מקורות

בפוסט זה מוצגים הקריטריונים האבחוניים של הפרעת אישיות תלותית המאופיינת ע'י צורך קבוע ומוגזם בטיפול ובדאגה של אדם אחר. התלותיות מוסברת כקיבעון בשלב הסימביוטי בתאוריית הספרציה-אינדיבידואציה של מרגרט מאהלר. מוצגים ממצאי מחקר ישראלי מקיף המשווה את התלותיות, הפתיחות לחוויה, המוחצנות, הנעימות והנוירוטיות של 601 סטודנטים לתואר ראשון הגרים בבית הוריהם בזמן הלימודים ואינם עובדים במקביל לעומת אלו שעזבו את בית ההורים ועובדים במקביל ללימודיהם ומוצעות דרכי טיפול בהפרעה.

 

הצורך לְרׇצוֹת את הסביבה כדי לזכות בהערכתה מקורו בפחד מדחייה ומכישלון כתוצאה מההתנייה הנוצרת בין החשש לאבד את אהבת ההורים לאי-עמידה בציפיותיהם. בצד הדיון בדינמיקה זו מוצגים בפוסט זה כמה טיפים מעשיים, אם כי קשים ליישום, והטיפול ב'פְּלִיזֶרִיוּת' בעזרת הטיפול הממוקד באדם, אימון לאסרטיביות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וגישות פסיכודינמיות המדגישות את הקשר הבינאישי בין המטפל למטופל.

 

לא רבים מודעים לכך שאׇרוֹן בֶּק, אבי הטיפול הקוגניטיבי, לא זו בלבד שהיה פסיכואנליטיקן במקורו, אלא שהוא פיתח את המושגים "מחשבות אוטומטיות" ו"עיוותים קוגניטיביים" של הסובלים מדיכאון מתוך שימושו בטכניקת האסוציאציות החופשיות של פרויד. בפוסט שלפנינו סוקר פרופ' גידי רובינשטיין את העיוותים הקוגניטיביים השכיחים במחשבותיהם של הלוקים בדיכאון ובחרדה.

 

מהרושם הנוצר בתקשורת סטודנטים לרפואה, סטאז'רים ומתמחים סובלים מעומס הגורם להם לחצים נפשיים שהם תוצאה של תנאי הקבלה, תכנית הלימודים וההכשרה התובענית. ואולם, מסקירת מחקרים בתחום עולה שיעור גבוה מהממוצע באוכלוסייה של הפרעות נפשיות בקרב סטודנטים אלה טרם לימודיהם והן מחמירות כתוצאה מהכשרתם. הפרעות אלו כוללות דיכאון, חרדה, OCD, נזק עצמי והפרעות אכילה. ביסודם מאפיינים אישיותיים כמו פרפקציוניזם הנמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות כמו גם התחרותיות, השאפתנות וההישגיות המאפיינות את החברה המערבית. שיטות הטיפול המוצעות כוללות טכניקות מן המזרח (בעיקר מיינדפולנס המתמקד בכאן ועכשיו), טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכודינמי להבנת היחס ההורי שהוליד תכונות אלה והטיפול הממוקד באדם של קארל רוג'רס המדגיש את היחס החיובי הבלתי-מותנה של המטפל כחוויה מתקנת לאהבה-על-תנאי של ההורים. התופעה מוצגת כמקרה פרטי של חוליי החברה המערבית.

 

בפוסט מעורר מחשבות נוגות סוקר פרופ' גידי רובינשטיין את האוטוביוגרפיה של הפרופסור לפסיכו-בלשנות רוג'ר בראון מאוניברסיטת הארוורד. לכאורה, סיפור הזדקנות עגום בעולם השייך לצעירים בכלל ובקהילת הלהט"ב בפרט. בראייה מאוזנת יותר לא נפקדים מסיפור חייו של בראון הייסורים שהביא על עצמו לאורך כל חייו, וביתר-שאת בזיקנתו. כפי שהוא עצמו מעיד, against my better judgement.

 

המאמר סוקר את התפתחות נוגדי החרדה, הדיכאון וה-OCD ואת מאפייניהם ואת התנגדותם של מטופלים לטיפול תרופתי, גם כשהוא מהווה תנאי הכרחי להצלחת הטיפול הפסיכולוגי. באלו מצבים הטיפול התרופתי הוא תנאי הכרחי להצלחת הפסיכותרפיה ובאלו מצבים ניתן לוותר עליו. מקום מיוחד מוקדש לשיתוף הפעולה בין הפסיכותרפיסט לפסיכיאטר.

 

שיטת ההפעלה ההתנהגותית נועדה לגרום למטופלים להיות פעילים ומעורבים יותר בחיים ע"י תכנון פעילויות שנועדו לשפר את מצב רוחם והיא יעילה במיוחד לטיפול בדיכאון ובחרדה. יותר ויותר מחקרים מצביעים על יעילותו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ועל הנזק שב"חפירה" (rumination) כגורם לדיכאון, לשימורו ולהנצחתו. במצבים אקוטיים של דיכאון, חרדה ו-OCD קיימת סכנה שטיפול פסיכודינאמי יגביר את נטייתו הטבעית של המטופל לכך ולכן מוטב לעתים לעשות יותר ולדבר פחות, גם בפגישה הטיפולית. עם זאת, המאמר מסתיים במילת אזהרה מפני ריבוי תכניות ההכשרה ל-CBT ויחסי הציבור האינטנסיביים של גישה זו כטיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון, ולעתים היחיד, העלול להפוך אנשי מקצוע ל"טכנאי CBT" ובקריאה למטפלים לשלוט במגוון גישות טיפוליות ולשלב ביניהן.

 

השיעור הגבוה של רווקים בקרב גברים הומואים ותחושת הבדידות הנלווית לו מקשים עליהם להימנע ממפגשים מיניים שאינם מאפשרים שמירה על אמצעי המיגון המומלצים ע"י הממסד הרפואי למניעת הידבקות בנגיף הקורונה והעברתו לקבוצות סיכון, גם אם מי שנושא את הנגיף אינו מפתח תסמינים ואינו מודע לכך. מאמר זה מציג את גורמי הסיכון הייחודיים לגברים הומואים והשלכותיהם ומציע המלצות לטיפול הכוללות פיתוח מנגנון העידון (סובלימציה), לגיטימציה למין טלפוני/וירטואלי שבימים כתיקונם עלול להעיד על חוסר בשלות לפיתוח קשר זוגי בוגר ושימוש בבדידות כמנוף לפיתוח תובנות לגבי ההימנעות מקשר זוגי בימים כתיקונם.

 

הבידוד שנכפה עלינו כדי למנוע את ההדבקה בקורונה מחזיר אותנו לשלב הינקות, שבו לפחד להיות לבד הייתה משמעות הישרדותית. האם נצליח להיות חברים של עצמנו?

 

לפי הקריטריונים של ה-DSM, מצטיירת דמותו של הסכיזואיד כאדם קר ומרוחק, שאינו זקוק לחברת הבריות ומתבודד מתוך העדפה ובחירה חופשית. לעומת זאת, כמעט כל התיאורטיקנים (רובם ככולם בעלי אוריינטציה פסיכואנליטית) רואים את ההתרחקות הקיצונית הזו כתגובה טראומטית לדחיית ניסיונותיו של התינוק להתקרב אל הדמויות המשמעותיות בחייו. האם ייתכן שיש אנשים אינדיבידואליסטיים שבאמת ובתמים אינם זקוקים כל כך לחברת הזולת, או שמא גם הם סובלים בהכרח מ"בדידות בלתי נסבלת שאין להימלט ממנה" כמתואר בספרות המקצועית?

 

למעלה מ-20% מהאוכלוסייה סובלים או סבלו מדיכאון, 30% סובלים מהפרעת חרדה כלשהי וקרוב ל-70% מהסובלים מדיכאון סובלים גם מהפרעת חרדה כלשהי (בעיקר כוללנית). על הימנעות כמנגנון המשותף לשתי ההפרעות ועל השילוב המנצח של טיפול תרופתי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בהפרעה המשולבת. מוצעות גם נגיעות בודהיסטיות כהצעות לתגובות חלופיות במסגרת הטיפול הקוגניטיבי וכמה טיפים והמלצות על מדריכי עזרה עצמית לשימור תוצאות הטיפול. האזנה ערבה.

 

ההבחנה המקובלת בין חרדה ודיכאון נעשית על ציר הזמן: האדם החרדתי חושש מפני מה שיתרחש בעתיד, בעוד האדם הדיכאוני משוכנע שאם היה רע בעבר, יהיה רע גם בעתיד. במאמר זה ננסה להקיף את קווי הדימיון והשוני בין שתי התופעות ולאפיין את השילוב שביניהן. מתח, חוסר מנוחה,קשיי ריכוז הנובעים מדאגה,פחד שדבר נורא עומד להתרחש ופחד לאבד שליטה הם, עפ"י DSM-V, אזורי החפיפה בין הפרעות חרדה ובין דיכאון. שילוב בין תרופות SSRI/SNRI וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול הבחירה הראשון ובחלוף המצב האקוטי ניתן להוסיף טיפול פסיכודינמי וטיפול עצמי תחזוקתי.