רפואת הנפש
רפואת הנפש

נוירו - פסיכואנליזה

התנועה הרגשית מתפתחת מגרעינים יצריים-ריגושיים / יונה שחר-לוי

אחדות וריבוי
הגוף האנושי, במתכונתו, בהתפתחותו ובתפקודו מייצג את העיקרון של אחדות כוללנית-גרעינית אשר עוברת תהליכי הבדלה, הסתעפות, התמרכבות ואינדיבידואציה. את העיקרון הזה ניתן לזהות תחילה בהתפתחות העובר, ובהמשך בהתפתחות המוטורית, הרגשית והקוגניטיבית. (ראה פרק "גרעינים ותולדות"). בתפקוד המוטורי השוטף נשמרת האפשרות להניע את הגוף כאחדות אחת ("גוש") או בחלוקת תפקידים בין אברים. כף היד האנושית היא דוגמה תמציתית לעיקרון האחדות והריבוי ביכולתה לפעול כאגרוף כשנדרש כוח או כקבוצה של אצבעות כשנדרשת מוטוריקה עדינה (מהשלכת קוביות לרכיסת כפתור ועד לנגינה בפסנתר).
תאריך פרסום: 24/10/2007

התנועה הרגשית מתפתחת מגרעינים יצריים-ריגושיים
יונה שחר-לוי 
פרק מתוך הספר : מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי
נשלח למערכת "רפואת הנפש" במסגרת מדור נוירופסיכואנליזה.

אחדות וריבוי
הגוף האנושי, במתכונתו, בהתפתחותו ובתפקודו מייצג את העיקרון של אחדות כוללנית-גרעינית אשר עוברת תהליכי הבדלה, הסתעפות, התמרכבות ואינדיבידואציה. את העיקרון הזה ניתן לזהות תחילה בהתפתחות העובר, ובהמשך בהתפתחות המוטורית, הרגשית והקוגניטיבית. (ראה פרק "גרעינים ותולדות"). בתפקוד המוטורי השוטף נשמרת האפשרות להניע את הגוף כאחדות אחת ("גוש") או בחלוקת תפקידים בין אברים. כף היד האנושית היא דוגמה תמציתית לעיקרון האחדות והריבוי ביכולתה לפעול כאגרוף כשנדרש כוח או כקבוצה של אצבעות כשנדרשת מוטוריקה עדינה (מהשלכת קוביות לרכיסת כפתור ועד לנגינה בפסנתר).

בשולי הדברים

חז"ל מכנים את תופעת הגרעינים והתבניות המסתעפות במונח "אב ותולדות". ברמה הפנומנולוגית אין גרעינים טהורים חשופים אלא רק צירופים ותרכובות.


הבחנה דומה בין גרעינים ותולדות אישיות מצאתי בספרו של אנטוניו דמסיו "התחושה של מה שקורה" (1999).

בניסוח של דמסיו ההבחנה היא בין "גרעינים ביולוגיים" (של "העצמי ", של הרגשות ושל המודעו

ת) לבין תופעות ותבניות "אוטוביוגרפיות", שמתהוות במהלך החיים ובהשפעת חוויות אישיות.

מושג הפוטנציאלים הגרעיניים מקביל לתפיסה של קוהוט את העצמי כמוקד של פוטנציאלים השואפים למימוש והרחבה.


הסכימה של גרעינים ותולדות מאפיינת גם את המנגנון הלשוני הבסיסי בשפה העברית. השורשים מתפקדים כגרעינים שמהם נגזרות התולדות של מלים ובניינים והטיות.

מנגנון השורשים, כמו עקרון הפוטנציאלים הגרעיניים, מבליט את המכנה משותף בין תופעות שלכאורה אין ביניהן קשר ברובד הגלוי.

עיקרון הגרעיניות מיושם בספר זה הן באופן הצגת הדברים והן במינוח.

כל מושג הוא גרעין תמציתי שממנו מסתעפות תולדות רבות. חלק קטן מהן מפורט כאן והרבה נשאר פתוח לכל משתמש להוסיף מניסיונו ותצפיותיו.



התנועה הרגשית מתפתחת מגרעינים יצריים-ריגושיים


"הרגש או הרצון, הוא בבחינת ה"דלק" הפנימי, שבכוחו להניע שרשרת של תגובות פנימיות (דמיון, מחשבה) וחיצוניות (התנהגות פיסיקלית וחברתית)". - אליהו רוזנהיים

בהפשטה פרדיגמטית, הגרעינים הבסיסיים של המערכת הרגשית הם התחושות, היצרים והריגושים. בהתייחסות לתחושות, ליצרים ולריגושים יש לזכור שההבחנה בין אלה לאלה מועילה בשלב מסויים של האנליזה התנועתית-רגשית אבל במציאות אלה ואלה הם שלוחות של העצמי השלם. ההפרדה היא לצורך ההבחנה בין פרטים משמעותיים אך במציאות יש רק שילובים וצירופים.

הדיון בהתפתחות המערכת הרגשית מתמקד בעיקר בשלושה הבטים:
* ההבדלה הבסיסית בין רמת הגרעינים הבסיסיים לבין רמת התולדות המורכבות

* ההבדלה הבסיסית בין תחושות, יצרים וריגושים

* הביטוי המוטורי של הגרעינים היצריים והריגושיים

 
הבדלה בסיסית בין רמת הגרעינים הבסיסיים לבין רמת התולדות המורכבות

בהמשגה של הפרדיגמה, יש הבחנה בין הרמה הגרעינית של התחושות, היצרים והריגושים לבין הרמה של תולדות שניוניות ומפותחות. (ראה פרק ח') רמת הגרעינים הפוטנציאלים היא הרמה של תחילת החיים. תינוק מתחיל את חייו כשמוחו וגופו מצוידים בפוטנציאלים רבים אך מעט תבניות מפותחות. התפתחות התבניות מתרחשת בד בבד עם חשיפה לחוויות. לכן מאותם פוטנציאלים יתפתחו מגוון רחב של תבניות אישיות, על פי המטען הגנטי האישי ועל פי חוויות החיים הייחודיות. 
 

הבדלה בסיסית בין תחושות, יצרים וריגושים

ההבחנה בין תחושה/יצר/רגש מתבססת על הגדרת מקור הגירוי – האם מקורו במרחב הפנימי של הגוף או במרחב האובייקטים החיצוניים והיחסים הבין-אישיים. 
 

הביטוי המוטורי של הגרעינים היצריים והריגושיים

החיבור בין תחושה/יצר/רגש לבין פעילות מוטורית או חסימה מוטורית הוא הבט מרכזי בניתוח שפת התנועה הרגשית. לכן, הוא יידון בהרחבה בפרקים הבאים.



תחושות, יצרים וריגושים

תחושות גרעיניות

מה בין תחושות לריגושים?


כאב והנאה הם שני הגרעינים הבסיסיים ושני הקצוות של המערכת התחושתית.

בהגדרה מאוד סכמטית ניתן לומר כי התחושות הן "אירועים פיזיולוגיים-קינסתטיים" במרחב הגוף בעוד שריגושים ורגשות הם שילוב בין תחושות לבין תגובות במרחב הבין-אישי. תחושות אינן קשורות-בהכרח לאובייקטים חיצוניים. לעומת זאת ריגושים ורגשות הם תגובות תלויות-אובייקטים חיצוניים. תחושות עשויות להיגרם על ידי שינויים בתוך הגוף: מצד אחד הנאה, סיפוק צורך, מימוש יצר, ומצד שני כאב, רעב, צמא, אי-מימוש של יצר. התחושות השכיחות ביותר הן: חדווה, תסכול, דחק, זעם ("חימה"), חרדה, סחרחורת, בחילה וחוסר-אונים

בשלב המוקדם ביותר אין הבדל מובהק בין הריגושים הגרעינים והתחושות הגרעיניות של הנאה, כאב, חדווה, מצוקה, חרדה.
 

הקשר בין תחושות גרעיניות ותבניות תגובה מוטוריות

גם עוררות תחושתית וגם עוררות ריגושית דוחפות לפעילות מוטורית שתחזיר את המערכת הגופנית-רגשית לאיזון רגשי-פיסיולוגי.

התיאורים להלן מתייחסים לתגובות רגשיות ברמה הראשונית, כלומר בשנות החיים המוקדמות. כאשר מתבוננים בהתנהגות הגופנית-תנועתית של תינוקות לא קשה לזהות את שני הקטבים התחושתיים-תנועתיים:

* כאב: התנועתיות הבסיסית בכאב היא כיווץ, התכנסות, הקשחת שרירים ועצירת נשימה (תגובות של אלחוש פיזיולוגי)

* הנאה בסיסית גורמת להפחתת מתח השריר, התרחבות, חמימות ונשימה זורמת.

חווית יניקה, נענוע, חמימות ומגע הם מקור ראשוני של תחושת חדווה ועונג. היפוכן - רעב, קור, בדידות - הן מקור לתחושת מצוקה.

מן המטריצה התחושתית הדו-קוטבית מסתעפות תחושות נוספות:
* תחושת חדווה היא התחושה הבסיסית של הנאה מגירויי החושים ומסיפוק היצרים. חדווה באה לידי ביטוי בתחושת רטט נעים, חמימות והתרחבות.

* תחושת תסכול היא כיווץ כוללני, בכי, מוטוריות נמרצת אך בלתי מכוונת, בלתי מאורגנת וחסרת התייחסות לאובייקט. התוצאה היא אי שקט מוטורי ללא פתרון יעיל כלשהו.

* תחושת תסכול ראשוני מופיעה לפני הופעתו ("לידתו") של ריגוש הכעס והיא מלווה בחרדה עמומה. ברגעי תסכול וחרדה אין "חוץ", אין תמונת "אובייקט" ואין "תמונת הקשר". מוקד החוויה נמצא בתוך הגוף עצמו כאירוע פיסיולוגי, להבדיל מתגובות "פחד" או "כעס" שמתייחסות לאובייקט חיצוני.

* תחושת זעם היא ריגוש כעס שאינו מוצא פורקן ומוצא.

* תחושת דחק היא תחושה שגורם חיצוני או פנימי לוחץ עלי לפעול בקצב ובעוצמה שאינם מתאימים לי.

* תחושת חרדה: לפי הפרדיגמה היא תוצר של עוררות מוטורית-רגשית שנחסמה באופן שיטתי. כאשר פריקה מוטורית של ריגושים נחסמת פעם אחר פעם, נוצר שיבוש בארגון המתח השרירי: במקום להתגייס לפעולה, המערכת המוטורית מתגייסת לחסימת הפעולה הרגשית-תנועתית. במקום פריקה מוטורית מתהווה פריקה סומטית-ויסרלית, שסימניה רעד, תחושות קור וצמרמורת, הזעת יתר, בחילה, סחרחורת, דפיקות לב מוגברות וקוצר נשימה. תחושות אלה מתפרשות על ידי מי שחווה אותן כחרדה כוללנית המתאפיינת במתח שרירי כוללני, מתגבר ומצטבר. מתח חרדתי הוא מתח שאינו מתפרק בפעילות מוטורית אלא בפריקה סומטית-אוטונומית. התוצאה היא תחושת חרדה כוללנית, בלתי מאורגנת ובמקרים רבים בלתי מודעת. (ראה הפרקים על שיבושים ועל מעתקים מוטוריים-סומטיים.)

המעמד המיוחד של תחושות חדווה וחרדה
לפי הפרדיגמה, תחושת החדווה ותחושת החרדה מייצגות את שני הקטבים התחושתיים של הגוף הרגשי. החדווה היא רטט החיים הבסיסי. הנחת המוצא של הפרדיגמה אומרת שהחיים הם רטט וזרימה תנועתית-רגשית. המונח "חדווה" אינו מציין תגובה ריגושית. חדווה היא התחושה הבסיסית של הנאה מגירויי החושים, מהגירויים האירוטיים (שילדר) של השרירים הנעים באופנים שונים, ומהחירות לחוות, לחקור, לגלות. כל יצור חי יוצא אל העולם ברטט של חדווה בלתי תלויה בדבר. אפרוח הבוקע מביצתו או עגל היוצא מרחם אמו - גופם מפרכס כאילו הוטען בעשרה קבין של תנועתיות. תינוק אנושי יוצא אל העולם עם פוטנציאל בסיסי של חדווה. גם אם המערכת העצבית-מוטורית אינה מפיקה אותה מידה של תנועתיות כמו בעלי חיים, התנועתיות מקופלת במוחו ובגופו, בהמתנה לעיתוי הנכון. התפקוד הגופני-רגשי התקין בנוי על זרימה שמחברת בין מערכות הגוף והמוח. החיבור הזה נחווה על ידי הסובייקט ברטטים של חדווה. תחושת החדווה מתקיימת כאשר עוררות יצרית-רגשית זורמת במסילות העצביות-המוטורית ומסתיימת בתנועה ממשית (פריקה מוטורית-ריגושית). זוהי החוויה השלמה של זרימה ביולוגית בלתי מופרעת במערכות השונות של הגוף.

בשולי הדברים

תופעת החרדה נתפסת בהמשגה של הפרדיגמה כתחושה ולא כריגוש או רגש. הנטייה הכללית היא לייחס לחרדה תכונות של ריגוש או רגש, בגלל הדמיון לריגוש הפחד. גם ההבדל ביניהם אינו ברור. מקובל להניח שחרדה היא פחד מפני איום בלתי ידוע. העבודה הטיפולית לימדה אותי אחרת. נוכחתי לדעת שחווית חרדה, כמוה כחווית חדווה, אינה תלויה באופן ישיר באובייקט! גם היא מקורותיה בתהליכים פסיכו-סומטיים פנימיים, ובראש וראשונה בחסימה של עירור ריגושי המבקש לצאת לתנועה מוטורית. חסימה שיטתית של פריקה מוטורית-ריגושית מגבירה את המתח העצבי-שרירי אך מונעת את ניצולו לפעולה. המתח נאגר בשרירים ומגביר את תחושת החרדה, מפני התחושות הבלתי -מובנות. אומנם, חרדה מתונה עשויה להיות גורם מאיץ בהשגת השגים.

לעומת זאת, חרדה כוללנית (מציפה) עלולה ליצור מעגל סגור של עצירת תנועה, לעתים עד כדי איבון, או פריקה-לא-פריקה של הריגוש באמצעות פעילות סומטית (רעד, תחושת קור, הזעת יתר, הפרעות נשימה, דפיקות לב מוגברות) שמשמשת תחליף לתנועה מוטורית. כשנוצר מעגל חרדה חסום, הגוף נשאר במצב של עירור ריגושי וטונוס מוגבר ללא פריקה מוטורית וללא אפשרות לעבור למצב רגיעה. מעגל חרדה מקובע עשוי לגרום שיתוק מוטורי ואפילו שיבושי תפיסה.

בהבדל מרגש שמחה, או כל ריגוש אחר, חדווה אינה תלויה באובייקט! היא בעלת איכות של מעין מפכה נועם, בנביעה שמקורותיה פנימיים. כפי שציין שילדר בספרו על דימוי גוף תנועת השרירים היא מקור להנאה מסוג זה.

רטטי חדווה הם חלק חשוב במתכונת הגופנית-נפשית. החדווה הראשונית היא מנוע ביולוגי שיוצר מוטיבציה לחיות, להאבק להתפתח. ככזאת היא מקדימה את רגש השמחה, שהוא תגובה לגירוי חיצוני. כמו כן, התסכול הראשוני מופיע לפני הופעתו ("לידתו") של ריגוש הכעס, שהוא תגובה לגירוי חיצוני והחרדה הראשונית מופיעה לפני ריגוש הפחד, שגם הוא תגובה לגירוי חיצוני. ברגעי תסכול וחרדה אין "חוץ", אין תמונת "אובייקט" ואין "תמונת הקשר". מוקד החוויה נמצא בתוך הגוף עצמו (כאירוע פיסיולוגי). לעומת זאת, בתגובה של "פחד" או "כעס" יש התייחסות לאובייקט חיצוני.

יצרים גרעיניים ותולדות אוטוביוגרפיות


רוב הפרדיגמות הפסיכו-אנליטיות וההתפתחותיות מזהות שני יצרים בתשתית המערכת הנפשית: יצר הליבידו (המיניות) ויצר התוקפנות (עוצמיות). בלנק ובלנק ( 1974Blanck & Blanck ) מגדירים שני יצרים בבסיס התיאוריה של פסיכולוגית האני: יצר המיניות, שהוא היצר להתחבר, ויצר התוקפנות, שהוא היצר להתנתק. הגדרה זו מקבלת משנה תוקף לפי ההנחה של הפרדיגמה, שבראשית החיים התינוק חווה את עצמו כעטוף במעטפת של גופים אחרים וחווה את עצמו ואת האחרים במערך היחסים הינקותי בתוך המעטפת ההורית-חקית.

הפרדיגמה מבחינה בין ארבעה גרעיני-יצר. אומנם, כפי שטוען קוהוט, במצב נפשי תקין היצרים אינם נפרדים זה מזה קיום נפרד אלא שזורים במרקם השלם של העצמי. עם זאת, לצורך הניתוח, יש תועלת בזיהוי של גרעיני-יצר פוטנציאליים, שמייצגים מוטיבציות ביולוגיות נבדלות זו מזו. ההבחנה כאן היא דו-מימדית: מצד אחד בין גרעיני-היצר השונים ומצד שני בין הרמה של גרעיני-יצר לבין הרמה של גלגולי-יצר ("גלגולי יצרים" בלשונו של פרויד).

לפי הפרדיגמה, למתכונת הביולוגית של הגוף-הנפש שני יצרים נוספים: יצר התנועתיות ויצר הדעת. הנחה זו גורסת, שהמערכת הגופנית-נפשית מתפתחת מארבעה יצרים גרעיניים:

* יצר התנועתיות (דחף לנוע) יצר התנועתיות הוא הדחף לנוע, לשנות מצב ולעצב את היחסים בין הגוף והעולם. הוא פוטנציאל החיים והחיוניות של העצמי.

* יצר המיניות (דחף להתחבר) יצר המיניות הוא הדחף להיות קרוב לאחר, להתחבר לאחר, לספק צרכים מיניים. הוא פוטנציאל הרכות וההיתאמות לאחר.

* יצר העוצמיות (ה"תוקפנות", הדחף להתעצם) יצר העוצמיות הוא הדחף לגייס כוח, להתנתק, לחוש עוצמה, לפרוץ גבולות. הוא פוטנציאל הכוח והנפרדות.

* יצר הדעת (הדחף לחקור, לאסוף מידע, להבין משמעות) יצר הדעת הוא הגרעין של המוטיבציה לחקור, ללמוד, להבין, לדעת.

בכל אחד מן היצרים טמונה ברכה פוטנציאלית וקללה פוטנציאלית. היצרים יכולים להשתכלל או להשתבש, במהלך סיפור החיים האישי.


איור גרפי של ארבעת היצרים כמערכת של גרעינים מסתעפים



לכל יצר גרעיני יש ממד מוטיבציוני וממד מוטורי
ברמה המופשטת ניתן להבדיל בין שני פלגים של יצרים וריגושים. הפלג האחד משרת צרכים של העצמי ביחס לזולת בעוד שהפלג האחר משרת צרכים של העצמי בינו לבינו. לפי פסיכולוגית האני (בלנק ובלנק), היצר הליבידינלי הוא דוגמה מובהקת לפלג הראשון, כי הוא המשרת את הצורך בקשר והתחברות עם האחר. לעומת זאת, דוגמה מובהקת לפלג השני הוא יצר התוקפנות ("עוצמיות") אשר משרת את המוטיבציה להתנתק מן האחר.

הערה: הדגם של ארבעה יצרים גרעיניים אינו דגם המוסכם על הכל. בשדה הפסיכולוגי לא רבים רואים את התנועה כיצר וצורך ביולוגי. ככל שהמערכות הגופניות-נפשיות מסתעפות ומשתכללות, היצרים הגרעיניים נשזרים זה בזה ומתלכדים עם תחושות ורגשות. השזירה הזאת תורמת מצד אחד לעידון ומצד שני לשכלול והעשרה של הביטויים של כל יצר.


מתאמים בין היצרים הגרעיניים לבין תבניות תנועה גרעיניות

יצר התנועתיות
התנועה היא יצר עצמאי ובו בזמן האמצעי למימוש היצרים האחרים. יצר התנועה הוא צורך חיים בסיסי: להתקדם במרחב, לשנות את מצב הגוף, לחתור למילוי סיפוקים. כל מצב גופני שנמשך זמן רב מדי מתחיל לגרום אי נוחות ואפילו סבל. יצר התנועה הוא גם הצורך לאפשר לתנודות המתח הפנימי להתפרק בתנועה.

הגרעין הראשוני של יצר התנועה הוא מעגל זרימה בין עוררות ~ מתח ~ פעילות/מימוש מוטורי ~ רגיעה.

יצר התנועה משרת את כל שאר היצרים: את המיניות החותרת להתקרבות והתחברות בתנועה גופנית, את העוצמיות, החותרת להתחזקות העצמי ולאוטונומיה גופנית-נפשית ואת היצר לדעת, הזקוק לתנועה מגירוי לגירוי ומאובייקט לאובייקט.

יצר המיניות

תבניות התנועה הליבידינליות



לפי בלנק ובלנק, יצר המיניות הוא הדחף הגרעיני להתקשר ולהתחבר עם האובייקט המשמעותי. טיבו של האובייקט - הורה או בן/בת-זוג משתנה לאורך ההתפתחות וכן גם אופן ההתחברות. ברור שחיבור גופני בין תינוק להורה בנוי על תבניות גופניות שונות מחיבור של אנשים בוגרים בתוך קשר מיני מלא. ובכל זאת, יש משמעות לחיפוש מכנה המשותף. יצר המיניות חותר להנאה ארוטית-חושית. להנאה כזאת יש ביטויים רבים ומקורות שונים. בשלב הינקותי, גוף התינוק נמצא בקשר של מחוברות גופנית צמודה לגופים הוריים. חיפוש המחוברות וחיפוש ההנאה החושית הבסיסית יוצרים תבניות תנועתיות ייחודיות: תנועות גליות, התרפקות במלוא הגוף וטונוס רפוי.

במושגי הפרדיגמה, התנועתיות הגלית-מעגלית (הנעה ברכות במסלולים שעוטפים את האבר הנע) מוגדרת במונח "תנועה גווית". המונח "גוויות" מייצג גם את מיקום התנועה - בגו - וגם את האיכויות התנועתיות, שנוצרות לא על ידי הפעלה של מפרקים (אין ארטיקולציה או הבדלה) אלא על ידי זרימה גלית בתוך האבר הנע. התנועה הגווית אינה מפעילה את שרירי השלד ובמיוחד את הגפיים באופן ובעוצמה הדרושים כדי שאלה יתחזקו ויתפתחו לשירות הגוף הבוגר. היא אופיינית לשלב הראשוני של התנועתיות.

השלב הבוגר של תבניות התנועה המיניות

 
התחברות והיתאמות בין גופים מחייבות איכויות תנועה תואמות. תנועות של פרכוס, נענוע, התרפקות וחיפוש מגע משרתות קשר גופני בכל שלב בחיים. בשלבים הבאים, עם הבשלת המיניות הגניטלית, נוספות תבניות תנועתיות חדשות אבל התבנית הגווית-המתרפקת אינה נעלמת אלא מתפתחת ומשתלבת בתבניות התנועה מאוחרות.

יצר העוצמיות
"The aggressive part of human nature is not only a necessary safeguard against predatory attack. It is also the basis of intellectual achievement, of the attainment of independence and of that proper pride which enables a man to hold his head high amongst his fellows.

Antony Storr, Human Aggression

תוקפנות" או "עוצמיות"?


בספרו "תוקפנות אנושית", אנתוני סטור מזכיר כי ההיסטוריון גיבון כינה את התוקפנות The love of action. העניין בהגדרה זו נעוץ בכך שהיא מייחסת לתוקפנות, לפחות לגרעין הביולוגי שלה, משמעות חיובית. מתוך עמדה דומה, אני בחרתי לקרוא לתוקפנות החיובית "עוצמיות". המילה עוצמיות משקפת חיבור מיידי בין "עוצמה" (לא בהכרח הרסנית), "עצמי", "עצמאות", ואפילו "עצם". הבחירה במונח "עוצמיות" לתיאור היצר הגולמי הראשוני ובמונח "תוקפנות" לגילויים של שיבוש או פרברסיות של היצר, מבוססת על ההנחה, שיצר העוצמיות הוא יצר חיוני וחיובי שאינו מיועד להרוס את האחר אלא לבנות את עצמי בהתמודדות מול האחר. יצר העוצמיות יידון כאן בהרחבה בגלל הקשר ההדוק בינו לבין התפתחות התנועה הרגשית.

בספרות הפסיכואנליטית המחלוקת לגבי יצר העוצמיות ("התוקפנות") מתייחסת לשלושה הבטים משלימים:

א. האם התוקפנות היא יצר מולד או התנהגות תגובתית?

ב. האם התוקפנות היא כוח הורס מיסודו או שאיכותה משתרעת על פי קשת של אפשרויות מתוקפנות בונה, אינסטרומנטלית ועד תוקפנות אלימה והרסנית?.

ג. האם איכות התוקפנות ניתנת לשינוי כמו ויסות, עידון וארגון מתואם למציאות?

הנחת היסוד של הפרדיגמה לגבי יצר התוקפנות-עוצמיות אומרת (על סמך פריסה רחבה של דוגמאות קליניות):

העוצמיות היא יצר מולד ולא רק התנהגות תגובתית

העוצמיות היא יצר מולד חיובי וחיוני, שבגרעינו אינו מכוון להרוס את הזולת אלא לחתור למימוש צרכים של העצמי. זו הסיבה להימנעות מן המונח 'תוקפנות' שמדגיש את צד השלילה.

ביצר העוצמיות, כמו ביצרי המיניות, התנועתיות והדעת טמון פוטנציאל להתפתח לחיוב או לשלילה בהתאם למה שמתרחש בשדה הבין-אישי.

איתן בכר במאמרו על התוקפנות לפי קוהוט (1996) הוא כותב:

"תרומתו החשובה ביותר של קוהוט להבנת התוקפנות של המטופל ולטיפול בה, מתמצאת בתפיסתו שהתוקפנות מבחינה איטיולוגית היא תמיד תגובתית...כל צופה, אומר קוהוט, מכיר אותה בכינוי זעם נרקיסיסטי. תוקפנות בוגרת היא לעומת זאת בשירותו, בשליטתו ובהכוונתו של האני."

בין השקפתו של קוהוט והשקפת הפרדיגמה יש גם דמיון וגם שוני. הערך החיובי שקוהוט מייחס לתוקפנות הבוגרת תואם למושג ההתפתחות המשוכללת של היצר, לפי הפרדיגמה. לעומת זאת, ההשקפה של קוהוט שתוקפנות היא תגובת זעם, משקפת תפיסה שונה. תפיסה שאינה מזהה תוקפנות עם כוח החיים הבסיסי.
 

 

החשיבות המיוחדת של יצר העוצמיות

יצר העוצמיות מניע את העצמי לצאת ממקומו המוגן (גוף העצמי או החק) אל עולם הסכנות והאתגרים.

לפי הפרדיגמה, העוצמיות (התוקפנות החיובית) היא המנוע הגדול של משימת ההיפרדות והאינדיבידואציה. בגרעין הפרדיגמטי, יצר העוצמיות אינו מיועד להרס האחר אלא לבניית העצמי וחיזוק יכולותיו. העוצמיות היא יצר שגרעינו הוא גיוס כוח, התגייסות ליציאה מגבולות הגוף ופריצה של מחסומי אינרציה. העוצמיות היא הגרעין הגולמי של פוטנציאל החיוניות של העצמי. התפקיד הפרדיגמטי של יצר העוצמיות הוא לעורר את המוטיבציה, שדוחפת לניתוק המחוברות הגופנית-נפשית מן המעטפת החקית.

העוצמיות מעוררת את הגוף לתנועה נמרצת ולהתמודדות עם הכבידה. התנועה העוצמית מובילה להרחבה של התחום האישי ולתפיסה יותר ויותר ברורה של הגבולות בין "האני" ו"הלא אני", נוסף על חיזוק השרירים עצמם.

תופעות של אלימות והרסנות הן תולדה אפשרית אך לא הכרחית של היצר. נטיות לתוקפנות אלימה והרסנות אכזרית הן במקרים רבים תוצאה של תנאי גדילה ספציפיים ולא של המתכונת הגרעינית, הפרדיגמטית, של המערכת הגופנית-נפשית. מוטב להגביל את השימוש במונח "תוקפנות" לגילויים של שיבוש או פרברסיות של היצר ולשמור את המונח עוצמיות לתולדות החיוביות שלו.

ההשקפה שה"תוקפנות" - העוצמיות - היא כוח חיובי מופיעה גם אצל ויניקוט, שמדבר על החיוניות של יצר התוקפנות. כדברי בכר:

"ויניקוט קושר את התוקפנות לצרכי גדילה והתפתחות ומסביר שאינה יכולה לנבוע רק מהרס ומיצר מוות. הוא מייחס לתוקפנות חשיבות רבה בקידום הנפרדות בין התינוק לאמו..." (שם)

הפרדוכס של העוצמיות ופוטנציאל השיבוש הטמון ביצר העוצמיות

 
בראשית החיים יש קשר הדוק בין התנועה העוצמית לבין המוטוריות הגסה. תבניות התנועה של יצר העוצמיות הן התבניות של מוטוריקה גסה, כוחנית ומתפרצת (בליסטית). באמצעותן הילד לומד לקום על רגליו, לנוע במרחב ולבצע תמרונים גופניים כגון הטיות משקל או הפעלת זרוע כדי למשש, או לקחת, או להשליך חפצים. המוטוריות הגסה היא הבסיס הגופני המוקדם ליכולת הדיפרנציאציה בין מערכות ואיברים, ומזינה את התבניות הראשוניות של דיפרנציאציה תפיסתית. יצר העוצמיות הוא יצר החיים. עצמי עם עוצמה חותר להשגת משאלותיו. עצמי עם עוצמה אינו נרתע מלהביע באופן ישיר את ריגושיו. עוצמיות אמורה להתפתח לתולדות חיוביות רבות, כגון: תחושת חוסן עצמי, ביטחון עצמי, אסרטיביות ומוטיבציה להתמודד מול מכשולים ואתגרים.

מצד שני, העובדה שבגיל צעיר יצר העוצמיות בא לידי ביטוי בהתנהגות מתפרצת-בליסטית הופכת אותו למקור-איום על צרכי המעטפת המשפחתית והחברתית, אשר תובעים ריסון ואיפוק.

באנגלית יש ביטוי שמדגים יפה את ההתייחסות השלילים לתנועה העוצמית. הורים לילדים בגיל שנתיים-שלוש מתארים את ילדם בביטוי The Terrible Two . כלומר "גיל שנתיים הנורא". למעשה, זה הגיל שהילד נתון בפרץ של תנועה עוצמית-בליסטית. כשהוא נע, הוא נע ללא הפסקה וללא ויסות. התנועתיות הבליסטית הזאת - מן הגוף כלפי חוץ - אינה מכוונת להרס. היא ביטוי להתרגשות, לשמחה, לסקרנות ולכעס. מוטב לכנות את הילד בביטוי יותר נטרלי: The Moving Two. אוי לו לילד שתנועתו נחסמת בטרם-עת.

דווקא איכויות מוטוריות שמיטיבות עם העצמי - הנמרצות, פריצת הגבולות, ההשלכה וגיוס הכוח - הן האיכויות אשר פורעות את "הסדר הטוב" במעטפות הבין-אישיות ומטרידות את הבוגרים ההוריים. לכן הן מהוות מטרה לחסימה. עובדה זו היא מקור ל"ניגוד אינטרסים" קיומי ולעמדות חינוכיות שמנסות לבער את ניצני העוצמיות של הילד, במקום למתן ולווסת. שורש העמדה הזאת נעוץ בתפיסה הרווחת המתייחסת לרמה הגולמית ביותר של היצר כאל השלב הסופי של גלגוליו. הורים, מחנכים ותאורטיקנים אינם מבחינים בין הרמה הראשונית ביותר של יצר העוצמיות והתנועה העוצמית לבין הרמות השניוניות החיוביות הטמונות בו, לצד הסיכונים השליליים.

יש אנשים המתקשים לקבל הנחת מוצא כזאת, לנוכח הריבוי של מעשי הרס ואכזריות בכל הדורות. הם סבורים, שהרוע הוא יש אונטולוגי ולא תוצר תגובתי של נסיבות. לחיזוק ההשקפה הפסימית מרבים להיתלות בפסוק המקראי "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". דעתי על הרוע שונה. כתוב "רע מנעוריו" ולא "מלידתו"! הרבה קלקולים יכולים לחול על גרעיני היצר הבסיסיים בדרך מלידה לנעורים (ראה פרק ט"ז).

יצר הדעת
יצר הדעת, יוצר את המוטיבציה לצאת לעולם הגירויים ולהתמיד בחקירתם. מחקרים על התפתחות תינוקות מלמדים, שתינוק אנושי בא לעולם מצוייד ביכולת למיין ובצורך לחקור חפצים ומצבים (פול מאסן, דניאל סטרן). יצר שתסכולו או דיכויו עלול לגרום למצוקה ואפילו לתופעות פתולוגיות, בדומה לדיכוי היצר המיני או היצר העוצמי. יצר הדעת הוא היצר לחפש, לאגור, למיין ולארגן גירויים בקטגוריות ומושגים תיאורטיים. הוא מופיע כבר בסיפור הבריאה, שמתאר כיצד האדם נותן שמות לבעלי החיים, כי מתן השם כמוהו כמתן כלי להבנת המהות. תצפית בתינוקות מלמדת שכבר בגיל שבועות ספורים הם עסוקים בהתבוננות אינטנסיבית בסביבתם. בלשון מטפורית הם יונקים את "חלב הדעת" כמעט באותה אינטנסיביות שבה הם יונקים את חלב אמם. קשה לנחש מה עובר במוחו של תינוק כזה, שהמסילות העצביות שלו עוד לא צופו במיאלין ולכן תפקודו אינו בשל. אבל יש הרגשה שמתרחשת בו פעילות אינטנסיבית - לצבור, לחרות בזיכרון ולהתאמן במיון הרשמים. פיתוח התפיסה והדעת מן הימים הראשונים הכרחיים גם כדי לנווט את יחסיו עם העולם הבין-אישי (למשל הכרת פני אמו) וגם כדי ליצור קואורדינטות מנחות לתנועות הגוף.

בשולי הדברים

יצר הדעת מניע את חווה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ואת פנדורה לפתוח את התיבה. העובדה שבשני המיתוסים האשה היא זו שפורצת את מחסום האיסור על הדעת מעניינת כשלעצמה. העובדה שבשני המקרים פריצת מחסום האיסור מחוללת תולדות המוצגות כשליליות מעוררת הרבה מחשבות.

הפוטנציאל ההתפתחותי של היצרים

מתבניות של יצריות גסה לתבניות של יצריות עדינה



כל יצר חייב לעבור שלבי התפתחות מהמדרגה הראשונית של יצר גולמי-גס אל מדרגות שניוניות של ויסות, ארגון ועידון. בשלבים השניוניים, העוצמה הפיסית יכולה לפנות מקום לעוצמה אישיותית הניזונה מתחושה של חוסן גופני, שנבנה בעזרת החוויה של עוצמה תנועתית ומתפיסה, שמסוגלת לראות הקשרים רחבים. בהתפתחות גופנית-נפשית תקינה, היצרים הגרעיניים נשזרים לתוך המרקם המורכב של הגוף-הנפש ומקבלים אופנים וגוונים וצורות בהתאם לתנאי הגדילה והסביבה.


השפעת הסביבה על התפתחות היצרים

קואורדינציה, ויסות ועידון התנועה המוטורית נרכשים על ידי התנסויות תנועתיות המלוות בביאורים תואמים ולא על ידי הסברים מילוליים מנותקים מחוויה תנועתית. ההתפתחות ממדרגה של יצר גולמי כוללני אל מדרגות של ויסות והבדלה, מותנית במתן הזדמנויות רבות לנוע, להרגיש, לצבור דעת ולא לאבד את התמיכה של המעטפת ההורית-סביבתית. על המעטפת ההורית והסביבתית לאפשר את התנועתיות הרגשית הראשונית של הילד, מבלי להסיט אותה בטרם עת לפעילות מילולית, או לדכא אותה כליל.

 

פוטנציאל השכלול של יצר העוצמיות

 
סכנה קיומית להתפתחות טמונה בעובדה, שהורים, מחנכים והוגי דעות אינם מבחינים בין המדרגה הראשונית ביותר של יצר העוצמיות והתנועה העוצמית לבין כל המדרגות הפוטנציאליות, שהעוצמיות והתנועה העוצמית מסוגלות להגיע אליהן. התפיסה הרווחת היא שהמדרגה הגולמית ביותר היא גם השלב הסופי ואם כך הרי שחובה על כל הורה ומחנך לדכא ולחסום את גילויי העוצמיות של הילד, כי טוב לא יצמח מהם.

כל צורה של דיכוי מתמשך של יצר העוצמיות, אם בגלל נורמות תרבותיות או קושי של הבוגרים המטפלים להכיל את הביטויים המוטוריים (תנועות נמרצות, קולות צורמים, גילויי התנגדות), עלולה לגרום נזקים. גישה כזאת הרסנית לפרט ולחברה כאחד.

בגלל פוטנציאל הניתוק וההפרדה הטמון בתנועה העוצמית, חשוב שהיצר העוצמי והתנועה העוצמית לא יתפתחו בטרם עת. ואומנם, כאשר המעטפת ההורית טובה דיה רוב הזמן לא מופיעות תנועות עזות מדי או חדות מדי כי אלה יפרצו את גבולות המעטפת בטרם עת.


תגובות

הוספת תגובה

א.פ נהריהא.פ נהריה27/11/2007

נקודה נוספת שנוגעת לנפש האדם היא?.................................. [ל"ת].

 

מספר תכונות אישיות והאסטרטגיות שלהן? הנגינה?

האם האדם יכול להזיק או להועיל לעצמו או לאחרים באמצעות מחשבתו?... ואם כן האם האחרים יכולים להגן על עצמם בדרך מסוימת?... כשם שמעבדים ומפתחים את השרירים בגוף, ואף יותר מכך צריך לעבד ולפתח את שרירי המוח...

 

1.מתנשא......:תחושות שמאוחסנות בזיכרון יבוטאו תמיד   כהתנהגות??????? מהי המחשבה? כאמור, המחשבה נתפסת כהפרשה מסוימת שהמוח מפריש לאחר שיש בו כבר נתונים ואינפורמציה שספגנו במהלך ימי חיינו, אך לעבד ולפתח את החשיבה, לבנות אותה או לנסות לשפרה, אלה הם דברים שרוב בני האדם פחות עסוקים בהם במשך סדר יומם. החשיבה לא נתפסת כבנייה אישית אשר האדם בונה אותה. היא נחשבת כמובילה ולא כמובלת.

ביהדות מקובל לומר שהנגינה מתחילה במקום בו מסתיימות המילים.

 

 

 


              1.מחשבה על פני מעשה ?

 

          2. מחשבה התת  הכרתית?

  

          3.מהי חשיבה חיובית?

 

 4. ככל שהרגש המתלווה לאירוע חזק יותר, הוא מוטבע יותר בתת

  הכרה? המצב הפנימי של המתנשא?!................

5.על מה אתה חושב?! ............

6.שלילי או חיובי?! ...............

7.דימוי עצמי?!............

8. התרגילים הבאים כדי שתוכל:?!.............להעריך לעצמך עד כמה קל או קשה לך להירגע?.........

9 להשיג.להפוך מודע לשוני שבין להיות ערני ולהיות רגועה?!.........

10.להשיג גישה למחשבה התת הכרתית שלך?!.....


 

11.מתח פיסי יוצר מתח נפשי. מתח נפשי יוצר מתח פיסי.?!........

כל מה שאתה משלח לעבר אחרים יחזור אליך כמו בומרנג?1........  

12.אין זה משנה לאיזה כיוון נושבת הרוח. מה שחשוב הוא כיצד אתה פורס אתה פורש את המפרש שלך הנוירופסיכואנליזה של חרדה, אובדן וצער?!...........................................השיעור נגמר  

 

 

 

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.