רפואת הנפש
רפואת הנפש

נוירו - פסיכואנליזה

פסיכואנליזה לאחר העידן הפוסט-מודרני: בחזרה לחדר הטיפול / דר' שלמה מנדלוביץ

מאז ראשית ימיה, מקיימת הפסיכואנליזה מערכת יחסי גומלין מורכבת עם רוח התקופה בה היא פועלת. מחד, הפסיכואנליזה מושפעת מהאקלים התרבותי-מחשבתי של התקופה, ומאידך- היא עצמה משפיעה, ובמידה מסוימת- אף יוצרת, את רוחה של התקופה. לא ייפלא, אפוא, שדמותה של הפסיכואנליזה בתחילת ובסוף המאה ה-20 הייתה שונה: בתחילת המאה הפסיכואנליזה ינקה את עיקרי בסיסיה מהחשיבה הפוזיטיביסטית והרציונליסטית שאפיינה את המודרניות; בסופה של המאה, התבססה הפסיכואנליזה על עיקרים אחרים, דוגמת יחסיות, ריבוי אמיתות, ארעיות והבנה ייחודית של כל סיטואציה. עיקרים אלו הם עיקריה של החשיבה הפוסט-מודרנית, חשיבה שהפכה בעשורים האחרונים לדומיננטית בחשיבה המערבית.
גלישתה, הכמעט טבעית, של הפסיכואנליזה אל עומקו של שדה החשיבה הפוסט-מודרני הביאה אותה אל פי משבר. מטרתו של חיבור קצר זה היא לסמן את אותו משבר, את משמעויותיו התיאורטיות והטיפוליות, ולהציע אלטרנטיבה שתאפשר את חילוצה של הפסיכואנליזה ותסמן לה דרך חדשה. זו תגובש בדמותו של 'המניפסט הפסיכואנליטי'.
תאריך פרסום: 1/9/2007
פסיכואנליזה לאחר העידן הפוסט-מודרני: בחזרה לחדר הטיפול
  
             דר' שלמה מנדלוביץ
 המאמר נשלח למערכת "רפואת הנפש" באדיבותו של המחבר.
מאמר זה שימש כמאמר מוצא  לדיון במסגרת המפגש השישי של שיחות על פסיכותרפיה 
                                                                            (המפגשים  בהנחיית רוני אלפנדרי )
 
 
מאז ראשית ימיה, מקיימת הפסיכואנליזה מערכת יחסי גומלין מורכבת עם רוח התקופה בה היא פועלת. מחד, הפסיכואנליזה מושפעת מהאקלים התרבותי-מחשבתי של התקופה, ומאידך- היא עצמה משפיעה, ובמידה מסוימת- אף יוצרת, את רוחה של התקופה. לא ייפלא, אפוא, שדמותה של הפסיכואנליזה בתחילת ובסוף המאה ה-20 הייתה שונה: בתחילת המאה הפסיכואנליזה ינקה את עיקרי בסיסיה מהחשיבה הפוזיטיביסטית והרציונליסטית שאפיינה את המודרניות; בסופה של המאה, התבססה הפסיכואנליזה על עיקרים אחרים, דוגמת יחסיות, ריבוי אמיתות, ארעיות והבנה ייחודית של כל סיטואציה. עיקרים אלו הם עיקריה של החשיבה הפוסט-מודרנית, חשיבה שהפכה בעשורים האחרונים לדומיננטית בחשיבה המערבית.
גלישתה, הכמעט טבעית, של הפסיכואנליזה אל עומקו של שדה החשיבה הפוסט-מודרני הביאה אותה אל פי משבר. מטרתו של חיבור קצר זה היא לסמן את אותו משבר, את משמעויותיו התיאורטיות והטיפוליות, ולהציע אלטרנטיבה שתאפשר את חילוצה של הפסיכואנליזה ותסמן לה דרך חדשה. זו תגובש בדמותו של 'המניפסט הפסיכואנליטי'.
 
פוזיטיביזם, ספקנות והמהלך הפוסט-מודרני
המאה ה-20 נפתחה ונסתיימה בפילוסופיות שהיו, במידה רבה, הופכיות האחד לשנייה. אידיאל הידע של תחילת המאה ה-20 היה פוזיטיביסטי[1]הטבע כולו היה פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה, כזו שניתן להוכיחה באופן ברור וודאי. הגישה הפוזיטיביסטית, מתוקפת-העובדות, התרחקה מכל שיטת חקירה שאינה נשענת על יסודות מדעיים. תומכי הפוזיטיביזם ראו את ההיסטוריה האנושית כתהליך של קידמה, זיקוק ושיפור וטענו (בהמשך לחשיבתו של הגל) כי קיימת מציאות אידיאלית ורציונאלית אליה יש לשאוף. בירורה של אותה מציאות הייתה נקודת העניין המרכזית של הפוזיטיביזם, ואליו היא חתרה. בעיקרו. הפילוסופיה שאפה לחיפושה של אמת מוצקה, שתוכל להיות בסיס ראוי לתנועות חשיבתיות עתידיות. בראייה הפוזיטיביסטית,
הקצנתו של הזרם הפוזיטיביסטי הייתה בזרם הקרוי הפוזיטיביזם הלוגי. מחולליו, חברי החוג הווינאי שהוקם ב-1920, טענו שאמירות חייבות להיות ניתנות לאישוש באמצעות תצפיות אמפיריות כדי שהן תהיינה בעלות משמעות. חברי החוג, שהיה רב גוני אך שמר על עקרונות בסיסיים, טענו שמשיקולים לוגיים יש לדחות מתוך הפילוסופיה את כל המרחב המטפיזי, שאינו מתבסס על הגיון צרוף. קביעה קיצונית זו מחקה שדות עיון שלמים, שהיו עד לאותה עת טבעיים לפילוסופיה, וביניהן החשיבה הדתית, האידאליסטית ואפילו הדיון הפילוסופי בחשיבה הפוליטית. לשיטתם של הפוזיטיביסטים הלוגיים, שדות אלו מייצגים בעיות מדומות, חסרות מובן. לפיכך, תוך שהיא עוקבת אחרי אמירתו של וויטנשטיין החותמת את ה'מאמר לוגי-פילוסופי'[2]- "על דברים שאי אפשר לדבר צריך לשתוק", טען הפוזיטיביזם הלוגי לצמצום פילוסופי חמור.[3] הפילוסופיה, טענו חברי הזרם, תפקידה לפתור בעיות על ידי הבהרת הלשון שבה נוסחו בעיותיה שלה עצמה. כממשיכי המסורת (קצרת הימים) של וויטנשטיין, טענו אנשי הפוזיטיביזם הלוגי שמערכת היחסים המתבטאת בין מרכיבי השפה זהה למערכת היחסים שבין פרטי ניסיון החושים[4]. לכן, לדידם, פענוח לוגי של השפה משמעו פענוח לוגי של העולם, וזוהי תפקידה של הפילוסופיה.
החשיבה הפוזיטיביסטית, מחפשת האמת, שלטה בהגות המערבית בשליש הראשון של המאה ה-20 שלטון חסר מיצרים. את סימניה ניתן למצוא מהלך תקופה זו, וגם לאחריה, הן בפילוסופיה והן בתחומים הסמוכים לה.[5] עם זאת, בשנות השלושים של המאה ה-20 החלו להישמע בפילוסופיה קולות אחרים. הפילוסופיה האנליטית (וויטגנשטיין המאוחר) שביקשה לפתח שפה שימושית נטולת אי-ודאות רמזה על יחסיותה של השפה; הפנומנולוגיה (הוסרל) למדה כי התודעה נצבעת תמיד בהתכוונותו של החושב ואינה תלויה רק במבנים מוחלטים, וטענה כי עלינו 'להכניס לסוגריים' גישות מדעיות על מנת שאלו לא יעיבו על ההתנסות המדעית; האקזיסטנציאליזם (היידיגר, סארטר) התמקד ה'הוויה' ובאמת הפרטית והאותנטית והתרחק מאמיתויות כלליות באשר הן. גישות אלו, כמו גם ממצאים והתפתחויות בתחומים אחרים[6], הסיטו את הפילוסופיה אל עבר התקופה הפוסט-מודרנית.
פוסט-מודרניזם הינו מינוח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון התקופה בתולדות המחשבה שאחרי המודרניות. הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, אשר בשלושת העשורים האחרונים תופסת את מקומה כפילוסופיה המייצגת את רוח התקופה, אינה רעיון שלם אחד, אלא מכלול של רעיונות.[7] מאפיוניה המרכזיים ניתן לציין ריבוי של נקודות מבט, ריבוי נרטיבים, ביטול קיומן של אמיתות מוחלטות, ומיקומה של כל עמדה, תורה ותפיסה, באופן יחסי לסביבה, לתרבות ולאדם המחזיק בה. התנערות זו, מהאמת המוחלטת, התפתחה בהדרגה. תחילה מתוך תפיסות חדשות ויחסיות ביחס למושג האמת, ולאחר מכן, באופן מוקצן יותר, מתוך אווירת קץ האידאולוגיה. לפיכך, כחלק מגישתו הלא דוגמאטית, הפוסט-מודרניזם לא קיבל כל תיאוריה או תפיסת עולם המתיימרת לתת פתרון אחיד ואוניברסאלי לסוגיות שונות. כך באופן בו אנו מייצגים את העולם (בפוסט-מודרניזם של ריצ'רד רורטי), נותנים משמעות לטקסטים (ז'אק דרידה) או מסבירים, בעזרת נרטיב סיבתי-לכאורה, סידרה של אירועים (ז'אן-פרנסואה ליוטאר). בכל אלו, פוסט-מודרניזם אופיין בדחייה של כלליות לטובת הסברים ייחודיים ואישיים, בהדגשת ריבוי המשמעות ובהכחשת מעמדו הקבוע והיציב של הסובייקט.
מעבר לרב הגוניות של ההסבר, הביא הפוסט-מודרניזם להדגשת חשיבותו של המתבונן והמגדיר. היות ו-'הכול יחסי', תלוי הקשר, רוחו של הפוסט-מודרניזם שלל את קיומה של הנפש הסגורה והמבודדת. טיעון זה, שאת ראשיתו ניתן למצוא בפנומנולוגיה ההוסרליאנית, קבע כי אנחנו לא יכולים להכיר את עצמנו מתוכנו. נהפוך הוא- אנחנו חווים את עצמנו כנחווים על ידי האחר. מכאן ששדה המחקר הטבעי של הפוסט-מודרניות הוא, לעולם, תלוי-הקשר, בין-סובייקטיבי בעצם מהותו.
המהלך הפוסט-מודרני, על ספקנותו ויחסיותו, הביא לשינוי מהותי בתפיסת הידע והקדמה, שינוי שיש בו מידה הגונה של פסימיזם. כך ב-"פוסט-מודרניזם- תרבות וספרות בסוף המאה העשרים" לדוד גורביץ[8]:
"ואכן, בפרפרזה על משפט מפורסם של ניטשה (בפתיחה ל"הרצון לעצמה") ניתן לומר: פסימיזם חדש מתייצב ודופק על הדלת. הוא מתבטא בפילוסופיה הפוסט-מודרנית, המבליטה עקרונות של ניתוק, אי ידיעה ומקריות (קונטינגנטיות) ובסגנון הפוסט-מודרני שמבליט עקרונות של מיחזור והדמיה, "רעש" ו"לכלוך", על חשבון עקרונות (מודרניסטיים) של המצאה, מקוריות וחידוש".
                                                                              (עמוד 33)
פסיכואנליזה מודרנית ופוסט-מודרנית
על אף שקיימים קולות שונים, המראים צדדים מגוונים בהגותו של פרויד, הרי שמקובל לחשוב שגישתו הבסיסית נענתה לחוקיות הפוזיטיביסטית. בהתאם לרוח המודרנה, תפיסתו הבסיסית של פרויד הייתה כי הפסיכואנליזה הינו תחום שיש בו מדעיות, ושהחוקיות שבו היא ברת בחינה. דוגמא יפה לגוון הפוזיטיביסטי אצל פרויד ניתן לראות במאמריו המבואיים על הפסיכואנליזה משנת 1916-7.[9] בחיבורים אלו התייחס פרויד לתזה אותה הוא מכנה 'תזת התנאי ההכרחי". תזה זו קובעת כי רק לתובנה שהיא אמיתית יכולה להיות השפעה מרפאת, ובכך- לתקף את טענתה של הפסיכואנליזה לסיבתיות מרפאת.[10] חוקרים עכשוויים, ובולט ביניהם- גוברין בספרו "בין התנזרות לפיתוי- גילגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה",[11] מוצאים את חשיבתו של פרויד בין תחומית, ומדגישים כי על אף בסיסה הפוזיטיביסטי היו בה מרכיבים פרשניים שאינם מוחלטים. מחקרים אלו אינם מערערים את הבנתו של פרויד כפוזיטיביסט, מדען המתחיל את חקירתו ברשמי החושים ומבסס את תצפיותיו על ניסיון ומחפש אמת, אלא מאירים את הריבוי והמורכבות שבחשיבתו. לאחר פרויד, הקצינה הפסיכואנליזה את גישתה הפוזיטיביסטית. פסיכואנליטיקאים כארנסט קריס, היינץ הרטמן ואוטו פניכל, החזיקו באדיקות קיצונית נאמנות כפולה- לפרויד ולפוזיטיביזם. הם התבוננו על יחסי ההעברה במבט מדעי, ודחו כל סטייה המטעינה יחסים אלו בתכנים שמקורם אינם בעברו של המטופל.
הפוסט-מודרניזם החל לפשוט בחשיבה המערבית בשנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20. השפעתה העצומה ניכרת כמעט בכל תחום של תיאורטיזציה ויצירה אנושית, והיה זה אך טבעי שגם הפסיכואנליזה, תוצר מובהק של המערביות מודרנית, תדבק בה. רבים רואים בהיינץ קוהוט כתיאורטיקן הראשון שהביא את הפוסט-מודרניזם לפסיכואנליזה. פסיכולוגית העצמי, שהוא יסד, הייתה הראשונה לערער על הנחות היסוד הפוזיטיביסטיות של הפסיכואנליזה. בהמשך לעבודות אשר ערערו באופן מובהק על המתודה הפוזיטיביסטית[12]The restoration of the self" משנת 1977, הוא טען כי משך כל חייו האדם נידון להיות תלוי ובלתי מופרד מהאחר. בניגוד לגישות הקלאסיות, הרואות במעבר מסובייקטיביות חוויתית לאובייקטיביות מדעית אידאל של טיפול והתפתחות, ראה קוהוט את הקיום האנושי כתלוי לעולם בהקשר היחסי, בזולת המצוי לצידו של האדם.[13] חשיבה זו מיקמה את קוהוט בתווך הבינים שבין המודרניזם לפוסט-מודרניזם, כפי שמציין זאת גוברין[14]:, ובקובעו את האמפתיה ככלי מחקרי לחקר האדם, נסוג קוהוט מראיה "מדעית" של נפש האדם. אמנם, קוהוט מעולם לא נסוג מהעמדה הפרוידיאנית הקלאסית, על פיה קיימת אמת אובייקטיבית, וכי גילויה הוא מטרתו של האנלטיקאי. עם זאת, בעבודתו המאוחרת, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו "
אפשר לראות את קוהוט כמי שנמצא בתפר שבין המודרניזם לפוסטמודרניזם. מצד אחד, בניגוד לפוסטמודרניזם, קוהוט מאמין בכללותה של החקירה המדעית וביכולת להגיע לאמת אובייקטיבית. מצד אחר, הוא מאמין ונותן עדיפות להבנה ולחקר החוויה באמצעות אמפתיה ואינטרוספקציה, כלומר באמצעות כלים סובייקטיביים... בקובעו את האמפתיה ככלי מחקרי בלעדי לחקר האדם, הכניס קוהוט, אולי מבלי שהתכוון לכך, את הסובייקטיביות בדלת הקדמית של הפסיכואנליזה. וזהו הישגו המרכזי.
                                                                              (עמוד 104-5)
 
כך עברה הפסיכואנליזה מפעולה פרשנית (שואפת אובייקטייביות), מוכוונת אמת, ארכיאולוגית בעיקרה, לפעולה הורית, אמפתית, שעניינה מרכזיות הכרת החשיבות של האחר בעצמי. השינוי מודגם יפה בהשמטת המקף במונח זולת-עצמי: בתחילת דרכו השתמש קוהוט במונח כשבליבו מקף (זולת-עצמי). בשלב זה, ה'פוזיטיביסטי', שימר קוהוט את ההבחנה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. ה'זולת' הוא חיצוני, אובייקטיבי, והוא מופרד מה'עצמי', האובייקטיבי. המקף, על גודלו המינימליסטי, מסמן הפרדה זו. בשלבים המאוחרים יותר של כתיבתו, שינתה התיאוריה את מהותה. המעבר מהמונח זולת-עצמי (self-object) לזולתעצמי (selfobject) קבע: לא עוד הפרדה בין החוץ לפנים, בין הסובייקיטיבי לאובייקטיבי, אלא מושג הניזון מסובייקיטיביות מתמדת.
קוהוט, בהיותו בתווך הביניים שבין הפוזיטיביזם לבין הפוסט-מודרניות, השפיע רבות על התפתחות הפסיכואנליזה. הקבוצה האינטר-סובייקטיבית (רוברט סטולרו, ג'ורג אטווד), שטענה כי ניתן להבין תופעות פסיכולוגיות אך ורק בהקשרן הבין-סובייקטיבי, הייתה המשך ישיר לחשיבה הקוהוטיינית. בתחילת דרכה החזיקה קבוצה זו בגישה שאינה רואה עדיפות לתיאורטיזציה זו או אחרת. בסוף שנות התשעים של המאה ה-20 התמתנה הקבוצה, והדגישה דווקא את הצד הריאלי שבחשיבתה. כך, במקום לנקוט ביחסיות מוחלטת (קרי- רלטיוויזם[15]), היא התמקדה ביחסיות ובהקשריות של תיאור המציאות (קונטקסטואליזם מבית מדרשם של אטווד וסטולרו), או לחילופין- בריבוי הפרספקטיבות המאפיין את תיאור המציאות (הריאליזם הפרספקטיבי של דונה אורנג').
התפתחות פסיכואנליטית נוספת, שונה אבל קשורה לאינטרסובייקטיביות, הייתה זו של הזרם ההתייחסותי. פסיכואנליטיקאים כסטיבן מיטשל, לואיס ארון, ג'סיקה בנג'מין, מייקל אייגן, ניל אלטמן ואחרים, הדגישו את חשיבותו של הקשר והיחס לאחר, ועמעמו את חשיבותו של הדחף. החשיבה התייחסותית, המשלבת את הפסיכואנליזה הבין-אישית של הארי סטאק סליבן עם גישת יחסי האובייקט והחשיבה הקוהוטיאנית, היוותה גלגול פוסט-מודרני נוסף בתוך הפסיכואנליזה. היא פסלה אידיאולוגיה טיפולית באשר היא: את הפסיכואנליזה הקלאסית, שהחזיקה אידיאל אובייקטיביסטי ופוזיטיביסטי, ובאותה עת- גם את פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, אשר החזיקה באידיאל של אמפתיה מושלמת. החשיבה ההתייחסותיות התנגדה באופן חריף ונחרץ לכל צמצום אפשרי בסובייקטיביות של המטפל. היא ראתה בעין ביקורתית צמצום זה בגישות הקלאסיות ('על המטפל לצמצם את עצמיותו על מנת להגיע לידע תקף על המטופל') ובגישת העצמי ('על המטפל להצטמצם על מנת להיות מסוגל להעמיד את עצמו במקומו של המטופל'). במקום אלו, ראתה הגישה ההתייחסותית את המפגש הטיפולי במפגש שבין סובייקט לסובייקט, מפגש שעיקרו הכרה הדדית המושגת תוך מעורבות אישית של חייו הפנימיים של המטפל בתוך אלו של המטופל.
למרות הגוון הפוסט-מודרני הברור של הפסיכואנליזה העכשווית, הרי שכותבים כמיטשל, הופמן ואחרים השקיעו מאמץ עילאי על מנת לייצב את גישתם במרחק שווה בין פוזיטיביזם לבין פוסט-מודרניות. מחד, הם ניסו לשמר את המרכיב הפוזיטיביסטי, היודע, בגישתם, ותוך כדי כך- לשמר את תקפות גישתם. לפיכך, הם שאפו להראות שבראייה ההתייחסותית יש בכדי לאפשר הכללה רבה יותר מתיאוריות אחרות, לתאר באופן מדויק וכוללני יותר את החוויה האנושית ואת אופן תיקונה. בכך, הם ניסו גם לשמר את סמכותו של המטפל כ'יודע'. מאידך, הפסיכואנליטיקאים הפוסט-מודרניים התאמצו לכלול בכתיבתם מרכיבים פוסט-מודרניסטיים מובהקים. הם הדגישו את חסר הבהירות ועמימות כמאפיין מרכזי בכתיבתם, נטו ליחס חשדני כלפי כל תיאוריה המציגה עצמה כאמיתיים וניסו להחזיק פרדוקסים נפשיים מבלי לשאוף לפתור אותם.
השינוי הפוסט-מודרני בפסיכואנליזה התחולל, בחלקו הגדול, בארצות הברית. הזרמים הפוסט-מודרניים המובהקים (פסיכולוגיית העצמי, הגישה האינטר-סובייקטיבית והזרם ההתייחסותי) הם 'אמריקאיים' במובהק, ומשויכים לאסכולות שהתפתחו בשיקאגו (הינץ קוהוט) ובניו-יורק (הזרם ההתייחסותי). עם זאת, יש לציין שהפסיכואנליזה האירופאית, על אף שלא עברה שינוי פוסט-מודרני מובהק, גם היא שינתה את פניה. באירופה, ובייחוד באנגליה, החל משנות החמישים של המאה העשרים עברה הפסיכואנליזה שינוי מפסיכולוגיה שעניינה הקשרי פנים-חוץ (המודל הסטרוקטוראלי של פרויד, פסיכולוגיית האני לצורותיה) לכזו שמרכז עניינה הוא הדרמה הפנימית המתרחשת בעולמו האובייקטאלי של המטופל. פסיכואנליזה אחרונה זו, שתחילתה במלאני קליין והבשלתה בזרם יחסי האובייקט, הייתה בעלת השפעה עצומה באנגליה.[16] השינוי הפרדיגמטי שהונע על ידי קליין הסיט את מרכז הכובד הפסיכואנליטי: בחשיבתו של פרויד, מטלת הקיום הייתה פישור בין עולם היצרים לעולם המציאות. מטלה זו הביאה את פרויד לחפש את עקרון המציאות בתוככי הנפש. המציאות החיצונית, עבור פרויד, הייתה חלק בלתי נפרד מהעולם הנפשי, וכך גם פעולתו של אותו חלק, האגו, שאמור לייצג את המציאות החיצונית בפני עולם הדחפים הנפשי. מציאות, סיבתיות ושיטתיות, הוו, א"כ, חלק בלתי נפרד מהבנת הנפש. מכאן גם שפתו המכניסטית לעילא-ולעילא: יצרים המחפשים פורקן, דחפים המתנגדים זה לזה, סוכנות המפשרת לחצים תוך-נפשיים ומנגנוני הגנה הפועלים כמשוואות הממצעות דחף, איסור ומציאות. מזמנה של מלאני קליין, העולם הנפשי הפך לפנימי ויחסי מעיקרו. הזולת מוחזק בראש ובראשונה לא כממשות חיצונית, אלא כאחר המיוצג פנימית, שנחווה ראשית לכל במונחי הקשר הרגשי עימו. חוקיות הנפש לא ביטאה יותר יחסי פנים-חוץ, אלא פנתה אל עבר הפנימי והאישי, אל עבר הולוגרמות האובייקטים בהשתקפותם הפנים-נפשית. הסטה זו הרחיקה את החשיבה הקליניאנית, ובעקבותיה- את הפסיכואנליזה האירופאית כולה, מרציונאליות. בעוד שהחוק הפרוידיאני העליון של הנפש היה התאמת התשוקות והיצרים למציאות, הרי שהחוק הקלייניאני העליון של הנפש היה כיצד הנפש, פנימה, סופגת את עולמה הפנטזמתי. לא ייפלא, אפוא, שהמנגנונים אליהם התייחסה קליין לא שאפו למורכבות השיטתית שבה נקטה פסיכולוגית האגו. השילובים המורכבים שאפיינו את זו האחרונה אבדו, ובמקומם הופיעו תהליכי-על (הרסנות, תיקון, הזדהות השלכתית אינטרה-פסיכית), המהווים כמין מתווה, מונע-פנטזיה, לפעילות הפסיכה. מעבר זה, מחשיבה מכניסטית לחשיבה פנטזמטית, הרחיק את הפסיכואנליזה הבריטית מחשיבה נסיבתית, מוכוונת-תוצאה, אל עבר חשיבה פרטית וייחודית שהכללתה היא, לעולם, עניין של קירוב.
 
המשבר הפסיכואנליטי
במקומה העכשווי, לחוצה הפסיכואנליזה במלחציים מעיקים: הפוסט-מודרניזם גורר אותה לעבר העדרה של חוקיות סיבתית, הדגשת הפן היחסי, הנקודתי בזמן ותלוי-ההקשר שבמפגש הטיפולי, והסתייגות מאמת טיפולית; חשיבת יחסי האובייקט מנתקת אותה מהעולם החיצון. כך נעה לה הפסיכואנליזה מעולם של גישה-אחת לעולם מורכב של ריבוי-גישות, מתחושת וודאות וביטחון המתייחסת לאמת אחת על מהות ודינאמיקת העולם הפנימי לעולם ששולטות בו אמיתות מקומיות, ייחודיות, אישיות והקשריות. בלחצה זה, ראוי לשאול מהו מצבה של הפסיכואנליזה? האם המעבר שהתרחש בה, מפסיכואנליזה תיאורית-רציונליסטית לפסיכואנליזה יוצרת-משמעות, או לחילופין- לפסיכואנליזה שעניינה הדרמה הפנימית, היטיב עימה? האם השינוי הביא להרחבת שיטחה של החשיבה הפסיכואנליטית, או שמא לצמצומה?
המציאות מלמדת כי במובנים רבים כי נטישת הוודאות לגבי האמת האובייקטיבית הייתה הרסנית לפסיכואנליזה. מזה 25 שנה (כלומר- מימיו של קוהוט) לא יצרה הפסיכואנליזה פרדיגמה חדשה, תיאור רחב ומקיף של הנפש האנושית.[17] הדבר, יש להודות, אינו מפתיע כלל ועיקר: תיאוריה סדורה ושיטתית תתפתח אך ורק אם יוצרה מאמין כי הוא גילה את האמת המוחלטת, האובייקטיבית והאוניברסלית, בדיוק אותה תחושה של גילוי החסרה בעולם הפוסט-מודרני. עולה, אם כן, שעל מנת לשקם את כוחה יוצר התיאוריה, על הפסיכואנליזה לאמץ לה דימוי חיובי של ידע. רק החייאה מחדש וגעגועים להישגים של הפסיכואנליזה לחתירה ל'אמת', בין אם היא אחת ובין אם אינטגרציה של מספר גישות שונות[18], בין אם זו קיימת ובין אם היא בחזקת תעתוע מעשיר, יכולים להסיט אותה ממהלכה הלא פורה בעשורים האחרונים.
מעבר לחתירה לרנסנס פסיכואנליטי בתחום התיאוריה, ניתן להעלות על הדעת שפסיכואנליזה-מוכוונת-אמת תהא מחודדת יותר מההיבט הטיפולי. עבור פרויד, מהות הפסיכואנליזה הייתה הריפוי. בלשונו המחוכמת כל כך, טען פרויד כי המפגש האנליטי נועד על מנת לאפשר למטופל לעבור מאומללות היסטרית לכאב נסבל, להתפשר עם דחפיו ולחיות עימם בשלום יחסי. לכך כוונו מאמציו הטיפוליים, ושם טמונה הייתה תשוקתו- תשוקת הרופא המבקש להביא מזור לחוליו. מגוון תיאורי המקרה אותם כתב פרויד מלמדים זאת: הוא ביקש לרפא, ולכשלא עלה בידו לעשות כן, הוא היה למתנצל ומיהר לשפץ את תורתו.[19] קליין, פיירברן, באלינט וגנטריפ נמנעו מלשונו החדה והמהוקצעת של פרויד, אבל ביקשו גם הם ריפוי. התחמשותה של הפסיכואנליזה בכלים פוסט-מודרניים הביאה אותה לבקש דבר אחר- במקום ריפוי, מבקשת הפסיכואנליזה העכשווית את השבתה (או, לעיתים, רכישתה הראשונית) של משמעות, יצירתיות וחיוניות. הן נוגעות באישי שלא דרך המחלה והסבל, ולכן- אין הן פוגשות חולה, אדם סובל, אלא בן אנוש המחפש משמעות ומימוש. כותב מיטשל[20]:
אם מטרת הפסיכואנליזה בימי פרויד הייתה הבנה רציונאלית ושליטה (תהליך שניוני) על דחפים קונפליקטואליים המונעים על ידי פנטזיה (תהליך ראשוני), הרי שבימינו חושבים בדרך כלל על מטרת הפסיכואנליזה במובן של כינון תחושת זהות עשירה ואותנטית יותר.
                                                                              (עמוד 46)
 
בעצם התרחבותה אל מעבר לגבולות הרציונאליות והסימפטום, איבדה את עצמה לדעת כתורת טיפול. נטישתה של תיאוריה פוזיטיביסטית, כזו המקדשת חוקיות ברת הכוונה, ואימוצה של גישה פוסט-מודרנית, יחסית, הפכו אותה לתחום עיון, לשדה מחקר שהמרחק בינו ובין המטופל המבקש הקלה הוא עצום. התבססותה בשאלות של משמעות, ששכנו בעבר בתחום הפילוסופיה, ונטישת שאלות שעניינן מחלה וכאב נפשי, הביאו לשינוי מהותי באופייה הבסיסי, וגררו אותה אל מחוץ לעניינה הטבעי המקורי- תורת טיפול המכוונת, בראש ובראשונה, להקלת סבל.
 
בחזרה אל פסיכואנליזה מרפאת
מטרת חיבור זה להשיב את הפסיכואנליזה לתחומי הידיעה והפעולה המוכוונת, וזאת- על מנת להשיב לה את אופייה הטיפולי. עיקרו בניסיון לנסח את קווי המתאר של הפסיכואנליזה, אשר יגדרו אותה כתיאוריה פוזיטיביסטית שהפעולה הטיפולית המכוונת היא מאושיותיו. חיבור זה מבקש, על כן, לשרטט את דרישות הסף שאמורות להיות לפסיכואנליזה פוזיטיביסטית שיש בה יומרה טיפולית ומרפאת. דרישות אלו יוגדרו באמצעותו של 'המניפסט הפסיכואנליטי', מסמך-של-תיחום המפרט את גבולותיה של הפסיכואנליזה, את מהות תוכנה ואת הקשריה החיצוניים.
 
 
 
המניפסט הפסיכואנליטי
 
  1. פסיכואנליזה הינה, בראש ובראשונה, שיטת טיפול. למרות ששדה עניינה הוא רחב, הרי שתחום פעולתה הוא מוגבל ומכוון לפעולה שתועלת בסופה: ריפויו של המטופל, או למזער- הקלת סבלו.
המניפסט מדגיש את היותה של הפסיכואנליזה שיטת טיפול, ומבחין בינה ובין גישות קרובות לפסיכואנליזה, שמטרתן רחבה יותר. המניפסט אינו רואה, לדוגמא, במציאת משמעות יעד פסיכותרפואטי מיידי העומד בפני עצמו. כתחום עניין מובחן, המניפסט יראה את מתן המשמעות לקיום הפרטי בתחומה של הפילוסופיה המסורתית, ולא בתחום עיסוקה המיידי של הפסיכואנליזה.
  1. על אף היותה של העובדה הנפשית נגישה אך ורק לאדם החווה אותה, הפסיכואנליזה  נדרשת להכללת הפרטי, ולהדגשת הכללי. לפיכך, למרות נטייתה של הפסיכותרפיה לאישי ולפרטי, את כוחה שואבת הפסיכותרפיה, כשיטת טיפול, מחקירת החוקיות אנושית המאפיינת אדם, באשר הוא אדם.
המניפסט מקבל סובייקטיביות כעמדת מוצא. עובדה נפשית היא, אכן, סובייקטיבית בעליל. עם זאת, המניפסט רואה את האובייקטיבי כבלתי נמנע. באמירה זו טמונה ההנחה, לפיה גם סובייקטיביות עשויה להחזיק כלליות וחוקיות, ואינה בהכרח נידונה לייחודיות ולפרטיות. בהיבט זה, המניפסט אינו דוגל באובייקטיביזם פרוידיאני קיצוני, בסובייקטיביזם קודח או בפשרת-אמצע בין האובייקטיביזם לסובייקטיביזם (כפי שמתרחש בתיאוריות התייחסותיות). המניפסט רומז על קיומה האפשרי של גישה שהיא, באותה עת ממש, אובייקטיביסטית וסובייקטיביסטית. גישה זו מכבדת מחד את פרטיותו של האדם, ומאידך- את קיומה של חוקיות אנושית המצויה מעבר ליחיד.
 
 
 
  1. הפסיכואנליזה אמורה לפעול במסגרת שיש בה סיבתיות, ולפיכך- אמורה להתחיל את דרכה בתיאור, לעבור להמשגה ולהכללה, לאפשר פרדיקציה ולעצב אופני התערבות.
המניפסט מתנער מפסיכואנליזה שאינה נענית לחוקיות. פסיכואנליזה כזו אינה שיטתית, וממילא- אינה מחזיקה עצמה כתיאוריה או כשיטת טיפול.
  1. המפגש הפסיכואנליטי, על אף ההדדיות שבו, אינו שוויוני: זהו מפגש של האדם הסובל (המטופל) עם האדם המרפא (המטפל). עבודתו של השני אמורה להיות מתוך סמכות הוגנת.
המניפסט גוזר מתוך היות הפסיכואנליזה גישה אובייקטיבית, המחזיקה ידע וחוקיות, את עמדתו של המטפל. מודגש השוני בינו ובין המטופל. על אף ההדדיות שבמפגש, שמשמעו היא שבחדר הטיפול מתקיים מפגש בין שני סובייקטים, סעיף זה מדגיש כי המדובר בשני סובייקטים שונים, ואצל האחד מהם- המטפל- הסובייקטיביות מתארגנת סביב ידע שיטתי.
  1. פסיכותרפיה אמורה לשמר את בסיסיה המסורתיים. לפיכך, עליה להמשיך ולהדגיש את חשיבות העבר בעיצובו של ההווה, להציב את מערכת היחסים שבין המטופל למטפל במרכז עניינה ולשרטט תיאוריה שתתאר ותבהיר את מהות של ההתפתחות הנפשית.
בשונה מגישות המעמידות את הטיפול אך ורק על ייחודיות המפגש מטופל-מטפל, המניפסט מציין את חשיבותו של העבר ומדגיש כי תיאוריה התפתחותית (המגבשת את הידע לגבי אופן נביעתו של ההווה מהעבר) היא חלק נדרש ובלתי נפרד מכל תיאוריה פסיכואנליטית.
  1. פסיכותרפיה עוסקת באנושי. בהיבט זה, עליה להמשיך ולכבד את הקשריה המסועפים עם תחומים סמוכים, הניזונים גם הם מאופיו של האנושי (לדוגמא, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה לגווניה השונים וכו').
הפסיכואנליזה מוזמנת בסעיף זה לספוג מחוקיות אנושית המצויה מחוץ לשדה התוך-נפשי. על אף צמצומה של הפסיכואנליזה אל עבר חוקיות נפשית, המניפסט מבקש לשמר את צדדיה המטה-תיאורטיים. בכך, מדגיש המניפסט את היותה של הפסיכואנליזה תיאוריה החורגת אל מעבר לתחום הטיפולי גרידא.
המניפסט הפסיכואנליטי מנסה להחזיר את הפסיכואנליזה אל חדר הטיפול. הוא ספק-דורש ספק-מבקש את ניסוחה של תיאוריה טיפולית אשר תשלב פוזיטיביזם ויחסיות, סיבתיות וקונטקסטואליות, אובייקטיביזם וסובייקטיביזם. הוא שואף אל תיאוריה אשר תאפשר הבנה על-אישית של הנפש, ובאותה עת- תכבד את פרטיותה וייחודיותה; תיאוריה סינטטית (במובן ההגליאני, אידאולוגי-היסטורי) אשר תשלב, בשדה הפסיכואנליטי, את המודרניזם והפוסט-מודרניזם.
האם עקרונות המניפסט אינם הדוקים מדי? האם היומרה שיש בו, לקיומה של פעולה טיפולית ישירה ואובייקטיבית, אינה אלא תעתוע, חזיון-שווא שנועד להפחית את תחושת חוסר האונים שלנו כמטפלים הפוגשים את מורכבותה של הנפש? והאם עקרונות המניפסט לא מערבבים אדיקות טיפולית מוכוונת טיפול (סעיפים 1-3) עם שאיפה לכלליות, אשר גולשת אל מחוץ לתחום הטיפולי (סעיף 6)?
טענתי היא שבין אם שיטתיות אובייקטיבית וכוללנית קיימת ובין אם לאו, הרי שעל הפסיכואנליזה לשאוף אליה. איונה של חוקיות כזו (ובמשתמע- איונו של המטפל) עשויים להיות שלב טיפולי חשוב, אבל אל להם לסמן את יעדו הסופי של הטיפול.
 
[1] פוזיטיביזם פירושו ההנחה כי משפט הינו משמעותי רק אם ניתן לייחס לו ערכי אמת או שקר באמצעות הניסיון. הפוזיטיביזם גוזר מתוכו תיאוריה מדעית, קרי- מערכת אקסיומטית ששואבת את תקפותה האמפירית דרך חוקי התאמה הקובעים את הקשר בין אובייקטים חיצוניים והמושגים של התיאוריה. במילים פשוטות יותר, ניתן לומר כי הפוזיטיביזם רואה במדע את הידע היחידי התקף, ומטרת הפילוסופיה היא למצוא חוקים המשותפים לכל המדעים.
[2] "מאמר לוגי-פילוסופי" (1921) , תירגם לעברית עדי צמח 1994., הקיבוץ המאוחד, תל אביב,
[3] יצוין כי תורתו המאוחרת של וויטגנשטיין, לפיה כללי השפה אינם משקפים לוגיקה אידיאלית אלא הם חלק ממנגנון השפה, שינתה את כללי המשחק הפילוסופיים, וחרגה מהפוזיטיביזם הלוגי במידה ניכרת ביותר.
[4] זוהי תורת התמונה, המפורטת ב"מאמר לוגי-פילוסופי" לוויטגנשטיין.
[5] סיפרו של פרנסיס פוקויאמה, ("קץ ההיסטוריה והאדם האחרון"), שהתפרסם לקראת סוף המאה ה-20 (1992), הוא דוגמא בוהקת לחשיבה מזקקת-אמת. בסיפרו, בישר פוקויאמה את ניצחונה (כביכול?) של הדמוקרטית הליבראלית-קפיטליסטית לנוכח התמוטטות מדינות הסוציאליזם. פוקויאמה טען שזוהי צורת השלטון האפשרית היחידה, ושהצלחתה הגלובאלית מסמנת את קץ המאבק האנושי, ואפילו את קץ ההיסטוריה עצמה.
[6] עיקרון אי הוודאות של הייזנברג, שנוסח כחוק פיזיקאלי, נחשב כבעל תרומה מכריעה בקביעה כי המציאות ממש (ולא רק פיענוחה) מושפע מכוחו של המתבונן,
[7] בעצם הניסיון להגדיר את הפוסט-מודרניות קיים כשל לוגי מטריד. החשיבה הפוסט-מודרנית מטבעה מבקשת להתרחק מאמיתות ומגדרים, ועל כן הגדרתה המצמצמת עושה לה עוול. המונח פוסט-מודרניזם מדגיש את היותה של החשיבה, אותה הוא מסמן, עוקב לחשיבה אחרת, החשיבה המודרנית. באופן זה, פוסט-מודרניזם יוגדר על בסיס שלילתה של המודרניות, קרי- של חשיבה שהיא 'מחפשת אמת' ביסודה. לסקירה בעניין, עיין- ד. גורביץ, "מסת מבוא", בתוך פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר, 1997 (עמודים 17-55).
[8] ד. גורביץ, פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר, 1997.
[9] Frued, S. (1916-7). Introductory lectures on psychoanalysis. SE, 15-16.
[10] רבים מההוגים העכשווים טוענים כי הפסיכואנליזה אינה עומדת בתנאי זה. כך גרונבאום, אחד ממבקריה הקשים של התיאוריה הפרוידיאנית (Grunbaum, A. The foundations of psychoanalysis: A philosophical critique, Berkely: University of California Press, 1984). אחרים שטענו כך היו פופר (Popper, K.R. Conjectures and refutations: The growth of scientific knowledge. London: Routledge and Kegan Paul, 1965 ), גלנר (Gellner, E. The psychoanalytic movement- The cunning of unreason. London: Paladin, 1985) ובורנסטיין (Bornstein, R.F. "The impending death of psychoanalysis", In: Psychoanalytic Psychology, 18,1:3-20, 2001.), אשר הראו כיצד מהלך שנות קיומה הפסיכואנליזה נכשלת בהוכחת הנחות היסוד האמפיריות שלה.
[11] גוברין, ע. בין התנזרות לפיתוי: גילגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה. הוצאת דביר, 2004.
[12] כך Truth and methodלגדאמר (1960), Frued and hilosophy(1970) ו-The conflict of interpratation  (1974) לריקאר.
[13] כמובן שקוהוט הושפע מהוגים רבים שפעלו טרם המשגותיו. בין אלו ראוי להזכיר את הארי סטאק סליבאן ואת דומאלד וויניקוט.
[14] שם.
[15] הרלטיביזם הנו תופעה, לרוב מגונה, אשר מבקשת לשלול כל יכולת להכריע. משמעותה היא שימור המצב הקיים מתוך חוסר היכולת לקבוע דבר מה. זוהי, למעשה, דקונסטרוקציה אינסופית אשר, בדומה לחמור של בודריאן (חמור שעמד במרחק שווה בין שתי ערמות חציר, מאחר שלוגית לא הייתה עדיפות לאף חבילה נשאר עומד במקום עד שגווע ברעב ומת), מאיינת כל יכולת לפעול.
[16] זרם יחסי האובייקט, בצורתו הגולמית, כמעט ולא בא לידי ביטוי בארצות הברית עד לשנות השמונים של המאה העשרים. ראשית פריצתו ביבשת החדשה מיוחסת רבות לסיפרם של גרינברג ומיטשל: Greenberg, J., Mitchell, S. Object relations in psychoanalytic theory. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1983.
[17] הזרם ההתייחסותי מגדיר עצמו כתחום שיש בו חיבור של תיאוריות אחרות, אבל אינו רואה עצמו כמבסס תיאוריה חדשה, אלא כמהדהד תיאוריות קיימות. כך, לדוגמא, תיאוריות פסיכואנליטיות מוקדמות ראו את תיאורה של ההתפתחות כחלק אינטגרלי בתיאוריה (לדוגמא- תיאורית ההתפתחות הפסיכוסקסואלית של פרויד, העמדות ההתפתחותיות אצל קליין וכו'). הגישה ההתייחסותית כלל אינה מתיימרת ליצור לעצמה 'נספח התפתחותי' שכזה.
[18] סטיבן מיטשל התייחס רבות לריבוי התיאורטי של הפסיכואנליזה העכשווית. מיטשל (Mitchell, S. Relational concepts in psychoanalysis: An integration. Harvard Press, 1988.) טעןכי קיימות שלושה מודלים בסיסיים לתיאורטיזציה בעולם הפסיכואנליטי. המודל הראשון הוא המודל האורתודוקסי, הקובע עי יש גישה אחת יחידה, היא האמת ואין בילתה. התנהלותו של פרויד, כמחזיק באמת וכפוסל אמיתות אפשריות אחרות, היא דוגמא בוהקת למודל האורתודוקסי. המודל השני הוא המודל האקלקטי, שיוצא מתוך הנחה כי כל התיאוריות הן נכונות. את התיאוריות השונות יש לראות כ'ארגז כלים'. המציאות הטיפולית (כמו גם מאפיינים הקשורים למטופל ולמטפל), היא הקובעת איזה כלי, קרי- איזו תיאוריה, תוצא מאותו ארגז ותבוא לשימוש. בניגוד לגישה האורתודוקסית, הנהנית מפשטות והמשכיות ('יש תיאוריה אחת נכונה'), אך סובלת מצמצום ומצרות, הגישה האקלקטית נהנית מכוללנות, אך עלולה לגלוש לחוסר הקפדה המשגתי ולבלבול מושגי חמור. המודל השלישי, בו תומך מטישל עצמו, הוא המודל הדוגל באינטגרציה סלקטיבית. מודל זה מבקש ליצור אינטגרציה ביקורתית של התיאוריות השונות. הוא מבקש לאפשר להם להדהד האחת מול רעותה, במקומות מסוימים לפסול זו את זו, ובמקומות אחרים- להעשיר אחת את האחרת.
[19] במאמרו Analysis terminable and interminableמשנת 1937 כותב פרויד כי שתי מטרות מסמנות את סיומה של האנליזה- "ראשית, שהמטופל לא יסבול עוד מהסימפטומים שלו ויתגבר על חרדותיו ועכבותיו; ושנית, שהאנלטיקאי יחליט כי כמות מספקת של חומר מודחק עלתה למודע, כמות מספקת של הלא-מובן הוסברה, וכמות מספקת של התנגדות פנימית הוכנעה, עד שאין צורך לחשוש מהישנות התהליך הפתולוגי העומד על הפרק".
[20] מיטשל, ס. תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תרגום: אורה זילברשטיין, עריכה מדעית- דוד קיטרון. הוצאת תולעת ספרים, 1993 (2003).

תגובות

הוספת תגובה

..2/5/2019

. ..

אא2/5/2019

. ...

א.א.7/10/2007

הפסיכולוגיה הביקורתית ונסיונה להתמודד עם סוגיות אלה [ל"ת].

אציע כי בעיות אמיתיות (אותן המחבר היטיב לתאר) אינן נפתרות בקלות, ואזכיר כי קיים תחום בפסיכולוגיה העוסק בטיב היחסים בין תיאוריות ביקורתיות לפסיכולוגיה המיינסטירימית, כמו הפסיכואנליזה הטיפולית.

"הפסיכולוגיה הביקורתית" (Critical Psychology) שואלת שאלות מרכזיות לחשיבה רלטביסטית בפסיכולוגיה:

-מה ראוי לטיפול, וכיצד יש לטפל בו? (האם הומוסקסואלים סובלים לוקים ב-"הומופוביה עצמית?" או אולי מדובר בפתולוגיזציה מחודשת להומוסקסואליות)

-מתי הסובל "חולה", ומתי הוא נמצא תחת מכבש של כוחות חברתיים מדכאים?  (האם אדם בעל "בעיות תעסוקה", או שהוא משתייך למעמד פועלים הולך ונשחק בעולם גלובאלי)

-מי מכונן קריטריונים אישיותיים וכיצד הם נבחנים? (מדידת "אינטיליגנציה" באוכלוסיות שחורים בארה"ב, "שליטה עצמית" בקרב אינדיוידואלים וקהילות השואפות לאוטונומיה)

 

הללו כולן דוגמאות שפסיכולוגים המגדירים עצמם Critical Psychologist שואלים עצמם. חלקם עוסקים בטיפול, ומכירים חשיבותה של חשיבה פוזיטיביסטית, אך גם את האופן בו היא מתנגשת לא פעם עם מטרות 'טיפוליות', בהדגשתה אינדיוידואליזם, ודה-פוליטיזציה של המפגש הטיפולי. הבעיות העולות במאמר אמיתיות, ויש להתייחס אליהן ככאלה, תוך למידה מנסיון העבר והתבגרות מן הפוזיטיבם הטהור, לעומת חזרה אליו ממש כלעידן שאיננו עוד. זהו מאמץ יום יומי של פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, אקדמאים, ומי שמכירים בחשיבותה של עזרה ורפואה לאנשים במובן הרחב של המילים, גם בעידן בלא התום הפוזיטיביסטי.

לקריאה נוספת אמליץ על:

 "Critical Psychology: An Introduction" by Dennis Fox and Isaac Prilleltensky

סיכומי פרקים (באנגלית) באתר של אחד העורכים, פרופ' דניס פוקס:

http://www.dennisfox.net/critpsy/book.html

עמי אבניעמי אבני21/9/2007

האם אפשר ללכת אחורה ?. הבעייה אכן בעיה. כיצד ניתן לקיים טפול ? האם ניתן לקיים טפול ? ללא מושג של אמת.
אמת. אחת. יחידה. בלתי משתנה. אכן מנוכסת לטובת הפרוייקט המודרניסטי.
אבל.
המכלול המוכר כפוסט מודרניסטי מצביע על כך ששפה זו. מונחים אילו. לוגיקה כזו.
אינם תמיד הולמים את העולם הפנימי.
 
ומה אז ?

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.