×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

אוליבר סאקס: מספר הסיפורים של הרוח האנושית

הנוירולוג הנודע בעולם אוליבר סאקס, אשר תרם לקהל הרחב ולקהילה הרפואית את ההבנה הגדולה ביותר על מסתורין המוח והרוח האנושיים, הלך באחרונה לעולמו. שבועיים לפני מותו כתב סאקס על המוות; על געגועיו ליהדות ולישראל; ועל מיניותו, שניתקה אותו ממשפחתו וגרמה לו להתמכר לסמים בצעירותו, אך גם להפוך לרופא וחוקר קשוב ואנושי ולמגלה של תופעות נוירולוגיות חדשות, וחשוב מכך -לפורץ דרך במערכת היחסים שבין מטפל ומטופל. הסיפור שטרם סופר על מספר הסיפורים של הנפש האנושית.

מתפרסם מ 11/11/2015 | 2,850 צפיות

תגיות: | | |

 

אוליבר סאקס: מספר הסיפורים של הרוח האנושית

 

מאת אייל שדה לביא

 

"אני מרגיש אסיר תודה שהוענקו לי תשע שנים של בריאות טובה ויצירתיות מאז האבחון המקורי, אבל עכשיו אני ניצב פנים אל פנים מול המוות… זה תלוי בי עכשיו לבחור איך לחיות את החודשים שנותרו לי. אני צריך לחיות בדרך הפורה ביותר, העשירה ביותר, העמוקה ביותר שאני יכול".

כך בישר בטור ב"ניו יורק טיימס" הנוירולוג הנודע בעולם אוליבר סאקס, שהלך לעולמו לפני כמה שבועות בגיל 82, על מחלת הסרטן הסופנית שנמצאה בגופו. לטור הוא קרא (בהשראת מי שכינה "הפילוסוף המועדף עלי", דיוויד יום) "החיים שלי" (My Own Life). סאקס בחר לסיים את הטור במלים של יום דווקא, ולא בשלו, אף שערך סיכום של ה"חיים שלי". אולי גם בכך הוא הותיר מורשת של הקשבה אינסופית לאחרים: "אני …איש של נטיות קלות, של שליטה על הזעם, של הומור פתוח, חברתי ועליז, מסוגל להיקשרות, אבל לא מועד בקלות לאיבה, ושל מתינות גדולה בכל התשוקות שלי". תיאור השונה כל כך מהמזג הישראלי הממוצע.

מה שעשה את סאקס למטפל גדול היה כישרונו לספר סיפורים. כל אחת מההרצאות המאלפות שלו, או מהספרים רבי המכר שלו, שתרמו אולי יותר מכל גוף ידע ומחקר אחר להסברת מסתורין המוח האנושי לקהל הרחב, כמו גם לעמיתיו הרופאים ואנשי הטיפול, היו אירוע של סיפור סיפורים. בכל אחת מהבדיקות, הטיפולים והמפגשים שערך עם הפציינטים שלו, בלט חיפוש המאפיינים הנרטיביים של אותו אדם ומצבו הרפואי והנפשי: הדרמה של חייו והדרמה של מחלתו. כך החזיר אותנו סאקס למחוזות של קסם, ביטחון ופלצות ילדותיים, כאשר ישבנו מוקסמים והקשבנו בסקרנות ובהשתאות אחר המספר הכל יודע, שגילה לנו עולמות, פתח בפנינו אופקים של דמיון והבנה ומעל להכל– נתן משמעות לעולם שסביבנו.

"יום אחד התקשרו אלי מהמוסד השיקומי שבו עבדתי ואמרו לי שגברת אחת מבוגרת בשנות ה-90 לחייה רואה דברים, והם תוהים אם היא התחפפה (went bonkers), או אולי שהיה לה שבץ או שיש לה אלצהיימר", סיפר פעם סאקס, תמיד שומר על שילוב של סלנג בריטי עם רהיטות רפואית ובהירות מחשבתית. כך מספר סיפורים גדול פועל: מפתח שיטות להקסים, לרגש ולהפתיע אותנו הקהל, כדי שנזכור ונלמד. "באתי לראות את רוזלי, הליידי הזקנה, והתחוור לי מיד שהיא שפויה לחלוטין…אך היא אמרה לי – האחיות לא אמרו לי – שהיא היתה עיוורת.

"ובכן, שאלתי אותה, מה את רואה?". מה מרתק אותנו בסיפור הזה? ראשית אנו רואים את הגברת הזקנה. סאקס מביא אותנו אליה. יש לה שם, יש לה גיל, אנו יודעים איפה היא מאושפזת. אנו יכולים להתחבר אליה רגשית, אולי היא מזכירה את סבתא שלנו, אמא מבוגרת או דודה רחוקה. אנו יכולים להתאהב בה.

להיות איתם באימה

"אני התאהבתי –ויצאתי מאהבה ושוב התאהבתי – ובמובן מסוים, הייתי מאוהב במטופלים שלי", כתב סאקס. להודות באהבה, או ברגש עוצמתי אחר כמו שנאה, פחד, אימה, תשוקה, כלפי מטופלים, נחשב על-ידי חלק מהגישות הטיפוליות כלא מקצועי, לא אתי ואף לא מוסרי ביחסים המבוססים על פערי הכוח שבין הרופא לחולה. אם איתרע מזלכם והתאשפזתם או אשפזתם בן משפחה קרוב בבית חולים, אתם בוודאי מתקשים לשכוח את חווית ההשפלה, חוסר האונים ואבדן הזהות; את הפיכתכם לחולה חסר שם, למחלה מהלכת או שוכבת; את הכוח הבלתי נסבל של הרופאים, שדנים זה עם זה באבחנות שלכם מולכם כאילו אתם לא נמצאים שם, כאילו אתם אוויר, או את הפיכת יקירכם מאדם לחפץ שמעבירים אותו ממחלקה למחלקה.

פער זה מקורו בהיררכיות של כוח המשמרות סדר חברתי ותרבותי שבו, לפי הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, אנו ממשטרים וממשמעים את עצמנו. הפנמנו כוח סמוי ושקוף שמופעל על נפשנו, תפיסתנו העצמית, גופנו ורגשותינו מבלי שאפילו נהיה מודעים לכך שאנו נתונים למנגנון חברתי ממשטר. אותו סדר חברתי מארגן את תפיסת המציאות שלנו, ממשטר את הגוף ומתאם את היחסים בין האינדיבידואלים.

אחד המורים המשפיעים שהיו לי, הכותב והחוקר הסומטי דון הרולד ג'ונסון, היה כומר ישועי במשך כעשרים שנים. בשיעורים שלו הוא לא היה מאפשר לנו לשבת במבנה הכיתתי המקובל של שורות שולחנות וכיסאות מול בימת המרצה: יש בכך סיפור גופני של הכיתה, היה ג'ונסון מטיף לנו. הסיפור הזה מספר שהמורה הוא הכל יודע, בעל הדעה, ואילו אתם התלמידים, ישובים בעמדה פאסיבית, תפקידכם לקלוט ולא לנסות לערער על הידע "המוחלט". הייתי נזיר מספיק שנים בשביל להבין איך עובדת השיטה, היה ג'ונסון אומר בחיוך. תסתובבו! תקשיבו לגוף שלכם! העזו! תחשבו! היו יצירתיים!

סיפור חייו של סאקס הוא סיפור של יציאה נגד תכתיבים חברתיים, תרבותיים ומקצועיים. סיפור של תעוזה, חשיבה יצירתית מאין כמותה, הקשבה רגישה ושבירה של מוסכמות. סיפור של אדם אנושי באופן יוצא מן הכלל.

"ובכן, שאלתי אותה, מה את רואה?" סאקס לא נעצר במובן מאליו. הזקנה עיוורת וטוענת שהיא רואה? היא בטח השתגעה או חלתה, כך חשבו הצוות במחלקה (וסאקס, בעדינות אנושית, לא אמר על כך מלה). הנוירולוג מצדו גייס את הכלי החשוב ביותר הקיים לאדם: הסקרנות. אף שהיה אמפריציסט מושבע, ואולי דווקא בשל כך, לא צימצם סאקס את האפשרויות אלא תמיד שאף להרחיב אותן. והוא התחיל בלשאול שאלות פתוחות. מה את רואה? מה את מרגישה? איך את יודעת שזה קורה? מה זה מזכיר לך? (בשונה מ: "את בטח מדמיינת... זה יעבור לך... תרגעי... הכל בסדר..." או מ: "די תפסיקי כבר! די! את מבולבלת! נו אמא, מספיק כבר!").

סאקס סיפר את המטופלים שלו ואת התופעות הנוירולוגיות של המוח שלהם. אחד הקולגות שלי, פסיכולוג שיקומי מוכשר שעובד במחלקה קשה לפגועי ראש – חיילים שנפגעו במלחמות הבלתי פוסקות של אזורנו, אנשים שרצף חייהם הוטח וטולטל על ידי תאונת דרכים או שבץ מוחי – סיפר לי לא פעם ולא פעמיים כי אחד הדברים החשובים שהוא עושה כפסיכולוג במחלקה כזו הוא להאמין למאושפזים ולהיות איתם באימה שלהם. כולם אומרים להם "יהיה בסדר", "את תרגישי יותר טוב בקרוב", "העיקר הבריאות", אבל האמת היא שמה שהם מרגישים זה שממש לא יהיה בסדר ושהכל מפחיד, מייאש ושלכולם ממשיכים החיים ורק להם הם נעצרו. אבל אף אחד לא מוכן להקשיב לזה, כי זה מפחיד נורא ומייאש נורא. האמת הלא נעימה היא שמי שאומר שיהיה בסדר אומר את זה בעיקר כדי להרגיע את עצמו.

מטפל טוב מקשיב. כל אדם שרוצה ללמוד משהו על מוחו ורוחו של האדם צריך קודם כל ללמוד להקשיב. מי שקורא את סאקס, לומד הרבה על הקשבה. בשבילו הפציינט הוא קודם כל אדם, והמחלה היא קודם כל אירוע אשר כל אדם חווה בדרכו הייחודית. ועד שלא עושים בה סדר זה הרבה פעמים מפחיד. לפעמים מאד מפחיד. "ממהרים לפרש עצב נורמלי כדיכאון. רצפט לתרופה אינו יכול להיות תחליף לשיח אמיתי בין רופא לחולה. אם הרופא הופך רק לספק תרופות, זוהי דה-הומניזציה של הרופא והחולה כאחד", אמר לטל בשן מ"מעריב" לפני כשנה. מה חשוב לאיכות החיים, שאלה אותו בשן: "פרויד כבר אמר - עבודה ואהבה. אני הייתי מוסיף גם משחק (play). כולנו חייבים את זה מדי פעם".

כתב את חייו

כתומך גדול בתפיסה הנרטיבית (הסיפורית) של התודעה האנושית, סאקס כתב את עצמו לאורך כל חייו. הוא ניהל יומן מגיל 14, פירסם מאמרים אינספור וכל אחד מספריו נהפכו לרבי מכר מידיים במדינות רבות בעולם. "כל אחד מאתנו [...] בונה וחי 'נרטיב' ומוגדר על ידי הסיפור הזה", הוא קבע בספרו האוטוביוגרפי "On The Move" שפורסם השנה (2015). לימים הוא יספר כי ימים ספורים לאחר שהעביר את כתב היד למו"ל שלו הוא קיבל את הבשורה על הגרורות הסרטניות בכבד. צירוף המקרים הזה לא עבר לידו מבלי ששם לב אליו: "אני שמח שהצלחתי להשלים את ספר הזיכרונות שלי בלי לדעת את זה, ושהייתי מסוגל, בפעם הראשונה בחיי, ליצור הצהרה מלאה וכנה של המיניות שלי, מול העולם באופן גלוי, ללא סודות של אשמה נעולים בתוכי יותר".

סאקס נולד בשכונה יהודית אורתודוקסית בצפון לונדון. שני הוריו היו רופאים. בשבתות כל השכונה היתה מחליפה את פניה ומקבלת את השבת: "הקצב, האופה, בעל המכולת, הירקן, מוכר הדגים, כולם סגרו את חנויותיהם בזמן עבור ה'שעבאס', ולא פתחו את שעריהם עד יום ראשון בבוקר. כולם, וכל השכנים שלנו, כך חשבנו, חגגו את השבת באותו האופן כפי שעשינו אנו". ב-1958 קיבל את רישיון הרפואה שלו ועבד כמנתח בבית החולים המלכה אליזבת בברמינגהם. אך בקיץ 1960 עזב לקנדה לחופשה לכאורה. לאחר שהגיע הוא שלח להוריו טלגרם עם מלה אחת: "נשאר".

בוונקובר עבד סאקס ככבאי ופינטז על הצטרפות לחיל האוויר הקנדי, אך לבסוף מצא את עצמו באוטובוס לסן פרנסיסקו. בעיר הערפל, המתירנות המינית והחיפוש העצמי התחבר סאקס עם המשורר טום גאן, גם הוא בריטי והומוסקסואל, ובחר לקרוא לעצמו בשמו האמצעי, וולף. "כשהגעתי לחוף המערבי", הוא אמר לטלגרף הבריטי ב-2012, "תהיתי אם אני יכול להתנער מחלק מזהות העולם הישן שלי ביחד עם השם הראשון שלי".

אוליבר סאקס על האופנועזה לא היה השינוי היחיד דרכו סאקס החל לקבור את זהות הבחור-מבית-יהודי-טוב שהיה: בארבע השנים הבאות הוא החל לרכוב על האופנוע שלו, ה-Norton Scrambler, ברחבי ארה"ב, הסתובב עם חבורת מלאכי הגיהינום, למד גלישת גלים והצטרף לחבורת מרימי המשקולות ב-Muscle Beach, בווניס לוס אנג'לס, החוף שבו נולד חלום הכושר הגופני בארה"ב.

אלה היו שנות ה-60 והמחקר בסמים משני תודעה היה בשיאו. עם יצר הסקרנות שלו, אהבת הסיכון, הצורך להבין את הרוח האנושית וכן דחף עצום למצוא את הקול והייעוד העצמי שלו, לקלף מעליו את הזהות הישנה ולחפש זהויות מגובשות יותר, "להתגבר על עכבות", לדבריו, סאקס החל להתנסות לבדו ועם חבריו. בתחילה בקליפורניה, בה היה חבר במחלקה הנוירולוגית ב-UCLA, ומאוחר יותר כאשר עבר לניו יורק, הוא החל לעשות סופי שבוע של "חופשות סמים", שכללו קוקטייל של אל.אס.די., מריחואנה, כדורי אמפטמינים וספידים, לעיתים עד 400 כדורים בסשן אחד.

בספרו "הלוצינציות" מתבסס סאקס על נסיונו האישי בהזיות: בפעם הראשונה שניסה מריחואנה, כתב סאקס, הוא חווה עיוות תפיסתי מרתק. הוא הסתכל על ידו, ונראה היה שהיא נסוגה ממנו ועם זאת נעשית גדולה יותר ויותר. "הוקסמתי מכך שיש לאדם יכולת לחוות שינויים תפיסתיים כאלה, וגם שהם מלווים בתחושה ברורה של משמעות, תחושה נשגבת כמעט. אני מאוד אתיאיסט במהותי, אבל בכל זאת כשזה קרה לא יכולתי שלא לחשוב 'זה חייב להיות כמו ידו של אלוהים'".

גם את החוויות האלה השכיל סאקס לשלב אל תוך התבוננות עמוקה ורגישה יותר בעצמו ועל העולם. הן עזרו לו להבין ולנרמל חוויות שצפה אצל מטופליו, אשר נחשבו לבלתי אפשריות ואף לא קיימות בספרות הרפואית. סאקס משוכנע שהחוויות שלו סייעו לו להבין ולהזדהות עם אנשים שיש להם הזיות גם כאשר לא צרכו סמים או תרופות, ובכך הוא סלל את הדרך למתן האישור המדעי והרפואי לתופעות מפחידות אלה, אשר אנשים רבים חווים, ובטוחים שהם משתגעים. ובכן, הם לא, קובע סאקס. יתרה מכן, סאקס טוען כי כולנו הוזים. בשרעפי השינה אנו חווים הזיות, ראייתיות בעיקר, אך איננו מאפשרים לעצמנו להודות בהן אפילו ביננו לבין עצמנו.

הסיפורים שרודפים אותנו

דרך אחת להבין את הפסיכואנליזה היא באופן שהיא מנסה לספר את סיפורי חיינו, או שאנו מנסים לספר את עצמנו באמצעותה. פרויד קבע שאנו נתונים לדרמה סוערת הניטשת בין מוטיבים דחפיים הקיימים בנו לבין קולות מענישים בתוכנו, שאותם למדנו מהורינו ומהחברה. אנו מונעים על יד משאלות שאנו מסתירים מעצמנו בשל אותם קולות מענישים, ומנסים לממשן באופן הנסתר מאתנו. זהו, באופן פשטני ביותר, הלא מודע: מצבור היצרים והמשאלות הנדחקים אל מתחת להכרתנו המודעת בשל היותם אסורים ומכאיבים מדי. אולם המטרה לעולם אינה בהישג חיצוני, כמו כסף, תהילה, סקס, או הצלחה. המטרה, והסבל בחתירה אליה, הם תמיד פנים-נפשיים. בתוכנו, ביננו לבין עצמנו. ככל שהמשאלה אסורה יותר, כך המתח הנפשי שבתשוקה לספקה הוא גדול יותר, ולפיכך גם הפורקן בהשגתה יהיה גדול יותר. הפורקן הוא התגברות על הקולות המענישים בתוכנו: שחרור מהטאבו ההורי והתרבותי. סאקס אולי היה אומר: להסכים להבין, להשלים ולספר לעצמנו ולעולם את הסיפורים הכמוסים, המשפילים, המאיימים או הבזויים על עצמנו.

מטרת החיים היא צמצום הסבל למינימום, טען פרויד. המנגנון הנפשי לדעתו הוא נוירולוגי בעיקרו. מטרתו לספר את הסיפור באופן הכי פחות טעון מתח שניתן. למשל, מטופל המקנא בהצלחה של אחרים ורואה בכך הוכחה לכישלון של עצמו ולשליטתם עליו. הוא מתאווה לשלוט באחרים, להשפיל אותם ואף להמיתם. ואולם הוא מפנה את הקול המשפיל והשתלטני כלפי עצמו ומתענה ללא שליטה במחשבות אובססיביות וכפייתיות על העונש שישית להם או לעצמו. בכך הוא מצמצם באופן לא מודע את השליטה של האחרים בו ומקטין את המתח הפנימי בתוכו באופן כפייתי, בדומה ל"איש העכברושים" של פרויד. ברגע שנמצא פתרון כזה לסיפור, נחזור עליו שוב ושוב באופן חזרתי וכפייתי. לא נימנע אמנם מהסבל, אך נצמצם אותו ככל האפשר - כך אנו מתוכנתים ברמה התאית והנוירולוגית, זהו מזעור הסבל למינימום ההכרחי.

זרמים מאוחרים מעט יותר בפסיכואנליזה לא הסתפקו במציאת האיזון הנפשי בקשר שבין האדם היחיד לעצמו בלבד. מה שהיה חסר לדידם בהבנת ההתפתחות האנושית ועצירתה הוא מערכת הקשרים בין האדם לזולתו. מערכות היחסים שאנו מנהלים בתוכנו עם הפרשנות האישית שלנו לדמויות המרכזיות בחיינו, ועקב כך צרכים של אהבה והתקשרות לאנשים ממשיים (יחסי אובייקט); מערכת היחסים שאנו מנהלים עם עצמנו וצרכים כמו הכרה, נפרדות והתפעלות (פסיכולוגיית העצמי), ובשנים האחרונות עיסוק בשאלות של הפרסונה החברתית והבינאישית שלנו: כיצד אנו מתמקמים אל מול האופן בו אנו מעריכים את תפיסת האחרים אותנו ואת ציפיותיהם מאיתנו (הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה).

האם נפשנו מספרת סיפור קוהרנטי ומגובש אחד? כתיבה פסיכואנליטית עכשווית גורסת שלא. לחלופין, על פי כתיבה זו, אנו נעים בין קולות סיפוריים רבים, לעתים סותרים ולעתים משלימים, ובין עמדות ושלבים התפתחותיים שונים, נעים קדימה ואחורה ביניהם, לאו דווקא במהלך התפתחותי ליניארי שיש לו התחלה, אמצע וסוף. תנועות אלה תלויות בלחץ הפנים-נפשי המופעל עלינו ברגע מסוים, ובהתאם לייצוגים הנפשיים איתם אנו מתעמתים בשלב מסוים בחיינו.

מה הם לפיכך סיפורי חיינו? אילו סיפורים מנהלים אותנו? איזה סיפורים מכאיבים לנו מדי, ואנו לא מוכנים לחיות אותם? אנחנו אימצנו חלקים מהסיפורים הקולקטיביים של הלאום והעם שלנו, של המקום שבו אנו חיים והקהילות שבתוכן מתנהל היומיום שלנו. הזיכרון שלנו מלא גם סיפורים משפחתיים הצבועים בנארטיב האישי שלנו. דמויות שונות ומרובות של עצמנו מאכלסות את הדרמות של חיינו: דמות אחת מתנגשת באחרת, לעתים סותרת אותה כליל. עם חלק מהדמויות אנחנו מצויים בקונפילקט עמוק, עם אחרות אנו מזדהים ואולי מכמה אנו יראים או את האחרות אנו שונאים. כמה מהן מכאיבות מדי ואילו אחרות רודפות אותנו ואנו מכורים להן.

ברמה הטיפולית, כך סאקס מלמד אותנו, המפתח להשלמה עם סיפור זה או אחר היא הבנה: מה הסיפור רוצה לספר לנו? אם נבין אותו יהיה לנו קל יותר לקבל את הנרטיב שלו, ולהתנגד לו פחות.

היום השביעי

כחסיד הגישה הנרטיבית ואחד ממנהיגיה הגדולים (אך הלא מוצהרים) סאקס גם הביא את חייו לידי השלמה באמצעות הסיפור. בערוב ימיו מתאר סאקס באומץ לב את הבנתו ההולכת ומתבהרת של חלקים בסיפור האישי שלו אשר היה אתם במאבק במהלך חייו: יחסו לדת ועברו היהודי, חריגותו על רקע העדפתו המינית, רדיפת ההצלחה ומולה התמודדות עם מחלה, ירידה ביכולת ומוות.

בפרסום האחרון שלו לפני מותו, שפורסם שבועיים בלבד לפני שנפטר (ישנם עדיין כמה פרסומים שעתידים לצאת בקרוב, לאחר מותו) התבונן סאקס לאחור על חייו, במבט מנתח, מספר, משלים, מסכם. במסה, שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" ונקראת "אוליבר סאקס: שבת", הוא ניסה, כך נדמה לי, ליצור סיפור קוהרנטי אחד המאפשר לכל הקולות הפנימיים הללו להגיע להשלמה וסיכום.

כהוקרה למספר הגדול שהיה, בחרתי לתת את הבמה מכאן ועד לסוף המאמר בעיקר לנרטיב של סאקס. לטעמי יכולתו להבין ולהסביר את נפתלות הנפש האנושית, שעליהם כתבתי במאמר זה, מודגמות היטב במסה האחרונה הזו שכתב. כך היא מתחילה (בתרגומי):

"אמא שלי ו-17 אחיה ואחיותיה קיבלו חינוך חרדי– בכל התמונות של אבא שלהם הוא חובש כיפה, ונאמר לי שהוא היה מתעורר אם היתה נופלת לו הכיפה במהלך הלילה. גם אבא שלי הגיע מרקע אורתודוקסי. שני הורי היו מודעים מאד לדיבר הרביעי ('זכור את יום השבת לקדשו'), והשבת ('שעבאס', כפי שכינינו אותו בדרכנו הליטאית) היתה שונה לחלוטין משאר השבוע. עבודה לא היתה מותרת, לא נהיגה, לא שימוש בטלפון; אסור היה להדליק אור או תנור. בשל היותם רופאים, להורים שלי היו כמה חריגים. הם לא יכלו לנתק את הטלפון או להימנע לחלוטין מנהיגה; הם היו צריכים להיות זמינים, במידת צורך, כדי לראות חולים, או לנתח, או ליילד תינוקות".

מלחמת העולם השנייה הביאה כליה על הקהילה היהודית שבה גדל סאקס. משפחתו התפזרה בעולם. חלק היגרו לישראל, אחרים לאוסטרליה, לקנדה או לארה"ב. דרשת בר המצווה שלו, ב-1946, לפני בית כנסת יחסית מלא, היתה הסוף של הפרקטיקה היהודית הפורמלית שלו. הוא ממשיך ומספר:

"בהדרגה נעשיתי אדיש יותר לאמונות ולהרגלים של ההורים שלי, אם כי לא היה סיבה לקרע עד שהייתי בן 18. זה היה אז כאשר אבא שלי, חוקר בנוגע לרגשות המיניים שלי, אילץ אותי להודות שאני אוהב בנים.

"אני לא עשיתי שום דבר," אמרתי, "זו רק תחושה – אבל אל תגיד לאמא'לה, היא לא תוכל להבין את זה."

הוא כן אמר לה, ולמחרת בבוקר היא ירדה במבט של אימה על פניה, וצווחה עלי: "אתה תועבה. הלוואי שלא היית נולד. (היא בוודאי חשבה על הפסוקים בספר ויקרא, לפיהם: 'וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא… וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם').

העניין לא הוזכר שוב, אבל מילותיה הקשות גרמו לי לשנוא את יכולתה של הדת להיות גזענית ואכזרית.

לאחר שהוסמכתי כרופא בשנת 1960, הוצאתי את עצמי בפתאומיות מאנגליה ומהמשפחה והקהילה שהיו לי שם, והלכתי לעולם החדש, שבו לא הכרתי אף אחד".

לימים עבר סאקס ללוס אנג'לס, שם הוא מצא קהילה בקרב מרימי המשקולות בחוף השרירנים ובקרב הקהילה הנוירולוגית ב-UCLA. ואולם במבט לאחור, הוא היה כמה לחיבור עמוק יותר, ל"משמעות". היעדר תחושה של חיבור ומשמעות היא שגרמה, כך הוא חושב, להתמכרות כמעט אובדנית לאמפטמינים בשנות ה-60. ההחלמה החלה כאשר עבר לניו-יורק, בה החל לעבוד עם מטופלים בבית החולים הר-סיני, אשר חלק מסיפורם מתואר בסרט שהביא אותו לפופולריות בעולם: "התעוררות", בכיכובם שלרובין וויליאמס ורוברט דה נירו (אשר היה מועמד לאוסקר על משחקו בסרט). "הוקסמתי מהמטופלים שלי שם, הם היו יקרים ללבי, והרגשתי שזו משימה שלי לספר את הסיפורים שלהם– סיפורים של מצבים בלתי ידועים, כמעט בלתי נתפסים, לציבור הרחב, ואכן, לרבים מהעמיתים שלי". הוא ממשיך:

"גיליתי את הייעוד שלי, ואותו רדפתי בעקשנות, בנחישות, בעידוד מועט מהקולגות שלי. כמעט שלא במודע, נהפכתי למספר סיפורים בתקופה שבה הנרטיב הרפואי כמעט נכחד. זה לא הניא אותי, משום שהרגשתי שהשורשים שלי נעוצים במקרים הנוירולוגיים הגדולים של המאה ה-19 (וכאן התעודדתי על ידי הנוירופסיכולוג הרוסי הגדול אלכסנדר לוריא). זה היה קיום בודד, אך מספק באופן עמוק, כמעט נזירי, שאותו נועדתי להוביל במשך שנים רבות".

במהלך שנות ה-90, ממשיך סאקס, יצא לי להכיר את בן דודי רוברט ג'ון אומן. איש של מחויבות גדולה, ואכן המלה "מחויבות" היא מהחביבות עליו ביותר. בגיל 60 נראה רוברט ג'ון (הידוע בישראל כפרופ' ישראל אומן), עם הזקן הלבן הארוך שלו וגופו החזק והאתלטי, כחכם קדמוני. בדצמבר 2005 זכה אומן בפרס נובל בכלכלה. באותו חודש ממש, מוסיף סאקס, הוא עצמו קיבל את הידיעה על המלנומה בעין. כאשר אושפז, הגיע אומן לבקרו בבית החולים, מלא בסיפורים משעשעים על טקס הנובל בשטוקהולם. ואולם מה שזכור לסאקס יותר מהכל הוא הסיפור של אומן על כך שנאלץ לטוס לטקס בשבת, והחליט לוותר על הנובל: "מחויבותו לשבת, השלווה המוחלטת שלה והריחוק מדאגות ארציות, ניצחה אפילו את הנובל", כתב.

סאקס היה בישראל בגיל 22, והתנדב בקיבוץ. מאז החליט שלא לחזור, בשל הקושי שלו עם המצב הפוליטי במזרח התיכון. אמנם ישנן עדויות שהוא חשב להגיע לארץ במרוצת השנים, ואף הוזמן כמה וכמה פעמים, אך בכל פעם הוא ביטל את בואו. במסה הוא מתאר כיצד בטלפון עם בת דודה אחרת, מרג'ורי, הוא הבטיח להגיע לארץ כדי לחגוג את יום הולדתה ה-100, והבחין לאחר תום השיחה כי הוא מסיים היעדרות של כמעט 60 שנה מישראל.

הוא הגיע עם בן זוגו, אהבתו הראשונה לאחר 35 שנה, בילי, שאותו הכיר כאשר היה בן 77:

"הרגשתי מעט פחד לבקר את המשפחה האורתודוקסית שלי עם המאהב שלי, בילי– המילים של אמא שלי עדיין הדהדו לי בראש - אבל בילי התקבל בחום גם הוא. באיזה אופן משמעותי השתנו העמדות, גם בקרב החרדים, הובהר לי על ידי רוברט ג'ון כשהוא הזמין את בילי ואותי להצטרף אליו ולמשפחתו לארוחת קבלת השבת שלהם".

אנחנו יכולים להתווכח עם סיפורים מסוימים בחיינו, לא להסכים למה שהם מספרים. לטשטש אותם, להתערב להם בנרטיב, להתכחש אליהם, לאסור עליהם להשמיע את קולם, לעוות, להקצין, לגחך אותם. לעשות להם דמוניזציה. רק כאשר נסכים להקשיב, לנסות להבין, נוכל לשאוף ליותר שלום, התפתחות, התבגרות ואיזון פנימיים. זהו, לטעמי, המסר שאותו סאקס העביר לנו במשנתו רבת השנים והמלים.

בסוף 2014 סיים סאקס את האוטוביוגרפיה שלו - שאותה הקדיש לבילי - ובה הוא כאמור גילה לעולם לראשונה על נטייתו המינית באופן גלוי ומלא. בפברואר 2015 הוא עשה מעשה דומה, והיה פתוח וגלוי לגבי מחלת הסרטן שחזרה, ומותו המתקרב.

כך בחר סאקס לסיים את המסה, שבועיים לפני מותו:

"ועכשיו, חלש, קצר נשימה, השרירים החזקים של פעם נמסו על ידי הסרטן, אני מוצא את המחשבות שלי עסוקות, יותר ויותר, לא בעל-טבעי או הרוחני, אלא על מה הכוונה לחיות חיים טובים וראויים - השגת תחושה של שלום בתוך עצמי. אני מוצא את המחשבות שלי נסחפות לשבת, יום המנוחה, היום השביעי של השבוע, ואולי גם היום השביעי של חייו של האדם, כאשר האדם יכול להרגיש שעבודתו נעשתה, והוא רשאי, במצפון נקי, לנוח".

 

מקורות

Sacks, Oliver (2013). Hallucinations. New York: Vintage

Sacks, Oliver (2015). On the Move: A Life (autobiography). New York: Knopf

קישורים להרצאות ולריאיונות של סאקס שמהן צוטטו דבריו במאמר:

הרצאת טד: מה הזיות חושפות על המיינד שלנו?

בשן, טל (2014). מה קורה בתוך המוח שלנו? בואו לשמוע את התשובות. מעריב, 21.1.2014.

Higginbotham, Adam (2012). Oliver Sacks' Most Mind Bending Experiment. The Telegraph, 13.11.2012

Sacks, Oliver (2015). My Own Life. The New York Times, 19.2.2015.

Sacks, Oliver (2015). Oliver Sacks: Sabbath. The New York Times, 14.8.2015

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שדה, א. (2015). אוליבר סאקס: מספר הסיפורים של הרוח האנושית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3350

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.