אולי זו אמירה לגבי מה שחסר", אני מציעה. דנה מביטה בי ואומרת "אבל התיק שלי זקוק לכיסא", או במלים אחרות, תיק הוא תיק וכיסא הוא כיסא, אין כל משמעות מעבר לכך. אני מנסה שוב, מסרבת לשתף פעולה עם ההרס שמבצעת הקבוצה ביצירת הסמלה. זו קבוצה שעובדת כבר שנתיים והכחשת המשמעות של התיק והכיסא היא רגרסיבית ביותר. זאת ברובד אחד של ההתרחשות וברובד אחר רק במבט לאחור התבהר לי כי התעקשותי על פירוש הכיסא הריק מסמנת גם את יציאתי למאבק עם הקבוצה. מרגע זה ואילך, הקבוצה ואני מצויות בדרמה של התרחשויות. הקבוצה כולה ניצבת לצד דנה נגדי ואני נגדם. לאחר אמירה נוספת מצדי כי הכנסת הכיסא למעגל היא מסר מהקבוצה כולה אלי, וכי דנה היא הדוברת של מסר זה, הקבוצה כולה מודיעה לי כי אני טועה. אני מוותרת. ללא מחשבה תחילה, אני אומרת לקבוצה ולעצמי בנימה אירונית של אנדרסטייטמנט מופגן: "הכס הקדוש"[4]. דנה צוחקת וחוזרת: "הכס הקדוש". משתררת תחושת הקלה בקבוצה. המאבק נשכח בחלקו. במשך הזמן הנותר של הפגישה, דיברו חברי הקבוצה בעיקר אודות האופן בו הבינו ולא הבינו את יואב ואת תנועתו פנימה והחוצה מן הקבוצה. טום דיבר על קנאתו בנחישות של יואב. גלי דיבר על התנהגותו של יואב הסותרת את ההסכם ועל השגיאה שלי במיון המשתתפים בקבוצה. אנה דיברה על כך שיואב הכניס תוכן חדש לקבוצה, הצורך במשוב. דנה דיברה על יציבות הקבוצה המצויה בסכנה. העיבוד הקבוצתי עזר גם לי. הייתי מסוגלת לחשוב שאולי גם אני חרדתי לגורל הקבוצה ודבר זה הוביל אותי לפרש את התיק והכיסא שוב ושוב על מנת להחזיר את הקבוצה למסלול העבודה. אני אומרת אולי, שכן במהלך ההתרחשות וגם לקראת סוף התהליך הקבוצתי לא יכולתי להניח את האצבע על תחושותיי ורגשותיי. הייתי לכודה בחוויה הקשה של הקבוצה ושלי. רק לאחר זמן יכולתי להסביר את תחושותיי, רגשותיי והמשמעות של האינטראקציה, הן עבור הקבוצה והן עבור עצמי.

תגובתי הרגשית בתחילת הפגישה היתה כמעט של שיתוק מוחלט. רק לקראת סוף הפגישה הייתי מסוגלת להכיר בחרדתי שלי. האינטנסיביות של חרדה זו היתה קשורה לחשש שלי מההרס הממשי של הקבוצה.

בדיעבד, אני מאמינה כי חרדה זו היתה טמונה בתהליך הזדהות השלכתית – חששה של הקבוצה מהתפרקותה, לנוכח העבר האישי של כמה מחברי הקבוצה, הכולל בתים הרוסים (גירושין או מות הורה, והצורך לעזוב את הבית לפנימייה). חרדה זו, שלא ניתן היה לשאתה בקרב חברי הקבוצה, הופקדה אצלי והייתי כר נוח לקליטתה ולהזדהות עמה כדור שני להורים שאיבדו את משפחותיהם בשואה.

החרדה שאפפה את התפרקות הקבוצה יכלה לעבור עיבוד רק לאחר שנתתי את הפירוש החידתי ("הכס הקדוש"). רק אז יכלו חברי הקבוצה להתייחס לעזיבתו של יואב, לאופן בו דבר זה השפיע על המוטיבציה שלהם להישאר בקבוצה, ועל האמון (או אי-האמון) שרחשו לי כמי שאחראית, כפי שראו זאת, לעזיבתו.

"הכס הקדוש" הוא כמובן פירוש הנושא חותם אישי מובהק ומשמעותי ביותר, אך ככזה הינו גם חידתי ביותר. יופיו של פירוש זה, כפי שאני רואה זאת, טמון בעובדה שברגע בו ניתן, לא היה מובן לי. הפירוש ניתן מן הלא מודע שלי אל הלא מודע של הקבוצה. ומאחר שמשמעותו היתה סמויה מעיניי באותו רגע, הוספתי לחשוב עליו עוד ועוד. אין ספק שביטוי זה כלל את ייאושי הרגעי וכמיהתי ל'מושיע' שיבוא לעזרי. לא היה כל "כס קדוש", לא היתה כל תיאוריה, כל דמות עמה יכולתי להזדהות או שיכולתי להיוושע ממנה.

ואולי כן?

נותרנו לבדנו, הקבוצה ואני, הדמויות המופנמות שלי ושלהם, כמו גם התיאוריות מהן אני ניזונה. נותרנו ניזונים מהמטריצה הקבוצתית (פוקס, 26) שכולנו חלק ממנה. ואכן, הקבוצה היתה מוכנה לזוז מעמדתה הקונקרטית 'כיסא הוא כיסא הוא כיסא' ולהשיב את אמונה בי ולהעניק משמעות לעזיבתו של יואב, ובכך לאפשר את המשך התפתחות הקבוצה.

מה אירע בין הקבוצה לביני במצב שתיארתי, כיצד נוצר פירוש זה במרקם ההדדי של הקבוצה ושלי ומדוע יצר פירוש "הכס הקדוש" שינוי כה רב? "הכס הקדוש" אפשר לקבוצה ולי לרכוש מחדש את יכולתנו לחשוב, יכולת אשר עד לאותו רגע היתה נתונה תחת מתקפה.

 

התמסרות האנליטיקאי

מה התרחש במהלך האירועים שתוארו לעיל?

התחלתי לפרש את הכיסא, לאחר המחשבה כי אירוע זה הינו בולט ויוצא דופן במידה כזו שיש להתייחס אליו. לאחר מכן המשכתי במתן הפירוש בהתבסס על תחושתי כי יש צורך לפגוש את ההכחשה הקבוצתית. אולם במבט לאחור ברור לי כי הייתי גם בעיצומו של מאבק. מאבק ממנו המוצא היחיד הוא באמצעות "הכס הקדוש".

ניתן לומר כי "הכס הקדוש" היה אירוע בו לא התעקשתי על מתן פירוש ולא גמלתי לקבוצה בנקמה על דחייתה אותו, והקבוצה מצידה יכלה להכיר בכך. אך אני מציעה כי אירוע זה טומן בחובו הרבה מעבר לכך.

אירוע "הכס הקדוש" היה אקט של הכרה הדדית. הבנתי כי הקבוצה לא הרשתה לי לנקוט בקו בו נקטתי וכי הקבוצה אינה מקבלת את הפירושים שהצעתי, אזי הפסקתי. נכנעתי, אך רק למראית עין. למעשה, היה זה רגע של התמסרות במובן שגנט (14) התכוון אליו.

באמירה "הכס הקדוש" ויתרתי על כיוון פרשני מסוים אך לא ויתרתי על תפקידי הא-סימטרי כמנחה מפרשת. משום שבאותה עת בה ויתרתי על הפירוש שנבע מהבנה מודעת, למעשה הפקתי מקרבי פירוש שנבע ממקום שלא הייתי מודעת לו, מעצמי אחר שבתוכי. זהו מצב בו העין יכולה לראות את עצמה (סטרן, 27), והאדם מסוגל לזוז לאזורים של עצמו שהיו בלתי ידועים קודם לכן. פירוש זה מהדהד בתוכי עד היום, כשהוא מעלה עוד ועוד זיכרונות ומשמעויות אישיות שלא הייתי במגע עמם עד לרגע ההתרחשות.

"הכס הקדוש" היה אמירה מן הלא מודע שלי שפגש את הלא מודע הקבוצתי, ובכך יצר הקלה והסיר את ההיתקעות. רק לאחר מעשה יכולתי לנסות ולהסביר לעצמי את המשמעות וההשפעה של האמירה בתוך מסגרת האינטראקציה הקבוצתית. במבט לאחור, נראה לי כי משמעות האמירה שלי עבור הקבוצה היתה כדלהלן: "נראה שכולנו מנסים לומר דבר דומה, שמשמעותו טרם ידועה לנו, כי לא אתם ולא אני יכולים להבין כרגע במה העניין".ויתרנו כולנו על הידיעה לטובת האמונה (ביון, 28), שגם אם הייתה מעורערת, הרי החזיקה בתוכה את ידיעתה של הקבוצה אותי ושלי אותם כבעלי יכולת לעבודה אנליטית משותפת. נראה לי כי אמירת "הכס הקדוש" נולדה מתוך האינטראקציה הקבוצתית והצליחה באותו רגע לשמר את המסתורין, הסמכות של הבלתי-ידוע והלא מודע, האמון בתהליך ובדרך המשותפת אשר באופן זה או אחר שייכים לכל אחד מאיתנו ואשר נותר בלתי מושג עבור כל אחד מאיתנו באופן אחר. המונח "הכס הקדוש", באיטלקית La Santa Sede – מחבר את הויכוח סביב הכיסא עם משמעויותיו הבלתי מושגות. שימור המסתורין אפשר הכרה הדדית, הכרה בכך שהידע וההבנה אינם בבעלותו של איש מאיתנו, אולם מצד שני הכרה כי ההזדמנות לחפש אחריהם פתוחה בפני כל אחד מאיתנו. הכרה זו היא שפתחה ועודדה כל אחד מחברי הקבוצה ואת הקבוצה בכללותה, לחפש באופן אישי את משמעויות עזיבתו של יואב.

 

העצמיים המרובים של דנה

מה קרה לדנה במהלך אותה פגישה, מי מהעצמיים שלה בא לידי ביטוי?

דנה היא הבכורה במשפחה בה רווחו מאבקים בין האב לאם ואשר הובילו לפירוד משפחתי. דנה נבחרה על ידי אביה כמועדפת, אשר ראה בה רקדנית מבטיחה. כאשר החלה דנה להתפתח מבחינה מינית, נפגמו ביצועיה במחול והיא ננטשה על ידי אביה אשר, במילותיה, הפסיק לאהוב אותה ולחפש את קרבתה. היא הפכה לבת המאכזבת. כאשר נפרדו הוריה, הורע מעמדה של דנה במשפחה והיא הפכה לכבשה השחורה, שכן, כפי שניסחה זאת, אמה חיפשה נקמה על היחסים שהיו לדנה עם אביה. האם העדיפה את אחותה הקטנה ואחיה הקטן ועל דנה נגזרו דחייה ובידוד.

בפגישה זו, כמו באחרות, באו לידי ביטוי עצמיים שונים ומגוונים של דנה ושל חברי הקבוצה האחרים. עצמיים אלה אינם בהכרח "בבעלותם" של המשתתפים. המשתתפים והיחיד נחשפים אליהם ועם התפתחות הקבוצה הם נעשים יותר ויותר "בבעלותם של בעליהם", בתהליך שהרחבה אודותיו חורגת ממסגרת מאמר זה. אתאר עצמיים שונים של דנה אשר התבטאו בקבוצה. דנה מזדהה רבות עם סיפור ההעדפה והנטישה של אביה, אך עצמיים אחרים שלה מצאו ביטוי בקבוצה. אתאר עצמיים אלה ולשם הנוחות אתן לכל אחד מהם שם.

העצמי החרד – אירוע העזיבה של יואב היה כה טראומטי עבור דנה עד כי לא יכלה לבטא אותו במילים. חוויית ההעדפה והנטישה שוחזרה במלוא העוצמה. אך בעבר כאשר אביה עזב, נקמה בה אימה והיא הפכה לכבשה השחורה במשפחה, בעוד שבקבוצה לא כך קרה. כאשר יואב עזב, באופן שלמראית עין שיחזר עבור דנה את הדמות המעדיפה והנוטשת של האב, חברה הקבוצה לדנה בהתנגדותה כלפי. היא אינה הכבשה השחורה, היא הקונצנזוס. חוויית הבידוד והדחייה לא שוחזרו בהעברה. התעקשותי על פירוש המשמעות של הכיסא עלולה היתה להיחוות על ידי דנה כהצבתי במקומה של האם הנוקמת, המאשימה את דנה בהרסנות. אולם, כאשר זזתי מעמדת ההתעקשות כי הכיסא "חייב" לקבל פירוש, לעמדת הדיבור על "הכס הקדוש", ביטוי שהביא הקלה לי ולקבוצה, היא הבינה כי ההווה אינו חייב בהכרח לחזור על העבר, וכי אפשר לעשות תיקון. דנה היתה מסוגלת להיות שם עבור עצמה ועבור הקבוצה בתפקידים שנבדלו מאלו שהפנימה מעברה האישי. יואב, האב, עזב את דנה פצועה ונטושה, ותוך זמן קצר ביותר מצאה עצמה במאבק מולי. אולם לאחר אירוע "הכס הקדוש", דנה מצאה עצמה מגובה מצד הקבוצה ולא נטושה על ידי.

העצמי בעל חוש ההומור – זו הפעם הראשונה שדנה מבטאת את חוש ההומור שלה בפגישת הקבוצה. זהו צד שלה שלא היה מוכר בטרם נקודה זו בזמן.

העצמי המנהיג – לא זו בלבד שדנה לא היתה הכבשה השחורה במהלך האירוע, אלא שהיא החלה לסמן עצמה כמנהיגת הקבוצה. כאשר דנה סיימה את הקרב, הוא תם.

העצמי שנשאר נגיש גם במצב מצוקה – אירוע העזיבה של יואב היה כה טראומטי עבור דנה שהיא לא היתה מסוגלת לנסחו במלים. חברי הקבוצה שיכלו לנסח במלים מי היה יואב עבורם אפשרו את תחילת העיבוד של דנה. היא היתה מסוגלת להיעזר בעיבוד זה ולבטא את חרדתה מפירוק הקבוצה.

עצמיים אלו של דנה שבאו לידי ביטוי במרחב הקבוצתי אינם, כפי שאמרתי, ידועים לה ואינם בהכרח מוכרים לקבוצה כעצמיים של דנה. יש לקוות שהמשך העבודה הקבוצתית יאפשר לה לרכוש בעלות על עצמיים אלו.

ה"Santa Sede" עזר לכולנו לצאת למאבק קשה של קונקרטיזציה מול הפשטה, של הקבוצה מולי, של נשים מול עולם של גברים. חידת "הכס הקדוש" אפשרה לכולנו להתפתות לזוית ראיה אחרת. לא עוד הפיתוי של האב ויואב, כי אם הפיתוי לבלתי ידוע לקבוצה ולי. הפיתוי שיכול להיווצר במרחב משותף. פיתוי המיוצג על ידי "הכס הקדוש" אשר מהווה לדעתי הזמנה להביט לעומק הבלתי ידוע המשותף והנמצא בכולנו ומעבר לכל אחד מאיתנו.

 

תמונה שנייה

            ההתרחשות שלהלן היא לאחר הצטרפותו של יוסי לקבוצה. יוסי הוא משתתף חדש שלו נכות ניכרת לעין.

כולם נוכחים.

אנה אומרת שהתחילה עבודה חדשה בחברה קטנה והתבקשה להשתתף בשטיפת הכלים וכי אינה מוכנה לעשות זאת. יעקב בודק עמה האם כל העובדים אמורים לשטוף כלים והיא אומרת שכן. יעקב אומר שאם כך, הוא רואה את סירובה לשטוף כלים כעדות לכך שהיא אינה מוכנה לעשות את המאמץ הכרוך בעבודתה החדשה. אנה לא מסכימה עמו ומביאה עדויות למידת מושקעותה בעבודתה, אלא שקו הגבול שלה עובר בשטיפת הכלים. כך מתגלה השיח ביניהם: הוא בעד והיא נגד ועוצמת הקולות מתגברת.

עומר, שלרוב שותק כאשר המצב נעשה מתוח, מנסה הפעם לפייס בכך שהוא מראה להם שגישותיהם אינן סותרות. יעקב ואנה ממשיכים ואז אומר עומר ליעקב: "מה שאנה לא תגיד, לא יספק אותך". עיניה של אנה אורות והיא אומרת: "הוא בדיוק כמו אבא שלי. שום דבר לא מספיק טוב בשבילו". אנה נרגעת והקרב עם יעקב מסתיים.

            דנה מתרגשת ואומרת בכעס כי אפשר לתבוע לדין את אלה שמכריחים את אנה לשטוף כלים, וממשיכה בתיאור האנשים הבלתי נסבלים בעבודתה החדשה. הקבוצה מגיבה בצחוק, הם כבר מכירים את התפרצויותיה של דנה ונראה שהם אינם מתייחסים אליה ברצינות. אני מזכירה להם שגם היא התחילה עבודה חדשה ומציעה שאולי היא כה חוששת שהיא תאכזב ותפוטר עד שהיא מכינה לעצמה צידוק מראש לכישלון, בצורת האנשים הבלתי נסבלים בהם היא מוקפת. דנה אומרת: "את צודקת", ונרגעת. הקבוצה שותקת ואז יעקב אומר לאנה שאולי לא היה אמפתי כלפיה ולא ראה שגם היא חרדה מדי כיוון שהתחילה עבודה חדשה. דנה אומרת ליעקב שגם הוא התחיל עבודה חדשה ואולי גם לו קשה. יעקב אומר שבעבודתו החדשה הוטל עליו עומס רב ולקח לו זמן להבחין בכך ולקבוע את הגבול. הוא מצא עצמו כורע תחת לחץ כבד מנשוא. תמונת שטיפת הכלים מתבהרת: יעקב "שוטף כלים" ויכול לעמוד בלחץ וקשה לו לראות את אנה שמה גבול במקום בו הוא אינו מסוגל לעשות זאת.

 

הכרה הדדית, התמסרות ועצמיים מרובים

מה קרה במהלך השתלשלות עניינים זו?

אנה ויעקב נאבקים סביב שטיפת כלים. זו הטענה המודעת בה כל צד נוקט עמדה שונה. הוא בעד הסתגלות לתנאים של העבודה החדשה והיא בעד היצמדות לעקרונותיה. זהו מאבק אידיאולוגי, בין הסתגלות לנאמנות לעצמי. ברובד אחר, אשר אינו ידוע להם עדיין, שניהם מדברים על התמודדות עם להיות חדש ועל היותו של מצב זה קשה מנשוא: אנה מרגישה שהיא נמחקת ויעקב אינו יכול להרשות לעצמו למרוד.

עומר, המתחיל בהיסוס ובניסיון לפיוס, אומר ליעקב: "מה שאנה לא תגיד, לא יספק אותך". אמירה זו מצד עומר, בה הוא מתמסר, מחלצת את יעקב ואנה מהדרך ללא מוצא בה הם תקועים. מדוע? עומר שחושב במודע שהוא מתאר את המצב, חושף ברובד אחר את הזדהותו עם אנה. אמירה זו מצדו מבטאת מה זה להיות חדש עבורו: לחשוש ממחיקה ולכן להעדיף לשמור מרחק. אמירה זו של עומר מייצגת את תנועתו לעצמי אחר שלו המתמודד עם להיות חדש. מבלי דעת, הוא מדבר מתוך עצמי זה שלו ובכך מאפשר לקבוצה לנוע לכיוון החיפוש של עצמיים האחרים שלהם. במילים אחרות, הוא אומר שאין זה מאבק בעד או נגד שטיפת כלים, כי אם מצב של פחד ממחיקה ומאבק לקבל הכרה כאשר אתה חדש. אמירה זו מצדו, אשר נוגעת לאופן בו הוא מגיב להיותו חדש, פוגשת את הלא מודע, במובן הרחב, אשר חברי הקבוצה מתמודדים עמו בפגישה זו. קריאתו של עומר את המאבק בין יעקב ואנה הוא אקט של הכרה הדדית. יעקב ואנה רואים אותו כמישהו שיכול לפייס ביניהם ובאופן ידוע פחות כמישהו שיכול להזיז אותם לעבר עצמיים אחרים של עצמם (אנה אומרת ליעקב לאחר התערבותו של עומר: אתה כמו אבא שלי). אני סבורה שאמירה זו היא זו שמשנה את כיוון הקבוצה ומאפשרת מאוחר יותר לחברי הקבוצה לדון באופן פתוח יותר בהתמודדותם עם מה שחדש עבורם. אמירה זו מצד עומר היא וריאציה של "הכס הקדוש". עומר אומר: זה כאילו שאתם מדברים על מה שידוע ומוכר לכם אך ויכוח זה נסב סביב תוכן שאינו ידוע והוא מעבר לכם, וזהו הדבר שראוי להתבונן בו. לאחר אמירה זו, דנה יכולה לדבר על עבודתה החדשה. באופן מודע, דנה מתארת את האנשים הבלתי נסבלים במקום עבודתה. מבלי דעת, היא מעמיקה את הדיון אודות המשמעות של 'להיות חדש' עבורה: היא חוששת שתסולק ולכן מוחקת את המקום החדש בטרם ימחק אותה. צעד זה של דנה מאפשר ליעקב לטעון את ויכוחו עם אנה במשמעות חדשה. הוא אומר לה שלא היה אמפתי להיותה חדשה בעבודה. הכרתו של יעקב בכך שאנה דיברה מתוך הקושי שלה להיות חדשה מאפשרת לדנה לומר לו שיתכן שגם הוא מדבר מתוך הקושי שלו עצמו, ויעקב יכול לדבר על המשמעות עבורו של להיות חדש: לחוש שאין לו ברירה ולהרכין ראש בפני הדרישות.

העצמיים השונים של חברי הקבוצה ביחס ל'להיות חדש' באים לידי ביטוי בתהליך קבוצתי זה שהתאפשר לאחר שעומר חילץ את אנה ויעקב ממצב של אי-הכרה הדדית – תקיעות. עומר חילץ את הקבוצה מתקיעות באמצעות תנועה בתוך עצמו לעבר קריאת המאבק בין אנה ליעקב באופן שונה מזה שהם ראו אותו. הוא הציג קריאה אישית ולא אידיאולוגית, קריאה שאינה ידועה לו עדיין. הוא מדבר על חשש מצמית ממחיקה ואי-הכרה: חששה של אנה, חשש שהוא עדיין אינו יודע באיזו מידה הוא מזדהה עמו. תנועה זו שלו לאזור בלתי ידוע זה בתוך עצמו, מצב זה של התמסרות, מעודד את תנועת הקבוצה לפגוש את העצמיים השונים של משתתפיה. תנועה זו למימד נוסף בו היחיד פוגש את האחרות שבפנים, כאשר תנועת משתתף אחד המעוררת את תנועת הזולת. בפגישה זו, חברי הקבוצה מעוררים זה את זה מבלי להיות ערים לכך שהם עושים זאת. הם נעים בתוך עצמם ותנועה זו מבפנים מעוררת את האחרים. איש אינו אחראי לתנועה, זה כאילו היא מתרחשת בעצמה. המנחה, בהיבט הא-סימטרי של תפקידה, אמורה לשחרר תנועה זו ולעודד אותה כשהיא נתקעת, אך בקבוצה זו מלאכת ההצלה נעשתה בידי אחד המשתתפים (עומר) וכל שהיה למנחה הקבוצה לעשות הוא להישען אחורה וליהנות מהתהליך ולנסות להבין מה הקבוצה אומרת לגבי הצטרפותו של יוסי לקבוצה כחבר חדש. התהליך המתואר בתמונה השנייה קרוב מאד לאופן שבו תיאר פוקס עבודה קבוצתית.

העצמיים המרובים של דנה

מה קרה לדנה בפגישה זו? איזה מהעצמיים שלה בא לידי ביטוי?

העצמי החרד – בפגישה הדרמטית של "הכס הקדוש", דנה היתה מסוגלת לומר משהו אודות חרדתה ביחס להתפרקות הקבוצה. בפגישה זו, דנה אינה משליכה על הקבוצה את חרדת ההתפרקות שלה, אלא מסוגלת לקבל את חרדתה עצמה: החרדה מלאכזב ולהינטש לאחר שנבחרה, וכן היא מבטאת את הגנותיה בפני חרדה זו: היא מוחקת בטרם תימחק.

העצמי המנהיג – דנה מעמיקה את מעמדה כמנהיגת הקבוצה. לאחר שדנה מוכנה להכיר באופן בו היא מתמודדת עם החדש, חרדת החדש הופכת לדיון הגלוי בקבוצה.

העצמי השותף – דנה היתה מסוגלת לחוש חלק מהקבוצה על ידי שותפות רגשית עם חבריה ולא היתה זקוקה לכך שהקבוצה תתאחד נגדי על מנת לחוש תמיכה.

העצמי האמפתי – דנה היתה מסוגלת לנוע לעבר אמפתיה עם קשייו של יעקב ביחס להיותו חדש.

העצמי החרד, העצמי השומר על חוש הומור גם כאשר העניינים מסתבכים, העצמי המנהיג, העצמי השותף, העצמי האמפתי – אלה כמה מהעצמיים של דנה שהופיעו בקבוצה. חלקם העמיקו את נוכחותה והובנו טוב יותר מצדה ומצד הקבוצה, וחלקם חדשים, הצצים זה עתה. היא אינה רוכשת בעלות על כל העצמיים, אך הם יקבלו ביטוי שוב ושוב ויזכו להכרה על ידי חברי הקבוצה ומאוחר יותר ייעשו מוכרים יותר לה ושייכים לה. ראוי לציין כי יכולתה של דנה לנוע וגמישותה בתזוזה בין עצמיים שונים גבוהה יותר בפגישה זו מאשר בקודמת. אז, היא היתה מסוגלת לסגת מן הקרב ולהישאר נגישה, בעוד שכעת היא יכולה לדבר אודות המאבק שלה בעבודה ולנוע לעבר אמפתיה עם יעקב.

 

סיכום ודיון

קבוצת הפנסיון בספרו של אפלפלד נהרסה וחבריה לא היו מסוגלים להכיר את העצמיים המרובים שלהם. בקבוצה הטיפולית, התהליך ההרסני והתהליך של הכרה הדדית היו שזורים זה בזה, השתלבו זה בזה ולא שללו זה את זה. הקבוצה הטיפולית אפשרה את ההתפתחות של עצמה ושל חבריה. מושגי ההכרה ההדדית, ההתמסרות והעצמיים המרובים מכוונים להעניק זוויות נוספות להבנתנו את יכולת הקבוצה להיעשות קרקע פורייה לחבריה להתפתח, כמו גם להניע תהליכים הנראים כהרסניים ואשר שוללים את התפתחות הקבוצה.

קבוצת הפנסיון התפרקה כתוצאה ממאבק עיקש שניהלו חברי הפנסיון, כולל גב' פראכט, מאבק לראיית הזולת כסך כל ההשלכות שלהם (אובייקט סובייקטיבי במונחיו של ויניקוט). רק לאחר מותה של גב' פראכט, התאפשר למר מנפרד ולחברי הפנסיון לגלות עוד ועוד עצמיים של עצמם ושל גב' פראכט. המאבק המתמיד לא לראות את הזולת כסובייקט בזכות עצמו היה "פורה" כל עוד היו כולם בחיים וקרס עם מותה של גב' פראכט. במותה, גב' פראכט היא "אובייקט אובייקטיבי", לא רודנית גרידא כי אם גם מישהי שאכפת לה מרווחת חברי הפנסיון שלה. מר מנפרד אף הוא הופך להיות יותר מורכב בפני עצמו ובפנינו הקוראים. אירוע זה התרחש רק לאחר מות גב' פראכט ולא היווה אירוע אינטרסובייקטיבי בין חברי הפנסיון לבינה.

מה קרה לאחר מותה שלא התאפשר לפני כן וכיצד כל זה קשור לקבוצה הטיפולית?

המפגש הקבוצתי הראשון לאחר עזיבת יואב מתחיל במצב של הרס של המימד האינטרסובייקטיבי והעדר נכונות להכרה הדדית: אני מציגה בפני הקבוצה את הרעיון שלי בדבר הכיסא שדנה הכניסה לקבוצה כבעל משמעות, אך דנה והקבוצה מציירות תמונה שונה: כיסא הוא כיסא הוא כיסא. אני מתעקשת וכך גם הם. כל אחד הוא סך ההשלכות של זולתו: מנקודת ראותי, הקבוצה היא קבוצה המתנגדת לפירושי, ונראה שהקבוצה רואה אותי כמי שלא מבינה אותם, דמות עקשנית ואולי רודנית המנסה לאכוף את דעתה כתפישה הנכונה היחידה של המצב.

בתמונה השניה, אנה ויעקב מתחילים להיאבק סביב שטיפת כלים, כשכל אחד מהם רואה את הזולת באופן הגנתי משלו, יעקב משוכנע שאנה עצלנית ולא מוכנה להתאמץ, והיא משוכנעת שהוא, כמו אביה, מוחק את הסובייקטיביות שלה בכך שאינו מקבל אף זווית ראיה מצידה.

השינוי מתאפשר במערכה הראשונה באמצעות הופעת "הכס הקדוש", שהיה פירוש לא מודע, או במילים אחרות, באמצעות המנחה המוכנה להתמסר. במאבק בין אנה ליעקב, עומר מתמסר מבלי לחוש זאת אפילו.

כמיהה זו להכרה, חדירה, התמסרות, להפיכה לסובייקט המוסר עצמו בידי הזולת, נושאת עמה כמיהה להתפתחות. כאן טמון הדמיון בין מושג ההכרה ומושג ההתמסרות: שניהם מייצגים את הצורך באחר, ההכרה מצד האחר, כביטוי למאוויו של הפרט להתפתחות בתוך קשר בין אישי.

בקבוצת הפנסיון, איש אינו מוכן להתמסר. נראה שהצורך להגן על העצמי מפני האחר קריטי. הגנה על העצמי נחוותה כתובעת את הרס האחר, ואילו הקבוצה הטיפולית המיוצגת במאמר זה משרטטת את האפשרות לוותר על ההגנה ולאפשר את הניצחון של השאיפה להתפתח על פני היתקעות [impasse][5] וקיפאון. שאיפתי לשחרר את הקבוצה ממצב של היתקעות ולהיות נאמנה לתחושתי בנוגע להתרחשויות, שאיפתה של הקבוצה לסייע במהלך זה, שאיפתו של עומר להבין מה מתרחש אצל אנה ובאופן לא מודע אצל עצמו. כל אלה תהליכים בוני שינוי ומרחיבי עצמי המאפשרים זוויות ראיה מרובות של האירועים. במילים אחרות, מאפשרים עצמיים מרובים.

התהליכים הקבוצתיים והאינדיבידואליים של הכרה והרס עשויים, כפי שציינתי, להיות דרמטיים ודורשים התמודדות מיוחדת מצד המנחה (בעיקר במצבים של היתקעות בהם השותפים לאינטראקציה משועבדים מטעמים הגנתיים שלהם למצב עצמי מסוים שרק הוא להערכתם יכול לשרוד בקשר), או במקרים אחרים התהליכים עשויים להיות יותר עדינים, כמעט בלתי נראים, כאילו התרחשו מעצמם. במקרי הדרמות הגדולות והדרמות הקטנות כאחד, האפשרות להתמסרות, לתנועה כלפי אזורים בלתי מוכרים בתוך אחד או יותר מהמשתתפים, מאפשרת את מפגש ה"אחרויות", המפגש של הפרט עם האחרות שבתוכו ועם זו שמחוצה לו והיא שמקדמת את התפתחות הקבוצה והיחידים בה.

הקבוצה האנליטית היא מרחב למפגשים רבי-עוצמה בין עצמיים שונים של חברי הקבוצה השונים, ובזאת טמון הפוטנציאל שלה לווריאציות רבות של התפתחות אינדיבידואלית. הדרך בה גרסאות מגוונות של אדם אחד פוגשות גרסאות של אדם אחר היא מצב העשוי להוביל להכרה הדדית ולעצמיים מרובים של כל אחד מהמשתתפים בתהליך.

פוקס (26) תיאר את הכוחות הייחודיים המקדמים צמיחה של הפרט בקבוצה. ביון (29) הדגיש את הסכנה של כוחות המונעים התפתחות. ניצון (30), זינקין (31) ורוברטס (32) ניסו לגשר על הפער בין שני הוגים כבירים אלה. במאמר זה, ניסיתי להוסיף זווית חדשה, של הגישה האינטרסובייקטיבית, המדגישה את הכוחות ההרסניים והמצמיחים כאחד כשזורים אלה באלה והם למעשה אינהרנטיים ובלתי נמנעים לכל תהליך התפתחותי, קבוצתי או אישי .

כיצד ניתן ליצור התפתחות (כמו בקבוצה הטיפולית) ומתי ההתפתחות תקרוס (כמו בקבוצת הפנסיון)? נראה כי חשיבות פיתוחם של אפיקים נוספים בהתפתחות הפרט והקבוצה כמו משחק הדדי (מיטשל ב. ושלגי  17, גופר 33), סקרנות הדדית (לזר, 16), תיאוריית התקשרות (וולין, 34) ובעיקר חקירת ההתפתחות ממצב של ידע אימפליציטי, כמו זה המתפתח בכל טיפול ובעיקר בקבוצה הטיפולית בה קשה להמשיג מגוון כה רחב של תהליכים לידע אקספליציטי תוסיף רבות להבנת ההתפתחות של הפרט לאורך חייו, בטיפול הפרטני ובקבוצה (35).

 

            אסיים במילותיו של מר מנפרד: "ורגע הצטערתי שלא התגוררתי כאן (בפנסיון) עם ילדי. אילו התגוררתי עמם היו גם חייהם יוצאים מצמצומם" (1, עמ' 198).ההכרה בצמצום היא תחילתו של המסע לריבוי.

 

 

 

 

ספרות

 

1. אפלפלד, א. (2001). לילה ועוד לילה. כתר, תל אביב.

2. Billow, R. M. (2003). Relational group psychotherapy: from basic assumptions to passion. London/New York: Jessica Kinsgley Publishers.

3. Hopper, E. (2001). The Social Unconscious: Theoretical Considerations. Group Analysis, 34 (1), 9-27.

4. Brown, D. & Zinkin, L. (1994). The Psyche & The Social World: Developments in Group-Analytic Theory. London/New York: Routledge.

5. Rubenfeld, S. (2003). "Encouraging personal agency in analytic group therapy". Group Analysis, 36 (3), 391-406.

6. Weegman, M. (2001). "Working intersubjectively: What does it mean for theory and therapy?". Group Analysis, 34 (4), 515-530.

7. Pines, M. (1984). Reflection on mirroring. International Review of Psychoanalysis, 11, 27-42.

8. Pines, M. (1984). Mirroring in group analysis as a developmental and therapeutic process. In: Spheres of Group Analysis, ed. T.E. Lear, London: Group-Analytic Society, 119-135.

9. Lavie, J. (2005). Taking relational individuals seriously. Group Analysis, 38 (4), 519- 535.

10. Friedman, R (2005). Disorders heal each other in Group Analysis - a relation

 pathology perspective. www. Funzionegamma

11. מיטשל, ס. (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים, תל אביב, 2003.

12. Benjamin, J. (1999). Recognition and destruction: An outline of intersubjectivity. In S. A. Mitchel & L. Aron (Eds.), Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition. New Jersey: The analytic Press.

13. ויניקוט, ד. ו. (1995). השימוש באובייקט והתייחסות מתוך הזדהויות. בתוך: משחק ומציאות. עם עובד, תל אביב.

14. Ghent, E. (1999). Masochism, Submission, Surrender: Masochism as a Perversion of Surrender. In S. A. Mitchel & L. Aron (Eds.), Relational Psychoanalysis: The emergence of a Tradition. Hillsdale, New Jersey: The analytic Press.

15. Eigen, M. (2001). Ecstasy. Middletown: Wesleyan University Press.

16. Lazar, R. (2006). Unconscious phantasy and relational reality. Paper presented at the IARPP conference in Rome.

17. Mitchel, B. & Shalgi, B. (2005). Sameness, Difference, Play and Fear in the I–You Encounter. The Psychoanalytic review, 92 (5), 747-757.

18. Chused, J. F. (2003). The role of enactments. Psychoanalytic Dialogues, 13 (5), 677-687.

19. McLaughlin, J. T. (1991). Clinical and theoretical aspects of enactment. Journal of the American Psychoanalytic Association, 39, 595-614.

20. Jacobs, T. (2001). On misunderstanding and misleading patients: some reflections on communications, miscommunications and countertransference enactment. Relational Psychoanalysis, 2, 175-205.

21. Benjamin, J. (1998). Finding the way out: Commentary. The Psychoanalytic Dialogues, 8, 589-598.

22. Davies, J. M. (2005). Transformations of desire and despair: reflections on the termination process from a relational perspective. The Psychoanalytic Dialogues, 15 (6), 779-805.

23. Sands, S, H. (1994). What is dissociated? Dissociation, 7 (3), 145-152.

24. Bromberg, P. M. (1993). Shadow and substance: A relational perspective on clinical process. In S. A. Mitchell & L. Aron (Eds.), Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition. Hillsdale, New Jersey: The Analytic Press.

25. Aron, L. (1996). A Meeting of Minds: Mutuality in Psychoanalysis. New York: The Analytic Press.

26. Foulkes, S. H. (1948). Introduction to group analysis psychotherapy. London: Heinemann.

27. Stern, D. (2004). The eye sees itself: Dissociation, enactment and the achievement of conflict. Contemporary Psychoanalysis, 40 (2), 197-237.

28. Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation.  London: Tavistok Publications. [Reprinted London: Karnac Books 1984].

29. ביון, ו. ר (1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. דביר, תל אביב.

30. Nitsun, M. (1986). The Anti-Group: Destructive Forces in the Group and their Creative Potential. Routledge: London and New York.

31. Zinkin, L. (1983). Malignant mirroring. Group Analysis, 16, 113-126.

32. Roberts, J. (1991). Destructive phases in groups. In J. Roberts & M. Pines (Eds.), The Practice of Group Analysis. London: Routledge.

33. גופר, ע. – שיחה אישית.

34. Wallin, D. (2007). Attachment in Psychotherapy. New York: The Guilford Press.

35. Boston change process study group. (2008). Forms of relational meaning: Issues in the relation between the implicit and reflective verbal domains. Psychoanalytic dialogue, 18 (2), 125-149.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] הכוונה למונח surrender.

[2] מטעמי חיסיון שונו כל השמות והפרטים המזהים של חברי הקבוצה. כל חברי הקבוצה, בקבוצה הפתוחה המתמשכת הנ"ל, נתנו את הסכמתם מדעת למאמר זה.

 

[3] אחרות = מצבי עצמי אחרים

 

[4] באיטלקית: La Santa Sede. מונח מיוחד לציון עוצמתו של האפיפיור וכן את תפקידו או מושבו של האפיפיור.

 

[5] המונח impasse יכול לציין משמעויות של היתקלות במחסום, דרך ללא מעבר, ללא מוצא; משמעויות אלה רלוונטיות בתיאור התרחשות טיפולית מתמשכת. מטעמי קיצור, תורגם כאן כ"היתקעות".

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.