×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות

אם אדם נופל לבד ביער

האלבום החדש של אפרת אפטר, "שלוש דירות", מאגד בתוכו שירי משוררים. בחירת המשוררים והשירים יוצרת תמהיל יחודי של ישן וחדש, המוכר יותר והמוכר פחות. התמות, כדרכה של שירה, נוגעות באישי ביותר שהוא גם המוכר ביותר. מחשבות על שירה, הלחנה, על מקומות בהם יצירה הופכת שלך ועל איך כל זה קשור לפסיכולוגיה.

מתפרסם מ 15/8/2017 | 1,006 צפיות

תגיות:

אם אדם נופל לבד ביער

סקירת אלבום שירי המשוררים "שלוש דירות" של אפרת אפטר1, שיצא ביוני 2017

 

מאת שירה פירר

 

 

"כל אחד רוצה להיות זמר להיות זמר להיות זמר" (שלום חנוך)

"בכל מקום אליו אני מגיע אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפני" (פרויד)

אני לא בטוחה שכל אחד רוצה להיות זמר, אבל כן יש לי הרגשה שאנשים רבים, בעיקר בתחום שלנו, בריאות הנפש, מסתובבים פעמים רבות עם תחושה של קריירה מוחמצת כמשוררים, או אומנים יוצרים (מאידך, טרם פגשתי את השחקן שמבכה את הקריירה המוחמצת שלו כשמאי מקרקעין). כשאני מנסה לחשוב למה דווקא אנשי בריאות הנפש, למה דווקא שירה, התשובה עבורי היא ששירה מספקת לנו את הרגעים הנדירים האלה- של רגש, של משמעות, של אמת. כאנשי טיפול אנחנו אמונים על התהליך, זוכרים שרק סביבה שנבנתה באיטיות סיזיפית תוכל להכיל לאורך זמן רגעים שכאלה, מה שבשפה הקבלית אולי יקרא הכלים להכיל את האורות. ועדיין, המשיכה הראשונית שלנו היא אל האור, ואל האנשים שמסוגלים להעניק לנו אור כזה- נקי, בוהק, מסנוור עד כאב. אני חושבת שבגלל זה עבורי יציאה של דיסק המורכב כולו משירי משוררים הוא אירוע פנים-מקצועי ראשון במעלה (גילוי נאות וקורת רוח נרקיסיסטית- היוצרת, אפרת אפטר, היא גם חברה קרובה).

אני יודעת שדיסק מדבר אלי כשהוא הופך להיות חלק מהפסקול הנפשי שלי. כשאני מצליחה לחשוב את עצמי, ובהרבה מקרים- מטופלים שלי, דרכו. יש משהו בבחירה בשירי משוררים שמאפשר לברור קפסולות מרוכזות של משמעות ולשזור אותם, בעדינות אינסופית, לרצף אחד. למסע. בסופו של דבר זהו מסע בין עולמות מאוד שונים, כל שיר משתהה בתוך אמת רגשית מאוד אחרת- לעיתים אופטימית, לעיתים סרקסטית עד כאב, ולפעמים רק הכאב, חשוף וחד. למעשה כל ניסיון להלחין שיר הוא יציאה למסע כזה, בזעיר אנפין. הניסיון לייצר עוגן בשיר שנכתב למעשה ללא פזמון, ללא ציר להיאחז בו. להצליח לחצוב מתוך השיר נקודת משען, וממנה להזיז עולם רגשי ממקומו, דרך מנגינה שנושאת נכון מילים מדודות.

אני אנסה לקחת אתכם דרך כמה תחנות במסע הפרטי שלי בדיסק המאוד מיוחד הזה. השיר שעל שמו נקרא האלבום, "שלוש דירות", הוא שיר של אורית גידלי מתוך הספר ערש שיצא ב-2015. למעשה השיר כולו הוא שיחת טלפון חד צדדית, שהדרך הכי טובה להגדיר אותה היא "סתמית", ("כן, שלוש דירות עברתי בשלוש שנים, זה עדיין עדיף בעיני על פני לקנות, לא ברור כמה המדינה הזאת תחזיק") השיחה נעה סביב הציר שהוא מעין פזמון נבחר- "סתם, התקשרתי לשמוע אותך". השיר לא מתרומם מעבר לשיחת חולין עד לסופו, כך שאפשר לפספס לחלוטין את העובדה ששם השיר הוא "אני מתקשרת לחבר לספר לו שאמא שלי גוססת". הניגוד קורע את הלב. כל הדברים שלא נאמרו, שלא נאמרים. כל הכאב שמחכה לצאת מתחת ל"סתם, התקשרתי לשמוע אותך", מתחת ל"מה שלומך".

עוד משורר ששיריו מולחנים בדיסק הוא עמיחי חסון. בניגוד לאורית גידלי המדודה (שכותרת הסקירה לקוחה משיר אחר שלה שמופיע באלבום) חסון הוא מספר סיפורים. שיריו בדיסק ארוכים, סיפוריים, כמעט מפתיע שהם ברי הלחנה. אולי המפתיע מביניהם הוא שיר בעל השם הלא אטרקטיבי בעליל "אלעזר בן דורדיא": אגדה תלמודית קלייניאנית משהו, מההזויות ששמעתי, וללא ספק בעלת הסיכויים הנמוכים בהיסטוריה להפוך לשיר, ועוד מולחן. אלעזר בן דורדיא הוא דמות של חכם תלמודי שהתפקר, עד כדי כך ש"לא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" (בבלי, ע"ז יז א"ע). זהו סיפור של אדם שהלך כל-כך רחוק ונמוך עד שגילה ברגע אחד שלא נשאר מוצא אנושי שיאפשר לו לכפר על מעשיו, לחזור אחור. באגדה הוא מת מרוב צער ובכי על ההבנה הזו, ורק מותו מצליח לבסוף לכפר על חייו. (ומהי בעצם המשמעות של תשובה? האם בכל זאת יש מעשה שניתן להשיב? דרך שניתן לצעוד בה אחורה?) איפשהו בין המילים של עמיחי חסון והלחן של אפרת אפטר הסיפור כולו הופך לקינה עצובה וחומלת על יכולות הבחירה שלנו, על חיים בסחרור ועל המקומות הגבוהים והנמוכים שאנחנו פוגשים בחיים האלה.

עוד שיר של עמיחי חסון בדיסק הוא עיבוד לסיפור של ר' נחמן מברסלב "איש היער מדבר", שהופך לאגדה קסומה על מעבה יער, ועל הדמויות שבוחרות לצאת ממקום ישוב, על חיים בשוליים. בהקשר של השיר הזה מעניין לציין את הבחירה של אפרת להפוך את כל כינויי הגוף לנקבה, בחירה פחות שגרתית בז'אנר ומבורכת בעיני. יש כאן בחירה ואמירה מודעת, "ללבוש" את השיר. היכולת להלחין טקסט דורשת כבר היא את היכולת להרגיש נוח בתוך השיר, להביא אליו אמירה משלך. הבחירה לשיר אותו בלשון נקבה היא בעיני לקיחת אחריות על הניכוס הזה. השיר הוא באמת שלה, כמו גם ההזמנה שיהיה באמת שלנו.

ויש שיר גשם מופלא של יהודה עמיחי ("גשם יורד בחוץ") שכבר קשור אצלי קשר בל ינתק לאירועי החורף האחרון שלי על התרחשויותיו, ושיר אופטימי ומשמח של לאה גולדברג ("אי בזה"), וקינה עצובה של אסתר אטינגר ("שיר סתיו") שמוקדשת לאחיה של אפרת, נועם, שנהרג בפיגוע לפני כעשר שנים.

ובסופה של האזנה, כל התחנות האלה מצטרפות למסע אחד, שלם. עבור כל אחד זה מסע קצת אחר, מוטען בתחנות האישיות שלו, בעולם שלו, בקשרים שלו. שיר טוב באמת עושה עבורך את החיבורים האלה- הוא שייך לקשר, לתקופה, לאדם. אני קוראת שוב ומרגישה שהשאלה שעולה אצלי כל הזמן היא "של מי בעצם השיר הזה", שאלה שאולי עמדה אצלי בבסיס הדילמה אם אפשר לכתוב סקירה על דיסק שמורכב מטקסטים שכתבו אנשים שונים. למעשה נעשתה כאן עבודת עריכה- בבחירת הטקסטים, בהלחנה שלהם, בבחירה לשיר אותם בלשון נקבה. מאידך ברור לי שאקט העריכה הוא אקט פרשני לחלוטין במהותו, ושנוצר כאן שלם חדש, גדול מסכום חלקיו ושונה מהם. אז של מי השיר הזה? כשאפרת שרה את יהודה עמיחי בגוף נשי, של מי השיר הזה? "יש בי רק תקווה אחת ואיני יודעת אם תחזיק מעמד"? וכשזו התקווה שלי, כשאני כמאזינה מתיכה את השיר עם העולם הפנימי שלי ועורכת אותו שוב, של מי השיר הזה? השאלה הזו החזירה אותי לסיפור מקסים ומכמיר לב של גיל חובב על אמו (מתוך "סוכריות מהשמיים"):

"אף פעם לא שאלנו אותה למה שירים עבריים גורמים לה לבכות, משני טעמים: ראשית, היו מעט דברים שלא גרמו לה לבכות. פרקי חזנות, רומנים בכריכה רכה ובאותיות זעירות באנגלית ובצרפתית, סרטים של ליז טיילור – כל אלה נגמרו בדמעות השכם והערב. כך ששנית, שירים עבריים היו בהחלט סיבה טובה להתייפח, מה גם שאמא שלי לימדה אותנו את הכלל הכי חשוב באמנות, זה שמלווה אותי עד היום: "כשזה טוב באמת, זה תמיד עליך".

 

מקורות

גידלי, א. ערש. תל-אביב, הקיבוץ המאוחד. 2015.

חובב, ג. סוכריות מהשמיים. בן שמן, קרפד בשיתוף מודן. 2007.

חסון, ע. מדבר עם הבית. רעננה, אבן חושן. 2015.

 

הערות

1. השירים באלבום זמינים להאזנה וקריאה באתר Bandcamp

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פירר, ש. (2017). אם אדם נופל לבד ביער. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3569

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן20/8/2017

שלום. אני משורר, אני כותב שירים כבר הרבה שנים והרבה מאד שירים. כמעט כל יום אני כותב כמה שירים חדשים. אני חושב שאני טוב, ואומרים לי כך. ייתכן שלפעמים אני כותב מהר מדי ובקלות וצריך לחזור ולשפר בהמשך. למדנו באוניברסיטה בעבר על קבלה, על תורה ועל יהדות וזה מעניין. פעם הייתי כותב סיפורים על חלומות ודמיונות ולא ידעתי לכתוב שירים, ואחר כך למדתי לכתוב שירים וזנחתי קצת את הסיפורים. אני מניח שכדי לכתוב סיפור צריך איזושהי תמונה אנושית לפתח באופן שלם ומעניין, וכדי לכתוב שיר צריך שיהיה איזשהו רעיון חשוב ומקורי מהדמיון או מהמציאות ואז חושבים איך לנסח אותו בבירור במלים.