איתי שילוני
בטון מזוין
אפיק
"הוא סלד מאומנים, לא מאומנותם כמו מאישיותם. ציירים, משוררים, שחקני תיאטרון. הוא קרא להם "אנשי הבערך" כאלה שעוסקים ב"אולי" וב"ייתכן"... ככל שהתבגר שפט לחומרה את מרבית האנשים שפגש. הוא מצא בהם בינוניות לא מדייקת ומדבקת, שאיפה עצלנית לחתוך פינות, לקצר תהליכים. דבקותו הדייקנית בכל משימה, תובענותו כלפי עצמו שהופנתה כלפי אחרים ואכזבתו מהם, כל אלה התלכדו לתחושת רדיפה, שהלכה והעמיקה עם השנים. איש לא ניצל ממנה. הראשונות ברשימת הרודפים היו שתי נשותיו, הראשונה שהתגרשה ממנו והשנייה שגירשה אותו ואחר כך הפכה אותו לאלמן.”
בערוב ימיו מאבד מהנדס בכיר אט־אט את זיכרונו. את החללים הריקים ממלאות תמונות ישנות מן העבר, וחשבונות ישנים עם הוריו, נשותיו, ילדיו וחבר קרוב אחד. נאמן למוסר העבודה המפרך שאליו הורגל, הוא משרטט במציאות ובדמיון הדים וקולות שכוחים, פחדים עמומים וחלומות בהקיץ ומותח קווים בין נפשו לבין זיכרונותיו. כך נוצרים המבנים והפרוזדורים שבהם הוא מתהלך, נחשף לסודותיו.
ברגישות ובעדינות מתאר בפנינו איתי שילוני תודעה שבעודה מתפרקת מנכסיה, נעשית ערה ליופיים של החיים ולאימת שבריריותם ומצייר דיוקן חד, כואב ואוהב של הזדקנות ופרדה.
ד"ר איתי שילוני, פסיכולוג קליני ויועץ ארגוני־אסטרטגי. מרצה באוניברסיטת רייכמן וכותב טור קבוע במגזין דה־מרקר. בטון מזוין הוא ספרו הרביעי.
לפניכם קטע מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
השִכחה השתרגה סביבו כמו קיסוס שמטפס בכותל. מכסה, חונקת, ממלאת, עד שלא היה אפשר להבחין בחומה שבה נאחזה. הניח מפתחות במקום כלשהו ממש לפני שנייה, ולא מצא אותם. סגר את הטלפון ולא ידע עם מי דיבר. פנה אליו מישהו ברחוב, קרא בשמו, ולא זכר מיהו, לא זיהה את הפנים הנעלבות.
פעם ראה באיזשהו סרט שאנשים שכחניים מדביקים מסביבם פתקאות עם הוראות, מספרים ותזכורות. הוא ניסה, ופיזר פתקים צהובים במקומות שונים בבית, אבל כשמצא אותם הם היו מסתוריים, כמו כתבי חידה. באחד הפתקים היה כתוב, "הבן שלי יגיע בחמישי בצהריים", אבל לא זכר איזה יום היום ומתי כתב את הפתק. בפתק אחר כתב, "לדבר עם רואה החשבון לפני הראשון לחודש". הוא בהה בפתק במשך דקות ארוכות. לא היה לו מושג מדוע עליו לדבר עם רואה החשבון לפני הראשון בחודש, ומי רואה החשבון שלו. זו לא הייתה תחושה רציפה. היו ימים שבהם היה זיכרונו מוברג היטב לדעתו, אולם תמיד ברקע, בירכתי התודעה, חש התרופפות.
בפעם הראשונה שחווה שכחה מוחלטת הוא עמד בדיוק כאן, ליד שולחן העץ הגדול שלו בחדר שפעם עבדו בו כמה מהנדסים. עבר לגור בדירה שבמשך שנים שימשה לו כמשרד, אחרי שאישתו גירשה אותו מהבית שלה, שהוא זה ששילם עליו. חדר העבודה הגדול שלו שימש גם כסלון לאורחים שבאו בסוף השבוע. הוא רכש לעצמו מיטה מתקפלת צרה, שהיה פותח כל לילה בחדר צדדי שנהפך לחדר שינה, ומקפל בבוקר. בחדר השינה המאולתר התקין לעצמו גם טלוויזיה קטנה. התקין גם מקלחון בשירותים. למטבחון ששימש את עובדי המשרד הוא קרא מעתה מטבח. בחדר שנותר הציב שולחן וכיסא, ששימשו את המזכירה שבאה לכמה שעות בשבוע ומעט ארגזים עם החפצים שלו, והבטיח לעצמו שימיין אותם יום אחד.
זמן-מה נהנה מחיי הסגפנות. הרגיש שהוא לן באוהל סיירים. הרגיש צעיר. אך עד מהרה החדווה פינתה מקומה לתוגה. שלא לדבר על השכחוֹת שהוציאו אותו מריכוז. הוא מצא את עצמו יותר ויותר מותש, לא מסוגל לנהל את זיכרונו ואת עובדיו בו זמנית. הוא חיכה לסוף השנה, ואז פיטר את כולם. הודיע לכל הלקוחות שהפסיק לתכנן. זהו. מעתה יסכים לייעץ, אבל לא לתכנן פרויקטים גדולים מההתחלה ועד הסוף כמו שעשה כל חייו.
בוקר אחד עמד לצאת לביקור מקצועי אצל אחד הלקוחות הללו. נטל את מפתחות המכונית שלו בידו ופנה לכיוון הדלת ואז עצר. לא היה לו מושג לאן מועדות פניו. הוא התבונן בפינת השולחן, בטבעות העץ המתרחבות ומקיפות את עצמן, ולא ידע איך להיחלץ מהן. החליט לקרוא למזכירה, מהחדר הסמוך, ולא זכר מה שמה.
ללא השם ניטלה ממנו יכולת הדיבור. מה אומרים למזכירה שלא זוכרים את שמה? הוא פתח את פיו, והמילים לא התגבשו להברות, כאילו מישהו גזר את החוטים בין מוחו לשפתיו. נשטף זיעה, זיעה של ממש. והוא לא אדם שמזיע. את זה זכר. ראשו נרטב, וכמוהו צווארו, עיגולי זיעה התפשטו במהירות בבתי השחי שלו וטיפסו אל החולצה הלבנה, מאיימים להרטיב את פנקס הצ'קים, שתמיד החזיק עם עיפרון שרטוט ועט בכיס החולצה. הוא נשען על פינת השולחן. פרקי ידיו הלבינו במאמץ להחזיק מעמד, להתייצב, וטבעות העץ הלכו והתרחבו, הלכו ועמקו, והוא נבלע בתוכן. הוא נשם בכבדות. נשימות קצרות וקולניות, שהזעיקו את המזכירה שנכנסה ושאלה בחשש, "הכול בסדר?" והוא ענה, "לא טוב לי, חם לי." "להודיע להם שתאחר?" הקול שלה הרגיז אותו. דיברה אליו לאט, במתינות, כמו גננת שפונה לפעוט מבולבל, כמו שהבת שלו מדברת. רצה לצעוק, "אל תדברי אלי כמו לילד מפגר", אבל התאפק, המשיך להביט בטבעות העץ שעל השולחן, שהיו דקות ושטוחות, ואז אמר, "אסור לי לאחר." וראה שהיא נרתעת, כי צעק את המשפט. ואז הוסיף בשקט, "תודה לך, תודה רבה."
הוא ישב על מיטה במוקד קופת חולים, והתבונן בבתו, הפסיכולוגית, משוחחת בקול נמוך עם רופא צעיר. הוא שמע את הרופא לוחש לה משהו על בית חולים, ונוירולוג ואם-אר-איי ובינתיים א-ק-ג, והיא אמרה, "אבא שלי בנאדם עקשן. הוא לא מסכים ללכת למיון."
הוא לא הולך למיון. חדר המיון הרג את אביו, זה הסיפור הקבוע שסופר על ימיו האחרונים. אמו הזעיקה אותו בטלפון. "לקחתי את אבא לבית החולים. זה רציני." והוא גר אז בניו יורק וטס מייד, ישן היטב בטיסה ובנמל התעופה לקח מיד מונית לבית החולים. שעות ישב בכניסה למיון, בבגדים שעימם יצא מניו יורק, והמתין עם אמו לבשורות של הרופאים. "הבאתי אותו לפה בריא, הבאתי אותו לפה בריא," מלמלה האם בזמן שגופה הגדול התנדנד קדימה ואחורה ואפה גנח לתוך מטפחת אף מבד. הוא רצה להניח את זרועו על כתפה או לעשות מחוות נחמה אחרת, ולא מש ממקומו. אחיו הגדול לא היה שם לסייע, ובלעדיו קשה היה לגשר על הריחוק. היכן באמת היה אחיו הגדול? אמו לא התייחסה להיעדרו. אם הוא עצמו לא היה בא לחדר המיון היה חוטף ממנה על הראש. והוא עוד בא מאמריקה. אבל מי יזכור שבא. אחיו יעזוב שעה לפני סוף היום את העבודה בשביל להגיע למיון, ואמו תעשה מזה פסטיבל.
האב, שעישן אף על פי שהרופאים אסרו עליו לעשן, שהשמין משנה לשנה, שתמיד "סבל מהלב", לא התעורר בשש בבוקר כדרכו. מצאה אותו הפקידה שלו בבסיס שבו ישן. נדיר שישן בבית. ניצל היטב את מגורי הקצינים בבסיס שבו שירת כאיש קבע בצבא. "הבאתי אותו לפה בריא," צעקה אמו על הרופא שיצא מהחדרים האחוריים של המיון, כדי לבשר להם שהם עשו הכול אבל הלב שלו כבר לא עבד. עורקים סתומים. "הבאתי אותו למיון בריא" – שנים שמע את אמו חוזרת ואומרת לו, לאחיו, לנכדים, "שהרגו אותו בבית החולים". מאז, מיון בשבילו היה שווה מוות. באים בריאים, יוצאים מתים.
לבתו נתן הסבר אחר: רק אנשים חולים הולכים למיון, והוא לא חולה. והיא אמרה, "אבא נו, אתה כבר לא בסיירת." והוא חשב, מדברת כמו גננת. והבת הוסיפה, "המזכירה אמרה שממש עמדת שם והזעת, שלא ידעת לאן ללכת, שצעקת עליה. שהיא לא תחזור יותר לעבודה. אבא, נו. ואם יש לך שבץ מוחי? אבא נו." אחרי כמה אבא נו כאלה נמאס לו, והוא פסק, "נלך למוקד ונתקדם משם." ועכשיו הרופא הצעיר ניגש אליו, ובקול של גננת (עוד אחת!) הסביר לו בזמן שמלל בין אצבעותיו את תוצאות הא-ק-ג, שהוא חווה התקף חרדה. חרדה, הוא צחקק, "איפה היית בצבא, דוקטור, שאתה מדבר איתי על חרדות? חרדה זה כשמפציצים אותך מהאוויר, כשאתה יודע שאתה יכול למות כל שנייה. תשאל את הבת שלי, שהיא פסיכולוגית דגולה, אם יש משהו שאני פוחד ממנו." "חרדה זה מצב נפשי, לא קשור לפחד," התחיל הרופא לקשקש. והוא מייד הבחין שמתרקם קשר חשאי בינו לבת שלו שהנהנה מאחור, ולכסנה אל הרופא הצעיר מבט רב משמעות.
הוא לא בטח ברופאים. בוודאי לא ברופאים צעירים שהזִקנה רחוקה מהם כאילו לעולם לא תגיע. כשאשתו השנייה הייתה חוזרת עם מרשמים וקופסאות של ויטמינים, שנועדו לעצור בדרך כלשהי את הזדקנות הגוף ואת הזמן, הוא היה מתעצבן ואומר לה שהיא מאמינה לחבורת שרלטנים, שממציאה מחלות ולוקחת על הטיפול בהן כסף. וגם הרופא שייך לחבורה הזו, כי צייד אותו במרשם ל"קסנקס". והבת שלו מרגיזה כל כך. שוב ושוב הודתה לרופא, "תודה דוקטור, תודה דוקטור." הוא התבונן בה. כל כך חלשה, כן, ועצובה, כמעט עלובה. מתחנפת לרופא, ואליו מדברת כמו לילד, "אבא, חשוב שתיקח אם צריך, נכון? תזכור לקחת, נכון?" מה אני עושה כאן לעזאזל, שאל את עצמו. הרגיש שהוא מוכרח לתלוש מהגוף את חולצת בית החולים עם השרוכים מאחור שהלבישו עליו. "אקח, ברור שאקח," אמר לבת שלו בטון הלא נעים, ששמר ללקוחות טיפשים, ולא הסתיר את הזלזול שבסוף ההבטחה, "רק בואי נעוף מפה," והכריז, "ושום אם-אר-איי!"
***
הוא סלד מכל מה שאינו מדויק. מכל מה שאינו נתון למדידה. הוא היה מהנדס, התגאה שהוא רק מהנדס ולא שום דבר אחר. בידל את עצמו מאדריכלים שהרשו לעצמם לקחת את מקצוע ההנדסה ולקרוא לעצמם אומנים. בילדותו קרא בשקיקה את הספר "כמעיין המתגבר" של איין ראנד והזדהה עם כל שורה ששמה בפיו של גיבור ספרה, הווארד רוארק, האדריכל המודרני המינימליסטי. זה גם הספר היחיד ששידל את ילדיו לקרוא. לימים התרגש, ליתר דיוק התרשם מכך שבתו קנתה לו במתנה ספר עבודות של פרנק לויד רייט. בילדותה אמר לה שקיימת סברה שאיין ראנד ביססה את דמותו של רוארק עליו, ובאופן מפתיע זכרה זאת.
מעט מאוד אדריכלים שהכיר העריך. למעשה רק אחד, אדריכל ותיק שלא ניסה לעשות רושם בפרויקטים שלו, שידע שאדריכל הוא קודם כול מהנדס. "ההיגיון ההנדסי תחילה," נהג לומר, "אחר כך אפשר להוסיף קשקושים ולהפריח פטפוטים." הוא נהג לחקות בלגלוג את התנועות הגסות והמהירות שעשו אדריכלים בעיפרון B6 על נייר השרטוט. כאן יוקם בניין אלכסוני וכאן תוקם חורשה. מציירים פנטזיות בקווים ישרים נטולות שכל ישר. פעם עבד עם האדריכל הוותיק על תוכנית לשימור המרכז ההיסטורי של עיירה בצפון. כמוהו היה חשוב לאדריכל לבחון את השטח לפני המחשבה על תוכנית. יחד נסעו לשם במכונית האמריקאית הגדולה שלו. מרבית הדרך ישבו במכונית ושתקו. מתישהו האדריכל התחיל לדבר. "תראה את הפקק הזה," אמר לו באחד הצמתים העמוסים בצפון. "גשר אחד מכאן לשם היה פותר את הכול," והצביע לכיוון הוואדי שמימין לכביש. "וכאן מתחת," הוסיף, "אפשר היה לעשות פארק, במקום כל הזבל שמצטבר ממי הגשמים שאין להם לאן ללכת." והוא ידע שמצא נפש תאומה. אדריכל שמדבר על גשר, שאכפת לו מענייני ניקוז ומהצטברות מי גשמים. בתגובה הפר את שתיקתו והציג בפניו דרך יעילה לטפל בסוגיית הניקוז, ועד מהרה שיחתם עברה מכביש לכביש, מאתר לאתר מדרום הארץ לצפון הארץ. הוא התלונן על מעקף מיותר שאפשר היה לוותר עליו אם היו מפעילים קצת שכל. והוא ביקר בחריפות שיפוע תלול בכביש אחר שגורם למשאיות להאט ולעכב את התנועה. ומשם החלו לרכל על חברי ועדות תכנון, שטיפשותם שקולה לשחיתותם, ואיך בכביש מסוים נאלצו המתכננים לעקוף יישוב, כי הפתרון ההגיוני עבר דרך שטח של איזה פונקציונר. כשהגיעו לעיירה הצפונית כבר שררה ביניהם תמימות דעים נדירה. על רמת התכנון הירודה במדינה, על רמת התכנון הירודה של המתכננים, על חוסר המחשבה המעמיקה מאחורי פרויקטים. על כך שאין בארץ ולו אתר אחד עם רצף אסתטי, ביטוי שהאדריכל הרבה להשתמש בו, על כך שקודם בונים שכונה ורק אחר כך מגלים שאין דרך יעילה לחבר אותה לתשתיות. הוא חשב שהוא זקוק לשיחה עם איש כזה כמו אוויר לנשימה: אדריכל עם חשיבה הנדסית. אדריכל לא שחצן. אדריכל שהוא לא רק אומן אלא איש תכנון ומעשה, כמוהו.
אחרי הסיור בעיירה הלכו ביחד כמו חברים ותיקים לאכול צהריים במסעדה. ופתאום האדריכל התחיל לשאול אותו תוך כדי אכילה כמה ילדים יש לו, באיזה גיל, מה הם רוצים לעשות שיגדלו, ולא חיכה לתשובות אלא סיפר על ילדיו שלו ועל כמה הוא גאה בהם ועל אשתו שמצאה עבודה חדשה, ועל הצגה נהדרת שראה בתיאטרון, והמליץ ללכת אליה. וסיפר בהתרגשות על נכדה שעתידה להיוולד לו. ואז בקינוח נרכן ושאל, "ואתה, מוטרד מהגיל?" זה היה בשבילו יותר מדי, ממש יותר מדי, הוא ענה בקצרה, "לא." מעבר לכך, בקושי הוציא מילים מפיו. חש יובש בגרון. כמעט מחנק, חש מרומה. והתכעס על כך שבא עימו ברכב אחד. עכשיו חשש שיצטרך לסבול משאלות אישיות מיותרות בדרך חזרה. בשבועות שלאחר הנסיעה האדריכל צלצל מדי פעם, אפילו שלח הודעה שבה הציע שייפגשו שוב לצהריים. הוא התעלם מהטלפונים ומההודעות עד שפסקו.
הוא סלד מאומנים, לא מאומנותם כמו מאישיותם. ציירים, משוררים, שחקני תיאטרון. הוא קרא להם "אנשי הבערך" כאלה שעוסקים ב"אולי" וב"ייתכן". "הרגש," נהג לומר, "הוא מסד רעוע," והיה מוסיף למי שהיה מוכן לשמוע: "במיוחד אם הוא נותן לאנשים הרשאה להתרחק מן המציאות או העובדות. לא לקחת אחריות." ככל שהתבגר שפט לחומרה את מרבית האנשים שפגש. הוא מצא בהם בינוניות לא מדייקת ומדבקת, שאיפה עצלנית לחתוך פינות, לקצר תהליכים. דבקותו הדייקנית בכל משימה, תובענותו כלפי עצמו שהופנתה כלפי אחרים ואכזבתו מהם, כל אלה התלכדו לתחושת רדיפה, שהלכה והעמיקה עם השנים. איש לא ניצל ממנה.
הראשונות ברשימת הרודפים היו שתי נשותיו, הראשונה שהתגרשה ממנו והשנייה שגירשה אותו ואחר כך הפכה אותו לאלמן. את הראשונה הכיר כשהיה באמריקה. לשם נסע לעבוד אחרי הלימודים. הייתה לה אישיות אופטימית ושמחה. היא הייתה אחת שמחליטה, אחת שמנהלת את העניינים. האנגלית הבסיסית שלו הייתה מקסימה בעיניה. פעם אחת, כנראה באחת הפגישות הראשונות שלהם, היו יחד בבית קפה והוא הזמין difficult egg לארוחת הבוקר.Can I have difficult egg?" ", הוא שאל את המלצרית, שלא הבינה מה הוא רוצה. והיא פרצה בצחוק מתגלגל. ה-difficult egg הפכה לבדיחה משפחתית, שאותה שמע שוב ושוב ממנה, מילדיו בכל מיני אירועים. תמיד היה מגיב בחריפות לכל מי שהעז לחלוק על דעתו או לציין שטעה, אבל האנקדוטה הזאת, ששבה ועלתה, לא עוררה בו עלבון או כעס, כי התאהב בה באותו המעמד. משהו בצחוק שלה היה חם, מקבל ולא שיפוטי. אף על פי שהנציחה טעות שלו, הייתה בעדו. היא הקסימה אותי, אבל לא יותר מזה, הסביר לעצמו אחרי שנים כשנפרדו. הקבלה וחוסר השיפוט שזכר מן המעמד ההוא היו רק אמצעי פיתוי. כמו תולעת מרקדת על קרס. נכון, היה לה קסם אישי, אבל מעבר לכך לא היה בה שום עומק, שום התמדה. בקיצור אחיזת עיניים מהלכת. כשפגש אותה למדה באוניברסיטה, אבל הוא זלזל בידיעותיה כיוון שלא הייתה להן היתכנות פרקטית. "לא יודע מה היא למדה שם," היה אומר לילדיו מאחורי גבה. "לא יודע איך קיבלה את התארים שלה." בכך רמז שהקסם האישי שלה הוא ששכנע את המרצים לתת לה ציונים נאים, הוא שעזר לה למצוא עבודה. אחד מחטאיה היה אי-חריצות. הנה, גם את שפת המקום לא למדה על בוריה. לא עשתה מאמץ להשתלב פה. התעקשה לדבר אנגלית עם הילדים. בהתחלה עם הבת הגדולה, אחר כך עם הבן. הוא שמח שהם לא סבלו את המבטא שלה. שְמחו על הנטייה לפנות אליהם באנגלית גבוהה מאחורי גבו, כדי שלא יבין. הוא לא הבין איך אנשים אוהבים אותה, איך התחברו אליה בני משפחה, חברים, שכנים. לא תפס איך הם קונים את אחיזת העיניים הזו. ביום שבו התגרשו, ברבנות, היא התבוננה בו באותו מבט צוחק של הפגישה הראשונה ואמרה, "אתה יודע מה אתה?" "מה אני?" שאל, והיא ענתה: "difficult egg".
***
בכל פעם שנזכר באשתו השנייה, היה עולה חיוך על פניו. להבדיל מאשתו הראשונה, שהייתה אהודה על מכריו וקרוביו, את השנייה כל העולם שנא. כולם ידעו שהיא צבועה ומניפולטיבית ושהסיכוי שתצא לה אמירה כנה מהפה שואף לאפס. אבל באופן מוזר, התכונה השלילית שהרעימה את מכריו לא הפריעה לו. להפך, היה בטוח שהיא מוכנה לרמות, להונות ולשקר רק למענו ולשירותו. זכר בבירור את הרגע שקנתה אותו. בא אליה אחרי העבודה, לדירה, נשכב על הספה ומשך אותה אליו שתשכב לצידו. וכשהילדים שלה מהנישואים הקודמים, שניים בגיל ההתבגרות, נכנסו לחדר וביקשו לראות טלוויזיה, ציוותה עליהם, "צאו מכאן, אתם לא רואים שהוא חזר מהעבודה הרוג?" הוא סיפר בגאווה על האירוע הזה לבת הפסיכולוגית, והיא הזדעזעה, "ממה אתה מתפעל? אם היא משקרת לילדים שלה שאתה עייף, מה ימנע ממנה לשקר לך?" אבל הוא האמין שהוא יוצא הדופן והתגאה בשקריה. פעם סיפר לבנו איך עקפו את התור בכניסה לתיאטרון, כשהיא קוראת, "בעלי חולה לב, בעלי חולה לב." "אבא, זו בעיה, היא שקרנית פתולוגית," הגיב בנו, והוסיף בסגנון עורך הדין שלו טיעונים לא רלוונטיים, "סיפרת לי שהיא נתנה לעצמה מכה עם פטיש כדי להתלונן על בעל מכה ולהראות סימנים כחולים. מי עושה דברים כאלה?" אבל הוא היה בטוח שלעולם לא תפנה נגדו. חרף האזהרות ממכרים וחברים, חרף העובדה שילדיה היו תמיד מסוכסכים איתה ולא דיברו עימה במשך שנים, חרף ההטפות של ילדיו שהוא הבא בתור, היה סמוך ובטוח שהיא תמיד בצד שלו. אפילו אחרי שנישלה אותו מסכומי כסף ניכרים וסילקה אותו, כמו את בעלה הקודם, מהבית – שלמען ההגינות הניח שמחצית ממנו תהיה שייכת לו, כשרכש אותו – אפילו כששכב על המיטה המתקפלת במשרד שהפך לדירה – אפילו אז לא ראה בה אדם רע. וגם כשניתקה במהירות את הקשרים ביניהם, העלילה עליו עלילות ותבעה ממנו כספים – פעולות שאפשר היה לייחס להן צרות עין ורשעות – תיאר אותן בהערכה ואותה בחיבה. בתו הפסיכולוגית לא הצליחה להבין, איך למרות ההתנכלויות החוזרות והנשנות, התביעות המופרכות וההתנהגות הנצלנית, הוא מסרב לפקוח את עיניו. והבן שלו לא הבין איך הוא עדיין מתנהג כמו בן טיפש עשרה. "מה יש בה שאתה סומך עליה כל כך למרות מה שהיא עשתה לך?" שאלה אותו בתו באחת מאין-סוף שיחות השכנוע שניהלו עימו ילדיו. והוא רק חייך ושתק. ובנו היה אומר: "מה לא מובן, ככה זה כשמאוהבים." אבל לא הפנייה הכואבת של בתו, או ההומור הציני של בנו הזיזו אותו מהעמדה הרגשית הזו.
***
לפעמים חש כאילו הוא ניצב בפתח בית בוער, אבל כשהוא אוזר אומץ ונכנס אל תוך הבערה כדי לחלץ ממנה חפץ יקר, הוא נעצר, ולא מצליח לזכור מה החפץ ומדוע הוא יקר.
הבת שלו, הפסיכולוגית, הציעה לו עזרה לא פעם. יש כל מיני שיטות לשיפור הזיכרון, תרגול קוגניטיבי, ריפוי בעיסוק, אמרה, אבל ההצעות עוררו בו גיחוך וזעם. מעולם לא נזקק לעזרה. הוא בז לזירת המסחר של ההזדקקות. לקח ותן של ה"עזור לי ואעזור לך". כשהטיל משימה על אחד מעובדיו, ידע שהוא יכול באותה מידה לעשותה בעצמו.
אף על פי שהיה אחראי על פרויקטים עצומים ומורכבים, שלט בהם לפרטיהם. ידע כיצד לנהוג בדחפור, לערבב את המלט ולרתך מתכות. אם היה יכול, היה שוכר כפילים של עצמו, מהנדסים-פועלים שיודעים את הכמות המדויקת של החול שיש למהול במלט, שלא מתקמצנים על חישורי הברזל בקירות התמך, שלא מבזבזים זמן על הפסקת סיגריה. כשהיה עובר בתוככי שלדי הבניינים, או בין מפלסי המחלפים הנבנים, ידעו הפועלים ומנהלי העבודה היטב, שהוא יודע יפה מאוד מה הם עושים, או לא עושים, כשלפניהם איש מקצוע.
פעם עמד בראש גבעה בדרך לעיר הבירה והסתכל מטה אל המשאיות שפינו אדמה מהוואדי שהורחב, כדי לקלוט את תוספת הנתיבים שתכנן. עמד לבדו – רגל אחת מונחת על סלע לבן גדול, ידיו משולבות על ברכו – ספר כמה משאיות מלאות עוזבות את השביל לכיוון אתר הפסולת ומדד את זמן חזרתן. אחרי כמה דקות התקשר אל מנהל העבודה, והודיע לו שבקצב הזה לא יעמוד בלוחות הזמנים. "תהיה לי בריא," נאנח מנהל העבודה, לפני שהוסיף שתי משאיות, "איתך אני מרגיש מיותר."
ובכל זאת, לאחרונה הבין שגם את זה, את המקצוע, רוצים לקחת ממנו. מי? הוא עוד יחשוף את פרצופם. אבל כדי שזה לא יקרה הוא צרר כמה מהתוכניות שהיה גאה בהן במיוחד ודאג שתמיד יהיו בקרבתו. בלילות היה מקפל אותן לערמה ומשתמש בהן ככרית, אוחז בהן בשנתו. בבוקר היה מתעורר ושולח במהירות את ידו לכרית השרטוטים שמתחת לראשו. כשהיה נוכח שהיא במקומה, חש ניצחון על הזדון המסתורי שאופף אותו ועל חורשי רעתו, שזוממים לחטוף את אוצרו.
לא פעם מצא עדויות שחיזקו את התחושה שגנבי הדעת נמצאים בקרבת מקום. מישהו כתב על פתק צהוב את מספר חשבון הבנק שלו. הטלפון הסלולרי שלו נעלם לכמה שעות וחזר עם סוללה ריקה. בוקר אחד, לאחר שחיפש בכל הבית תוכנית שעליה עמל שבועות וחודשים, הוא התקשר נסער לבתו ולאחר מכן לבנו. סיפר להם בזעם שהם היו פה, שהם גנבו לו את התוכנית שזולה במיליארד שקל מהתוכנית שלהם. מיליארד שקל. הם מפחדים שהאמת תצא לאור, הסביר. שיֵדעו שהם רימו בכמויות, בחומרים ובעלויות והם יֵלכו לכלא. הבת שלו בצד השני שתקה. הבן שלו בצד השני שתק. לבסוף אחד מהם אמר, "אבוא אחר הצהריים ואעזור לך לחפש," והוא התרגז ואמר, "אחר הצהריים יהיה מאוחר מדי, צריך עכשיו לפנות לבית המשפט, להוציא צו מניעה. לעצור את השיגעון הזה."
פעם אחרת קרא בעיתון על תחילת עבודות בפרויקט שנמצא בתכנון כבר עשרות שנים. כביש ומסילת רכבת שיחצו את הארץ מדרום לצפון, יחברו יישובים, יקצרו זמני נסיעה, יצמצמו תאונות. לאורך הכביש והמסילה תכננו להקים אזורי תעשייה ומסחר, ומרכז לוגיסטי שיוקם בסמוך לחיבור בין המסילה המתוכננת לבין מסילות הרכבת המובילות אל הנמל הדרומי. אפילו עיר חדשה, דרומית, הייתה אמורה להיבנות בדרך ולקלוט תושבים שיעבדו בבסיסים הצבאיים שבאזור. מזמן לא ראה תוכנית שכזו, המשלבת חזון ומעשה, שמביאה בחשבון תנאים גאוגרפיים וגידול אוכלוסין ומציעה פתרונות חכמים ויעילים.
הוא הופתע. לרוב היה מוצא בפרויקט אין-ספור כשלים תכנוניים, ביצועיים וסביבתיים, אך הסקיצה של רשת הכבישים והמסילות מצאה חן בעיניו. ניכר בה היגיון, רישומו של שכל ישר, יד בוטחת המותחת קו הנדסי. אבל אז שטפה אותו זיעה קרה. אותה זיעה קרה שכבר התכסה בה לאחרונה, יותר מפעם אחת. הכרה ואחריה אימה פקדו את מחשבתו. הרי התוכנית היא שלו! הקווים ההנדסיים הם שלו, הפתרונות החכמים והיעילים הם שלו, השכל הישר הוא שלו.
הוא הבין הכול. בהירות מפחידה לפרטיה הציפה אותו. מיהר להתקשר לבתו. היא לא ענתה. הוא התקשר שוב. שוב לא ענתה. הוא התקשר לבנו. "אני צריך שתבוא לכאן ומהר. מישהו היה כאן וצילם חומר סודי," אמר לו, ואז הוסיף בלחישה, "היה כאן מרגל שהעתיק תוכניות." המענה היגע והאיטי של הבן שלו עשה אותו עוד יותר מרוגז. "אני עובד, אבא, אבוא בשישי ונחשוב מה לעשות." לא היה לו מושג אם שישי זה קרוב או רחוק, אבל הוא התאכזב מהתגובה הרפה, שלא הביאה בחשבון את מצב החירום שבו היה נתון. "למה לא עכשיו? למה שלא תבוא עכשיו?" הוא שאל, ואז פקד: "תבוא עכשיו." הבן שלו מלמל משהו מתחמק ולא ברור, ולא בא. אין על מי לסמוך, אין עם מי לדבר, סיכם לעצמו.
במשך שעות בחן בזכוכית המגדלת שלו את השרטוט הזעיר שהתפרסם בעיתון, ומצא עוד ועוד קווי דמיון בינו לבין תוכניותיו. למחרת שם פעמיו לבית דפוס, שהגדיל למענו את השרטוט לכדי הדפס ענק, מטושטש ומגורען. על לוח השעם שמאחורי שולחן העץ שלו הוא תלה, לצד השרטוט המוגדל, את התוכנית שלו, וכשנכדו בא לבקר הראה לו איך העתיקו ממנו את הרעיון. "הנה, רואה? כאן?! וכאן?! זה אותו דבר. אותו דבר." והנכד הנהן ואמר, "סבא, כבר הראית לי את זה לפני שבועיים."
מאז, בלילות, הידק עוד יותר את אחיזתו בכרית התוכניות. היה ער לכל רחש בחדר, לכל חריקת ענף בחוץ. היה מתעורר כשידיו מנומללות וצווארו תפוס. לפעמים חש כיצד אצבעות אחרות מגששות ומושכות את הכרית אט-אט מתחת לראשו. אז היה מתעורר תוך שהוא מנופף בידיו לגרשן. שיניו כאבו. רופא השיניים, שאליו נאות ללכת עם בתו לאחר הפצרות רבות, המציא שהוא ישן כועס, שהוא חורק שיניים, הציע לו סד פלסטיק בשלושת אלפים שקל והמליץ לקחת כדורי הרגעה או כדורי שינה. עוד פעם מציעים לו כדורי הרגעה? הוא חשד בו מייד, היו לו מניעים נסתרים, מדוע הוא רוצה ששנתו תהיה עמוקה ורגועה? עמוקה ורגועה זה שם אחר לשינה שלא מתעוררים ממנה אם קורה משהו. והוא הרי חייב להיות דרוך. הוא סירב לסד וסירב לבוא אליו לביקור נוסף. כשכאבי השיניים היו בלתי נסבלים היה לוקח אופטלגין.
***
את הספר אפשר להשיג באתר ההוצאה "אפיק", ובאתר "עברית"
