מבוא לתורתו של ויניקוט

"אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה רגע להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"

מתוך: עליסה בארץ הפלאות, לואיס קרול (1865)

 

ויניקוט, כמעט בן תקופתו של לואיס קרול (קצת יותר צעיר) עסק כמוהו בשאלת השאלות: "מי אני", איך אני מגלה מי אני, איך אני יודע מי אני. כמו קרול, עניינו של ויניקוט הוא באיך נולד העצמי, איך נוצרת זהות, איך מתגבש האינדוידואל מתוך סביבתו, וכמו קרול הוא מאמין שהתהליכים האלו מתרחשים במיטבם מתוך התנסות יצירתית, ספונטנית, משחקית, במידת מה משוגעת ומטורפת, שיש בה אי-גיון (נונסנס), ולצידם גם הרבה חרדה, אי-ידיעה, תקפנות ואימת מוות. זאת, כאשר ברקע יש סביבה תומכת נוסכת ביטחון כמעט בלתי מורגשת (עליסה מתעוררת בחיקה של אחותה הגדולה. לולא החזקתה השקטה של האחות, ספק אם היתה מצליחה לעבור את כל המסע בשלום ובבריאות). כלומר ויניקוט הוא הראשון שמציע פסיכולוגיה של ה"עצמי”, ועצמי זה נטוע בתוך יחסים, לעומת פסיכולוגיה של דחף וקונפליקט. הוא מתעניין ב"חווייה" יותר מאשר ב"מבנה". עוד חיבור בין השניים הוא החשיבה הפרדוקסלית, ששזורה בכל כתביו של ויניקוט: רק מי שהעז לחוות את מותו בחייו, יוכל להישאר חי במותו. רק מי שחי עצמיות אמיתית יוכל לא להזדקק לה יותר בבוא העת. האמא הבריאה היא אמא שמסוגלת לאבד את עצמה, התינוק חסר האונים הוא גם בורא את עולמו, להמציא את המציאות שמצאתי, להיות לבד בנוכחות של אחר, החולי שבבריאות מופרזת, הבריאות שבשיגעון, להרוס את האחר כדי להנות ממנו ועוד.

 

 

״לחיות חוויה יחד״

 

ויניקוט אחראי למעבר ההיסטורי בין אנליזה בדימוי כירורגי המבוססת על ניתוח, קוגניציה, פירוש וידיעת האמת, לבין אנליזה המבוססת על קשר, חווייה ועל איכויות רגשיות המדמות מצב של הורה וילד.

הוא הכניס הרבה מושגים ייחודיים לחשיבה הפסיכואנליטית, שבזכותם הפך לאחד התיאורטיקנים האהודים ביותר עד היום.

בראשם:

• הטיפול כסביבה מאפשרת להגחת עצמי אמיתי, שחש חיות וחיוניות.

• דגש על משחק ויצירה, בתוך מרחב ביניים, בין פנים לחוץ, דמיון ומציאות, עצמי ואחר. המשחק והיצירה הם יצרים ראשוניים, מולדים, ולא סובלימציה של דחף.

• שילוב מאוזן וטוב בהבנת טבע האדם בין נטיות מולדות והשפעות סביבתיות. הוא ממשיכה של קליין במחשבה על קונסטיטוציה של מזג, דחפים, יצרים, פנטזיות, אובייקטים וחרדות ראשוניות, אך מביא בחשבון, ובגדול, גם את השפעת הסביבה והתנהלותה, לטוב ולרע.

• גישה ליברלית וחיונית לתוקפנות. רואה בתקפנות מרכיב חיוני בעצמי אמיתי, באהבה, ביצירה, בתקיפות ובניפרדות. בניגוד לקליין שראתה בתקפנות ייצוג ליצר המוות, או לקוהוט שראה בה עדות להתפרקות העצמי. (לקריאה נוספת, מאמריו "תקפנות" ו"עבריינות נוער").

• הכרה באם (מטפל) ובעולמה הסובייקטיבי (ובכך הניח יסודות לחשיבה אינטרסובייקטיבית). שני הסובייקטים נוכחים בחדר, מפגש בין שני לא-מודעים, כמו במשחק ה״סקוויגל״ שויניקוט הפך לכלי טיפולי (המטפל והילד המטופל יוצרים שרבוט משותף). המפגש האנושי, ומה שמתאפשר בו, הוא המרפא, ופחות עבודת הניתוח והפירוש.

• איפשור אותנטיות והדדיות במפגש הטיפולי. המטפל, במנוגד לעקרונותיו של פרויד הוא לא נייטרלי, לא אובייקטיבי ולא מתנזר. ההיבטים הסובייקטיביים שלו אינם מזהמים אלא נחוצים לריפוי. אם הוא משמש כלוח חלק זה כדי לאפשר למטופלת להשתמש בו כקנווס להשלכות יצירתיות ולא להפריע לה, או בשלב שהמטופלת זקוקה לpmp לא חודרני.

• תפיסת הפירוש כ"אובייקט מעבר" שהוא בריאה של שניים. הפירוש הוא לא חד-סטרי אלא מרחב בו יש הבנייה משותפת, התמסרות הדדית ומשחק, וגם התקפות לגיטימיות.

• הכרה בחשיבות של טרנספרנס שלילי, לא כהתנגדות או הרסנות כפייתית שנגזרות מיצר המוות, וגם לא כקריסה והתפרקות שנובעות מכשל של המטפל, אלא כהזדמנות למטופל לחוות לראשונה טראומות התפתחותיות ולזכות לתיקון, וכדרך בריאה "להרוס" את האובייקט רק כדי לגלות שהוא שורד.

• הדגשת חשיבותה של הרגרסיה בתהליך הטיפולי: רגרסיה אל התינוק הפנימי התלותי, ואל חוויות טראומטיות מן הינקות המוקדמת. זהו דבר כביר ועצום, מצריך סטינג אינטנסיבי, ולא בהכרח מתאים לכל מטפל או לכל מטופל.(לקריאה נוספת: “היבטים מטפסיכולוגים וקליניים של רגרסיה" ומאמרו של באלינט ״רגרסיה והילד שבמטופל״).

דונלד וודס ויניקוט (1896-1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי תלמידה של קליין (אמנם הוא מרד בקליין ולא פעם מאמריו מתווכחים איתה, אך גם ניתן לזהות השפעות קלייניאניות ברורות, המבחינות בין רעיונותיו לאלו של פסיכולוגיית העצמי). כרופא ילדים, הוא צבר נסיון קליני עם אלפי אימהות ותינוקות, במיוחד בשנות המלחמה, ושידר ברדיו של הבי בי סי תוכנית לאימהות, שתמליליה מעידים אף יותר ממאמריו על יחסו החם, המאמין והאוהד לאימהות. מתוך נסיונו הקליני, הוא יצר פסיכואנליזה של יחסים, שתולדם ביחסי התינוק והאם. הוא טען כי אין לראות את התינוק כשלעצמו אלא רק בהיקשר של אימו. “there is no such thing as a baby without a mother”. הוא האמין מאד בתבונה ובאינטואיציה האימהית, וכפדיאטר האמין שעיקר תפקידו לעזור לאם להקשיב לליבה ולפעול על פי חושיה הבריאים, ולתת לה לגיטימציה גם לרגשותיה הקשים ולצרכיה האישיים. תפיסה זו אחראית למעבר לפסיכולוגיה של שניים ולנוכחות הורית של המטפל.

 

ויניקוט מנה מספר פונקציות רגשיות אימהיות, שמהן נגזר גם המעשה הטיפולי:

mirroring - מתן שיקוף לילד של מי שהוא ושל חווייתו. השיקוף רואה את הילד כאובייקט שלם ובכך תורם להיווצרות אינטגרציה (למשל הילד נמצא במקום של קינאה וחרדת רדיפה, האם רואה ומשקפת את חרדתו אך גם רואה את יכולתו לאהוב ולהכיר תודה). השיקוף, בניגוד לפסי' העצמי, אינו בעיקר מתפעל אלא מציע מראה למכלול החוויה. בטיפול, שיקוף של מצבים נפשיים כמו: חוסר קיום, הישמטות, ריקות, השתוקקות, מתח, רפיון. ההתערבות הויניקוטיאנית משקפת ומייצבת חוויה מנטלית, ולאו דוקא מתייחסת לקונפליקט או מעניקה מראה מתפעלת. (לקריאה נוספת "תפקיד הראי").

holding – החזקה נפשית וגופנית, שיש בה מרכיב של מגע פיזי ונפשי, המספקת ביטחון ומאפשרת חיבור גופנפשי. ההחזקה הטיפולית לעיתים ניתנת באופן שקט דרך נוכחות המטפל, ומגע הספה, הכריות, זרימת הקול, ולעיתים דרך התערבויות מחזיקות, הקרובות לחוויה גופנית (״את רוצה לנוח בכיס שלי, מוגנת מפני כל הרעשים והתובענות, שומעת את הלמות הלב״). ההחזקה בעיקר מגוננת על רצף החוויה מפני חדירות מבחוץ (אימפינגמנטס) בעוד ההכלה הביוניאנית בעיקר מגוננת מפני התקפות מבפנים, כמו יצרי מוות, קינאה, אובייקטים ביזריים וחרדות רדיפה. ההחזקה מגנה אולי יותר מכל מפני חדירות מהאם עצמה: ציפיותיה, חרדותיה, מצבה הרגשי וכיוב', שאינן קשורות לתינוק, ועלולות לסלף את התפתחותו.עוד פרדוקס: אמא מגוננת על התינוק מפני הנזק שהיא עצמה עלולה לגרום לו.

Handling - טיפול פיזי קונקרטי אל מול תנאי המציאות. מקבילתו בטיפול: ענייני הסטינג וניהול הטיפול (זמנים, תשלום, תנאים פיזיים, כוס מים וכיוב'), ולעיתים התערבויות דמויות קואצ'ינג ומתן עצות, ולעיתים התערבות מערכתית במציאות,שנותנים למטופל חוויה של נוכחות פעילה ומארגנת.

object presenting - הצגת העולם במנות מדודות ומותאמות, שמתוכם הילד יכול לבחור אובייקט אהוב. המקבילה בטיפול: הצגת פירושים שאיתם אפשר לשחק, להבנות במשותף ובהתמסרות הדדית, לקחת או לזרוק.

 

תפקידה העיקרי של האם, ובמקביל המטפל, לספק סביבה מאפשרת, לא חודרנית ולא תובענית ונטולת ציפיות מעמיסות. סביבה שבה אפשר בהדרגה ללמוד להיות לבד ולאהוב את הלבד, בנוכחות לא חודרנית של אחר (לקריאה נוספת “היכולת להיות לבד”). סביבה שמספקת שיקוף אותנטי למצבים הנפשיים של התינוק, ומבט רואה ומקיים. ויניקוט כינה מצב אימהי זה "אם סביבתית", והיא מסוגלת להעניק זאת בזכות מצב נפשי מיוחד בראשית האימהות אותו ויניקוט כינה primary maternal preocupation. זהו מצב של התמסרות מוחלטת, רגישות ומותאמות מקסימליות לצרכי התינוק תוך איבוד זמני של העצמי "מחלה נורמלית". רק אם שהעצמי שלה יציב ובריא יכולה "לחלות" ולהעלם עבור תינוקה.

הסביבה המאפשרת מהווה מעין "אינקובטור" לחווייה של היות unintegrated, ושל going on being. רצף של הווייה בלתי מופרעת וממוזגת עם העולם. ממצב זה מתבשל ומגיח "עצמי אמיתי", שמרגיש חי, חיוני, ספונטני ויוצר. העצמי האמיתי הוא בעל תחושת חיות וממשות בעולם, הוא קרוב מאד לחיות רקמות הגוף והתפקודים הגופניים, וממנו מתפתחת המחשבה האותנטית והזהות האישית. יש בו יסוד של תוקפנות בריאה, האחראית על היכולת ליצור, דרך שבירה של תבניות קודמות, וכמובן לספרציה דרך היכולת להרחיק ולאמר "לא".

 

אין לבלבל סביבה מאפשרת עם נוכחות שקטה ופאסיבית, כל מטופל והסביבה המתאימה לו, לעיתים שקט או המהומים הם חודרניים ופוצעים לא פחות מכשל אמפתי למשל.

 

בגרעין של העצמי האמיתי יש גרעין בלתי מתקשר (אינקומוניקדו), שיש להניחו לנפשו. חדירה, פלישה או ניצול שלו הם אכזריים לא פחות מקניבליזם, והם המביאים לשיגעון ולאלימות. אפשר לראות רמזים שלו בשפת גוף, חלימה בהקיץ, וויניקוט מוסיף, בדרך הפרטית של כל אחד להשתגע. כשמטופלים מספרים על מנהגי השרותים שלהם או על התענוג בפיצוץ חצ'קונים, אני חשה שהם מזמינים אותי להתקרב לאזור הזה.

ממצב זה, של היות שליו בנוכחות שקטה של אחר, מתפתחות עצמאות ויכולת להיות לבד. כאן באה לידי ביטוי החשיבה הפרדוקסלית של ויניקוט: עצמאות נולדת מתוך תלות, יכולת להיות לבד נובעת מנוכחות מיטיבה של אחר.

 

בתיאוריה של ויניקוט יש הרבה מקום לתהליך האינדוידואציה. כאמור, בניגוד לתפיסה הלינארית של תיאורטיקנים אחרים, אצל ויניקוט תמיד יש מגמות מעורבות של נפרדות ותלות, פנטזיה והתפכחות. ויניקוט מאמין שלתינוק הרך יש פנטזיה של אומניפוטנציה. דוקא בשעת היותה חסרת אונים ותלויה בצורה המירבית בסביבתה, התינוקת חווה את עצמה כבוראת העולם, כיוצרת האולטימטיבית. האם נחווית כחלק מהתינוקת, וטיפולה המסור והמדוייק נותנת לה חווייה מאגית שהיא בוראת את העולם. כך היא מפנטזת שד, השד מגיע אליה ברגע הנכון, משמע היא יצרה את השד. הפנטזיה האומניפוטנטית אם כן, היא המצע לחווייה יוצרת יצירתית ולתחושה של בטחון ושליטה. (המטופלים בעמך שהיו תינוקות שואה כל כך לא זכו לכך, ועל כן הם נשארים בחוויה של הישרדות ותגובתיות נטולת חופש פנימי, תחושת שליטה ויצירתיות, או מנגד, אומניפוטנציה הגנתית משולחת רסן, שתלטנית וקורבנית)

 

מצב זה אינו יכול להמשיך לעד, ובמצבים בריאים התינוקת חווה תהליך של התפכחות והכרת גבולותיה וכוחותיה הריאליים. איך מתאפשרת התפכחות לא כואבת? אין אמא מושלמת, כל אם לעיתים לא מדייקת בזיהוי ובתגובה לתינוק או הנוכחות שהוא צריך, בנוסף היא נרפאת ממצב ההתמסרות וחוזרת בהדרגה לניפרדות, לעצמיות שלה ולחייה העצמאיים. בעקבות תסכולים אופטימליים לא טראומטיים מצד האם (ובמקביל המטפלת), נוצרת חוויית הגבולות והניפרדות. לאם המספקת שילוב מוצלח של סיפוק צרכים, שחרור ושילוח מחצאיתה, עם תסכול מגדל ומאפשר ניפרדות ויניקוט קרא "אם טובה דיה", ובכך העניק נשימת רווחה לדורות של אימהות מתייסרות ברגשי אשמה. (ואוסיף פה, ״הורה טוב דיו״).

 

נתיב נוסף של התפכחות מהפנטזיה האומניפוטנטית, שבה כל העולם הוא יציר דמיונו של התינוק, הוא דרך שרידת האובייקט את תוקפנות התינוק. התינוק נושך את הפיטמה, והשד אינו מתכלה. התינוק חובט באובייקט המעבר, והוא אינו נהרס וגם לא נוקם. ובמקביל, המטופלת מתקיפה את המטפלת חזור ושנו, והיא נותרת יציבה עמידה ולא נוקמת. כך לומד התינוק (ובמקביל המטופלת) כי יש אובייקט טוב שנמצא מחוץ לזירה האומניפוטנטית שלהם, וזהו אובייקט טוב ומזין בחומר שהוא "לא אני". (“אי נקמה" היא לאו דוקא עמדה פאסיבית נינוחה, גם לתת פירוש, לשים גבול, או להראות רגש אנושי כתגובה להתקפה הם סוגים של "שרידה") .

גילוי האובייקט כאדם ניפרד, שאפשר להשתמש ב"אחרות" שלו, היה אחד החידושים הגדולים והמסעירים של ויניקוט שחולל סערה והתנגדות בעולם הפסיכואנליזה. הזרם המרכזי של אותם זמנים חשש כי חשיבתו של ויניקוט ״תדרדר״ את הפסיכואנליזה לאיזור ה״שטחי״ של יחסים בינאישיים, במקום התמקדות במעמקי הלא מודע. הביקורת שספג גרמה לו למות משברון לב (התקף לב) בטרם עת. אכן החזון התממש, ולטובה, וויניקוט היה לאחד מן האבות של הזרם האינטר-סובייקטיבי, ״פסיכולגיה של שניים״, שהיום מאד מקובל ונמצא במחקרים מאד מועיל. ויניקוט דיבר באומץ על חשיבות היחסים עם אובייקט ממשי, לא טרנספריאלי, לא לוח חלק, אלא סובייקט. זה הישג שאפשר להגיע אליו רק דרך נסיונות הרס ושרידה של האובייקט, אך למרבה העצב ויניקוט לא שרד.

 

ונשוב אל התפתחות התינוק.. בתהליך ההתפכחות והאינדוידואציה נפתח מרחב מנטלי מיוחד במינו, מרחב של תופעות ואובייקטי מעבר, המכונה "מרחב פוטנציאלי". זהו מרחב דמדומים המתוח בין חוץ לפנים, אני ואחר, דמיון ומציאות, שינה ועירות, התמזגות וניפרדות, המצאה ומציאה. התינוק מאמץ אובייקט מעבר, אשר נחשב לרכוש הראשון שמזוהה כ"לא אני", ועם זאת מייצג את האם ואת האיחוד עימה, והתינוק מאציל עליו איכויות של הרגעה. אובייקט המעבר משמר תחושות של אומניפוטנציה ואיחוד, ועוזר לתינוק להתמודד עם פרידה, שינוי, חסר וחוסר שליטה. מתוך מרחב המעבר נולדת יצירתיות, הסמלה, משחק, אמנותיות, וכל תופעות התרבות.

 

 

 

כאשר האם איננה מספקת pmp, כאשר היא חודרנית, נוטשת, או מבלבלת, כאשר במבטה התינוק רואה לא את עצמו אלא את ציפיותיה, חרדותיה, דכאונה וכיוב', הוא עלול לחוות מספר חרדות או "אימות" ראשוניות, כמו דיסאינטגרציה, נפילה ללא סוף ואי קיום. ההגנה היא פיתוח עצמי מזוייף, מרצה, נענה לציפיות. זהו עצמי לא ספונטני אלא תגובתי, לא מרגיש אלא חושב, חושב בטרם עת, חושב כדי לשרוד ולא כדי להתפתח ולבטא את עצמו. העצמי המזוייף הוא קליפת הגנה שנועדה לסוכך על העצמי האמיתי שעבר טראומה, וכעת מגן עליו מפני פגיעה חוזרת. העצמי המזוייף מושך את חיבת המטפלים ומגן מפני נטישתם. כלומר, יש לו תפקיד הישרדותי חיוני ויש לכבד את קיומו. אולם, במבנה של עצמי מזוייף, חסר מרחב מעברי והנפש אינה מסוגלת ליצור ולשחק. הוא יכול לעיתים "להתחזות" לעצמי האמיתי, אולם חסרה תחושת עומק וחיות.

 

הטיפול ברוח ויניקוט הוא טיפול חווייתי מאד. ויניקוט נותן העדפה ברורה לקשר טיפולי עמוק, המחייה איזורים נפשיים ומעניק מענה לצרכים רגשיים על פני רכיבים של ניתוח ופרשנות. בלשונו: ״לחיות חוויה יחד״.

תשומת לב רבה ניתנת לצרכים של הגוף, הנפש והעולם הרגשי, ולאפשרות לחוות בעוצמה כאב מוקדם ולזכות להחזקה מיטיבה ולצמיחה מתוך הכאב. מקום מיוחד ומופלא ניתן להיבטים היצירתיים והמשחקים של הנפש, הן של המטופלת והן של המטפלת.

בטיפול נמסרת למטופל הזמנה חמה להשיל את קליפות העצמי המזוייף, ולהתמסר לחוויה של אי-אינטגרציה ו"היות" רפוי ונינוח בתוך ההחזקה של המטפל.

במסע הטיפולי צפויות להתפתח יכולות להיות ביחד אינטימי, ולהיות לבד, לשחק וליצור תופעות מעבר, לגלות את כוחו של המרכיב האגרסיבי בנפש, לבסס חוויה של "עצמי אמיתי" חי וחיוני, לפתח אוטונומיה ועצמאות וזאת מתוך קירבה נפשית גדולה אל האחר, הכרה בשונותו ושימוש בו.

בתוך ההיקשר המחזיק ניתן לחוות לראשונה באופן מנטלי טראומות ראשוניות כמו התמוטטות ושיגעון, אשר לא נחוו באופן מנטלי בעת שהעצמי היה רך וינקותי מדי, ולהחלים מהן. בניגוד לפסיכולוגיית העצמי המאמינה בכוחה של המטריצה האמפתית להתניע את ההתפתחות מרגע עצירתה בלי צורך ברגרסיה, הטיפול הויניקוטיאני הוא מאד רגרסיבי, מסיר הגנות ומפרק, תוך עידוד תלות עוצמתית במטפל והחייאה של טראומות התפתחותיות. בלי לחוות לראשונה טראומות התפתחותיות במסגרת הטרנספרנס (“לגעת בתחתית החבית”), ולזכות להחזקה ותיקון, הטיפול לא יהיה שלם עפ"י ויניקוט. זה קשה מאד לשני הצדדים ועלול להיות גם מסוכן. תהליך רגרסיבי מתאים יותר למסגרת פסיכואנליטית המחזיקה מספר פעמים בשבוע מאשר לפסיכותרפיה. ניקח את זה בחשבון ונראה כיצד נוכל לקחת מרכיבים מחשיבתו של ויניקוט, בלי לעודד רגרסיה עזה מדי ולזהות רגרסיה ממאירה.

אני מקוה ומאחלת שהלימוד של ויניקוט יאפשר לכם ולכן לטפח ״עצמי אמיתי״ טיפולי, באופן שיעמיק את הנכונות לפגוש כאב, ולצידו, חוויית חיות, יצירתיות והנאה בעבודתנו כמטפלים וכן גיבוש ״אני מאמין״ אישי ואותנטי.

 

המשך הקורס על תורתו של ויניקוט תמצאו כאן

 

למידה פורה!

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה...

להמשך הקורס על ויניקוט

ולשאר רשימות לאנשי מקצוע מאת רוני פרישוף אנא לחצו כאן