נדב ליניאל
הלל
הוצאת פרדס
״וּבָעֵבֶר הָאַחֵר מַלְאָכִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר הֶסְתֵּר פָּנִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר חַבָּלָה/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר כְּלוּאִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר זָהָב שָׁחוּט/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר נִזְעֵי חַשְׁמַל".
"מהו היפה, אם לא ראשית הנורא", שואל רילקה ב"אלגיות דואינו". למקרא שירתו המעודנת ורבת העוצמה של נדב ליניאל דומה כי אפשר להפוך לרגע את הקביעה ולתהות: "מהו הנורא, אם לא ראשית היפה?" הלל נפתח במחזור יחיד במינו בשירה העברית: "חשמל". זהו ניסיון מרחיק לכת ונועז — הן נפשית, הן פואטית — לנסח בשורות שיר את חוויית הטיפול במכות חשמל ואת הימים הקודמים להם ואלה המתמשכים מתוכם.
אותם "ימים בהם הייתי ולא הייתי", כדברי המשורר, הופכים תחת ידיו של ליניאל למוזיקליות שירית נדירה בעושרה ובצלילותה. דווקא מתוך תיאורם המדוקדק והבלתי־מתייפייף יכולים הדברים להיחקק במילה העברית במלוא עוצמתם האכזרית, החד־פעמית, המשיבה לרגע את החשמל אל מקורותיו הסמויים, המקראיים, שבחזון יחזקאל. שערי הספר האחרים נעים בין שירי אהבה ואושר לבין קינות, בין מחוות לשירה העברית לדורותיה לבין שירי זיכרון וקריעה מהילדות. בכל הז'אנרים האלה מתגלה נדב ליניאל לא רק כמשורר עמוק־רגש, אלא גם כמי שניחן ביכולת הווירטואוזית לצוּר מילים כחפצו — ותמיד מתוך קשב עמוק ומַפְרֶה לקודמותיו ולקודמיו בשירה העברית והעולמית.
יותר מעשור חלף בין ספר הביכורים של נדב ליניאל לבין ספרו השני. למקרא הלל אנחנו יכולים לומר בפה מלא: משורר רב־אמן נולד.
(דורי מנור, עורך הספר)
המשורר נדב ליניאל נולד בירושלים, 1983. בעל תואר ראשון ושני מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח הקרוב ותלמיד במרכז ללימודי יהדות על שם פרנקל באוניברסיטת מישיגן. ספר ביכוריו תקרת האדמה (2010) ראה אור בהוצאת “קשב לשירה”. זוכה פרס טבע לשירה ופרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם (2011). ספרו השני, הלל (2022), ראה אור בהוצאת פרדס בעריכתו של דורי מנור.
לפניכם הקדמה מאת המשורר ושירים מתוך הספר באדיבות המשורר וההוצאה לאור:
דברים על הספר
הלל נכתב בשני פרקי זמן שונים; במתינות ובדחיסות, בשהות ובאבחה אחת, כמעט בבהלה או בבולמוס. מן הצד האחד הוא מאגד שירים שנכתבו במשך למעלה מעשור מאז שראה אור ספרי הראשון, תקרת האדמה. מן הצד האחר, שירי השער הראשון, "חשמל" (ואחדים מן השירים בשערים הבאים אחריו) נכתבו במשך כמה חודשים צפופים, בתקופת האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים של אוניברסיטת מישיגן, ובחודשים שאחרי סדרת הטיפולים במכות חשמל, כחלק ממסגרת הטיפול (שלוותה גם בטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי ממושך ומתמשך). רבים מן השירים נכתבו בסמוך לשחרור מבית החולים, כחלק מתוך תהליך ארוך של שיקום נפשי והחזרה (כאילו שאפשר באמת, עד הסוף לחזור) אל תוך היומיום שהכרתי לפני. שירי השער הזה מתארים את טיפולי החשמל – את חווית הטיפול עצמה – אבל הם גם משרטטים תהליך של בירור עצמי, של חקירה כמעט בלשית, של מה שהוביל אותי אל האשפוז. ניסיון להתחקות אחר מה שאני זוכר - אם בכלל - מאותם החודשים שבהם נטרפה נפשי בכפה.
במרכז הספר יש חור, נקב, חלל. רבים משירי הספר נעים בין הפניית מבט והפניית עורף אל אותו האין, מתוך מאמץ עיקש לברר מה – אם בכלל – נמצא בתוכו. לפעמים המבט נוגע רק בשוליו - בניסיון לשרטט את מה שמרופד מסביבו, לגעת בחושך שעל פני התהום. אחדים מן השירים מתארים ניסיון נואש לצלול לגמרי, אל תוכו, כדי לראות מה יש - אם יש משהו בכלל - בסופו, בקרקעיתו, בצידו השני.
אחת מתופעות הלוואי המוכרות והמתועדות ביותר בטיפולי החשמל - ובאמת, מדובר במחיר מבורך ומקולל כאחד, מחיר שאני שמח ששילמתי, מחיר שאני עדיין פודה – הוא שכחה. רבים מן המטופלים שוכחים את ימי הטיפול, את הפצע שהוליד את הצורך בטיפול, את מה שקדם ומה שבא אחריו, כאשר ערפל, לפעמים סמיך מאוד, נסוך על החודשים שקודמים לטיפול (ולפעמים על חוויות נפלאות, זיכרונות שנמחים, אירועים שנמחקים בלי שוב). זו עסקת חליפין קשה, כופר בלתי נסבל, אבל הכרחי.
השירים המופיעים בשערים הבאים – חלקם נכתבו, גם הם, לאחר האשפוז, שבים אל תחומים מוכרים יותר, אך סבוכים לא פחות, של ידיעה. שירים רבים – שירי האהבה, שירי הילדות, שירי הפרידה, שירי הטבע – מונעים מתוך שאלה יסודית אחת, אולי השאלה היסודית שמלווה אותי, משום מה, מילדות. מהו היפה? מדוע היפה כרוך בנורא? איך יתכן שהיפה - אותו הדבר שנפש דולקת אחריו, שהעין נוהה אליו – מצפין בתוכו, לפעמים, אלימות, הרס, חורבן, מותיר אחריו עיי חורבות, מבנים הרוסים, צלקת הנדמת לעיתים כליטוף? מה נמצא ברווח הצר, שנשימה, שצירוף "נורא הוד", "יפה נורא".
הספר, עבורי, הוא שיר הלל לחיים, בגילוים המחפיר, הנורא, והיפה. הלל משרטט חזרה עיקשת; שיקום נפשי, איטי. ריפוי שאולי-לעולם-לא-נפסק. הרבה דברים הובילו אותי אל בית החולים – חלקם שתוקים, חלקם מדוברים או מנוסחים בשירים עצמם, על חלקם אני עוד לומד איך, אם אפשר בכלל, להתבונן. לחלקם אני עדיין מנסה למצוא מילים.
אבל אחד הדברים הקשים ביותר ש"קורים" בספר – ובאמת אחד הדברים המבהילים ביותר שקרו לי בבית החולים - היה אובדן הלשון, לא כדימוי, לא כמטאפורה. פשוט אובדן. התרוששות מוחלטת של השפה. וכמו בתאונה, הכתיבה שימשה איזו פיזיותרפיה, שדרכה למדתי איך עושים דברים פשוטים מאוד. איך הולכים, איך אוחזים בכפית, איך מביטים, שוב, בעולם. בשירים רבים אני משוחח עם משוררים ומשוררות שקדמו לי, לא רק משום שעבורי השירה היא באמת "שיחה בן חברים" כפי שטען אורי ברנשטיין. אלא משום שכתיבת השירה - כתיבה הכרוכה תמיד, בלי הפרד, בקריאה ולמידה - הייתה (עכשיו, אבל גם במשך העשור שנמשך מאז ספרי הראשון) ביטוי של אהבה, של הכרת תודה, של קידה לפני מי ומה שלימד אותי לדבר - משוררות ומשוררים, מיתוסים וספרים - שניסחו עבורי למילון שדרכו ניתן, אולי, לדבר על ועם העולם.
שירים מתוך מחזור השירים "חשמל"
*
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר אוֹר פָּרוּץ
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר חֲשָׁד
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר מַלְאָכִים
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר הֶסְתֵּר פָּנִים
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר חַבָּלָה
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר כְּלוּאִים
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר זָהָב שָׁחוּט
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר נִזְעֵי חַשְׁמַל
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר לֶהָבוֹת
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר צַעַר כָּלוּא
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר כְּלִמָּה
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר יֹפִי חָסוּם
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר צֶלֶם בּוֹעֵר
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר נַהֲרוֹת נְהִי
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר תַּחֲנוּנִים
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר שִׁבֹּלֶת כְּחֻלָּה
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר אַלִּימוּת עֲנֻגָּה
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר פְּעִיַּת הַגְּדִי
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר פְּגִיעוּת זוֹהֶרֶת
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר יַתְמוּת
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר גֶּשֶׁם אָפֵל
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר זִיו עָמוּם
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר מִשְׁבָּרִים
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר קוֹלוֹת קוֹרְאִים
וּבָעֵבֶר הָאַחֵר בֶּכִי אָפֵל ---
וּכְנֶגֶד כָּל זֶה מְזוֹר מַבָּטְךָ
הָרַךְ, הַפָּתוּחַ
זה כל האדם
עַכְשָׁו אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי כֵּיצַד
בַּבֵּית חוֹלִים הַהוּא,
בַּמַּחְלָקָה הַהִיא,
סֵרַבְתִּי וְשָׁכַבְתִּי עַל הַצַּד,
מֵאַנְתִּי וְנִפְרַדְתִּי כְּאִי,
בְּשֶׁקֶט, מִיַּבֶּשֶׁת הַחַיִּים,
הֵטַלְתִּי, בְּעֹמֶק הָאוֹקְיָנוֹס,
אֶת עֹגֶן הַשְּׁתִיקָה, וְאִם
לָחַשְׁתִּי חֶרֶשׁ, בִּקַּשְׁתִּי לָנוּס
בִּקַּשְׁתִּי לִקְרֹעַ קֶרַע
בִּירִיעַת הַיֵּשׁ, בִּקַּשְׁתִּי
לִרְקֹעַ אֶת רַגְלִי בַּקַּרְקַע,
בִּקַּשְׁתִּי לִפְרֹעַ אֶת הָעֵרֶב וְהַשְּׁתִי,
שֶׁל רִקְמַת הַזְּמַן, וּלְשׁוֹנִי שֶׁאֶל הַחֵךְ
דָּבְקָה, דַּוְקָא בִּקְּשָׁה לוֹמַר דָּבָר,
אַךְ מֶלֶל בְּלִי מוּבָן דָּלַף, וְאֵיךְ
יָכֹלְתְּ אָז לְהָבִין, בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁכֻּלּוֹ הוֹוֶה,
זְמַן חֲשׂוּךְ עָתִיד, חֲשׂוּךְ עָבָר,
בָּרֶגַע הַזֶּה, הָרַךְ, שֶׁדַּרְכּוֹ עוֹבֵר
הָאוֹר, הָעַז, הַמְּסַנְוֵר,
שֶׁבּוֹ שָׁכַבְתִּי לְרֶגַע כְּעִוֵּר,
וְהָאֵלֶם הָאַלִּים הָלַם
בַּגּוּף, וְכָל מָה שֶׁדִּבֵּר נָדַם
וּמִתּוֹךְ הַלֵּב קָלַח הַדָּם,
וְאָז, בְּלִי מִלִּים, יָדַעְתִּי,
זֶה – הוֹ, אוֹר יָקָר – כָּל הָאָדָם
המחיצה
א.
הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם
רְכוּסַת מְעִיל
עֲטוּיַת כְּפָפוֹת
בַּחַלּוֹן
צַוָּארָהּ עָטוּף צָעִיף
וְהִיא מַבִּיטָה בִּי
מִבַּעַד לַחַלּוֹן בַּשֶּׁלֶג
הַשָּׁעָה כְּבֵדָה עַל רֹאשָׁהּ
פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג
נָחִים עַל הַזְּכוּכִית
כְּמוֹ עַל עֵינֶיהָ
הִיא מַבִּיטָה בִּי
מֵעֵבֶר לַזְּגוּגִית
הַמְּחִצָּה הַמַּבְדִּילָה
לְרֶגַע בֵּין טֵרוּף
וּשְׁפִיּוּת
אוֹר רַךְ נָח
מִבַּעַד לַחַלּוֹן
עַל פָּנֶיהָ הַטּוֹבוֹת שֶׁל אִמִּי.
ב.
מַהוּ הַדָּבָר
הַמַּר מִמַּכְאוֹב
פָּנָיו פְּנֵי לַעֲנָה וְקוֹלוֹ הַמְּרֻסָּק
נַהֲמַת הַחַיָּה הַלּוֹחֶשֶׁת
בָּאֹזֶן צֵא מִתּוֹךְ הַבָּשָׂר כְּמוֹ אָדָם
הַפּוֹשֵׁט אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עוֹמֵד עֵירֹם
מַהוּ הַדָּבָר הַדַּק
הַשָּׁבִיר
גּוּפוֹ צֵל שָׁקוּף וְקוֹלוֹ מָתוֹק מֵאֶרֶס
וְהוּא לוֹחֵשׁ לְךָ, צֵא, לֵךְ לְךָ
מִמִּטָּתְךָ, מֵחַדְרְךָ, מֵעַצְמְךָ
אֶל הָאוֹר אֲשֶׁר אַרְאֶךָ.
ג.
הַמַּצִּיל
וְלוֹ כַּנְפֵי מַלְאָךְ
וְלוֹ עֵינַיִם חוּמוֹת
וְלוֹ קוֹל דַּק וּמָתוֹק
הַלּוֹחֵשׁ לְךָ שׁוּב, שׁוּב.
כופר
The worst is not
So long as we can say “This is the worst.”
(King Lear, Act 4, Scene 1)
- פרסומת -
וְהַיָּמִים
שֶׁבָּהֶם
נִכְרַתָּ מֵהַשָּׂפָה
כְּמוֹ אָדָם
שֶׁיְּמִינוֹ
נִגְדְּעָה.
יָמִים נְבוּבִים.
מְרֻסָּקִים.
מְקֻטָּעִים.
יָמִים מְהוּהִים.
מְמֹרָטִים.
מְעֻרְפָּלִים.
לוּטֵי עֲלָטָה.
יָמִים שֶׁבָּהֶם
שָׁכַבְתָּ אִלֵּם.
בְּלִי קוֹל.
בְּלִי הֵד.
בְּלִי מֶלֶל.
בְּלִי מִלָּה.
רַק רֶטֶט
הַלָּשׁוֹן.
רַק רֶסֶס
הַשָּׂפָה
בְּשִׁנֶּיךָ.
תֵּן לִי רַק
מִלָּה
אוֹת
אִיתוּת
אוֹ אֶת
שְׁמוֹת הָעֲצָמִים
הָעֵירֻמִּים
מִמִּלּוֹת הַיַּחַס
מִמִּלּוֹת הַתֹּאַר
מֵהַלְּוָאִים.
תֵּן לִי רַק
קוֹל
הֵד
שֵׁם
שָׁם
בַּחֹשֶׁךְ.
•
אוֹר מְנֻכָּר.
בֵּינִי וּבֵין הָעוֹלָם
נִצֶּבֶת עַכְשָׁו הַשָּׁעָה
הָרֵיקָה, הַשְּׂרוּפָה.
בַּחוּץ כִּידוֹנֵי הֶחָצָב
דּוֹקְרִים אֶת הָרוּחַ
וּמַשֶּׁהוּ, אוּלַי עֶצֶב, זָב.
עָב אָפֵל, סָמִיךְ
מֵטִיל אֶת צִלּוֹ עַל הָאָרֶץ
וּמִישֶׁהוּ, אוּלַי אֲנִי,
עוֹבֵר בֶּחָרָבָה
שסע השפה
יֵשׁ קֶרַע בַּשָּׂפָה
יֵשׁ שֶׁסַע בַּשָּׂפָה
בְּשׁוּלֵי הַשֶּׁסַע הַשָּׂפָה
דּוֹלֶפֶת נוֹזֶלֶת קוֹרֶסֶת
מֵאֲחוֹרֵי הַשֶּׁסַע
חָלָל חָלוּל
מִבַּעַד הַקֶּרַע
רַק רִיק קַר
הַבֵּט בַּשֶּׁסַע
כִּבְפֶתַח
כִּבְצֹהַר
כְּבָעֶרְוָה
שָׁם חַיִּים
שָׁם מָוֶת
הַטֵּה אֹזֶן אֶל
הַהֵד
הַנִּתָּךְ בְּכָתְלֵי
הַשָּׂפָה אֶל
הָאֵלֶם הַהוֹלֵם
בְּקִירוֹת הַשָּׂפָה
הַבֵּט בַּפֶּתַח
הַבֵּט בַּקֶּרַע
הַבֵּט בַּשֶּׁסַע
בַּחֹשֶׁךְ
עַד שֶׁתִּרְאֶה
אֶת פְּנִינַת הַמִּלָּה
הַבּוֹהֶקֶת.
