עולמם הבין אישי של תינוקות – סיכום ארבע תחושות העצמי על פי דניאל סטרן
שירן עמוסי
התיאוריה ההתפתחותית של סטרן מביאה מודל מרובד של התפתחות העצמי. סטרן מתאר ארבע תחושות עצמי שונות שמארגנות את עולמו החברתי של התינוק. כל אחת מתחושות העצמי מגדירה זירה שונה בחוויית העצמי ובקשר החברתי. ארבע תחושות אלה אינן שלבים עוקבים שמחליפים זה את זה, אלא כל תחושת עצמי, לאחר התגבשותה, ממשיכה בתפקוד מלא ופעילה במשך כל החיים.
ארבע תחושות העצמי הן תחושת העצמי המנץ, שמתגבשת מהלידה עד גיל חודשיים, תחושת העצמי הגרעיני שמתגבשת בין גיל חודשיים ל-7 ח', תחושת העצמי האינטר-סובייקטיבי שמתגבשת בין גיל 7 ח' לגיל 15 ח', ותחושת העצמי המילולי שמתגבשת מאוחר יותר, עם התפתחות השפה.
תחושת העצמי המנץ (Emergent Self)1
לפי סטרן, תחושת עצמי מאורגנת כלשהי אינה קיימת עד גיל חודשיים לערך, משום שאין עדיין ארגון בנפש2 שיוכל להיחוות כ"עצמי". מצד שני, בניגוד לתיאורטיקנים אחרים, סטרן אינו סבור שהתינוק חווה אי-ארגון. זאת, משום שאם התינוק אינו מבחין בין שני דברים, הוא אינו יודע שאינו מבחין ביניהם, ולכן העדר חוויית ארגון אינה שקולה לחוויית אי-ארגון. התינוק חווה חוויות נפרדות רבות, ובכל זאת לתינוק הן עשויות להיראות ברורות וחיות מאוד. אף שהוא טרם מבין את הקשר בין החוויות, הוא גם אינו רואה את העדר הקשר בין חוויות אלה. כאשר חוויות נפרדות יוצמדו ויתקשרו אלה לאלה, כאשר גירויים שונים יגובשו לכדי חוויה אחידה, תופיע חוויה של ארגון. אולם כעת, לפני היווצרותו של ארגון כזה, מהי החוויה שנוכל לייחס לתינוק?
סטרן טוען שהתינוק מסוגל לחוות את תהליך הופעת הארגון. הוא מציין שלא רק את התוצר, קרי תחושת הארגון שכבר עוצב והובן, ניתן לחוות, אלא גם את תהליך ההיווצרות שלו. התינוק חווה חוויות שונות, קולט גירויים חושיים רבים, ובהדרגה יוצר יחסים בין החוויות הללו ומארגן אותן לכדי חוויה אחידה. עצם החוויה של יצירת קשר בין אירועים שלא היה ביניהם קשר כלשהו, גיבוש ארגונים חלקיים או חיזוק סכמות מוטוריות-חושיות, הוא הוא החוויה הנוכחית של התינוק. חוויה זאת של התהוות הארגון היא מה שסטרן מכנה "תחושת העצמי המנץ".
כעת, נבחן את הדרכים שבהן התינוק מסוגל ליצור ארגון בין חוויות שונות, ובכך להבין לעומק את כוונתו של סטרן על אודות חוויית התהוות הארגון. תחילה אתאר מספר מחקרים שונים שמלמדים על מיומנויות שונות של התינוק, ולאחר מכן אחבר אותם לכדי מסקנה מאורגנת. בינתיים, עד שהדברים יובהרו, תוכלו לחוות את תחושת ההתהוות של ארגון הידע...
בניסוי אחד, חוקרים כיסו את עיניהם של תינוקות בני 3 שבועות, ונתנו לקבוצה אחת למצוץ מוצץ חלק ולקבוצה אחרת למצוץ מוצץ עם בליטות. לאחר שהמוצץ הוצא מפיהם והונח ליד המוצץ האחר, כיסוי העיניים הוסר. התינוקות הביטו זמן רב יותר במוצץ שמצצו זה עתה. ניסוי זה מלמד אותנו שתינוקות נולדים עם היכולת לבצע העברת מידע בין חושים3 שונים, שמאפשרת להם לזהות קשר בין מגע לראייה. הצמדת החוויה המישושית והחוויה החזותית נעשית בעזרת העיצוב המולד של מערכת התפיסה, ולא בעזרת חוויות חוזרות ונשנות של העולם. אין כל צורך בלמידה כשלב ראשון, ולמידה בהמשך על יחסים בין סוגי חושים שונים יכולה להתפתח על בסיס מולד זה.
סדרה נוספת של ניסויים מדגימה את היכולת של תינוקות לבצע העברת מידע בין חוש השמיעה לחוש הראייה. ניסוי אחד הראה שתינוקות בני 3 שבועות חווים רמות מסוימות של עוצמות אור כמתאימות לרמות מסוימות של עוצמות צליל, ואף הראו שההתאמות שתינוקות עושים זהות להתאמות שבחרו מבוגרים. מחקרים אחרים הוכיחו שתינוקות מבחינים שדפוס שמיעתי זמני מסוים מתאים לדפוס זמני שהוצג חזותית. ניסוי נוסף מלמד שכאשר תינוקות שומעים ורואים פה מדבר, הם משלבים את המידע השמיעתי (הצליל) והחזותי (תנועות השפתיים), וכך, כאשר התינוקות שמעו צליל מסוים הם העדיפו להביט בפנים שמביעות תנועות שפתיים שמתאימות לאותו צליל.
שני חושים נוספים שאנו רואים שתינוקות מסוגלים לזווג, הם חוש הראייה והחוש הפרופריוספטיבי (=החוש שבו אדם חש את המיקום של איבריו השונים). תינוקות בני יומם מחקים מבוגרים שמחייכים, מקדירים פנים או עוטים על פניהם הבעת הפתעה. התינוק אינו רואה את פניו של עצמו, וכדי ליצור הבעת פנים מסוימת עליו להסתמך על מידע פרופריוספטיבי. כדי להצליח לחקות הבעת פנים של האחר, עליו להמיר מידע חזותי של פני האחר למידע פרופריוספטיבי של פני עצמו.
לאור זאת, נראה שלתינוקות יש יכולת כללית מולדת לתפוס תכונות אמודאליות (=שאינן תלויות בחוש מסוים) של חושים שונים, לתאר אותן בצורה מופשטת, ולאחר מכן להעביר אותן לחוש אחר. למשל, גירוי שמיעתי וגם גירוי חזותי נחווים בעוצמה מסוימת, העוצמה אינה תלויה בחוש, אלה היא תכונה אמודאלית. כך גם תזמון ומקצב הם תכונות אמודאליות. כל גירוי כולל בתוכו תכונות אמודאליות שכאלה, וככזה הוא אינו ייחודי רק לחוש מסוים, וכך התינוק יכול לקלוט גירוי בחוש אחד ולזהות את אותו גירוי כאשר נקלט בחוש אחר. כאשר תינוק מזהה את מראה המוצץ שמצץ זה עתה, הוא נשען על אותה תפיסה אמודאלית, ובעזרתה הוא חווה את המוצץ הנמצץ והמוצץ הנצפה כאותו מוצץ.
בעזרת התפיסה האמודאלית של התינוק, הוא מסוגל לחבר בין חוויות שונות. הוא מוצץ אגודל ומסיק בצורה אמודאלית על צורתו, ולאחר מכן מביט בו ומגלה תכונות אמודאליות שמהדהדות את החוויה הקודמת של המציצה, מעין תחושה של דז'ה-וו. התפיסה האמודאלית היא אמצעי שבעזרתו התינוק יוצר קישורים בין חוויות חושיות שונות, ותחושת העצמי המנץ היא החוויה של יצירת הקישורים והתהוות הארגון.
מנגנון אחר שבעזרתו התינוק מאחד בין חלקי חוויה שונים, סטרן מכנה "מבעים רגשיים של חיוניות" (Vitality Affects)4. התינוק יכול לזווג אירועים שונים מאוד בתנאי שמשותף להם מאפיין תחושה מסוים (מבע רגשי של חיוניות). כדי להרגיע תינוק האם יכולה להגיד "הנה הנה הנה" כשההברה הראשונה במילה מודגשת יותר והשנייה קלילה יותר. לחילופין, האם יכולה ללטף את גבו וראשו של התינוק באותו מקצב, כשתחילת הליטוף חזקה מעט יותר ואילו סופו של כל ליטוף קליל יותר. אם מאפייני הליטופים והרצף שלהם דומים לאלה של הדיבור (חזק יותר, חלש יותר והפסקה), התינוק יחווה מאפייני הפעלה זהים, ואין זה משנה אם שיטת ההרגעה היא במילים או בליטופים, בשתיהן התינוק ירגיש אותו דבר וחוויית הרגשת החיוניות תהיה זהה בשני המקרים. כך, התינוק מאחד בין האם המלטפת לאם המדברת, וחווה את פעילות ההרגעה כפעילות בעלת חיוניות זהה. בדרך זו התינוק חווה את התגבשותה של תחושת האחר, והרי לנו דוגמה נוספת לתחושת התהוות הארגון.
דוגמה נוספת להתהוותו של ארגון, היא התגבשות סכמה חושית-מוטורית. נתבונן בסכמת "אגודל לפה". תחילה התינוק מניע את כף ידו לעבר פיו, אך עושה זאת בצורה מאוד לא מדויקת. כאשר האגודל מתקרב לפה רמת העוררות עולה, וכאשר הוא מוצא סוף סוף את דרכו לתוך פיו של התינוק יש נפילה ברמת העוררות של התינוק. כך עשוי להתרחש פעם אחר פעם, עד שלבסוף תתגבש הסכמה וייווצר תפקוד חלק, באופן שהתינוק יכניס את אצבעו לפיו ללא שום קושי. כאשר הסכמה מגובשת, לא יופיעו שינויים ברמות העוררות כפי שהיה בתחילת התגבשות הסכמה, כאשר התינוק עדיין התקשה בפעולה זו, ולכן הפעולה תתבצע באופן אוטומטי, ללא כל תשומת לב מיוחדת. אך בשלב הניסיונות הראשונים, התינוק חווה בכל ניסיון מוצלח אך לא יציב עדיין, מאפיין מסוים של עוררות עולה ולאחר מכן צונחת. העלייה והירידה ברמת העוררות הן "מבע רגשי של חיוניות" שמלווה את היווצרות הסכמה ויוצר חוויה של התהוות ארגון. תחושת העצמי המנץ כוללת חוויות סובייקטיביות כאלה של ארגונים שונים בתהליך התגבשות. בכל עת שמתגבש מבנה מסוים, התינוק חווה ארגון מנץ.
תחושת העצמי הגרעיני (Core Self)
מגיל חודשיים הולכת ומתגבשת תחושת עצמי גרעיני ואחר גרעיני, ועד גיל שבעה חודשים זוהי משימתו העיקרית של התינוק ביצירת עולם בין-אישי. פירוש הדבר הוא, שבחודשים אלה התינוק כבר חווה את עצמו ואת האחר כישויות נפרדות, ומשכלל את היכולת הזו בהדרגה. בשלב זה הוא מסוגל להבחין בינו ובין האחר, ועל גבי תחושה זו מתפתחת חוויה של להיות עם האחר (Being with Other) שנחווית תוך הבחנה בין העצמי לאחר.5
התינוק יוצר תחושת עצמי גרעיני בעזרת גורמים קבועים שמעניקים ארגון לחוויה. כאשר ישנה חוויה חוזרת ונשנית של קביעות של העצמי אל מול שינויים חיצוניים, הולכת ונבנית תחושה בסיסית של העצמי. לצורך ההבנה, אנסה להדגים זאת במשל, מתוך תקווה שההסבר יסייע להבין את התהליך המורכב שמציג סטרן.
ננסה לחשוב לרגע על התחושה הקבועה של כף היד שלנו. למעשה, איננו חשים את כף היד שלנו בפני עצמה, אלא תמיד עם השפעה של גורמים נוספים שמשפיעים על תחושת היד שלנו. למשל, כשאנחנו משפשפים את כף ידנו במרקם מחוספס, אנו חשים תחושה מסוימת וקוראים לה "חספוס", למרקמים אחרים אנו קוראים "חלק", "דביק", "עוקצני" וכן הלאה. התחושה הבסיסית של כף היד שלנו, היא אותה תחושה קבועה שאנו חשים תמיד, שנשארת בכל מגע שלנו עם מרקמים שונים, ללא תלות במרקם. מתוך היכולת שלנו להבחין בתחושה שמעוררים בנו המרקמים השונים, מתגבשת היכולת שלנו לבודד תחושה בסיסית של כף היד שלנו. למעשה, תחושות כף היד ותחושות המרקמים מתגבשות בו זמנית בתהליך מקביל. כאשר אנו רואים משטח מחוספס, אנו יודעים לצפות את טיב המגע בו. אמנם, משטחים מחוספסים משתנים מאחד למשנהו, אך התחושה הכללית הדומה שמספקים המשטחים, מאפשרת לנו לזקק תפיסה של תחושת חספוס דומה בכולם. כך אנו גם יודעים לצפות את טיב המגע של משטחים חלקים, דביקים ועוקצניים. ובמקביל להגדרת האובייקט החיצוני, אנו למעשה מגדירים גם את התחושה העצמית הבסיסית של כף היד, שכן היא אותו משתנה קבוע שאנו חשים בו תמיד, ללא תלות במרקם בו היא נוגעת. באופן זה נוצרת תחושה בסיסית של כף היד ותחושה בסיסית של האובייקטים השונים שבאים איתה במגע, בתהליכים מקבילים שקורים בו זמנית ומשלימים אחד את השני.6
באופן דומה, התינוק מסוגל לזהות מרכיבים קבועים של העצמי ומרכיבים קבועים של האחר, מרכיבים שהשינוי בהם הוא קטן וניתן לניבוי. כך הוא יודע לבודד מה שייך לעצמי ומה שייך לאחר, ובכך לפתח תחושת עצמי גרעיני ואחר גרעיני.
סטרן מתאר ארבעה קבועים של העצמי:
סוכנות עצמית (self-agency)
היותו של התינוק מקור לפעולותיו שלו, אך לא מקור לפעולותיהם של אחרים. הוא חווה זאת, ראשית, באמצעות תחושת רצון שקודמת לפעולות מוטוריות (שהרי כבר בחודש הראשון לחייו ניתן לראות תנועות רצוניות כמו הכנסת יד לפה), וכך הוא מזהה שהתנועה מקורה בו עצמו. שנית, לתנועותיו נלווה היזון חוזר פרופריוספטיבי. כאשר התינוק מזיז את ידו באופן רצוני הוא חווה רצון ופרופריוספציה; כאשר אימו מזיזה את ידו הוא חווה פרופריוספציה ללא רצון; וכאשר אימו מכניסה מוצץ לתוך פיו הוא אינו חווה אף אחד מן השניים. כך התינוק מסוגל להבדיל בין פעולות שמקורם בעצמי ובין פעולות שמקורם באחר, ולזהות את אותם קבועים שמגדירים באופן ספציפי עצמי גרעיני, אחר גרעיני ואת השילובים השונים שמגדירים "אני עם אחר". שלישית, האפשרות לנבא את תוצאות הפעולה משתנה בין פעולה על עצמי לפעולה על אחר. תינוק שמשמיע קול נהנה מסבירות של מאה אחוזים להרגיש את תהודת הצלילים בבית החזה, אך סבירות נמוכה יותר שאימו תגיב בהשמעת קול. יכולתו של התינוק להבדיל בין מערכות שונות של יחסים מותנים מסייעת בהבחנת עצמי-אחר.
קוהרנטיות של העצמי (self-coherence)
לתינוק יש תחושה שהוא בנוי מיחידה אחת שלא ניתן לפרקה לחלקים. הוא שלמות פיזית עם גבולות ומיקום של פעולות משולבות, הן כאשר הוא נע והן כאשר הוא ללא תנועה. זו תחושה שמתגבשת אצלו כמובן תוך כדי גיבוש הבנת הקוהרנטיות של האחר. התינוק חווה את האם כאובייקט יציב וקוהרנטי, משום שהוא מסוגל להבחין בכך שכל פעולותיה יוצאות ממקום אחד, איברי גופה נעים בסנכרון זה עם זה והקולות שהיא מפיקה תואמים בזמן ובעוצמה לתנועותיה. ובנוסף, הוא יודע שכשהוא צופה בה מהצד או מלפנים, כשהיא כועסת או שמחה, היא עדיין אותו אדם למרות השינוי במראה שלה. במקביל, הוא מבחין בכך שפעולותיו יוצאות ממקום יציב שונה מזה של האם, ושהגירויים שנובעים ממנו (שמיעתיים, חזותיים, מישושיים, פרופריוספטיביים) נחווים במבני זמן ועוצמה מסונכרנים ששונים משל האחר. כאשר מצוקת התינוק הולכת וגוברת ובכיו הולך ומתגבר, כך גם קורה לתחושות הפרופריוספטיביות בבית החזה ובמיתרי הקול ולראייה, וכן לתחושה לגבי הידיים החובטות לכל עבר – הכול משתנה בעוצמה מתואמת ובסנכרון טמפורלי.
כל המאפיינים הללו מסייעים לתינוק להבחין בקיומם של ארגונים יציבים שונים, אך רק הארגון שלו עצמו מלווה בתחושות סוכנות, וכך הוא מצליח להבדיל למי שייך כל ארגון ולהבחין בין העצמי לאחר. במקביל, תחושת הקוהרנטיות מאפשרת את תחושת הסוכנות, שכן תחושה של עצמי ושל אחר כישויות קוהרנטיות בפני עצמן נחוצות כדי שתהיה תחושת עצמי גרעיני ואחר גרעיני, וסוכנות העצמי תוכל להתקיים.
ביטוי רגשי של העצמי (self-affectivity)7
בכל רגש שמתעורר בתינוק קיימים מספר מרכיבים קבועים הייחודיים לאותו רגש. תצורת הפנים משתנה בהתאם לרגש העולה, ועקב כך התינוק חש היזון חוזר פרופריוספטיבי, ישנה תחושת עוררות ייחודית לכל רגש, וכן תחושה סובייקטיבית ספציפית לכל רגש. קונסטלציית העצמי הקבועה, שמשתייכת לכל רגש בנפרד, מופיעה אצל כל תינוק במגוון הקשרים, שאף על פי שהם משתנים, הקונסטלציה נשארת קבועה, ובכך עוזרת לתינוק לזהות שהרגש שייך לעצמי ולא לאדם אחר, אף שהאחר הוא שגרם להופעתו של הרגש.
המשכיות העצמי (self-continuity)
זוהי תחושה של קיום לאורך זמן, של המשכיות עם העבר, כך שהאדם ממשיך להתקיים ויכול אפילו להשתנות ועדיין להישאר אותו אדם. הזיכרון, שקיים אצל התינוק כבר ברחם, מאפשר לו לחוות תחושת המשכיות על פני הזמן, ובכך משלים את פעולת הסוכנות והקוהרנטיות ביצירת תחושת עצמי גרעיני. שהרי בהעדר תחושת המשכיות התינוק היה חווה רגעי מודעות מקוטעים ללא כל יכולת ליצור קשרים ביניהם ולארגן אותם לכדי ישות אחידה.
כיצד נוצרת אינטגרציה בין הקבועים של העצמי ונוצרת פרספקטיבה מארגנת סובייקטיבית אחת? נתאר תרחיש מסוים ובאמצעותו נדגים את היווצרות העצמי הגרעיני דרך הקבועים של העצמי, ונסביר את הדרך שבה נוצרת האינטגרציה.
הבה נחשוב על האפיזודה הבאה: תינוקת חשה רעב, הוצמדה לשד, נברה, פתחה את פיה, החלה לינוק והחלב הגיע אל פיה. נכנה אפיזודה זו אפיזודת "שד-חלב". התינוקת פועלת מתוך רצון עצמאי כאשר היא נוברת ומגששת את דרכה אל הפטמה, וחשה בהיזון חוזר פרופריוספטיבי כתוצאה מתנועותיה. בכך באה לידי ביטוי תחושת הסוכנות שלה. במקביל, אימה מרימה את גופה של התינוקת ומצמידה אותה אליה, התינוקת חשה פרופריוספציה מבלי תחושת רצון שקדמה לכך, ומבינה שפעולה זו מקורה בגורם חיצוני. בתחילת האפיזודה התינוקת הייתה נסערת, היא בכתה בעוצמה, מתח השרירים שלה היה נוקשה, קצב הלב שלה הואץ, הנשימות שלה היו קצרות, והיא ינקה בעוצמה. בהמשך, היא חשה את גופה נרגע אט אט תוך כדי התאמת העוצמה בין תחושות הגוף השונות. כך היא חשה שהסוכנות שלה שייכת לעצמי קוהרנטי יציב. במקביל, היא שומעת את קולה של אימה בקריאות קצובות "די, די", תוך כדי שהיא טופחת על ישבנה בעוצמה ובמקצב דומים, והיא מבינה שפעולות אלה קשורות אחת לשנייה ומשמעות הדבר היא שמקורן באחר קוהרנטי בעל סוכנות חיצונית לה.
בפעמים הבאות שתתרחש אפיזודת "שד-חלב" דומה, התינוקת תזהה שהאפיזודות דומות ביניהן ברוב המאפיינים, ועד מהרה התינוקת תתחיל לגבש אפיזודת "שד-חלב" מוכללת. האפיזודה המוכללת אינה עוד זיכרון ספציפי, כי אם הפשטה של זיכרונות ספציפיים רבים שכל אחד מהם שונה במידה מזערית ממשנהו, והם יוצרים יחד מבנה של זיכרון אחד מוכלל. אפיזודה זו היא חוויית ממוצע שהפכה לאב-טיפוס (וכעת היא חלק מהזיכרון הסמנטי), וכעת היא ייצוג מוכלל של אינטראקציות שעברו הכללה (RIG – Representations of Interactions that had been Generalized). ייצוגים אלה יוצרים ציפיות שעשויות להתממש או להיכשל. בפעם הבאה שהתינוקת תחווה מאפיינים של הייצוג המוכלל "שד-חלב" תתעורר בה ציפייה לסדר אירועים מסוים, לחוויות רגשיות מסוימות, לתחושות מסוימות וכו'. ציפיות אלה בדרך אגב מהדהדות את תחושת ההמשכיות של התינוקת, שכן הן מעלות למודעות ברגע ההווה את זיכרונות העבר ואת חוויית העצמי בתוכם.
ייצוגיים מוכללים של אינטראקציות שעברו הכללה יכולים ליצור יחידה בסיסית בשביל ייצוג העצמי הגרעיני, והם ממזגים לשלם את המאפיינים הפעולתיים, התפיסתיים והרגשיים השונים של העצמי הגרעיני. בדומה לכך, הקבועים השונים של האחר מתמזגים לכדי אחר גרעיני.
תחושת העצמי האינטר-סובייקטיבי (Intersubjective Self)
על יסודות הקשר הגרעיני נבנה קשר אינטר-סובייקטיבי. לאחר שנוצרו הבחנות פיזיות וחושיות של עצמי ושל אחר, באופן שהתינוק חש את העצמי והאחר כמוגדרים פיזית ונפרדים, הוא יכול להתקדם אל הזינוק הגדול הבא בתחושת העצמי, שמתרחש בין גיל 7 ח' ל-9 ח'. בשלב זה תינוקות מגלים שיש להם נפש ושגם לאנשים אחרים יש נפש, ושחוויות סובייקטיביות פנימיות (תוכן הנפש) ניתנות לשיתוף עם אחרים.
בסביבות גיל 9 ח' תינוקות מתחילים לבצע מספר פעולות שמעידות על כך שהם מסוגלים להתייחס למצב הנפשי (מנטלי) של עצמם ושל אחרים: א) הם חולקים קשב משותף – עוקבים אחר מסלול מבטו של ההורה, עוקבים אחר יעד ההצבעה שלו ולאחר שמגיעים ליעד מביטים שוב בהורה וכך מוודאים שליעד זה התכוון ההורה, והם מתחילים להצביע תוך שמבטם עובר לסירוגין מיעד ההצבעה לפניו של ההורה; ב) הם מקיימים תקשורת מכוונת – כאשר התינוק מעוניין בעוגייה שבידי האם הוא מושיט את ידו, מבצע תנועות של אחיזה, מביט לסירוגין על ידה ופניה של האם, ומשמיע קולות "אה! אה!" בפרוזודיה של ציווי; ג) הם מבצעים התייחסות חברתית (social referencing) – במצבי אי ודאות הם מביטים בהורה ומפענחים את הבעת פניו על מנת להבין כיצד עליהם לחוש.
יכולות אלה מלמדות אותנו שבגיל הזה התינוק יכול להתייחס למצבים נפשיים של האחר, תוך שהוא מבין שהמצב הנפשי של האחר יכול להיות שונה משלו, ושאם הוא אכן שונה משלו ניתן לחלוק את המצבים הנפשיים ולהפוך אותם למשותפים.
בשלב זה יש לתינוקות כבר פרספקטיבה מארגנת סובייקטיבית חדשה על חייהם החברתיים. התכונות הפוטנציאליות של העצמי ושל האחר הורחבו מאוד. העצמי והאחר כוללים כעת מצבים פנימיים או סובייקטיביים של חוויה, בנוסף על ההתנהגויות הגלויות והתחושות הישירות שאפיינו את העצמי הגרעיני ואת האחר הגרעיני. כעת התינוק נמצא בזירה חדשה של קשר אינטר-סובייקטיבי.
מאפיין מרכזי של שיתוף אינטר-סובייקטיבי הוא מה שסטרן מכנה כוונון רגשי (Affect Attunement). באמצעות הכוונון הרגשי, ניתן לקיים תקשורת הדדית לא-מילולית על אודות חוויות רגשיות. סטרן מצא שבשלב זה של חיי התינוק מתקיים דו-שיח לא-מילולי בין האם לתינוק שנראה כמין ריקוד מתוזמן היטב. למשל, כאשר תינוק בן 9 ח' מטלטל בהנאה רעשן מעלה ומטה, אימו מנידה את ראשה מעלה ומטה בקצב תואם לתנועת ידו. בדוגמה זו התינוק נתון בחוויה רגשית מסוימת. התגובה התואמת של האם מהדהדת לו שהאם מצליחה להתחבר לחוויה הרגשית שלו ולהתאים את עצמה אליה.
אם ההורה יחקה את ילדו חיקוי מושלם, הדבר לא ייחשב לכוונון רגשי בעיני התינוק, אלא לחיקוי התנהגותי ותו לא. חיקוי מושלם לא יוכיח לתינוק שההורה ראה את עולמו הפנימי ולא רק הדהד את התנהגותו החיצונית. הכוונון הרגשי הוא חיקוי מתוחכם יותר, כזה שמחקה מאפיינים כלליים בהתנהגות ולא את ההתנהגות המדויקת. מאפיינים אלה הם עוצמה, תזמון וצורה. בדוגמה המוצגת לעיל האם לא חיקתה את תנועת היד של התינוק, אלא התאימה את עצמה למאפיינים שונים של התנועה שלו. היא הנידה את ראשה מעלה ומטה כשם שהתינוק הזיז ידו מעלה ומטה (צורה) ועשתה זאת בקצב שתואם את קצב תנועות היד של התינוק (תזמון). אם התינוק יניע לפתע את זרועו בחוזקה והאם תפלוט קריאת "וואה!" קולנית זו תהיה דוגמה להתאמה לעוצמת ההתנהגות של התינוק.
הכוונון הרגשי הוא ברובו תהליך אוטומטי, לא מכוון, שנצפה אצל אימהות בתדירות גבוהה החל מגיל 9 ח' לערך. בשל העובדה שהוא מתאים רק למאפיינים של ההתנהגות ואינו חיקוי מדויק שלה, התינוק מקבל את התחושה שעולמו הרגשי (ולא ההתנהגות החיצונית) חשוף כעת להורה והוא מסוגל לקלוט אם ההורה קלט נכונה את מצבו הרגשי או לא. אם ההורה הגיב בצורה לא מכווננת התינוק עשוי לאותת להורה על כך (למשל, להפסיק לרגע את פעולתו). באופן זה, נוצרת תקשורת אינטר-סובייקטיבית שמשתפת במצבים רגשיים – התינוק משתף את ההורה במצב רגשי מסוים, ההורה מתכוונן לאותו מצב רגשי וכך מתחבר לחוויה הסובייקטיבית של התינוק, והתינוק יכול להבין שההורה אכן התחבר לחוויית התינוק.
תחושת העצמי המילולי (Verbal Self)
שלב הקשר המילולי מתחיל כאשר התינוק יכול לתאם סכמות הקיימות במוחו עם פעולות שקיימות בחוץ. למשל, לקראת גיל 18 ח' פעוטות מראים יכולת לחיקוי מושהה, כלומר הם מסוגלים לבצע פעולה שלא ביצעו מעולם כמה שעות לאחר שראו אדם אחר מבצע אותה. על מנת לעשות זאת, הם צריכים להיות מסוגלים להחזיק במוחם שתי גרסאות של אותה מציאות: הייצוג של הפעולה המקורית בזיכרונם, לצד הביצוע של הפעולה על ידי התינוק. הם מחזיקים את שתי הגרסאות האלה במוחם ועוברים ביניהן, מתאמים ביניהן כל הזמן על מנת להגיע לחיקוי טוב.
משחק סימבולי שמתפתח גם הוא בתקופה זו הוא דוגמה נוספת לכך. במשחק הסימבולי התינוק אוחז בזיכרונו מציאות מסוימת כפי שידועה לו מניסיון חייו (האכלה של ילד), ומתאם אותה עם פעולה שקיימת בחוץ (מאכיל את הבובה).
מיומנות נוספת שהחיקוי המושהה מאותת עליה היא כשהפעוטות מסוגלים להבחין בקשר פסיכולוגי בינם לבין הדמות שאותה הם מחקים. הם מבינים שהם דומים לו באופן כזה שגם הם יוכלו להיות באותו מצב. זה מחייב ייצוג מסוים של העצמי כישות אובייקטיבית שניתן לחוות מבחוץ לצד התחושה הסובייקטיבית מבפנים שהייתה קיימת כבר בשלב הקשר הגרעיני. האובייקטיביזציה הזאת של העצמי מאפשרת לפעוט לזהות את דמותו במראה בגיל 18 ח', ובהמשך לדבר על עצמו ולומר "אני".
צירוף שתי יכולות אלה של הפעוט – אובייקטיביזציה של העצמי והתאמה בין סכמות מנטליות וסכמות של פעולה – מאפשרות לפעוטות להתעלות מעבר לחוויה המיידית. סטרן מספר על פעוט שאביו עזב את הבית, ומאז ישן במיטה לצד אימו. בעת משחק הוא השכיב את בובת הילד לצד בובת האם (ייצוג של המציאות הנוכחית), אולם הוא לא היה נינוח מסידור שינה זה, עד שבובת האב ישנה במיטה לצד האם והילד הושכב במיטה נפרדת (משאלה על סמך זיכרון העבר), ואז אמר הפעוט "עכשיו הכול בסדר". בדוגמה זו היה על הפעוט להתאים בין המציאות הנוכחית, המציאות שייחל לה כפי שזכר מעברו ומה שראה לפניו במשפחת הבובות. היכולת לאובייקטיביזציה של העצמי, בנוסף להתאמה בין סכמות, אפשרה לו לראות את עצמו כחלק מפעולה חיצונית לו, לראות את עצמו בדמיון.
זו התקדמות עצומה, היא מאפשרת לראשונה לחוות משאלה מוגדרת. בשלבים מוקדמים יותר, בעזרת RIGs התינוק בנה ציפיות לגבי העתיד על סמך התנסויות עבר קודמות. כעת, הפעוט יכול לבסס ציפיות על סמך חלק סלקטיבי של העבר, ואלו למעשה משאלות שקובעות איך המציאות צריכה להיראות בניגוד לעובדות הקיימות.
את כל היכולות החדשות האלה הפעוט יכול לחלוק עם האחר באמצעות השפה. עד עתה הוא יכול היה לחלוק רק דברים שבהקשר לחוויה המיידית, אולם כעת הוא יכול לחלוק ידע אישי שמעבר לחוויה המיידית.
בנוסף, השפה מאפשרת לחלוק עם האחר משמעות. עד כה, בשלב הקשר האינטר-סובייקטיבי התינוק יכול היה לחלוק חוויות סובייקטיביות עם האחר, ובאמצעות הכוונון הרגשי להשיג תחושה שהאחר מבין את החוויה שלו, תחושה של שניים שנוצרת ביניהם התאמה. זהו בעצם דו-שיח לא מילולי על יצירת תחושת-חוויה משותפת בזמן ההווה. כעת, הפעוט יכול לחלוק לא רק תחושות אלא גם משמעויות, כפי שיוסבר להלן.
כאשר מילה נאמרת בחלל האוויר המשמעות שלה תלויה הן בדובר והן בשומע, היא נתונה למשא ומתן הדדי, ושניהם יחד יוצרים את המשמעות של המילה. כאשר האב אומר "ילד טוב" ביטוי זה נושא משמעות שונה מהמשמעות שהאם מייחסת לביטוי "ילד טוב". אצל כל אחד מהם ביטוי זה מורכב ממערכת חוויות ומחשבות שונה. גם הילד כמובן עשוי להבין את האמירה הזאת בהתאם לחוויותיו ומחשבותיו. באופן זה, הביטוי "ילד טוב" כאשר הוא נאמר בין האב לילד, הוא שונה מאותו ביטוי כאשר הוא נאמר בין שני אנשים אחרים, שכן הבעלות על משמעות המילה אינה שייכת רק לצד אחד בדיאלוג, אלא שייכת ל"אנחנו".
בזירת הקשר המילולי חוויית "להיות עם" מתרחבת אל עבר רמה נוספת, וכעת ההורה והילד מסוגלים לחלוק משמעויות של החוויה האישית שנוצרות במשותף. באופן זה, רכישת השפה היא רבת עוצמה כמסייעת לאיחוד ולקשר.
בנוסף, השפה מאפשרת בסופו של דבר את יכולתו של הפרט לספר את סיפור חייו וליצור עצמי נרטיבי, עם כל הפוטנציאל הקיים לשינוי האופן שבו הפרט רואה את עצמו. על כך סטרן לא מרחיב את הדיבור.
לאחר ששיבחנו ורוממנו את השפה, לשפה יש גם חסרונות לגבי חוויית העצמי ולגבי הקשר האינטר-סובייקטיבי. כשביתי הצעירה הייתה בת שנה, אחותה הגדולה הציקה לה (כנראה, לא ראיתי, אך ניחוש מושכל הוביל לכך). היא פרצה בבכי, ניגשה אליי והתרפקה בחיקי. אני חיבקתי אותה בעוצמה משתנה, בהתאם לעוצמת הבכי שלה ולעוצמת האחיזה שלה בי, גם הליטופים שהעברתי על גבה היו במקצב ובעוצמה שתאמו את הבכי ועוצמת ההתחפרות בתוכי. לאט לאט היא נרגעה ובתיאום מושלם עם הבכי שנרגע ואחיזתה שנרפתה, שחררתי במקביל את אחיזתי והרפיתי את השרירים העדינים בפניי עד שהבעת פניי תאמה את מצב רוחה המשתנה. בקיצור, תיאום מושלם. היא העבירה לי את התחושה שלה, אני הבנתי אותה היטב, היא קיבלה את האישור לכך ונעזרה בכך לוויסות.
חצי שנה מאוחר יותר, שוב אחותה הגדולה הציקה לה. היא ניגשה אליי בוכה, נעמדה מולי ואמרה "אבא, צִיק.. אבא, צִיק". כעת, היא לא חלקה איתי רק מצב רגשי, היא חלקה איתי משמעות, ואני הייתי עסוק בהבנת המשמעות. את אומרת שהיא הציקה, אך מה פירוש ההצקה? נדמה היה לי שהיא חוותה זאת כהצקה, אולם אחותה הגדולה למעשה רצתה בטובתה. ניסיתי להבין מה בדיוק קרה, ממה היא נסערת ולתווך לה את כוונותיה הטובות של אחותה. ביתי נעשתה מאוד מתוסכלת ואמרה שוב ושוב "ציק, ציק" כאילו אם רק תגיד שוב ושוב יהיה בכוח המילה הזאת להעביר לי את האופן המסוים שבו היא חוותה את האירוע.
כך, באותו מקרה שבו לפני חצי שנה התחושות הסובייקטיביות שנלוו אליו הועברו ממנה אליי באופן חלק ובתיאום מרשים, הפעם הגרסה המילולית של הדברים שלטה בכיפה והיא העבירה את החוויה הלא-מילולית למחתרת.
השפה היא אליה וקוץ בה. אומנם היא מוסיפה נופך חדש לחוויה הבין-אישית, אך בו-זמנית היא מאפילה על הרבדים הלא-מילוליים בקשר.
לחוויה הלא-מילולית יש שתי תכונות מרכזיות שאין ביכולתה של השפה לייצג: היא אמודאלית ולא-מוכללת. כשביתי הצעירה הייתה בת שנה, היא לא חוותה "הצקה", אלא היא חוותה רצף מיוחד של פעולות מצד אחותה הגדולה, תחושות גופניות נלוות, רגשות מתעוררים בעוצמות שונות וכן הלאה, והיא העבירה אליי בדיוק את אלה, כפי שחוותה באותו רגע. חצי שנה לאחר מכן היא לא שיתפה אותי בחוויה המדויקת, אלא בייצוג מוכלל שלה "ציק". ובנוסף, כל המאפיינים האמודאליים של ההתרחשות אינם יכולים להיות מועברים בשפה.
מעתה, נוצר מעין נתק בחוויה, כאשר החוויה הגלובלית הלא-מילולית יורדת למחתרת ואת מקומה תופסת החוויה המילולית. שתי החוויות קיימות, אנחנו חשים את שתיהן עד סוף ימינו, אך החוויה כפי שהוגדרה באופן מילולי הופכת להיות החוויה הרשמית, ואילו החוויה הלא-מילולית נותרת כגרסה הלא-רשמית של המציאות. אנו מרגישים מחויבים למילים שאנו מוציאים מהפה, אך מחויבים פחות לאופן שבו אמרנו אותן. אם אדם יאמר לחברו "שלום" בקול רפה, הוא יוכל אחר כך להצטדק "אבל אמרתי לך שלום!" ולמעשה לקחת אחריות רק על אפיק אחד של המסר שלו, המילולי. מרגע הופעת השפה, יתחילו להתייחס יותר למסר המילולי של הילד מאשר למסר הלא-מילולי שנלווה אליו.
כשביתי אמרה לי "ציק, ציק" היא השתמשה בתקשורת מילולית, אך התכוונה להעביר לי את החוויה הלא-מילולית שלה. קרו כמה כשלים בתקשורת בינינו. ראשית, אני התייחסתי למה שבעיניי היא הגרסה הרשמית של המציאות, למבע המילולי שלה. שנית, כשהדיון הפך להיות מילולי ירד קרנה של התקשורת הלא-מילולית, והכוונון הרגשי שעשיתי כל כך טוב לפני הופעת השפה כמעט נעדר מהתקשורת בינינו. שלישית, ביתי התכוונה להעביר לי מסר שלם ומורכב במילה "ציק" מתוך ביטחון שהמשמעות שהיא נותנת למילה הזו היא אותה משמעות שקיימת גם אצלי ואין צורך במשא ומתן על המשמעות. בשלבים מוקדמים יותר היא התרגלה לשיח חלק לגבי הכוונה של התנהגויותינו המשותפות, ואילו עתה השימוש בשפה מזמן עבורה תסכול רב.
לסיכום, השפה יוצרת פרספקטיבה מארגנת סובייקטיבית חדשה ופותחת זירה חדשה בקשר, שמאפשרת יצירת משמעויות משותפות. היא הופכת חלקים מהחוויה המוכרת לנו מתאימים יותר לשיתוף עם אחרים. בנוסף, היא מאפשרת לילד להתחיל ליצור את סיפור חייו. עם זאת, היא גם פוגמת בחלק מהחוויה. היא יוצרת נתק בין שתי צורות סימולטניות של החוויה הבין-אישית: כפי שאנו חיים אותה (בזירות הקשר המנץ, הקשר הגרעיני והקשר האינטר-סובייקטיבי) וכפי שהיא מוצגת במילים. ובעוד שמתייחסים לאירועים בתחום הקשר המילולי כנאמנים למה שקרה במציאות, החוויות בזירות האחרות סובלות מניכור ומהרחקה ועלולות להפוך לתחומים ה"אחוריים" של החוויה. בנוסף, היא מעבירה את הקשר לרמה לא אישית ומופשטת, שהיא מהותית בשפה, ומרחיקה אותו מהרמה האישית, הישירה, שהיא מהותית בזירות הקשר האחרות.
הערות
- דומני כי התרגום "עצמי מתהווה" מבהיר טוב יותר את כוונתו של סטרן, אולם דבקתי במונח "עצמי מנץ" כפי שמופיע בתרגום לעברית של הספר.
- המילה "נפש" במאמר זה הינה תרגום של המילה Mind.
- במקור נעשה השימוש במונח "אופנויות" (modalities) או "אופנויות חושיות", שאומנם הוא מדויק יותר, אך אינו מובן דיו. בחרתי להשתמש במונח פשוט יותר ופחות מדויק.
- המילה Affect לרוב מתייחסת למבע הרגשי, כלומר להתנהגות הגלויה של הרגש, ולעיתים מתייחסת לחוויה הפנימית של הרגש. במאמר זה, תרגמתי 'מבע רגשי' או 'רגש', בהתאם לעניין.
- סטרן מדגיש שבניגוד לתיאוריות פסיכואנליטיות קודמות, התינוק בשום שלב אינו חווה התמזגות באחר, והחוויות של להיות עם אחר הן פעולות אקטיביות של אינטגרציה ולא כישלונות פסיביים של דיפרנציאציה. הוא מרחיב על כך בפרק "תחושת העצמי הגרעיני – עצמי עם אחר". בחרתי שלא להיכנס לעומק לרעיונותיו במאמר זה.
- לצורך ההפשטה הדגמתי בעזרת תחושות העולות משפשוף כף היד בחומרים שונים, אך כמובן שהתחושות בכף היד משתנות כל העת, כתוצאה משינויי אקלים וכדומה, ומתקיים תהליך דומה שעוזר בהבחנה בין תחושת כף היד לסביבה.
- ספרו של סטרן יצא לאור בשנת 1985. בשנת 2000 יצאה מהדורה נוספת זהה, בצירוף הקדמה עדכנית שבה, בין היתר, הוא מעיר על כמה שינויים בתפיסתו את הדברים שכתב 15 שנה לפני כן. בדרך כלל השתדלתי במאמר הנוכחי להכניס את השינויים שסטרן ציין בהקדמה כחלק אינטגרלי מהסיכום, אולם במקומות אחדים היה זה מורכב מדי לביצוע. לגבי הקבוע self-affectivity סטרן מציין כי כיום הוא מעדיף להשמיטו מפני שאין בו עוד צורך, שכן הוא נכלל במושג המורחב העצמי המנץ, ובתחושת ההמשכיות המתוארת להלן. לא שילבתי זאת במאמר משום שאני חש שאיני מבין את כוונתו די הצורך.
מקורות
סטרן, ד' (2005). עולמם הבין אישי של תינוקות. מודן הוצאה לאור בע"מ.
