על טראומה וריפוי עצמי ביצירתו של עזריאל קאופמן
רות נצר
הציורים ניתנו לי בהרשאת פרסום על ידי מזל קאופמן, אלמנתו של האמן
"שיכנס בתוך התיבה עם כל גופו וליבו ומחשבתו...
כי תיבה פירושו מילה" (הבעש"ט).
בימים אלה בהם אנו פוגשים חוויות טראומטיות למכביר, חשוב להכיר שלא כל עבר טראומטי הופך את האדם לפוסט-טראומטי, ולהכיר בכוחה של היצירה לעיבוד טרנספורמטיבי עצמוני את החוויה הטראומתית.
עזריאל קאופמן (1929-2004) היה צייר ומשורר נחשב. קאופמן הותיר אחריו שמונה קבצי שירה ותערוכות ציור רבות. בשנותיו האחרונות היה עורך של כתב העת 'מאזניים' של אגודת הסופרים. אני מבקשת להתייחס ליצירתו הנשקפת מספר שמכיל את עבודותיו, ציוריו ושיריו, וגם רשימות עליהם: "מִלַּת צַלְמוֹ בָּרֹאשׁ בַּלֵּב - עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן". (עורכים – חיים דעואל לוסקי ומזל קאופמן. כרמל. 2022).
המבט שלי משלב את מבטי כאמנית, כמשוררת, כחוקרת ספרות, שירה ואמנות, ועל כל זה מבטי כפסיכולוגית. אני מבקשת לנסות לפענח כאן את עמידותו של אדם יוצר המתמודד כל חייו עם טראומה של ילד ונער שמשפחתו מגורשת במלחמה, נודדת בקור וברעב של סיביר, בעבודה קשה, באיום קיומי מתמיד. למרות הרקע הקשה, אחרי הגיעו עם הוריו לארץ בגיל 17, הוא משתלב בחיים, לומד ועובד, מקים משפחה, ומתפתח כאדם יוצר שיצירתו מגוונת ועוברת תהליכי שינוי מתמידים, ומגיע להישגים מכובדים. רק כשיצא לגמלאות החל לכתוב ברשימות יומניות את זיכרונותיו וחוויותיו הקשים מעברו. מה שמייחד את יצירתו הוא עיבוד חוויותיו הטראומטיים דרך יצירתו, בכתיבה ובאמנות פלסטית.
ברשימותיו היומניות הוא כותב על חלום חוזר במשך השנים: "מדי פעם היה חוזר אלי חלום קצת מוזר ומפחיד: שט אני בנהר סוער ונסער בזרם מהיר, לא בסירה ולא ברפסודה אלא על גבי שמיכה אפורה, מין "שמיכת סוכנות" דקה, יושב עליה בנהר הזה בפחד נורא וכמעט טובע. בהתקרבי אל סף התהום אני מתעורר באימה".
נראה שזה חלום פוסט-טראומטי שבו הוא מבטא את חרדתו הקיומית שליוותה אותו בראשית חייו והמשיכה להתקיים בבגרותו בסתר ההדחקות המבורכות. הנהר מסמל את הלא מודע הסוער ונסער שמאיים להציף את התודעה בחרדה גלויה ולהפיל אותו לתהומות הנפש של קריסה נפשית. סכנת ההצפה הנפשית מוכרת לנו ממיתוס המבול, אלא ששם נבנית תיבה שמצילה את האדם עד תום המבול, ואילו לחולם שלפנינו אין תיבה, רפסודה או סירה להכיל את עצמו. עזריאל "מטפל" בעצמו, כשהוא כותב את האסוציאציות לחלומו וגם כותב שיר שמבטא את מצוקותיו שברקע החלום, שיר שהוא עצמו לא לגמרי מבין, אבל עצם כתיבתו וביטוי תכניו הקשים במיכל היצירתי מייצרת כנראה תהליך שיקומי. יונג אומר שחלום פוסט-טראומטי שמתאר את הטראומה באופן סימבולי, ולא את הטראומה עצמה, הינו בעל כוח קומפנסטורי מרפא. הכתיבה על החלום והיצירה שלו בכללותה בוראת את תיבת ההכלה וההצלה שלו.
אני מאמינה שמה שנתן לו כוח לצמוח למרות הטראומה ואף לצמוח מתוכה, זו העובדה שרוב ילדותו ונעוריו הוריו שהיו אנשים חיוביים מאד היו איתו והיוו תמיכה אוהבת ומסורה (אחותו היחידה מתה בת שש בטרם נעקרו מביתם). בנוסף לכך הוא הסתייע באופן ייחודי לו בכוחה המרפא של יצירתו. למשל בציור הבא:
רואים כאן צמיחה חדשה וזוהרת של עץ מתוך גופת המת (הסבא שמת בעת בריחתם?). וכן צמיחה (ההזהבה אלכימית) של חייו מתוך חוויות המוות (אודם הדם) שעבר.
היו לו האינסטינקטים הנכונים שהנחו אותו לעבד את חויותיו הטראומטיות ביצירה. אתעכב על שלושה מרכיבים בולטים ביצירתו זה:
1. לוחות דיקט
בעשור האחרון לחייו שינה לחלוטין את סגנונו ועבר מציור ליצירת עבודות מדיקטים שעליהם הדביק קומפוזיציות של פסי דיקט. בעבודות הדיקטים האמן נאחז בחומר מהטבע שמחבר את האדם אל העץ, שהרי האדם הוא עץ השדה. המאפיין את עבודותיו הם הלוחות החוצים הלוך ושוב את התשתית של העבודה. להבנתי הם כמו קווי מחיקה או כמו קווים שחוסמים את האפשרות לגעת במה שמעבר לזיכרון. הם חוסמים את האפשרות לגשת אל החור האפל של הזיכרון הטראומטי, שמהווה איום של נפילה לתוכו. החור הזה מומחש בפרוש בשתי עבודות ( עמ' 108, עמ' 110) כעיגול שחור תת-קרקעי.
קוים חוזרים אלה להבנתי מדגישים את האיסור לגשת אל מה שהתודעה אסור לה לפגוש (מאשת לוט עד אורפאוס ופרסאוס). בעבודות אחרות של עזריאל רואים פסי דיקט מגובבים ללא כיוון ברור, חלקם כמו סולמות ללא קרקע וללא יעד. פסי התיחום האלה מזכירים לי את פסי התיחום והמחיקה החוזרים ביצירתו של משה קופפרמן, שגם את סגנונו זה מבארים כהתמודדות עם טראומת השואה (ראו את סדרת העבודות של קופרמן – 'השבר והזמן'). עבודות אלה נועדו לחזק את ההגנות בפני המאיים. לגעת בשוליו מבלי לגעת בו. עבודות כאלה מבטאות את האינסטינקט הנכון של הסבת מבט מפני המאיים והבטה עקיפה בלבד על רמזי קיומו, כמו שעושה במיתוס פרסאוס שמביט במדוזה דרך המראה הבוהקת של המגן של אתנה כדי לא להביט ישירות במדוזה ולהתאבן.
בשתי עבודות של דיקט המובאות כאן מודבק ילד קטן-זעיר, חסר אונים, נטוש, אבוד לבדו. באחת מהן זו בובת פלסטיק זעירה, בשניה הילד הוא כמו ליצן או דמות עץ כמו פינוקיו שפוסל מעץ ולא הורשה להיות ילד אמיתי. כנראה שהוא בן דמותו של האמן עצמו, שילדותו נטרפה עליו.
2. הילד
אותו ילד מקבל רשות לחיות בשנתיים האחרונות לחייו בציורי רישומים ילדיים, בסגנון של ילד מצייר, או בעיניים של הילד שנאלץ להתמודד עם סוף החיים שעדיין אינו יודע שהוא כה קרוב אליו. לצייר כמו ילד שמשמעו להיות סוף סוף הילד שלא היית, ולצייר אינטואיטיבית, ספונטנית, ללא תביעה מעצמך לייצר אמנות שעונה לחוקי התרבות. להיות ילד שלפני התרבות, לחזור לאמת הראשונית של העצמי בטרם התרבות. מגמה זו מצויה ביצירות של אמנים בערוב ימיהם (ורון 2000). אצל קאופמן היתה כאן מגמה כפולה – להיות סוף סוף הילד שמעולם לא היה וגם לשוב אל הילדותי שבו, אחרי שנים כה רבות של פרסונה של אדם בוגר טרם זמנו ועל כורחו.
והנה דווקא מתוך הציורים הילדיים הוא מאפשר לעצמו לפגוש את תודעת המוות. יונתן הירשפלד1 מנסח זאת כך: "נראה שמבעד ללבביות הילדית מחלחלת כאן חרדת ההילקחות אל המוות" (עמ' 68).
נראה שבאופן זה האמן מייצר תהליך חניכה עצמי לקראת סוף החיים. ברישום הבא נראה ששיירת הילדים הולכת לקראת עץ החיים האדום, כסמל של שלמות עתידית בעולם הבא, והיא עקובה מדם.
3. הטבע-גוף-חומריות
הטבע-גוף-חומריות בכל הבטיו היה הבט חיוני בנפשו, כאיזו ישות אנרגטית של גופנפש2. דוגמאות משיריו: "בֵּין הָאֲפֵלוֹת/ אֲפֵלַת הַבָּשָׂר/ בֵּן אָדָם מְהַלֵּךְ בָּהּ/ מְמַשֵּׁשׁ גּוּפָהּ/ וְחֹשֶׁךְ לו ( 1999ב:54). וכן: "יֵשׁ עֲדַיִן גֹּפֵר זֶפֶת מֶלַח יָם בַּזִּכָּרוֹן/ אוּלַי מִשָּׁם יָרַשְׁתִּי אֶת אָבִי/ אוּלַי מִשָּׁם יָרַשְׁתִּי אֶת אִמִּי/ אוּלַי מִשָּׁם הַמַּפּוּחִית/ שֶׁלִּי אוֹסֶפֶת/ תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין/ חֲקַל חֲקַל וּטְעָמָיו/ פִּרְיוֹ וַאֲסָמָיו" (2003:70).
הדמות הבולטת בשירתו כמרכיב טבע-גוף מעצים בעל כוח ריפוי ושיקום, הוא הסוס עליו הוא כותב שירים רבים מאד ובעיקר בסוף חייו כאילו היה הכפיל הגופני שלו. 'זְמַן בּוֹלֵעַ אֶת עַצְמוֹ' מַחְזוֹר שִירים אחרון שלו, כולו כרובו עוסק בסוסים לרוב, בתנופת כתיבה דוהרת ממש, בין לבין ספורי ילדותו שהוא מכנה "ילדותי-לא ילדותי / ילדות קשה נגזלת". הסוס הממשי-ספרותי של עזריאל מסמל היבטים שלו עצמו. הסוס קיים בעולמו החל מסוס הנדנדה שקנו לו בילדותו ועד הסוס שסוחב את גופת סבו, הסוס כסוחב את המשפחה ימים ארוכים, כשבמקביל הוא חווה עצמו בנערותו כסוס אנושי שסוחב משאות ורתום למחרשה שהוא עצמו כנער היה חייב להיות כדי לשרוד, ועד הסוסים הנאכלים על ידי האנשים הרעבים, כדי לשרוד. כך הסוס בעולמו הוא גם החיה המיתית המקריבה עצמה למען האדם ומאפשרת לו לאכול אותה, באמונה של התרבות השבטית.
הסוס הוא כמו החבר היחיד שיש לו, כמו אב ואם טובים ואוהבים הסוס מלווה אותו ונושא אותו על גבו. הסוס שמלווה את זכרונותיו הקשים הוא כדמות מסייעת מלווה, כמו מורה דרך וכמו החיה האישית, חיית הטוטם המלווה, המגינה והשומרת בתרבות השבטית. עילי ראונר3 מנסח זאת כך: "הסוסה היא גוף הבריאה, המזון, הבריאה, החיים החשופים, נשמת סבלו של האדם בקרבת החיה, בשעה שהוא רואה בה בשר מבשרו" (עמ' 166).
אביא מעט דוגמאות. הסוס הוא פיזי-ממשי כמו ייצוג גופניותו שלו: "ואני לבי עם לב / הסוס בלובן הבודד / בהתאמצות למשוך למשוך / גוף הסוס החם / מקרין את זיעתו / גלים גלים בחושך" (עמ' 170 ). והוא מזוהה ממש עם עצם קיומו: "אבל הסוסים האלה / הם אני / הם סבי / וגם אבי / וסבתי וחברי בשלג / וידידי למסעות ושותפי לפחד ורעד [...] ודע מניין באת / ולאן אתה הולך / הסוסים האלה / הם אני / הם אני מתחילתי [...] וחברַי וידידַי ואהובַי / וגורלי / וקיומי" (עמ' 170)
"אישסוס להסתבך / סוס – אישו לבוא / איש סוסו ללכת" (עמ' 168)
"הנה סוסים הופכים מלים / הנה מלים הופכות סוסים" (עמ' 199)
"מה זוכר הסוס / מכל אשר רכבו עליו / האם הייתי פעם סוס?" (עמ' 199)
הוא גם מזכיר את הסוסים המונגוליים, סוסו של אלכסנדר, הסוס הטרויאני, והסוס בספור של צ'כוב. הסוס מייצג את האינסטינקטים הגופניים, הכוח הגופני, ביחד עם העמידות, הסבילות והיכולת להתמדה בעבודה קשה של הפרדה. וכן את כוח הרצון, היכולת לגייס מאמץ, כוח הישרדות, כל אלה תכונות שהאגו חייב לפתח כדי לממש את משימות חייו. הסוס היה דגם מופת עבורו. לכך מתווספים האצילות של הסוס, ההזדהות עם הסוס וחווית נוכחותו הממשית בחייו. הסוס מייצג גם את האינסטינקטים ההישרדותיים הנכונים שלו.
הסוס הינו חיה אהובה על רבים. הסוס הפיזי-ממשי של חייו מועצם על ידי הממד המיתי והסמלי של הסוס. הסוס מסמל אינסטינקטים אציליים, גבריות, ופוטנציאל של חרות דהרה והמרָאה כמו של פגסוס המעופף! המיתוס היווני מספר על הסוס המכונף פגסוס שנוצר מתוך דמה של מדוזה המפלצתית כאשר ערפו את ראשה מבלי להביט בה! כך ההתמודדות עם הטראומה מבלי להביט בה ישירות מאפשרת טרנספורמציה אלכימית יצירתית ורוחנית. ואמנם מסופר שכאשר כף רגלו של פגסוס נחתה על הר הליקון נבקע מעיין המשוררים!
הלובן של הסוס מסמל את ההיבט הרוחני שלו. הוא אף הופך לכעין סוס-אל כשהוא רואה את דמותו בשמיים:" ראיתי אותו ממש מעלי כאן / פרוש על פני השמים" (עמ' 171). נזכור כאן שבתרבויות קדומות חיות הן לפעמים אלים. הסוס במכלול מופעיו ביצירתו כחיית טוטם פרטית מסמל עבורו גם את כוחות האיד הגופניים, גם את האגו הנאבק בקשיים וגם את העצמי הגבוה.
בשירו האחרון שבועיים לפני מותו מזהה המשורר סופית את הסוס עם האני הכותב, שמביט באומץ בחשכה הקרובה ויודע כי סיים את משימתו: "בטרם בריחתו / סיים כתיבת טלפיים / היום הוא כבר יכול / לומר שורה / לנשום בחושך לחשוב / בחושך/ להתאפס גרגיר בחושך" (עמ' 201).
עבורי מרגש לפגוש אדם שהיה לו חיבור אינסטינקטיבי כל כך נכון למשאביו הגופניים, הנפשיים, הרוחניים והיצירתיים, חיבור זה איפשר ריפוי עצמי לעברו הפוסט-טראומטי.
הערות
- יונתן הירשפלד: "הדיג מנקודת מבטם של הדגים: עבודות אחרונות". עמ' 67-72
- ד"ר מזל קאופמן הציגה בספרה את תפיסת ה'אני' שבהיותו ישות גופנית אינו יכול להפיק זהות סובייקטיבית הנפרדת מגופניותו, רוחו מגולמת בבשר (incarnate spirit) וחושבת דרכו. (אני הוא גופי, עיונים פנומנולוגיים בשירת עזריאל קאופמן. הוצ' כרמל, 2016)
- עילי ראונר דן במאמרו "סוסי האדמה" ( עמ' 163-172) בנוכחות הסוס בשירתו של עזריאל קאופמן.
מקורות
דעואל לוסקי חיים וקאופמן מזל (עורכים). 2022. "מִלַּת צַלְמוֹ בָּרֹאשׁ בַּלֵּב - עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן". כרמל.
ורון מירי. 2000. בערוב היום: עיון ביצירות מאוחרות. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון-אשל.
נצר רות. 2011. מסע הגיבור. מודן.
קאופמן עזריאל. 1996. מפני היום הזה. תג.
קאופמן עזריאל.1999א . 'מאזניים', סיון תשנ"ט, יוני .
קאופמן עזריאל. 'שֵם המעשה', 1999ב .הקבוץ המאוחד.
קאופמן עזריאל. 2003. 'בוז ולא טיח', נתן-נטע 2003.
