ביקורת על הספר של אן אלווארז - נוכחות חיה
ביקורת על הספר של אן אלווארז – נוכחות חיה
אן אלברז כתבה ספר שמרתק את הקורא בגלל החיוניות וה"שירתיות" ועושר המידע שבו אך גם שבסופו של דבר לא מצליח לתת אמירה ברורה לגבי הנושא עליו נכתב : איך מטפלים ,אחרת מהגישה האנליטית הקלאסית, בילדים אוטיסטים, גבוליים, שעברו התעללויות קשות ושסובלים מצורות שונות של פסיכוזה של הילדות.
הספר פורס לפני הקורא את המגוון העצום שנאסף עד היום לגבי הבנת התפתחות האדם. החל מהתפתחויות מודרניות מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית המחקרית, הפסיכולוגיה הקוגנטיבית והגישות האנליטיות הקלסיות לגבי הטיפול הפסיכואנליטי דרך הבנת התהליכים הנפשיים של הילד, וכלה בגישות הפסיכואנליטיות המודרניות יותר שמרחיבות את ההסתכלות על נפש האדם מהתהליכים התוך נפשיים , כפי שראתה זאת הפסיכולוגיה הקלאסית ועד התהליכים הבין-אישיים ששזורים בתוך הבנית נפש האדם. הספר הזה עיניינו בעצם התפתחותה ולידתה של הנפש.
אלווארז פורסת את משנתה הטיפולית כפי שעוצבה לאורך עשרות שנים של טיפוליים אנליטיים בילדים קשים מאד תוך כדי הצגת מיקרה לאורך הספר, של טיפול ארוך מאד בשנים ברובי, אוטיסט קשה ביותר, היא מאגדת בהבנה מוסדרת את כל הגישות המרכזיות בתחום התפתחות הילד ושוזרת אותם יחד על מנת לפצח את החידה האנושית של איך מטפלים בילדים שמאד פגועים בנפשם – אלה שסובלים מאוטיזם או התעללויות או חסכים מאד גדולים.
עם זאת בסיום הקריאה של הספר נותרתי עם תחושה מפוספסת משהו, מאחר ועם כל הנסיון שלה להרחיב את הגישה הדינמית הקיימת היא נשארה באותו שדה מוכר של מונחים.
אלווארז מנסה לפרוץ את גבול התיאוריות הדינמיות שהציעו גישה שבחוויה שלה לא הייתה מספיקה על מנת להסביר או לאפשר טיפול נכון ברובי. היא מדברת על הצורך בגישה אקטיבית יותר כלפי מטופלים אלה מאחר והגישה המפרשת לא נספגת בשום רובד באישיות "מלאה בחורים" כמו זו. והכלה בלבד לא מקדמת לשום מקום ויכולה להשאיר את המצב לעולמי עולמים כך, במידה ואפשר בכלל להכיל התנהגויות ואישיות פרוורטית כמו של ילדים אלו. אבל אלווארז לא מסבירה ולא נותנת הבנה תיאורטית לאקטיביות שבה היא ניגשה אל רובי. תיאורה נשאר עדיין בתחום ההבנה הדינמית והיא לא מעיזה לעשות את הצעד הנוסף ולהרחיב הבנה זו באופן משמעותי יותר.
גם אם איננו יודעים את המקור האחד והאמיתי של ההפרעה הקשה, איננו יודעים מהו היקף הנזק המוחי ומהו מהותו, איננו יודעים האם ואיזה בסיס אורגני קיים לפגיעה, ללא קשר לכך אין שני ילדים שפגיעתם תיהייה זהה ובכל ילד גם הפגוע ביותר צריך להתנהל בתוך סביבה אנושית מסוימת. מהמקום הזה ההתנהגות שלו, יחסי האוביקט שהוא עושה, התגובות שלו לסביבה או החוסר תגובהה שלו הם נגזרים מאותו גרעין זעיר ככל שיהייה של אנושיות שבתוכו, אותו גרעין זעיר ככל שיהייה של עצמי גופני או אחר שקיים בתוכו. אם היא היתה מעיזה להסתכל על ההתנהגות של הילד הפגוע ביותר גם כמספר סיפור דומיננטי על החוויה שלו את הסביבה שבה הוא מתפקד וכמספר סיפור דומיננטי על מה שהוא חווה כסוביקט , על יחסי האוביקט שהוא חווה, על הספור הבין-דורי שמועבר לו דרך הדמויות המשמעותיות. אז היא היתה יכולה לדבר במונחים של הרחבת ועיבוי העצמי של הילד האוטיסט. שבו המטפל יש לו תפקיד משמעותי ומרכזי כמציע נתבך נוסף משמעותי שאותו יכול הילד הפגוע מאד להוסיף כספור אלטרנטיבי לספור המוכר לו.
הספר מתאר את הנפש האדם מכיוונים שונים אך נעצר ברמה הדיאדית של יחסי אוביקט מופנמים וכיום כאשר אנחנו כבר מזיזים את הפנס לאורך ולרוחב הסביבה המשפיעה על ההתפתחות אני תוהה לאן כל אלו נעלמו מהסיפור של אלווארז על נפש האדם?
