פסיכולוגיי
פסיכולוגיי

חברה ותקשורת

הפסיכולוגיה של מצעד הגאווה/ ג'רי לוינסון

מכתב תשובה לטענות שהושמעו כנגד מצעד הגאווה בירושלים 2006

מתוך אתר פסיכולוגיי hebpsy.net/gay
תאריך פרסום: 22/11/2006
 

לעמיתי,

בדיון הציבורי ובתגובות שהושמעו למצעד הגאווה השנה בירושלים עלו עמדות שנוגעות להרבה סוגיות כבדות משקל; הייתי רוצה לשתף אתכם בכמה תחושות, מחשבות ובנקודת ההשקפה שלי בעניין זה, שהיא שונה. למרות שפגשתי במפגן לא מעט עמיתים מפסיכולוגיי ומטפלים בכלל, חבל לי שלא ראיתי עוד הרבה חברות וחברים, על אף שאני מכיר, מבין ומכבד את עמדתם של מטפלים רבים בכלל, ושל מטפלים מהקהילה בפרט, שלא להשתתף בהפגנות, ובמיוחד לא בהפגנות של הקהילה. יש לכך הרבה סיבות, ובכלל זה סיבות שקשורות לחשיפה בפני מטופלים.

כמה מלות רקע: מאז שנולדה התנועה למען זכויות שוות להומואים ולסביות לפני 37 שנה, קיים פולמוס בקהילה בנוגע לדרך הפעולה הנכונה. האם עלינו להדגיש לסביבה עד כמה אנו דומים לה, וע"י כך לזכות באהדה והזדהות שיובילו להענקת זכויות ולקבלה, או האם עלינו להדגיש את השוני ולדרוש זכויות שוות על בסיס היותנו בני אדם שנשללו מהם זכויות בגלל השוני. אין "אמת" אחת כאן, ואין דרך אמיתית להכריע בין שתי הגישות, אולם נדמה לי שבבסיס כל אחת מהגישות עומד מערך נפשי שונה: בבסיס הגישה הראשונה, הצורך בקבלה, אהבה, והשתלבות בתוך הכלל, גם במחיר של וויתור מסוים על עצמאות ועל ביטוי חופשי. ביסוד הגישה השנייה, הצורך בהכרה, בעצמאות ובשוויון, גם במחיר של וויתור על קבלה, אהדה ואהבת הסביבה. נדמה לי שהוויכוח שהתפתח כאן נצבע גם הוא בצבעים אלו. מדובר כמובן ברצף ולא בדיכוטומיה.
 
אני מודה כי כנער מפוחד עד אימה, הרגשתי שהצורך בקבלה ובאהבה מניע אותי יותר מכל, בעוד שהיום אני הרבה יותר קרוב לקצה השני של הרצף. אני אישית לא מחפש אהדה בקרב הציבור החילוני, ומאידך, אני לא רואה כאויב את הציבור החרדי. אני מצטער שתמיד מעמידים אותנו כאילו שהמאבק שלנו הוא מולם או נגדם. ההומופוביה, השנאה, הדעות הקדומות והחשיבה הסטריאוטיפית הם האויב האמיתי שלנו, והם קיימים בכל המיעוטים, בכל המגזרים, בכל השכונות בארץ, כמעט ללא יוצאים מן הכלל.
 
עוד מילת רקע: נכון שהחשיבות של עריכת מצעדים הולכת ופוחתת בעולם, בפרט במקומות שבהם המצעדים היו אפקטיביים, כחלק מאסטרטגיה של שינוי במישור החקיקתי והחברתי. אולם השימוש בהפגנות, ככלי שמעודד התארגנות וגיבוש של קהילות שנאבקים על זכויות ואשר קידם את המימוש של זכויות אלו, נהוג מזה מאתיים שנה בקרב קבוצות שונות: פועלים שזכויותיהם הופרו, נשים, השחורים בארה"ב והקהילה ההומו-לסבית החל מ-73'. הכלי הזה הוכח בכל אותם מקומות כאפקטיבי. מצב הדיכוי בירושלים (ובמקומות רבים נוספים בארצנו אולי פרט לשתי שכונות בתל-אביב) הוא כזה, שהכלי הזה נותר הטוב ביותר שבידינו כדי להעלות את הנושא לתודעת הציבור, כדי לגבש את הקהילה המקומית ולשם יישוג (outreaching) כלפי אותם רבבות בני/בנות הקהילה שחשים מבודדים ושאין להם אל מי לפנות. ובעניין של יישוג: אם אפילו יהודה משי-זהב, דובר העדה החרדית, יכול לומר בתקשורת שמעתה כל אב חרדי יצטרך לספר לילדיו מיהם הומואים ולסביות, אז נראה לי שהנראות של המצעד השיגה את מטרותיה בגדול. רק לאחר שאנו קיימים בכלל בתודעת הציבור (כל ציבור), אפשר להתחיל לנהל משא ומתן על הבנה, קבלה והשתלבות.
 
האם המצעד מנציח סטריאוטיפים ישנים? כאן נראה לי שהתשובה יותר מורכבת. מחד, המצעד הירושלמי אינו שונה במהותו, או באופן שבו הוא נראה, מהפגנות ירושלמיות אחרות שעוסקות בזכויות ושאינן מעוררות כזו התנגדות, של שלום עכשיו, למשל, או של מפלגות הימין (וכל מי שהשתתף אי פעם באחד ממצעדי הגאווה בי-ם יעיד על כך, בניגוד לתדמית התקשורתית המעוותת). זה נכון שהאופן שבו המצעד מוצג בתקשורת, כמעט תמיד נשען על חשיבה סטריאוטיפית, ובדרך כלל מציגים תמונות מהמצעד-קרנבל בתל-אביב (שמתאים לעיר בילויים ודומה לאירועים אחרים בעיר), ולא מן המצעד בירושלים, כדי להדגיש את הפרובוקטיביות. כאן התקשורת שמחפשת כותרות וצבעוניות, מתחברת לשקרים של מי שרוצה לראות במצעד עצמו "תועבה" או "הפגנת מיניות בפרהסייה". אם המטרה שלנו היא לזכות באהדת הציבור הרחב, יש בכך בעייתיות מסוימת, אך לי נדמה שיש כבר הכרה רחבה בכך שהבית הפתוח עשה ועושה מאמצים גדולים כדי שהוא יהיה מותאם לסביבה שבה אנו חיים. אני שומע את זה הרבה בימים האחרונים מחבריי ועמיתיי הסטרייטיים: החל מאופן ההתבטאות הפייסני של נציגי הבית הפתוח בנושא ועד לאופי שנושא המצעד עצמו בכל שנה - אירוע צנוע, ללא משאיות רקדנים, ללא צועדים חשופים עפ"י רוב, מצעד שמתחיל בתפילה הנשאית בשלוש שפות/דתות והמסתיים בקבלת שבת. נדמה לי שלא אטעה אם אומר שאין ולא היה בעולם מצעד כזה, במובן של התאמה לסביבה, תוך שמירה על אופיו כאקט הפגנתי: בעד ערכים נעלים ונגד גזענות, אפליה ואלימות.
 

מפגן הגאווה בירושלים, נובמבר 2006

 

בכל מקרה נראה לי שהדיון באופי המצעד, ובאופן שבו הוא מוצג בתקשורת, מחמיץ את הנקודה העיקרית: מה שעומד בבסיס ההתנגדות למצעד הוא לא "פגיעה ברגשות" אלא פחד אמיתי להכיר בעצם קיומנו, פחד להכיר בלגיטימיות של קיום זה... תחושה שהכרה כזו עלולה לפורר את המרקם העדין של אמונה בסדרי עולם ברורים ונוקשים שאינם מתירים מקום לקיום זה. גם בגלל זה, המשמעות של "נראות" היא כה רבה כאן. עד כה, מנהיגי ציבור דוגמת פורוש וגפני יכלו קבל-עם-ועדה להתכחש לעצם קיום הקהילה כישות, ולדבר על "קומץ סוטים". כאשר צועדים 10,000 להט"בים ברחובותיה הראשיים של ירושלים, קשה להם לומר זאת. האם זו פרובוקציה? אני מטיל בכך ספק.

וכאן אני מגיע למטרות המצעד: המטרה העיקרית איננה לעשות לובי למען זכויות יסוד, על אף שתכופות זה מוצג כך בתקשורת. המצעד נותן קול לרבבות הומואים, לסביות, בי וטרנס שחיים בירושלים בסביבה עוינת שמטילה עליהם מציאות של אימה ושל פחד, בפרט אם הם יעזו לבטא בפומבי את זהותם, את מהותם או את רגשותיהם האנושיים והבסיסיים ביותר. לחלק לא קטן מאנשים אלו אין גישה, גם היום, לאותם מקורות מידע וכלי תקשורת שפתוחים בפנינו ואשר לקהלים מסוימים מספקים מידע ומייצגים גישות ליברליות כלפי הקהילה. מכאן, שהמצעד הוא כלי שנועד לאפשר את עצם קיומם של אנשים אלו, ואת החזון והתקווה לקראת קיומם העתידי בכבוד. אמנם סטונוול קרה לפני 39 שנה, אבל בשביל רבים מאד שחיים כאן הוא עוד לא קרה בכלל.
 

נאומו של הסופר סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח

"חברה המנסה ליישר אנשים שהיא מגדירה עקומים, היא בעצמה עקומה!"

 

כפסיכולוג וכפעיל בקהילת הלהט"ב, אני עוסק מזה 16 שנה בהקמת שירותי תמיכה וייעוץ לבני/ות הקהילה. מתוך אלפי פניות שהגיעו אלינו במהלך תקופה זו אני יכול להעיד שרבים מהפונים הם צעירים ירושלמיים שנאלצים לחיות בסתר ובפחד מתמיד פן זהותם תתגלה לסביבתם. בתפקידי הן כיו"ר והן כחבר בצוות הייעוצי של הבית הפתוח, הגיעו אלי צעירים לא מעטים שסבלו מביטויי דיכוי קשים מסביבתם הקרובה. בחור חרדי בן 20, שעקב חשיפתו נזרק מביתו, ושכל חבריו בישיבה הפנו לו עורף. מכתב התאבדות של חייל, בן 19 במותו, שהאמין שנגזר עליו גורל שהוא גרוע ממוות. פלסטינאי בן 26 שהוכה נמרצות מידי יום בידי אחיו, בשליחות הוריו. זוג לסביות שחיו בצוותא במשך שנים, שהוריהן משני הצדדים נידו אותן. כ-60 צעירים חרדיים הומואים שהשתתפו ב-3 קבוצות תמיכה בחשאי, עקב החשש שחשיפה של זהותם פירושה נידוי או גרוע מכך. ועוד. ועוד. ועוד.


אציין כמה נתונים, שאולי מוכרים למי שבקיא בתחום: המחקר העולמי מראה כי למעלה מ-30% ממבצעי ניסיונות אובדניים בקרב צעירים עד גיל 25 הם בני הקהילה, על אף שהקהילה אינה מונה יותר מ-10% מהאוכלוסייה הכללית בכל מדינות המערב שבהן הדבר נבדק. צעירי הקהילה אף חשופים לשורה ארוכה של התנהגויות סיכון מלבד אובדנות, בשיעור שהוא הרבה מעבר למספרם באוכלוסייה, כל זאת עקב הדיכוי שפוקד אותם יום-יום, שעה-שעה. כנראה שהנתונים בעיר ירושלים אף חמורים מאלו המוכרים מהמחקר בעולם בנושא זה. הדיכוי של בני/בנות הקהילה מתקיים באופן סמוי, לרוב בשקט, בתוך בתי האבן הירושלמיים, ברחוב, בבתי הספר, במקומות העבודה. הוא עולה מההתייחסויות הבוטות, מהלעג, מבטויי הגנאי והבדיחות הנהוגות במקומות אלו והוא קשור לשתיקה בנושא ולטאבו שקיים בקהלים רבים מלנהל כל דיון בנושאים כגון אוריינטציה מינית או מיניות שונה. הוא מתקיים בתוך המשפחות שבתוכן גדלים ילדים ובני נוער לסביות והומואים, שאמורות לספק להם בטחון, הגנה ומזור. האווירה שנוצרת כתוצאה מכך מובילה צעירים הומו-לסביים רבים לעבר תודעה עמוקה שהם למעשה פסולים כבני אנוש, שהם מחוקים מכל חברה ראויה, ושאין להם כל סיכוי לחיות את המשך חייהם באופן פתוח, גלוי, או שלם. תחושות אלו לעתים קרובות מעמידות בסיכון את עצם קיומם הפיזי ואת בריאותם הנפשי, כאמור.

האיומים ברצח ובפגיעה שלהם אנו עדים חדשות לבקרים בשבועות האחרונים רק חושפים באופן מוחשי ופומבי את המציאות העגומה שרוחשת ומבעבעת בד"כ מתחת לפני השטח, ואשר רווחת בקרב כל המיעוטים, ולא רק הם, שמרכיבים את אוכלוסיית עיר הבירה. זו מציאות של פחד מהזר, של בורות ושל שנאה תהומית בעוצמתה. על כן – המצעד נותן ביטוי וקול לדממה הנכפית על קהילה נעלמת, הוא נותן תקווה לרבבות צעירים/ות מושפלים ומפוחדים. המטרה היא להעניק להם תחושה שהם אינם לבד בתחושותיהם ובזהותם, והיעד הוא להניע תהליך הדרגתי של שינוי שייתן להם לחיות את חייהם בכבוד, בשלום ובהשלמה עם מהותם ועם זהותם. בעניין זה, למצעד אין כל תחליף. עם זאת, העבודה היותר אפורה ויום-יומית נעשית בידי צוותים וארגונים נוספים: עבודה קהילתית ע"י הבית הפתוח על קבוצותיו ושירותיו השונים; הארגון החינוכי "חושן"; עבודה ציבורית-פוליטית באמצעות "האגודה", קל"ף והמועצה הפוליטית, ואחרים. 

אשר לאמירה הנשמעת, ש"אף אחד לא ישנה את החרדים"....דווקא שאבתי עידוד לאחרונה מדברי איש חרדי שהכרתי שמטפל בנוער ממשפחות רב-בעייתיות במסגרת "קידום נוער" בעיריית ירושלים. הוא אמר לנו (במסגרת פעילות הסברה לאנשי מקצוע) לא להתייאש, משום שכמטפל חרדי, לפני כעשור החרדים לא נתנו לו להיכנס לקהילתם ולהוציא נערים שהיו זקוקים נואשות לטיפול בגלל בעיות קשות במשפחה, בעיות נפש וכד'. המצב מאד השתנה מאז, והיום קיימת בקהילה זו הכרה בצורך וביתרונות של טיפול, ועבודתו נעשתה הרבה יותר קלה. הוא העריך שגם הגישה כלפינו עשויה להשתנות באופן דומה, אם נתעקש להעלות את העניין ולדרוש הכרה. אני יודע שהסרט "לפניך ברעדה" עשה גלים בקרב כ-2000 מחנכים דתיים, ובכלל זה רבנים, שחזו בסרט ברחבי הארץ לפני כשנתיים, וחולל שינוי של ממש בגישתם של חלק מהמורים והרבנים, כולל רבנים חרדים. לאחר שכתבתי שורות אלו, נודע לי שמאז המצעד, שירות "מקבלי הפנים" של הבית הפתוח קיבל מספר פניות מאנשים שבעקבותיו העזו לראשונה להתקשר אלינו, וגם מצעיר חרדי, ככל הנראה סטרייט, שעלה לבית הפתוח כדי להתנצל בפני המתנדבים על ההתלהמות ועל האלימות שהפגינו חרדים לפני המצעד.

אין ספק שהרבה שנאה, בורות, חשדנות וגזענות עלו על פני השטח בעקבות קיום המפגן בירושלים. אני יודע שדברים אלו מפחידים רבים מעמיתי. ברם, אני רואה בכך השתקפות מדויקת של המציאות שבה אנו חיים, ואת המפגן כמדרבן- קטליזטור לתהליך ההשתקפות, ולא כגורם לשנאה או להתנגדות. לי נראה שהתהליך הזה הוא חיוני, גם כדי שנכיר את המציאות הזו כנקודת המוצא שממנה נוכל להתמודד אתה, וגם כהתחלה של תהליך שבסופו של דבר יוביל לשינוי, לצורך בקבלה ובשוויון. ולכן נראה לי שאסור שנאפשר לעצמנו לפחד, לוותר, להיכנע. בשנה הבאה אני מקווה שהקהילה תחזור לצעוד שוב כבעבר- במרכז ירושלים, במקום שבו נפגשים ירושלמים ולא מוזיאונים, כמובן, עם הגנה הראויה לכל מיעוט בחברה דמוקראטית. אשמח אם אפגוש אתכם שם.

בידידות רבה,
ג'רי

תגובות

הוספת תגובה

כפיר איילוןכפיר איילון27/4/2008

מאמר חשוב ואמיץ.

כדאי לומר את האמת,

הומואים ולסביות שבאים מהמגזר הדתי/מסורתי/ערבי וכו נמצאים במקרים רבים בסכנה גדולה כולל סכנת חיים.

במקרים לא מעטים הם נזרקים מהבית או מנודים או מוכים ומוצאים את עצמם ברחובות תל אביב.

רבים מהם עובדים בזנות , מדרדרים לסמים וכו

אני מעריך שבעיר תל אביב מסתובבים אלפים כאלה.

רק בשביל אותם צעירים כדאי לקיים מצעד גאווה מדי פעם - כדי שידעו שהם לא לבד.

 

 

 

 

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימי קשר.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.