×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

סובייקטיביות כתרופת-נגד: רשמים מערב העיון "בין ויניקוט לגנט"

מה בין התמסרות, כניעה ורגרסיה לתלות? כיצד מתקיימת ההתמסרות בין מטפל ומטופל ומהן תוצאותיה? סקירת ערב העיון ״בין ויניקוט לגנט״ של הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית עורר במחברת מחשבות על תהליך רגרסיבי לקוי בטיפול, ועל הדגשת הסובייקטיביות של המטפל כתרופה עבורו.

מתפרסם מ 18/7/2017 | 1,777 צפיות

תגיות: | |

סובייקטיביות כתרופת-נגד: רשמים מערב העיון "בין ויניקוט לגנט"

 

מאת עדי כהן

 

ערב העיון "בין ויניקוט לגנט: כשהסובייקטיביות פוגשת (או לא?) את ההתמסרות״ נערך על ידי הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית, ב- 27.4.17

 

הגעתי לערב העיון נרגשת מאוד, היות והיבטים של התמסרות וכניעה בתוך רגרסיה-לתלות מעסיקים אותי מאוד בשנים האחרונות. מה היחס בין התמסרות (גנט) למושג הרגרסיה-לתלות (ויניקוט)? האם התמסרות הינה תנאי הכרחי לרגרסיה-לתלות? או שמא התמסרות היא תוצרתה? האם וכיצד המטפל, שמתפקד כאובייקט למטופל ברגרסיה-לתלות, יכול להיות גם סובייקט מתמסר? שאלות אלו ליוו אותי בהגעתי לביתה של ד"ר שרון זין-ביימן, שבו התקיים ערב העיון בהנחיית גב' יהודית אשר. מר אודי חן, פסיכולוגי קליני, הרצה על הנושא דרך התייחסות תיאורטית ותיאורי מקרה. ד"ר רוני באט, פסיכולוג קליני וראש המסלול ההתייחסותי באוניברסיטת תל-אביב הגיב לדבריו של חן, ובהמשך התקיים שיח פתוח עם הקהל.

התמסרות המטפל דרך עבודה התייחסותית עם enactments

בתחילה התייחס חן למהפכה ההתייחסותית, ולאופן בו היא אפשרה להבין את המערכת הטיפולית מתוך הקשרים רחבים, להעניק קול לקבוצות מיעוט תרבותיות, ואף להשיב למטפלים את החופש והביטוי הטיפולי. לאחר מכן, הגדיר חן את הרגרסיה-לתלות לפי ויניקוט, המתאפשרת באמצעות החזקה טיפולית. מדובר על חזרה לשלב התפתחותי מוקדם בו היה כשל סביבתי בהחזקה, בעקבותיו נוצר שבר מעורר אימה וכהתמודדות עמו, פותח מערך הגנתי של עצמי כוזב. למעשה, ברגרסיה-לתלות יש שחזור של מה שכשל, ואפשרות ליצירה מחודשת דרך החזקה מותאמת של המטפל. התבוננות על רגרסיה מעמדה התייחסותית, לפי חן, הינה הכרה בקיומם של שניים שנפגשים במימושים בפעולה (enactments) ובמצבי עצמי שונים, תוך שחזור חוויות עבר קשות.

חן התייחס להתמסרות ולמאפיינים המבחינים בינה לבין כניעה. התמסרות וכניעה יכולות להראות למתבונן מהצד כפעולה זהה, אך ההתכוונות בהן היא שונה לחלוטין. לפי גנט, בהשוואה לכניעה, התמסרות אינה רצונית או נשלטת, ואינה דורשת נוכחות של מישהו אחר. התמסרות הינה חוויה של "היות ברגע" המכוונת לגילוי זהות האדם, ובניגוד לכניעה, היא אינה כרוכה בויתור. מבחינה רגשית, התמסרות מעוררת אימה יחד עם הקלה, ולעיתים אף אקסטזה. בהמשך, עמד חן על ההבדלים בין התמסרות לבין רגרסיה-לתלות. בעוד הרגרסיה-לתלות היא חד כיוונית ומתרחשת אצל המטופל בנוכחות מטפל מחזיק, ההתמסרות היא תהליך הדדי בו שני הצדדים חווים שינוי. כמו כן, בהתמסרות עולים רגשות מאיימים ומשחררים, בעוד ברגרסיה מופיעה אימת האיון וההתפרקות מהעבר. בנוסף, התמסרות אינה קשורה בהכרח להיבטים של החזקה אלא מהווה אופנות חוויה אנושית טרנסנדנטית.

דרך שני מקרים טיפוליים, חן מדגים כיצד reverie ו-enactments יכולים להוות קרקע לביסוס התמסרות המטפל למטופל, והמטופל למטפל, כך שלשניהם תתאפשר צמיחה. במקרה הראשון, חן קושר בין היכולת של המטפל להיות עם תוצרי ה-reverie שלו כדרך להתמסר למטופל. חן מתאר כיצד הדימויים החוזרים ונשנים על סבו וסבתו הבורחים מהנאצים, שעלו ב- reverie לאורך טיפול במטופל שגם משפחתו ניצולת שואה, החלו להיות מובנים על ידו כשחזור לא מודע של 'ברית סוד' ביניהם. הבנה זו אפשרה לחן להתמסר למטופל, ולשאת בסבלנות את אמירותיו המוצהרות בדבר קיומו של סימפטום סודי, וזאת מבלי להאיץ בו לחשפו בטרם עת.

במקרה השני חן מתאר כשל שלו בהחזקת ה-setting, שבהמשך הוביל להתמסרות ואפשר לקדם את הטיפול. חן איחר לפגישה עם מטופל, וזה האחרון פירש זאת כקנאה של המטפל על רקע נושא שעלה במפגש הקודם. חן חש "נזרק אחורה" מהפרשנות של המטופל, ועם זאת, הצליח לתת לה מקום ותיקף אותה. בהמשך חן הבין את האיחור שלו כ-enactment שקשור ליחסים של המטופל עם אביו. היכולת של המטופל לבטא את התפיסה שלו לסיטואציה, והיכולת של חן לקבלה, הובילו להתמסרות של שניהם לסיטואציה וזה לזה, ואלו גרמו להתקדמות טיפולית. חן מסכם כי קיום של שחזורים משותפים בתוך המרקם הטיפולי מאפשר למטופל ולמטפל להיפגש במצבי עצמי שונים שלהם, להתמסר לחלקים לא ידועים של עצמם, ולמצוא הזדמנויות חדשות בתוך עצמם וביניהם.

מדבריו של חן עולה כי תהליך ההתמסרות הוא הדדי, סובייקטיבי, ומאפשר יצירת "לא ידוע" חדש. תהליך ההתמסרות קשור גם לעברו של המטופל, אבל בעיקר להוויתו האנושית. חן מציע לראות בהתמסרות קשר בין שחזורים לבין תיקון באמצעות החזקה, כשהסובייקטיביות שלנו כמטפלים לעיתים ברקע ולעיתים במוקד של התרחשותה.

סובייקטיביות המטפל כהתמסרות

על מנת להמחיש את החשיבות של הסובייקטיביות של המטפל לתהליך הטיפולי, מספר ד"ר באט על "הנסיכה והצפרדע". הסיפור עוסק בנסיכה המחויבת למלא אחר בקשותיה של צפרדע, עד אשר הנסיכה מתרגזת על דרישותיה של הצפרדע ומטיחה אותה אל הקיר. ברגע בו חושפת הנסיכה את רגשותיה באמצעות הפעולה התוקפנית, הופכת הצפרדע לנסיך. באופן זה משחררת הנסיכה את עצמה ואת הנסיך מהעול הרובץ על כל אחד מהם.

בהשאלה לשפה הטיפולית – נאמנות המטפל לרגשותיו, תוך ביטוי אותנטי של עצמו בקשר, תסייע לצמיחה של המטופל. ד"ר באט הסביר על הרציונאל ההתייחסותי, והבהיר כי על מנת לחוש נוכח בנוכחות אדם אחר, על האחר לקבל את אותו המקום שלנו. דהיינו, הסובייקטיביות גואלת אותנו ואת האחר, ומאפשרת לנו להיות עצמנו, ולאחר להיות עצמו בנוכחותנו.

ד"ר באט הדגיש את הערך של מתן מקום לתלות עמוקה של מטופל, כשהמטפל מצוי בעמדה של התמסרות ופגיעות, או בעמדה של הקדשה עצמית מלאה (בהשאלה מאייגן). בעיני, פגיעות המטפל מאפשרת לו להיות במלוא נוכחותו עבור המטופל, באופן שפנוי לקבל את מה שעולה ב"כאן ועכשיו" גם בתוכו וגם בתוך האינטרקציה. כך מתבצע הטיפול מתוך אנושיות הלב החומל. ד"ר באט דן במילה surrender - מילה דו משמעית המתארת כניעה והתמסרות, שאין לה מקבילה טובה בעברית. בהמשך, התייחס ד"ר באט לקשר בין רגרסיה והתמסרות, וגרס כי רגרסיה אינה שלב מקדים הנחוץ על מנת להגיע להתמסרות.

ד"ר באט העלה שאלה לגבי שילוב הרגרסיה כאקט טיפולי מנקודת מבט אינטרסובייקטיבית. לצורך מענה על שאלת מפתח זו הוא התייחס לשני צרכים מנוגדים שמתקיימים בכולנו בו-זמנית בתמהיל ייחודי: שמירת רצף וצמיחה. להישאר כפי שאנחנו וגם לגדול. להבנתי, המטופל דוחה פעמים רבות אינפורמציה שעלולה להרחיב את מצב העצמי שלו, על מנת שלא להפר את האיזון העדין שבין הרצף לצמיחה. עם זאת, ברגרסיה-לתלות מתאפשרת כניסה של תכנים חדשים בסביבה בטוחה, וכך מתאפשרים רגעי enactments, שהתרתם היא דרך התייחסות בין-אישית. להבנתי, שחזורים בחדר-הטיפולים מפגישים את המטפל והמטופל ברגע עדין בו מצבי עצמי ייחודיים מנהלים ביניהם אינטראקציה שמעלה ניחוח מוכר. היכולת להתמסר תוכל לסייע לשניים לנכוח באופן שונה במקום "הידוע", וכך – להפוך את השחזור לשינוי. באופן זה, ובהמשך למקרים הטיפוליים שהציג חן, enactments וכשלים של המטפל אפילו בהקשר ל-setting יכולים להיות מובנים, לדעתו של ד"ר באט, כחלק מתהליך ההתמסרות הטיפולית.

התמסרות וכניעה ברגרסיה-לתלות שפירה וממאירה

בשיח שהתקיים עם הקהל בוטאה אמירה בעלת משמעות רבה בעיני: "בכל רגרסיה יש התמסרות, אבל לא כל התמסרות היא רגרסיה" (ציטוט חופשי). ברצוני להתעכב על החלק הראשון של המשפט ולשאול, האם אכן בכל רגרסיה-לתלות יש התמסרות? זו השאלה שהניעה אותי להשתתף בערב העיון, ולצערי לא הייתה במוקד הדיון.

ואני שואלת – מתי יכולה רגרסיה-לתלות לאפשר למטופל לשחזר בצורה בטוחה ומחזיקה את כשלי הסביבה, להתמסר למטפל ולטיפול, ולקבל מענה מותאם שיאפשר צמיחה לעבר עצמאות ובריאות נפשית? ובניגוד לכך, מתי רגרסיה-לתלות מעירה את "רוחות הבית" באופן שמזעזע את אמותיו, והמטופל מוצא עצמו תלוי במטפל ובטיפול עד חווית כניעה והתמכרות, שאולי אף מעוררת, בתורה, חווית כניעה אצל המטפל?

הספרות הפסיכואנליטית מתייחסת לתהליך של רגרסיה-לתלות שיוצאת משליטה כ"רגרסיה ממאירה". באלינט (2006) למשל, רואה בה מצב הנוצר מהחזקה לא נכונה, עמדה אומניפוטנטית של המטפל, קריאה לא נכונה של דחפי המטופל כצרכים, ותובענות רבה מאוד של המטופל. חאן רואה ברגרסיה ממאירה ביטוי לתגובה של המטופל לאימה מפני הכניעה לתלות האינסופית בטיפול.

להתרשמותי, הוספת המימד הבין-אישי לתהליך הרגרסיבי הכרחית על מנת לסייע לרגרסיה להיות שפירה ולא ממאירה. לדעתי, רגרסיה-לתלות, המזמנת שימוש במטפל כאובייקט, יכולה להיות משמעותית כל עוד היא אינה כרוכה בכניעת המטפל למטופל, אלא בהתמסרותו אליו.

האם מענה המטפל למה שנראה כמו צרכים רגרסיביים של המטופל נחווה עבורו ככניעה או כהתמסרות? אם המטפל חש שנכנע למטופל, יש כאן שחזור שחשוב להתעכב עליו, ראשית ברמת העבודה הפנימית של המטפל, ובהמשך מול המטופל. כינון הסובייקטיביות של המטפל בעת רגרסיה יכול לדעתי להיות אקט טיפולי חשוב, שיסייע למטופל למצוא את הגבול המתאים לו בין שימוש במטפל כאובייקט לבין התייחסות אליו כסובייקט. גבול זה יסייע לשניהם להמשיג מחדש את צרכי המטופל, שאולי לא הובנו כהלכה, ולאפשר את המענה המותאם של המטפל אליהם.

לדעתי, תרופת הנגד של תהליך רגרסיבי שמתחיל להיות ממאיר מורכבת מכמה שלבים: זיהוי המטפל את חווית הכניעה שלו, השיח בטיפול אודות כך, הדגשת הסובייקטיביות של המטפל בשיח ואמונה שהמטופל לא באמת רוצה להכניע את המטפל אלא רק, עדיין, מנסה ללמוד איך להתמסר.

 

מקורות

אייגן, מ. (1981). מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. בתוך: מיטשל, ס. וארון, ל. (עורכים). פסיכואנליזה התייחסותית. תל אביב: תולעת ספרים, 2013.

באלינט, (2006). השבר הבסיסי – היבטים טיפוליים של רגרסיה. פסיכואנליזה.

גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א.(עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.

ויניקוט, ד.ו. (1954) היבטים מטה-פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה. מתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד. 2009.

חן, א. (2015) נסיגה והתמסרות בגישה ההתיחסותית [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 30/5/2017, מאתר בטיפולנט.

שטרסבורג, ש. (2015). מה בין נסיגה לרגרסיה? [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 12/06/2017, מאתר בטיפולנט.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, ע. (2017). סובייקטיביות כתרופת-נגד: רשמים מערב העיון "בין ויניקוט לגנט". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3556

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן7/8/2017

שלום. מעניין האם יש סכנות בכניעה למטפל, כי אולי המטופל צריך להישאר עם עמדה אישיותית יציבה כדי שלא יינזק מרשלנות כלשהי או טעות בדרך הטיפול בו. ברור שביחסי טיפול חשוב מאד לשמור על מקצועיות רגישות למצב המטופל ולא להזיק לו נפשית, ולמדתי בחיי שחשוב שהמטפל קודם כל יהיה גם אדם טוב.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן7/8/2017

שלום. מעניין האם יש סכנות בכניעה למטפל, כי אולי המטופל צריך להישאר עם עמדה אישיותית יציבה כדי שלא יינזק מרשלנות כלשהי או טעות בדרך הטיפול בו. ברור שביחסי טיפול חשוב מאד לשמור על מקצועיות רגישות למצב המטופל ולא להזיק לו נפשית, ולמדתי בחיי שחשוב שהמטפל קודם כל יהיה גם אדם טוב.

רבקה רייכר-עתיררבקה רייכר-עתיר26/7/2017

תודות. עדי תודה רבה. תודה על הבאת הרגרסיה בטיפול כמושג רב פנים. ועוד תודה שאפשרת להציץ לדבריהם של מלומדים. תמיד אשמח לעוד שיתופים שלך מההעשרות המקצועיות שאת עוברת. מאפשר לי בקטנה להשתתף בהעשרה מבלי להיות נוכחת.