מקורות

המחקר שלפנינו הוא מחקר אורך תלת שנתי שבדק את הקשר בין חמשת הגדולים של האישיות וחיפוש ריגושים ואימפולסיביות ובין מעורבות בתאונות דרכים בקרב מדגם מייצג בן 1,500 נבדקים של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל בשנים 2009-2011. הנבדקים רואיינו בטלפון באמצעות שאלון דמוגראפי ובריאותי מקיף, גרסה עברית מקוצרת של ה- NEO-PIו של ה ImpSS ונשאלו על וכן כעבור המחקר, וכן כעבור שנה וכעבור שנתיים במהלך המחקר. נמצא שקיימת מועדות לתאונות דרכים ואנשים שהיו מעורבים בתאונות לפני המחקר היו וכן כעבור וכן כעבור המחקר. בקרב הולכי רגל נמצא שאיש מבין מי מבין מי בתאונות במהלכו (אם כי מגמה זו אינה מובהקת סטטיסטית בגלל המספר הקטן של הולכי הרגל שהשתתפו בכל הבדיקות). אך בקרב נהגים לא נמצאו הבדלים מובהקים בשיעור התאונות במהלך המחקר בין אלה שתפסו את עצמם אשמים ובין אלה שלא תפסו את עצמם אשמים בגרימת התאונות שאירעו לפני המחקר. בהתאמה עם מחקרים קודמים, נמצא שגברים מעורבים בתאונות יותר מנשים ושקיים קשר שלילי (אם כי חלש בין גילו קודמים) בין גיל ומעורבות בתאונות. מבין משתני האישיות שנבדקו נמצאו שתי תכונות אישיות שנכנסו למודל הסופי. בקרב גברים נמצא שאימפולסיביות קשורה קשר חיובי למעורבות בתאונות דרכים ובקרב נשים נוספת לכך גם פתיחות לחוויה, כאשר ככל שהרמה של גורם הסמכותנות בסולם הפתיחות לחוויה גבוהה יותר, הסיכון למעורבות בתאונות בקר בנשים נמוך יותר. לממצא זה משמעות מיוחדת לאור המשמעויות החיוביות שיש לפתיחות לחוויה, מצד אחד, ולאורה משמעויות השליליות שיש לסמכותנות (ציות עיוור לסמכות, נוקשות הפוגעת בהסתגלות), מצד שני. לפחות כאשר מדובר בתחום הספציפי של תאונות דרכים בקרב נשים מסתבר שדווקא ציות נוקשה לחוקים עשוי להיחשב, לפי נתוני מחקר זה "מקדם ביטחון", המפחית את הסיכון למעורבות בתאונות מבין המשתנים הבריאותיים הרבים שנבדקו נמצא שהלוקים בהפרעת קשב (ADD) ובהפרעת קשב והיפר-אקטיביות (ADHD) מעורבים יותר בתאונות דרכים מאשר אנשים שאינם לוקים בהפרעות אלו. תוצאות אלו נידונות לאור מבנה תכונות הפתיחות לחוויה והאימפולסיביות, כמשתני אישיות, כשהאחרונה אינהרנטית להפרעת קשב והיפר– אקטיביות.

 

במאמר זה תתואר תוכנית מובנית של עבודה קבוצתית, המתמקדת בפיתוח חוסן דרך חיבור לכוחות החלמה והתחדשות בטבע. הפעילות משלבת הליכה בחיק הטבע, התבוננות רפלקטיבית ב"תחנות" שונות בדרך בהדרכתו של מומחה בתחום הבוטניקה ופעילות יצירתית, הדהוד ושיתוף בקבוצה. תכנית זו פותחה בעשר השנים האחרונות במסגרת סל"ע, מרכז סיוע לעולה במשבר, בשיתוף עם המרצה לבוטניקה ד"ר צביה שפירא. התוכנית יושמה בעבודה קבוצתית כחלק מסמינרים למשפחות נפגעי טרור ואסונות אחרים, ובעבודה עם צוותי מתנדבים ואנשי מקצוע בתחומים טיפוליים המלווים נפגעי טראומה. עקרונות מנחים ומטרות: •חיזוק תחושת השייכות והזיקה בין היחיד לסביבה הטבעית. •העלאת תקווה וגיוס משאבי התמודדות דרך חיבור לכוחות הטבע. •הכרה בכאב ופתיחת ערוצים לביטוי עצמי תוך שמירה על המרחק המגונן המתאפשר בזכות שימוש במטפורות ובאמצעי הבעה יצירתיים. •יצירת נרטיבים של החלמה, התחדשות וצמיחה. קבוצות יעד: התכנית מודולארית ובנויה חוליות חוליות, כשתוכן הפעילויות מותאם לקהל היעד ולגיל המשתתפים. בתוכנית שלושה מערכי פעילויות (אז שלושה או ארבעה): א. פעילות למבוגרים. ב. פעילות לילדים (גיל 5-12 ולנוער; גיל 13-18)- פעילויות אלה מתאימות גם ליישום במסגרות חינוכיות. ג. פעילות משותפת הורים וילדים. ד. פעילויות המותאמות לקבוצות של מעניקי סיוע- להפחתת שחיקה ותשישות קרבה. יועצות, מטפלים באומנות, עובדות סוציאליות ואנשי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש יכולים להעביר את הפעילויות לאחר הכשרה קצרה.

 

קריאה של דו"ח מבקר המדינה בדבר מערך הייעוץ החינוכי בישראל אינה מחדשת אלא מעמידה את סוגיות הליבה שבעוכרה של הפרופסיה על השולחן ומבססת עמדה מגובשת לרבות המלצות יישומיות למקבלי ההחלטות. מהכרות עם המחקר בתחום הייעוץ, כתבתי חיבור המאגד תת נושאים המצוים במוקד הדיון על עתידו של הייעוץ, המאמרון מלווה בביקורת נוקבת על כפל התפקידים - "מורה-יועץ", על העדר תקינה, על העדר אחריותיות ובקרה על התערבויות ייעוציות בבתי-הספר, על עמימות נמשכת בתפקיד היועץ, על ריבוי המטלות שאינן בזיקה לייעוץ ועוד...לבסוף, מזמין את מי שמאמין בכוחו של הייעוץ, לעסוק בסנגור מקצועי ולהמשיך לקדמו.

 

מאמר חדש באתר הבית של ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il הבוחן את הרצף בין מופנמות למחוצנות לאור דוגמאות מהפרק הראשון בעונה הנוכחית של תכנית הריאליטי "היפה והחנון". במרכז המאמר - מה בין הפרעת אישיות סכיזואידית לחרדה חברתית? עד כמה ניתן להפוך פרטים מופנמים למוחצנים יותר ועד כמה יש לעודדם לקבלם את מופנמותם? מוחצנות כמקדם ביטחון לרווחה נפשית סובייקטיבית ומופנמות כגורם סיכון לפסיכופתולוגיה.

 

ברשימה אישית זו מתארת המחברת חוויות מערב לרגל יציאת האנתולוגיה "עקלקלות", שבה יצירות ספרות הקשורות למחלות נפש. המחברת מתארת בביקורתיות את מצוקת הקיום של חולי הנפש בישראל, עליהם נמנית גם אחותה. מתוך האתר "יעל ישראל עושה רוח"

 

מה עושה מישהו שסובל מחרדה או מדיכאון? מה אתם עושים אם קרוב או בן משפחה מרגיש מוצף בחרדה או שוכב במיטה ובוכה מרבית הזמן? איך יודעים לאן לפנות ועם מי להתייעץ? איך לדעת מה לצפות במפגשים איתם? מה ההבדל בין סוגי הטיפול ומקומות הטיפול?

 

תזכורת: בסדרת הפוסטים "אז אתה רוצה להיות פסיכולוג" נשפך קצת אור על התהליך הנדרש ממי שרוצה לעסוק בפסיכולוגיה בישראל. בפוסט הפתיחה הוסבר על ההבדל בין פסיכולוג "סתם" לפסיכולוג מומחה (כולל ציטוט מתוך חוק הפסיכולוגים). הפוסט הזה יעסוק בתואר הראשון

 

חלק חמישי וקרוב לסיום בו מתעוררות חרדות הקיום תפגשו בו שדים ממקומות אפלים אך בסיומו ודאי שתצאו מחושלים

 

אנחנו חיים בעולם שבו נוכחות באינטרנט חשובה, ורוב האנשים כבר מבינים את החשיבות של הנוכחות הזו. אני לא מדבר על אחזקת אתר פרסומי או כתיבת מאמרים בשביל אתר זה או אתר אחר. אני מתכוון לפתיחת חשבון בפייסבוק (כי כולם שם) ואינטראקציה עם חברים, אנשי מקצוע אחרים ועם חברים חדשים שתכירו ברשת. אם אתם פסיכואנליטיקאים שדוגלים בכך שהמטופלים שלכם לא ידעו שום דבר על החיים האישיים שלכם, האם זה אומר שאתם לא יכולים לנהל נוכחות אינטרנטית במרחבי פייסבוק?

 

תארו לעצמכם שאתם פותחים את עמוד הפייסבוק שלכם ורואים תמונות של כלב שחוט ומתחתן הכיתוב: "אתה דפוק! אנחנו שונאים אותך! הלוואי שתמות!". אחרי שהפנים שלכם מאדימים מבושה ומהלם, אתם רואים שאת הסטטוס הזה שלחו לכם לא אחרים מהחברים הכי טובים שלכם. עכשיו אתם צריכים להתלבש ולהתארגן ללכת לבית הספר. מאת אייל שדה

 

המרפאה הגאה בגן מאיר -"שירותי בריאות כללית", ממוקמת ברחוב טשרניחובסקי 22, תל אביב. היא עונה על חוסר של ממש לנוכח היסטוריה של מפגשים וחוויות שליליות של פונים ופונות לטיפול במרפאות הכלליות, בתוך כך: יחס מזלזל ולא מכבד וחוסר ידע לגבי סוגיות להט"ביות. מרפאת גן מאיר קיימת מזה 6 שנים ומטפלת בכ- 1,600 איש. הטיפול נעשה באווירה ידידותית, המאפשרת תחושת ביטחון למטופלים ולמטופלות, ומספקת מענה הוליסטי למגוון סוגיות: זוגיות, אהבה, יחסי מין ומשפחה, קשיים רגשיים, התמודדות עם הומופוביה, אלימות בין בני הזוג, זנות ותקיפות מיניות.

 

הנחת היסוד המקובלת בעולם הרפואה היא שהטכנולוגיה עוזרת לנו לשפר את התקשורת בין המטופלים לבין המטפלים. בין אם אלו פסיכיאטרים, פסיכולוגים או פסיכותרפיסטים. אבל זו לא המציאות תמיד.