אורית גודקאר, פסיכולוגית
אורית גודקאר, פסיכולוגית

התפתחות והורות

ראשית הורות

מאמר זה מבוסס על ספרו של דניאל שטרן "הולדתה של אם", תל אביב: 2000 "מודן"
תאריך פרסום: 30/5/2008

השביל המוליך אל ההורות, הפיזית והנפשית גם יחד, מתחיל כמובן בתקופת ההריון. חווית הלידה, והתקופה האינטנסיבית שמיד לאחר מכן הן שלב נוסף וחשוב בהתגבשות החוויה של "היות הורים". גם אם נדמה שהיינו מוכנים, שחיכינו וייחלנו לרגע, מרביתנו מרגישים מופתעים מעוצמת הרגשות, מגודל השינוי ומכובד האחריות שמכים בנו בתקופה זו. במאמר הנוכחי ננסה למפות עבור ההורים המצפים לילד וגם עבור אלו כבר בעיצומה של ההסתגלות להורות, את מאפייני ההריון והתקופה שלאחר הלידה.

"הריון זה לא מחלה"

מובן שלא! אז מדוע נדמה שאין בדיקה רפואית שלא עוברת האשה ההרה בדרך אל הלידה (ועוד אחת-שתיים אולי גם האב לעתיד?) עם העידן המודרני, הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת והידע הרב שיש לנו יחסית לעבר על העובר, ההריון והלידה נדמה שמשהו בחוויה מופקע ונמוג לטובת הצרכים הרפואיים. לא נרחיב כאן על החלקים הפיזיים, שכן ספרים רבים כבר נכתבו, נרכשו ואפילו פה ושם גם זכו לעלעול וקריאה בנושא זה. ובכל זאת, כמה מילים על התקופה של תום ההריון, ובעיקר התחושות והרגשות השכיחות.

מלבד החוויה הפיזית של החיים הרוחשים ברחם, והתחושות שזו מעוררת (בחילות, צרבות, בצקות, צורך לרוקן את השלפוחית, ולהבדיל – התזוזות של העובר) אנחנו חוות במהלך ההריון גם תהליך מנטלי של בדיקה עצמית ובניית דמות של העובר הגדל בתוכנו. למטען הרגשי, המשפחתי והתרבותי שלנו יש חלק ניכר בכך, אך בעיקרו זהו תהליך נורמלי, המשותף לכל הנשים באשר הם, ויש לו גם מאפיינים שכיחים שמרבית הנשים ידווחו עליהן. למשל, לקראת השליש השלישי מרבית הנשים יספרו על חלומות בלהה בהקיץ או במהלך השינה, בנוגע לעובר או ללידה הצפויה. מרבית הנשים בונות דמות מסוימת, מגובשת יותר או פחות, של התינוק שהן נושאות ברחמן. יהיו מי שייחסו לו תכונות מסוימות, גם על סמך הפידבק שהן מקבלות ממנו, ואחרות יבנו עבורו תקוות או ציפיות. חלק יתמקדו בדמות החיצונית של התינוק (למי יהיה דומה?), אחרות יהרהרו בתכונות האופי שהן מעריכות שיהיו לו, ועוד אחרות יחשבו על המקום שהוא עתיד לתפוס במשפחה, במשפחה המורחבת, או בחברה בכלל. בעבר נטייה זו לפנטז על אודות הילד לעתיד, נתפסה כמעידה על קושי נפשי של האם, אך כיום ידוע כי זו תופעה שכיחה ומקובלת, ואינה קשורה למצב הרגשי של האם.

התרחשויות כאלו הן בעלות תפקיד חיובי הסתגלותי, שכן הן מסייעות בהכנת האישה לקראת השינוי הגדול העומד להתרחש בחייה בקרוב - הפיכתה לאם, והאחריות המשתמעת מכך. הפסיכולוג דניאל שטרן עמד על כך שמלבד הלידה הממשית צריכה להתרחש גם לידה פסיכולוגית של האם אל תוך התפקיד החדש והנכבד הזה. לחלק מהאמהות, שעסוקות בהריון ובפנטזיות על הילד עוד במהלכו, מסמנות מחשבות אלו את המעבר לאמהות. אחרות ירגישו שחלפו כמה חודשים עד שמתוכן נולדה האם שבהן. ולכל הנשים יש גם את הרגעים בהן הן מתבוננות כלא מאמינות בילדן, או נזכרות בו במחשבתן, ושואלות באי אמון: "אני אמא? אני אמא שלו (או שלה)?" מתי זה קרה בדיוק?"

אסתי עברה הריון קשה במיוחד. היא הרגישה כבר עייפה מאד – אחרי בחילות שנמשכו הרבה אל תוך השליש השלישי, קוצר נשימה, תנועות עזות של העובר, ואפילו חשש ללידה מוקדמת היא כבר לא יכלה לחכות לסוף ההריון. הרופא חזר והמליץ לה לנוח, אבל דווקא לקראת סוף ההריון מצאה עצמה אסתי מוטרדת מאד מניקיון הבית וסידורו, וכשאיש לא ראה אפילו גררה כמה רהיטים כדי לפנות מקום לרהיטי התינוק שיגיע. אסתי לא לבד. נשים רבות חוות בשליש השלישי מעין דחף לסדר ולנקות, גם אם הדבר מכביד עליהן מאד מבחינה פיזית. תופעה זו נקראת "יצר הקינון" וגם היא, כמו תופעות אחרות, מבשרת על ההכנות שגופנו ומוחנו עושים לקראת השינוי הגדול. למרות הפיתוי והצורך, כדאי מאד לשמור את הכוחות ללידה המתקרבת, ולהטיל כמה משימות פיזיות דחופות על מי שיכול לעזור בסביבה.

מערכת התמיכה

אמא של תמי הודיעה לה בנחרצות לפני הלידה כי היא מתכוננת להגיע אליה הביתה ולשהות איתה ועם התינוקת במשך כמה שבועות. לא, היא לא מוכנה לשמוע שום ויכוח בנושא, ככה צריך, וזהו. תמי נחרדה – היחסים שלה עם אימה לא תמיד היו מהמשובחים, וקירבה יתרה לרוב נגמרה במריבות עזות. התרחקתי מספיק מהורי כשנישאתי, חשבה לעצמה, אבל בשעת הצורך מסתבר שאין רחוק מידי. אצל שירלי המצב שונה. היא ובעלה נמצאים באנגליה בשל עבודת הבעל, והיא מלאת חרדות לקראת הלידה. אולי כדאי לנסוע ללדת בישראל? או לפחות לנסוע לארץ לזמן מה לאחר הלידה? להיות עם האמא והאחיות? לאפרת אין בכלל ספקות. אמנם היא גרה בבאר שבע אבל את כל הלידות שלה היא יולדת בתל אביב, ליד אימה ואחותה. מה קורה כאן? האם זו תלות מוגזמת, או יצר הידחפות מצד האם? האם זה נורמלי לרצות את נוכחות האם בתקופה שלאחר הלידה? ומה עושים אם אמא איננה זמינה?

בכל בדיקה של לחץ נפשי נוהגים פסיכולוגים למפות את מה שנקרא "מערכת התמיכה" של האדם: האנשים הקרובים לו, שיוכלו לספק לו עזרה ממשית בחיי היום יום. אלו יכללו בדרך כלל קרובי משפחה, חברים קרובים, מכרים, שכנים ועוד. גם עוזרת בית, עובד במשק הבית או איש שליחויות הוא מקור תמיכה במצבי לחץ רבים. אין ספק שלידה היא מצב לחץ, אך כאן מדובר לא רק במתן תמיכה ממשית, פיזית.

הפסיכואנליטיקאי הנודע ויניקוט, שהיה גם רופא ילדים, דיבר על המשולש החשוב מכל עבור אמהות וילדיהן: אמא, תינוק, ואימה של האם. הוא היה הראשון שדיבר על חשיבות הקשר הבין דורי למילוי התפקיד האימהי. האם של האם הטריה היא יותר מאשר מקור לעזרה ממשית – היא מודל אימהי חי, היא המאפשרת חיבור להתנסות האימהית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו – החוויה של האמהות שהיתה לנו. ההתחברות הזו אל החוויה האימהית חשובה במיוחד, שכן לרובנו לא היו ילדים קטנים בסביבתנו "להתאמן" עליהם. הניסיון היחידי שיש לרשותנו הוא של האמהות שחווינו אנחנו. אם חווינו אמהות טובה, או עשינו השלמה עם החלקים הפחות מושלמים באמהות של אימותינו, ייקל עלינו להסתגל לאמהות. אם האמהות שחווינו היתה בעייתית ולא מספקת יהיה קשה לנו יותר להיות במקום המעניק והממוקד באחר שנדרש מאמהות. לצורך התמיכה הייחודית בתקופה שלאחר הלידה חשובה לנו במיוחד נוכחות נשית, אמא, סבתא, אחות קרובת משפחה אחרת או חברה קרובה במיוחד.

חשיבות האמא עבור האם הצעירה אינה גורעת ממקומו של הבעל בתקופה זו. לאביו של התינוק יש תפקיד חשוב ביותר, אך הוא אינו יכול להיות מודל לאמהות, ואינו מסוגל למלא את הצרכים הרגשיים המוגברים של האמא הצעירה לבדו. יחד עם זאת, אבות מבקשים בדרכים שונות להיות שותפים לתהליך ולהוות מקור תמיכה ומשענת. יהיו אבות שירגישו כי התפקיד המשמעותי ביותר שהם יכולים לעשות בתקופה זו כרוך בהרחבת האמצעים הכלכליים. גברים מדווחים על תחושה שכעת מוטלת עליהן אחריות רבה יותר לפרנס ולספק מימון ובטחון למשפחה. אבות אחרים משתלבים בטיפול היומיומי בילד, מי על בסיס של תפקידים מיוחדים (מי עושה את המקלחת, מי קם אל התינוק בשעות הבוקר המוקדמות, מי גוזר את ציפורניו), ומי על בסיס שותפות בכל התפקידים בעת שהוא נוכח בבית. במדינות מסוימות מתאפשר לבעל לקחת חופשת לידה לפרק זמן מסוים. גם בישראל נעשה ניסיון כזה, כשבני הזוג יכולים להחליט מי מביניהם יישאר עם התינוק לאחר הלידה. יהיו אבות שיספקו תמיכה של הקשבה וסובלנות לאם, למצבי הרוח שלה ולשינויים שהיא עוברת. אפיק אחר לסיוע הוא הטיפול בעניינים שאינם נוגעים ישירות לתינוק, אך היו עד כה נחלת האישה, וכעת אפשר לשחרר אותה מהם על מנת שתתפנה לטיפול בתינוק. כל משפחה מוצאת עם הזמן את דפוס חלוקת התפקידים שמתאים לה. דפוס זה יכול בהחלט להשתנות במהלך החיים על פי האילוצים החיצוניים, או כשנוסף עוד ילד למשפחה.

בזכות החמולה הנשית

להבדיל מחברות מסורתיות, בהן תמיד היתה משפחה רב דורית בסביבה, ועל כן תמיד היו בסביבה הרבה אמהות וילדיהן, אנחנו חיים בחברה שאינה "ידידותית" להורים ולילדים, בעיקר לתינוקות. האמהות בחברה המערבית מבודדות מאד, לעיתים מרחק רב מהתא המשפחתי המקורי שלהן, ואפילו יחסי השכנות כבר אינם מאופיינים בחום וקירבה במרבית המקרים. התקופה שלאחר הלידה אינה תקופה שטוב להעביר אותה בבדידות, גם בשל הלחצים הנפשיים וגם בשל הבלבול והקשיים עימם מתמודדים ההורים הטריים. אם נוסיף על זה נורמה של שעות עבודה מרובות מאד מצד בן הזוג נקבל מצב עגום: אמא, תינוק רך, והרבה הרבה ריקנות מסביב. הבדידות החווה כמעט כל אמא בתקופה הראשונה שלאחר הלידה מהווה כשלעצמה גורם סיכון. הדכדוך המאפיין נשים רבות לאחר הלידה, והשינויים הקיצוניים במצב הרוח עשויים להתגבר בשל הבדידות והניתוק.

אלה חשבה שמשהו אצלה לא בסדר – יש לה תינוקת מקסימה ובריאה, נוחה בדרך כלל, ואפילו ישנה בדרך ככל בלילות. בעלה אדם מבין, משתכר היטב, ומנסה לעזור ככל יכולתו בבית כאשר הוא חוזר מהעבודה. היא חלמה על האמהות זמן רב, והנה, כשהיא זוכה לכך היא כולה פקעת עצבים, בוכה לעיתים תכופות ללא סיבה נראית לעין, מרגישה עצובה או עצבנית, ומשתעממת. ברור שהיא סתם מתבכיינת, וכנראה שהיא פשוט לא אדם בריא בנפשו, הרי כל אחד אחר במקומה היה שמח ומאושר! האמנם? למעשה, החוויה של אלה מוכרת לנשים רבות שנאלצות לשהות בבדידות רבה בחודשי החיים הראשונים של התינוק. חלקן אף מעדיף למהר ולחזור לעבודה כדי להימלט מהתחושות הקשות הללו.

אילו היתה לאלה אישה קרובה אליה ברגעים הקשים הללו בוודאי היתה אומרת לה משהו כמו: "גם אני הרגשתי כך לפרקים כשנולדו הילדים. אל תיבהלי מההרגשות האלו, הן נורמליות לחלוטין, ואפשר להתמודד איתן. בואי אלי עם התינוק, יהיו בסביבה עוד אמהות, עוד תינוקות, נתחלק בנטל הטיפול ולא תרגישי כל כך לבד". החמולה כמספקת נוכחות מתמדת של עוד נשים במצבים קרובים לזה של האמא הצעירה היא הפתרון האופטימלי לתחושות הקשות של אלה, אך גם בהעדר חמולות כאלה יש מה לעשות.

הפתרון הטוב ביותר הוא כמובן קירבה לבנות משפחה או חברות שילדו בערך באותה עת, הן זמינות מבחינת מרחק ופנאי, ואפשר לבלות איתן ימים רבים. גם אם זה לא מתאפשר במציאות, כדאי למצוא קבוצת תמיכה כלשהיא: ליצור קשר עם אמהות בפארק או בטיפת חלב, להגיע למפגשים מאורגנים של אמהות ותינוקות במתנ"סים או מרכזים אחרים שמוקמים היום לצורך העניין, להרבות בשיחה עם נשים שהחוויה הזו כבר עברה עליהן, ובעיקר, לא לייחס את התחושות האלו ללקוי באישיותה של האשה, לקבל את הטוב עם העצב והקושי, ולא להתבייש לדבר. אפילו קבוצת תמיכה וירטואלית באינטרנט יכולה להיות מקור זמין לתדלוק ברגעים קשים.

עיטור האם האידיאלית

לכל אחת מאיתנו יש דמות של אם אידיאלית, שכמוה היתה רוצה להיות. לכולנו יש תדמית על מהי אמהות אידיאלית, ואיך יתנהל לו הבית והמשפחה העתידיים שלנו. לשרי היה חלום על משפחה עם ילדים רבים, כולם רגועים ושקטים, הבית תמיד נקי ומסודר, והיחסים בין בני המשפחה מלאי חום, אהבה וביטויי חיבה גלויים. היא, בתווך, תשב לה כמו המדונה, תינוק אחד יונק משדה, בעוד האחרים מתנהלים די בעצמאות לידה, לעיתים באים להתייעץ, אך לרוב משקיפים מרחוק. היא מכירה את עצמה כאדם מאורגן, מתמודד היטב עם מצבי לחץ, חם ואוהב ילדים מאז ומעולם. נדמה ששום דבר לא יוכל להשתבש בתוכנית.

במציאות הדברים התחילו להשתבש עוד בלידה, שהתארכה עד כדי מצוקה נשימתית לעובר. לא היתה ברירה ושרי הובהלה לניתוח קיסרי, מה שהקשה עליה להתאושש לאחר מכן. התינוק שנולד היה רגזני, והתקשה לינוק בתקופת החיים הראשונה. איש לא אמר לשרי שיש ילדים שצריכים ללמוד לינוק! ואיש גם לא אמר לה שהנקה בתחילה יכולה להיות כואבת ולא נעימה תמיד. נועם נשאר ילד עירני ומתקשה להירגע, ושרי הרגישה שהיא בוודאי אשמה, משום שהיא אינה מספיק רגועה. הבית היה הפוך, וגם, לא נעים להודות, מלוכלך. שעות השינה של שרי הותאמו לשינה הקצרה של נועם, והתגובה הפיזית היתה עצבנות וחוסר סבלנות. לראשה החלה להתגנב התחושה כי לעולם לא תהיה האמא שקיוותה להיות, ולכן בוודאי כדאי לה להסתפק בילד אחד, ולא לקלקל את החיים לעוד ילדים. לאחר מספר חודשים וגם כמה שיחות עם חברות וקרובות בנתה שרי לעצמה מטרה חדשה, תובענית פחות: להיות אמא טובה דיה.

גם המושג אמא טובה דיה הוטבע על ידי ויניקוט. ויניקוט טען שאמא מושלמת אינה קיימת בנמצא, ולמעשה, טוב שאינה קיימת! אמא שאינה מאפשרת לילדה לחוש תסכול, שאינה לוקה לפעמים באי הבנה של ילדה, או בתגובות לא מותאמות לצרכיי התינוק אינה מאפשרת לו בכך להסתגל אל העולם, ולרכוש מיומנויות של התמודדות. אמא "מושלמת" כזו למעשה כופה על התינוק להישאר פסיבי, מקבל כל דבר עוד בטרם חש את הצורך בו, ואינו מסוגל להתמודד עם תסכול. תינוק כזה לא יחוש דחף לגדול ולצמוח, ובכך ייגרם לו עוול. מאידך, כל אם צריכה להיות מסוגלת להבין בדרך כלל את המסרים שתינוקה משדר לה, ולהיענות להם במידה סבירה של מיידיות בחודשים הראשונים. היכולת הזו היא מה שויניקוט הגדיר כ"אמהות טובה דיה", שמאפשרת תסכולים במידה אותה התינוק מסוגל להכיל, שזמינה עבור התינוק, אך מודעת גם לצרכיה היא, ומסופקת בעצמה. מרבית האמהות מסוגלות לאמהות טובה דיה, אם יקבלו בעצמן הכלה, הרגעה ומודל אימהי סביר.

הקושי בהתמודדות של שרי היה דווקא עם הפנטזיה המושלמת לעומת המציאות שאינה כזו. כל תינוק מביא איתו לחייהם של הוריו נתונים מולדים, יכולות צרכים וגם כמה הפתעות במהלך הדרך. כהורים אנחנו צריכים להיות מסוגלים לזנוח מידי פעם את התמונה הפנימית שבנינו על הילד, ולהתאים אותה למציאות אחרת. חשוב שנשאף להגשים את המשאלות שיש לנו מההורות, אך אסור להציב את המשאלות האלו על כן גבוה, בלתי ניתן לערעור, כפרה קדושה. בתוך הפנטזיה כדאי שנזהה מה חיוני יותר ומה ניתן למשא ומתן, או לויתור חד משמעי. בדיקה כזו תאפשר לנו להגמיש את המשאלות והרצונות שלנו כדי שלא נדרוש מעצמנו את הבלתי אפשרי. הורה שדורש מעצמו כל כך הרבה יתקשה להיות סלחני גם כלפי אחרים, ובוודאי כלפי התינוק. אם עמלתי על סעודה בת שבע מנות, אוכל משובח ואנין, והסועדים לא אהבו במיוחד את המנה השלישית האכזבה והכעס שיתעוררו בי יהיו רבים יותר אם הארוחה הוכנה כסיפוק של צורך חיוני, יומיומי, ובלתי חגיגי בעליל. הפגיעה תקטן ככל הציפיות יותאמו למציאות.

לסיכום, הכניסה לאמהות אינה מובנת מאליה וקלה במרבית המקרים. הלך הרוח האימהי שאנו מגלות בעצמנו עשוי להפתיע רבות מאיתנו, וגם עומס הציפיות והמשאלות עלול להכביד מאד. כאמהות צעירות חשובה לנו מאד תמיכה ונוכחות של אמהות מנוסות יותר לצידנו, שיהוו מודל ויספקו הדרכה בזמן אמת. תמיכה זו אינה גורעת מערכו של כל סיוע שניתן לגייס ממקורות אחרים, אך יש לה מקום מרכזי בצמיחתה של כל אם.

 


1 מאמר זה מבוסס על ספרו של דניאל שטרן "הולדתה של אם", תל אביב: 2000 "מודן".

 

 

קריאה נוספת:

רגשי אשמה והחוויה האימהית

"אף אחד לא אמר לי", התלוננה אמא אחת, "כי ברגע שנוצר שק ההריון, הוא נשאר איתך כבר לתמיד, ועם רגע הלידה הוא מתמלא מיד ברגשי אשמה, שרק הולכים ותופחים עם השנים!". בכך ביטאה אחת מהחוויות המוכרות ביותר לאמהות ולהורים בכלל. אז למה רגשי אשמה, ומה אפשר לעשות איתם?

היסטוריה משפחתית

איך הייתי כשהייתי קטן? של מי הייתם אמא ואבא לפני שנולדתי? איך יכול להיות שדוד שמואל הוא גם אח של אבא? האם גם אמא לא אהבה ללבוש כובע כשהיתה בגילי? נדמה ששאלות כאלו מעסיקות מאד ילדים בתקופת חיים מסוימת. ילדים בוגרים יותר מסוגלים לבטא אותן בצורה טובה וברורה יותר, אבל אפילו ילדים בגיל הרך מביעים שאלות כאלו ודומות בדרכים לא מילוליות ובהתייחסות לתמונות משפחתיות.

תגובות

הוספת תגובה

אורית גודקאראורית גודקאר30/5/2008

ראשית הורות. השביל המוליך אל ההורות, הפיזית והנפשית גם יחד, מתחיל כמובן בתקופת ההריון. חוויה הלידה, והתקופה האינטנסיבית שמיד לאחר מכן הן שלב נוסף וחשוב בהתגבשות החוויה של "היות הורים". גם אם נדמה שהיינו מוכנים, שחיכינו וייחלנו לרגע, מרביתנו מרגישים מופתעים מעוצמת הרגשות, מגודל השינוי ומכובד האחריות שמכים בנו בתקופה זו. במאמר הנוכחי ננסה למפות עבור ההורים המצפים לילד וגם עבור אלו כבר בעיצומה של ההסתגלות להורות, את מאפייני ההריון והתקופה שלאחר הלידה.

למאמר המלא...

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר בטלפון: 04-6376619 ; 050-5615129 דוא"ל: orit.godkar@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.