אורית גודקאר, פסיכולוגית
אורית גודקאר, פסיכולוגית

התפתחות והורות

להיות הורים למתבגרים (או: מי צריך את זה בכלל ?)

נדמה שהורים למתבגרים עוברים בעצמם תהליך של התפקחות, שינוי והסתגלות למצב חדש כשהילדים והילדות שלהם הופכים לנערים ונערות. לעיתים, השינויים האלו מלווים בסערות קשות, לעיתים הם עוברים בלי לטלטל את המסגרת המשפחתית טלטלות עזות, אבל להיות הורים למתבגרים משמעו להיות עדים לשינויים גדולים, ולהסתגל אליהם. ושינוי, כל שנוי, עשוי להעלות קושי ומלווה בהתלבטות. במאמר קצר זה אנסה להציג מספר נקודות למחשבה עבור הורים ומתבגרים בדרך לתקשורת קלה יותר.
תאריך פרסום: 21/9/2008

"הבת שלי הלכה לאיבוד, במקומה פתאם יש כאן ילדה אחרת, שבכלל לא הכרתי"; "אני מרגיש שאני לא מבין מה קורה לו, וצריך ללכת על ביצים בבית כדי שלא יתפרץ"; "תמיד היה לנו קשר נהדר, פתוח, אני לא מבינה מה השתנה פתאם". כפסיכולוגית בתיכון וכמי שמטפלת במתבגרים והוריהם אני שומעת אמירות כאלו ודומות לעיתים קרובות. נדמה שהורים למתבגרים עוברים בעצמם תהליך של התפקחות, שינוי והסתגלות למצב חדש כשהילדים והילדות שלהם הופכים לנערים ונערות. לעיתים, השינויים האלו מלווים בסערות קשות, לעיתים הם עוברים בלי לטלטל את המסגרת המשפחתית טלטלות עזות, אבל להיות הורים למתבגרים משמעו להיות עדים לשינויים גדולים, ולהסתגל אליהם. ושינוי, כל שנוי, עשוי להעלות קושי ומלווה בהתלבטות. במאמר קצר זה אנסה להציג מספר נקודות למחשבה עבור הורים ומתבגרים בדרך לתקשורת קלה יותר.

לכל מתבגר ומתבגרת קצב אחר של התרחשות השינויים. יש שמצויים עמוק בתוך התהליך כבר בסוף בית הספר היסודי, ואחרים, נדמה מתחילים אותו כבר לאחר סיום התיכון. שינויים מתרחשים ברמות שונות – גופניות, חברתיות, אישיותיות, קוגנטיביות – ולא בהכרח באופן מתואם וסימולטני. לא תמיד מי שמתפתח מבחינה גופנית מוקדם עשוי לחוות גם שינוי פנימי במקביל, כדאי לצפות למהלך אישי וייחודי לגמרי בכל מקרה. למרות הרצון לצפות מראש ולהבין מה הולך להתרחש בטרם עת, נראה שכולנו צריכים לקבל באורך רוח את הבלתי צפוי, להתבונן ולנסות ללמוד מה מתאים למתבגר ולמתבגרת הפרטיים שלכם. התחושה דומה בוודאי לתחושה של הורות לתינוקות, כשהמהלך ידוע מראש, ובכל זאת, כל ילד עושה אותו בדרכו שלו. זאת ועוד, לא כל המתבגרים עוברם סערות מוחצנות מאד בהכרח. יש מתבגרים לא מעטים שהשינוי שחל בהם אינו דרמטי כלפי חוץ. גם כאן לא ניתן לנבא מראש את המהלך הצפוי, אך חשוב לזכור כי לפעמים חזות רגועה יחסית עשויה להיות מסווה לסערות פנימיות שאינן מוצאות ביטוי.

 

יש עם מי לדבר?

תקשורת בין הורים לילדים מתנהלת במידה שונה של פתיחות בשלבי חיים שונים. להורים מסומים קל יותר לתקשר עם ילדיהם המתבגרים יחסית לשלבי חיים מוקדמים יותר, ואילו אחרים מספרים שהתקשורת הטובה שהיתה בנם ובין הילד או הילדה נעלמו בלי לדעת איך. מתבגרים, מצידם, חווים פעמים רבות את הוריהם ומבוגרים בכלל כלא קשובים, עסוקים בהטפות והרצאות, ולא אמפתיים לחוויות שלהם. איך מגשרים על הפערים האלו?

ראשית, זיכרו שכשאתם פונים לנער או לנערה שצמחו בביתכם התקשורת שהתאימה בעבר כבר אינה מתאימה. נערים ונערות מתקוממים מול ניסיונות להציב להם תנאים או להשיג מהם הבטחות בתמורה למה שהם רואים כזכויות שלהם. הם פחות מוכנים להיות בעמדה של הקשבה פאסיבית להורה, ומבקשים לקחת מידה שווה של שותפות בשיחה. מתבגרים ומתבגרות מבקשים להבין באופן הגיוני את הדרישות המוצבות מהם, ואם הלוגיקה לא ברורה להם, הם עשויים לדחות את הנאמר מכל וכל. קביעות שרירותיות – "ככה זה בבית שלי" או "כשתגדל תנהל את החיים שלך כמו שנראה לך, כל עוד אתה ברשותי אתה תשמע לי" – מקוממות ומעוררות אנטגוניזם. גם אם אתם דבקים בהתנסחויות האלו, דעו מראש שיש להן מחיר והשפעה על טיב התקשורת ביניכם ובין המתבגרים שלכם.

האם אפשר גם אחרת? נראה שבהדרגה בונים הורים ומתבגרים דרכי תקשורת חלופיות ותואמות יותר, אך לעיתים זה תהליך ארוך ומתיש, ולעיתים נצברות במהלכו פגיעות ועלבונות מיותרים שניתן לחסוך. ראשית, אתרו את רגעי החסד, בהם אתם פנויים להקשבה, והמתבגר או המתבגרת שלכם מעונינים לחלוק אתכם חוויה. נסו להקשיב, בלי להגיב, בלי לנדב עצה או הערה, רק להיות ולנסות להבין מה עבר על הבן או הבת שלכם. זו לא עבודה קלה כלל ועיקר, כי לפעמים תשמעו משהו מטריד, מדאיג או סתם מקומם. יתחשק לכם לנסות "לעזור" או להאיר את עיניהם, ובכל זאת, נסו להתאפק, ורק להקשיב. התעניינו לשמוע איך הם מרגישים, מה דעתם שלהם על החוויה שסיפרו, תתפלאו לשמוע לפעמים כיצד הם רואים דברים! נסו להבין מה המשמעות של החוויה עבורם, ולא רק כיצד אתם רואים אותה. לעיתים מתבגרים ינצלו את ההזדמנות הזו לנסות אתכם, לספר משהו פרובוקטיבי או מזעזע על מנת לבחון את תגובתכם. נסו לגייס לעזרתכם הומור במצבים כאלו, ואל תגיבו ישירות לפרובוקציה. אם הומור לא מסייע לנטרל את המתח, נקטו עמדה שמבקשת להבין, עדין בלי להציע שיפוט או הערכה. למשל, אמירה כמו: "אני מבינה שקעקוע זה נחשב ממש יפה, אבל כוווולללם באמת עושים את זה? איך מחליטים איזה לעשות? איפה? ואיך מתקבל מישהו שמחליט שלא מתאים לו לעשות קעקוע?". דיון מנותק רגשית במידה מסוימת, מתעניין אך לא שופט, עשוי לחלץ דווקא הפתעות לטובה. אל תנסו מאידך להיות יותר מבינים ממבינים, צעירים ברוחכם רק כדי שהמתבגרים שלכם יחשבו שאתם "בסדר" – עמדה כזו יכולה להיווחות כמתחנפת, מזויפת, ומבגרים רגישים מאד לזיוף. רק אם באמת ובתמים אתם רואים עין בעין איתם, שקלו האם נכון לשתף אותם בכך.

סביר להניח ששיחה אחת כזו לא תעשה את התקשורת בין לילה פתוחה וטובה. סביר להניח שברגעי משבר או קונפליקט קשה לא ניתן יהיה לאמץ עמדה כל כך נינוחה. זה בסדר, אתם לא אמורים לצפות כמו אנתרופולוגים בילדים שלכם בעת שהם עוברים חוויות מטלטלות. ברור שתהיו מעורבים רגשית ונסערים לעיתים. אבל שיחה כזו מידי פעם באווירה של הקשבה ובלי שיפוט יכולה לאפשר לנערים ולנערות לחוש שההורים שלהם מעוניינים בנקודת המבט שלהם ורוצים להבין אותה.

 

גבולות

בכל גיל נדמה שהשאלה המרכזית בגידול ילדים היא שאלת הגבולות, ובכל גיל מחדש מתמודדים עם הקושי למצוא את האיזון הנכון. בגיל ההתבגרות הגבולות מתגמשים מעט, אך בהחלט לא נפרצים בלי בקרה. חשוב לזכור שזהו גיל בו יש סכנות רבות יותר, וכולנו שומעים עליהם בדיווחים בתקשורת. למבוגרים, מטבע הדברים, יש חרדות וחששות שבני הנוער נוטים לבטלם. לעיתים משום שמתבגרים נוטים להתעלם משיקולים ארוכי טווח, או לראות את המציאות בעיניים אידיאליות יתרה, ולעיתים משום שכל אחד ואחת מאתנו חש יותר שליטה על מה שמתרחש אצלו מאשר על זולתו. איך מיישבים בין הדאגה ההורית, הצורך לשמור על גבולות סבירים, והשאיפות של המתבגרים לעצמאות ולחופש רב יותר?

כצעד ראשון חשוב שנגדיר מהם הקווים האדומים שלנו כהורים: האם הלימודים? האם הבריאות הפיזית? האם התפקוד החברתי התקין? האם שמירת המשפחה? כל הדברים חשובים, אך יש סדר עדיפויות שצריך להציב, כדי שניתן יהיה לנקוט גמישות בחלק מהם. לכל משפחה תהיה בחירה אחרת במקצת מבחינת סדרי העדיפויות, וטוב שכך. אחרי שההורים מגבשים לעצמם מה הקו האדום מבחינתם, אפשר להציג למתבגר או המתבגרת הפרטיים שלכם את הבחירה שלכם, ולהסביר: זה הקו האדום שלנו, כאן לא יהיו פשרות, ותאלצו לקבל את הסמכות שלנו כהורים, גם אם לא תמיד זה ימצא חן בעיניכם או יהיה מובן לגמרי. לא יהיה משא ומתן על מה שהוגדר כהתנהגות של קו אדום.

ליד ההתנהגויות האלו יהיו מצבי גבול רבים, כאלו שמעוררים דאגה או התנגדות אצלכם, אך עדין לא הגיעו אל הקו האדום. אלו המצבים שכדאי יהיה לנהל עליהם דיאלוג משותף, להורים ולמתבגרים. לא תמיד שני ההורים יסכימו ביניהם, ולמרות שבעדיפה הסכמה למעשה היא לא קיימת במציאות. מטבע השונות האנושית שלנו, גם הצמד אבאמא יפגינו הבדלים ביניהם. במצב רגיל הבדלים קלים כאלו לא צריכים להפריע, אך כשיש הבדלים יותר משמעותיים, או כשהסערה של גיל ההתבגרות יותר קשה יהיה צורך למצוא דרך להידברות ראשית בין ההורים. זכרו שדיאלוג כזה הוא גם מודל חיקוי עבור ילדיכם, ועל כן הוא חשוב שבעתיים.

יהיו גם מצבים שכולם יסכימו עליהם שהם ראויים להתייחסות שונה בגלל המעמד החדש של המתבגר – לעיתים זה נוגע לסדרי הבית, לכסף, לאחריות חדשה או לזכויות אחרות. סביר להניח שאם יש עוד ילדים בבית יתעוררו שאלות אצלם על השינוי במעמד של אחיהם או אחותם. אפשר להתייחס לעובדה שכל ילד במשפחה הוא בעל צרכים שונים ועל כן נענה באופן אחר. אין זה אומר שאתם נוקטים איפה ואיפה. להיפך, זה רק מדגיש את הנכונות שלהם למצוא את הדרך אל כל אחד מילדיכם ולהיענות להם. אל תתנו למתבגרים לנצל את מעמדם החדש כדי להתעמר באחים קטנים יותר. אחריות שבאה עם הגיל אין משמעה ניצול לרעה של פריבילגיות.

יש כמובן עוד שאלות רבות שמתעוררות סביב נושא הצבת הגבולות, בעיקר מפני שהוא כרוך באופן הדוק עם התקשורת ביניכם ובין המתבגר או המתבגרת שלכם. לא ניתן יהיה במאמר קצר זה לעמוד על כל הסוגיות הדורשות התייחסות. יתרה מכך, במצבים מסוימים רצוי לפנות להתייעצות אישית לבירור מעמיק יותר של היחסים החדשים-ישנים בין ההורים למתבגרים. יש בקהילה מגוון של מסגרות אליהם ניתן לפנות להתייעצות, וגם הצוות החינוכי והטיפולי בבית הספר יכול להיות לעיתים כתובת טובה להתחיל את הבירור.

 

לסיום, אי אפשר בלי להיזכר גם בחלקים הנעימים של הורות למתבגרים, על הגאווה שאתם חשים כשאתם רואים את מי שרק אתמול למד ללכת ולדבר והנה הוא כבר אדם בוגר כמעט. כל הורות למתבגרים מציפה גם את הזיכרונות של ההורים מגיל ההתבגרות שלהם, כפי שהיה. חשוב להתבונן במטענים האישיים שלנו, הטובים וגם המעיקים, ולנסות להבין מה מציק לנו, מפחיד אותנו או מטעה אותנו על סמך ניסיון העבר שלנו בבואנו למפגש עם המתבגר או המתבגרת של ההווה. נסו ליהנות מהתקופה הזו, הדרמטית לעיתים, כי כמו בכל תקופה בחיים, היא צפויה לחלוף.

 

 

קריאה נוספת:

הפרעת קשב וריכוז - מורה נבוכים

הפרעת קשב וריכוז, או בשמה המקצועי ADHD, היא בעיה נוירוהתפתחותית מוכרת שמופיעה בדרך כלל כבר בגיל הרך. ישנם כמה טיפוסים של לוקים בקשב ובריכוז, ולמעשה כל ילד יפגין בדרך כלל תמונה ייחודית לו. בדרך כלל מדובר בקושי למקד קשב למשימות, שמלווה לעיתים גם בפעלתנות יתר, או בקושי לעכב תגובות ואימפולסיביות. לאחר אבחון מקצועי שיוודא כי אכן זו האבחנה, אפשר לעזור לילדים עם הפרעת קשב וריכוז לתפקד טוב יותר ולבטא בצורה שלמה יותר יכולתם על ידי התאמת הסביבה.

החופשה הגדולה

בוקר בהיר אחד התעוררה אמא חגית שטופת זיעה. היא העירה את אבא אבי בבהלה: חלמתי חלום נורא! חלמתי שיש חופשה של חודשיים תמימים מהגן ואנחנו צריכים למצוא איך להעביר חודשיים עם הילדים בבית, ובכל זאת לא לאבד את מקום העבודה והשפיות! אבא אבי חיבק את אמא חגית, מחה את הזיעה ממצחה, ולחש לה בשקט: חגית, יקירתי, כן, החופש הגדול כבר כאן, זה לא חלום... נשמע קיצוני במקצת? ייתכן, אך להורים רבים החופשה הגדולה משמעה מועקה גדולה ותהייה – איך צולחים בשלום את התקופה הזו? 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר בטלפון: 04-6376619 ; 050-5615129 דוא"ל: orit.godkar@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.