×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

על ניתוק וחיבור: חלקים דיסוציאטיבים בנפש מפרספקטיבה התייחסותית

כוחה ההישרדותי של הנפש מניע אותה לשמור חלקים שטעונים בכאב רב מכפי שהיא מסוגלת לשאת כשהם מנותקים מחלקי הנפש האחרים, דרך דיסוציאציה. דרך אחת להבין את מהותם של חלקים דיסוציאטיבים בנפש הינה בהתבסס על עמדות היסוד של הפסיכואנליזה ההתייחסותית, הרואה את המטופל והמטפל כנעים בין יצירה הדדית לבין נפרדות, בין קיום שזור לנפרד. באמצעות מושג ה-Enactment מבקשת המחברת להתחקות אחר האופן בו ניתן לפגוש או לחבר את חלקי הנפש המנותקים והדיסוציאטיבים בנפשו של המטופל לחלקיה האחרים, ולבחון מהו תפקידה המורכב והמאתגר של נפש המטפל בתהליך הריפוי. בתהליך זה מתקיימת אותה דיאלקטיקה ייחודית ותנועה הדדית בה המטופל והמטפל ממחיזים יחד (enact) מופע משותף. במופע מעין זה, החלקים הדיסוציאטיבים של שני המשתתפים נפגשים ומתחילים לנוע יחדיו, וכך, במצב אופטימלי, מתחדשת למטופל (וגם למטפל) יכולת התנועה והחיות בחלקי הנפש שנותקו.

מתפרסם מ 18/6/2017 | 5,214 צפיות

תגיות: | | |

על ניתוק וחיבור: חלקים דיסוציאטיבים בנפש בפרספקטיבה התייחסותית

מהות וטיפול באמצעות תופעת ה-Enactment

מאת שירה חזקיהו

 

מאמר זה מבוסס על עבודת המאסטר "חלקים דיסוציאטיבים בנפש מנקודת מבט פסיכואנליטית" שנכתבה בהנחייתו הנפלאה והמסורה של ד"ר בעז שלגי, פסיכולוג קליני, ראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב, ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. עבודת התזה מופיעה במאגר התזות האלקטרוניות באוניברסיטת בר-אילן.

 

הקדמה: על התפתחות הגדרת הדיסוציאציה

הפסיכואנליזה עברה בתולדותיה שינוי מיקוד משמעותי מחקר האנרגיה והדחפים לחקר המבנה והחוויה. כפועל יוצא מהשינויים התיאורטיים בפסיכואנליזה בכלל, מושג הדיסוציאציה וחשיבותו עברו גם הם שינויים ניכרים. תחילה, הומשגה הדיסוציאציה כהגנה זניחה יחסית, וכתולדה של מנגנון ההגנה המרכזי, ההדחקה. המשגה זו התפתחה על-ידי גישות שראו את הנפש כמאגר של דחפים ואינסטינקטים המגדירים את אבני הבניין של האישיות (תיאורית הדחף ופסיכולוגית האני). בהמשך, התפתחו תיאוריות יחסי האובייקט שהחלו את המעבר לחקר האדם כמתפתח בעולם אינטראקטיבי מתוך מגע עם דמויות התקשרות שונות. באופן זה החלה להיווצר ראיית האדם כסובייקט הנמצא ביחסי גומלין עם אובייקטים. הנפש נתפסה כמורכבת מחלקי אגו שונים, ומנגנון הדיסוציאציה הומשג כמנגנון המסייע לפיצול ולהפרדה המשמעותית שמתרחשת בין אותם חלקים שונים מהעצמי: "במקום פיצול אופקי בין מודעות לבין אימפולסים קבורים, תאורטיקנים של ההתפתחות רואים את הנפש כמשוסעת על ידי פיצולים אנכיים בין מצבי עצמי שונים שלא עברו אינטגרציה זה עם זה" (מיטשל ובלק, 2006, עמוד 299). המעבר המתואר הושלם באמצעות פסיכולוגית העצמי והתיאוריות האינטר­סובייקטיביות אשר הגדירו את חוויות האדם כמושא לטיפול, תוך שימת הדגש על הפן הבין-אישי במערכת היחסים בין המטפל והמטופל. מעבר מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שני אנשים גרם לתפיסת הדיסוציאציה כמנגנון משמעותי ביותר, שמקורו בטראומה שאינה מוגדרת על-ידי התוכן ממנו היא מורכבת, אלא על ידי המידה בה החוויה אינה יכולה להיות מוחזקת או מוכלת בנפש. לפי גישות אלו, מקורה של דיסוציאציה פתולוגית היא בטראומה שעשויה להיגרם מכל פגיעה בחויית ההמשכיות של העצמי אותה בלתי ניתן לשאת; בין אם היא פגיעה מינית, חוויה שלא הוחזקה עבור התינוק, או תיקוף שלא ניתן לחלק מסויים בנפש.

בעקבות השינויים שהוזכרו לעיל, הדיסוציאציה אינה נתפסת עוד כמנגנון פתולוגי אלא כמנגנון הגנה נורמאלי ובריא, בו מתקיים ניתוק של המודע מחוויות טראומטיות. מנגנון זה מאפשר את המשכיות העצמי ויציבותו באמצעות סיפוק הגמישות ההכרחית במעבר בין מצבי העצמי השונים. אולם, כאשר מדובר בחוויות טראומטיות בעוצמה בלתי נסבלת, עלול להיווצר מצב של דיסוציאציה פתולוגית. במצב פתולוגי, החלקים הפגועים בנפש הופכים קפואים ומנותקים, ללא התפתחות או תנועה בתוכם. כך, חלקים אלו נאלצים להישאר במוות נפשי, כרוח רפאים, אשר אינם נמצאים בדיאלוג גמיש עם חלקי עצמי אחרים, במילותיו של ברומברג (Bromberg, 2006). החלקים הדיסוציאטיבים טעונים בכאב גדול ומאיים אותו הנפש לא מסוגלת לשאת, כך שקיים קושי להיות במגע עמם. בעקבות זאת, כוחה ההישרדותי של הנפש מניע אותה לשמור חלקים אלו כקפואים, הרחק מחלקיה הבריאים האחרים.

נוכחותם של חלקים דיסוציאטיבים בטיפול היא תופעה מורכבת מכיוון שהיא אינה גלויה או מובנת מאליה. חמקמקותם של החלקים הדיסוציאטיבים אינהרנטית להגדרתם – שהרי הם חלקים המבקשים להתנתק מהמודעות, מתוך הסכנה הרגשית הצפויה במגע עמה. לפיכך, הזמנה של חלקים אלו לתנועה מתהום הנשייה אל קדמת הבמה בחדר הטיפולים, או אפילו ההבחנה בנוכחותם, היא מלאכה טיפולית מורכבת ביותר הדורשת דיוק, רגישות וזהירות יתרה. לעתים, הכאב הבלתי נסבל הטמון בחלקים אלו ימנע מהם להיות במגע ובאינטראקציה עם המציאות, ולעיתים, חלקים אלו יגיבו למציאות באופן לא מודע וינכחו במַעֲטֶה התנהגותי מחופש מול המטפל. כך או כך, נוכחותם של חלקים דיסוציאטיבים בטיפול, גם אם היא שכיחה יותר ממה שאנו נוטים לחשוב, עשויה לחמוק מאיתנו יחד עם הפוטנציאל הטיפולי הרב הטמון בה.

חלקים דיסוציאטייביים בראי הגישה ההתייחסותית

בהשוואה לגישות קודמות אשר מתייחסות למטופל כאל סובייקט, ואל המטפל כאל אובייקט (One person psychology), חידושה העיקרי של הגישה ההתייחסותית הוא כי נפשו של המטפל, כמו זו של המטופל, היא משתתפת פעילה בתהליך הריפוי הנפשי. מכאן שהטיפול נפתס כמבוסס על פסיכולוגיה של שתי נפשות (Two minds psychology). מעבר לשימוש המטפל בלא מודע שלו, אלמנט שהוצע כבר על-ידי פרויד (1912), הגישה ההתייחסותית גורסת כי על המטפל לאפשר לתהליכים המתרחשים בנפש שלו להיות חלק מתהליך הטיפול. תיאורטיקנים התייחסותיים רואים במעורבות נפשותיהם של שני הסובייקטים יחד, מטפל ומטופל, את מהות הריפוי ואת פוטנציאל השינוי של תנועה מחודשת בתוך הנפש, בין היתר, בחלקיה הדיסוציאטיבים.

הגישה ההתייחסותית מתייחסת למבנה נפש האדם כמורכב מאוסף של מצבי עצמי מרובים (Multiple selves) הנוצרים ומופעלים בהתאם לסביבה הרגשית ולהקשר בו האדם פועל. מצבי עצמי אלו יכולים להתקיים בו-זמנית כאשר כל אחד מהם נוצר מלכתחילה כתגובה להקשר רגשי בעל אופי חיובי או שלילי, ומתעורר מחדש כאשר הוא נבחר להיות המתאים ביותר להקשר רגשי נתון. המעברים התכופים של הנפש בין מצבי העצמי השונים ממחישים את התנועה המתמדת ביניהם, תנועה שקשובה, תמיד, להקשר הרגשי. מגוון מצבי העצמי הנפשיים הם ייצוגי חוויה, רגש והתנהגות המתעוררים בעקבות התנועה הבלתי פוסקת, המודעת או הלא מודעת, בין הקשרים רגשיים המשתנים באינטרקציה עם אנשים שונים, או בין רגעים שונים עם אותו האדם. כלומר, כל אחד ממצבי העצמי המרכיבים את הנפש, הוא בעל "כפתור" ייחודי לו, הנלחץ על ידי ההקשר הרגשי או, על ידי קשר עם אדם מסוים המפעיל אותו בהתאם (Stern, 2003).

חלקי נפש דיסוציאטיבים, לפיכך, אלו אזורי הנפש השייכים למצבי עצמי מאיימים יותר, אלו הנושאים בתוכם כאב טראומתי ובלתי נסבל שמונע מהם להיות נגישים למודעות ולעבודה פסיכולוגית. במגע עם חלקים פגועים, כואבים וטראומטיים, המוח יגייס את יכולתו להדרה ולניתוק מהכאב כפתרון הגנתי המבטיח שחלקים אלו לא יחוו כחלק מהאישיות, ובכך, תמשיך תחושת קוהרנטיות והמשכיות של העצמי. חלקים אלו הם חלקי "לא-אני" (not-me) להם קרא חפץ במונח "isolated subjectivity". אלו הם החלקים הדיסוציאטיבים המתקשים לנוע ולראות אספקטים שונים של החוייה. הם נטולי דמיון, תנועה או יכולת להחשב ולהיחלם (Chefetz & Bromberg, 2004).

אף על פי שהחלקים הדיסוציאטיבים מנותקים מהעבודה הנפשית הם אינם נעלמים מהנפש, אלא ממשיכים ומשוטטים בתוכה כרוח רפאים חסרת שם ומעוררת אימה. חלקים אלו נותרים אספקט משמעותי המשפיע על התפתחותה של הנפש ואופן הפעולה שלה, על התנהגות האדם ועל חוויותיו את הקשרים בחייו. בהתייחסותו לחוויית האימה הרגשית הנלווית להיווצרות החלקים הללו ולמגע עמם בהמשך חיי הנפש כותב שכטר (Shecter, 1980) על חוויית הזרות (strangeness). כאשר התינוק פוגש באירוע טראומתי בינקותו, הוא אינו מסוגל להתמודד איתו ועל כן הוא נוקט בפעולת הקיפאון, פעולה נפשית שבמהלכה חלה הפרה מטלטלת בחוויית ההמשכיות הסובייקטיביות של העצמי, ובזיהוי של התינוק את עצמו (dys-recognition of me-ness). את תגובת הקיפאון והקטיעה להתרחשות הטראומטית מכנה שכטר הלם של זרות (Shock of strangeness), מצב המתרחש בתוך הקשר אינטרסובייקטיבי משמעותי עבור חוויית הביטחון של התינוק. היכולת של התינוק להכיל את הזרות הזו בהמשך חייו ממשיכה להיות מוגבלת, אולם במקביל לכך, מתפתח רפרטואר של אסטרטגיות בינאישיות אדפטיביות, המסייעות להימנע ממגע עם חוויית הזרות האיומה הן במגע שלו עם עצמו והן ביחסים בינאישיים. עם זאת, ההימנעות אינה מעלימה את החלקים המנותקים הנוצרים בעקבות הטראומה, ואלו האחרונים רודפים את האדם בתוך עצמו, כניצוד. כך מנסה האדם להימנע מהחלק המנוכר והזר שחווה, אולם באופן פרדוקסלי, ניסיון ההימנעות הוא שרודף אותו (Bromberg, 2006). השאלה המרכזית, ואולי החשובה ביותר, הינה כיצד ניתן "להפשיר" חלקים אלו כך שיחדלו מלהיות קפואים וטעונים באופן בלתי נסבל, ויחלו לזרום ביתר הרמוניה לכדי תנועה ודיאלוג עם חלקי הנפש האחרים.

"שינוי ההקשר החווייתי מחוויה תוך אישית לחווייה בין אישית יכול לגרום לכך שחלקים של המטופל שהיו בלתי נגישים, מודחקים, מפוצלים ומושלכים, הופכים להיות נגישים ומשנים את החווייה התוך אישית, ששבה ומשפיעה על החוויה הבינאישית" (שמשון ויגודר בהקדמתו לאוגדן, 2011, עמ' 29).

המגע בנפשו של המטופל מתוך חווייה אינטר-סובייקטיבית משותפת, בה המטפל, מעצם חוויתו את עצמו כמנותק או כחולה, מרגיש את כאבו העמוק של המטופל; המרת החוויה הבלתי נסבלת ממעמקי נפשו של המטופל לחוויה משותפת עם המטפל – היא העשויה להעניק לשפה הקפואה של החלקים הדיסוציאטיבים את ההזדמנות להפשיר. כך, אט אט, יוכל להתפתח דיאלוג עם חלקים אלו שימיר את החוויה הבודדה, הכואבת והמנותקת לנסבלת ובעלת הקשר רגשי חדש, ויחבר חלקים דיסוציאטיבים חזרה אל הנפש.

מהות ה-Enactment

מונח ה-Enactment מבוסס על שורשים ותיקים בעולם הפסיכואנליטי, שהתפתחו בדגש על ההשתתפות, האינטרקציה והיצירה ההדדית בתהליכי העברה והעברה נגדית. בראי הגישה ההתייחסותית, תהליכי העברה והעברה נגדית נתפסים ביחס לקשר ולאינטראקציה משותפת היוצרת אותם יחד. לכן, מדובר יותר בנקודות מפגש והשפעה בלתי פוסקת בין שתי נפשות:

"…no one's transference is really counter to the other, or, rather, everyone's is. We are all reactive and, we hope, at times responsive" (Benjamin, 2010, p. 117)

ה-Enactment מייצגת גם היא נקודת מפגש מיוחדת בין המטפל למטופל, מפגש בו תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית מיטשטשים, ומתרחש המגע בין עולמות הלא מודע של המטפל והמטופל.

מנקודת המבט ההתייחסותית, הדיאלוג בין חלקי הנפש הדיסוציאטיבים של המטופל לבין חלקי הנפש האחרים שלו עשוי להתפתח בעקבות הדיאלוג של המטפל עצמו בין חלקים אלו. דיסוציאציה הדדית ומשותפת זו היא פעולת ה-Enactment, בה מצב עצמי מנותק במטופל פוגש במצב עצמי מנותק במטפל (חלקי not-me). כך, המטופל והמטפל יחד מגלמים מצב דיסוציאטיבי משותף בו כל אחד מתנתק מחלקים בעצמו באופן לא מודע. מעורבותן ההדדית של שתי הנפשות בתהליך הטיפול מסייעת להדגיש כיצד מטפל ומטופל עשויים להיות מעורבים בדיסוציאציה משותפת של חלקי נפש מאיימים או מטרידים במיוחד, מלאים קושי, בושה ואי-סדר של כל אחד מהם. המפגש הוא מגע כואב, קשה וחסר תנועה בין החלקים הבלתי נסבלים של שתי הנפשות המעורבות בתהליך, והוא המגע שעשוי לאפשר להם לנסות ליצור ביחד תנועה חדשה בחלקים אלו, תנועה שאיש מהם אינו מסוגל לה לבדו.

ה- Enactment מתאפיין בקיפאון המשותף של שתי הנפשות, הן של המטפל והן של המטופל. חוסר היכולת של כל אחת מהנפשות לנוע, היות וכל תנועה נחווית כמסוכנת, מזמינה מגע עם החלקים המאיימים, הכואבים והמנותקים. ב-Enactment שתי הנפשות שבויות-חטופות בתוך החלקים הדיסוציאטיבים בעולם הנפש האחר, כאשר אותם החלקים באחת מעוררים באופן לא מודע את חוויית הסכנה והאימה הטמונה בבסיס החלקים של האחרת. כך, מתקיים אירוע נפשי בו המטפל או המטופל מפעילים זה את זה ונחטפים אל תוך חלקים מסוכנים ומאיימים אחד של השני. ה-Enactment, אם כן, מהווה מפגש בין חלקים דיסוציאטיבים של המטופל והמטפל, המאופיין בחויית תקיעות וקיפאון. בכדי שכל אחת מהנפשות המעורבות בתהליך זה תשתחרר מהיעדר התנועה הנפשית שלה, היא זקוקה לכך שהנפש השניה תגע בחלקים הדיסוציאטיבים בתוכה, קרי, תנוע לעבר המקום אליו היא לא מסוגלת לנוע בתוך עצמה. כך תתעורר הזדמנות פז למגע של כל אחת מהן עם החלקים המנותקים שבה.

הערך התראפויטי הטמון בבסיס ה- Enactment הוא, למעשה, שחרור הנפש של המטופל והמטפל מאותה דיסוציאציה הדדית שתוארה לעיל. בשחרור כזה ייתכן ריפוי בו המטופל (או המטפל) עשויים לחוות מרחב שלישי חדש, רחב יותר, הנוגע ביותר חלקים מנפש המטפל ונפש המטופל. המרחב החדש שנוצר אינו מהווה חזרה למצב הנפשי שקדם ל-Enactment, אלא מרחב חדש ושונה המכיל את החלקים הדיסוציאטיבים שהומחזו יחדיו. כך, נפשותיהם של המטפל והמטופל נוצרות מחדש, בהקשר שאינו עוד חוויה תוך אישית קפואה ובלתי נסבלת, אלא חוויה בין-אישית משותפת, בה טמון פוטנציאל גבוה יותר לדיאלוג עם שאר חלקי הנפש. לאחר שנוצר אותו מרחב שלישי חדש, ניתן לשוטט בו יחד ולנוע ביתר חופשיות, חופשיות המסמלת את תחילת החיבור והבריאות הנפשית בחלקים הדיסוציאטיבים.

למפגש בין עולמות הלא מודע של המטפל והמטופל פוטנציאל להכרה של תהליכים פנימיים, בין אם בתצורות עדינות וכמעט בלתי מורגשות, או בתצורות עוצמתיות וכבדות יותר. אנטוני באס (Bass), מבחין בין enactment (ב-e קטנה) שגרתי, אינטראקציה טיפולית המהווה חלק מרצף הטיפול היומיומי, לבין Enactment (ב-E גדולה), המסמלת רגעים נדירים יותר, במצולות הלא מודע של המטפל והמטופל. על מנת שהמטפל יוכל לפגוש חלקים דיסוציאטיבים של המטופל ולאפשר למטופל עצמו לפגוש אותם בתוכו, על המטפל לא רק לפגוש את החלקים הדיסוציאטיבים שלו עצמו, אלא גם לאפשר להם להיות במגע עם חלקים בנפש המטופל. כתוצאה מכך, באס מתייחס לתופעת ה-Enactment כצוהר שנפתח ללגיטימיות, ואולי אף להכרח, להכיר ברגשות המטפל, ואולי אף לדבר עליהם עם המטופל (Bass, 2003).

כוחה של ה-Enactment, לפי באס, הוא יכולת ההתבטאות של תהליכים נפשיים שונים, קשים או עדינים, באמצעות המגע בין הלא-מודע של המטופל, של המטפל, ושל זה הנוצר ביניהם. עם זאת, לצד פוטנציאל ההתפתחות הגדול הקיים במצבי Enactments ויכולתם להביא את המטפל והמטופל למצבים חדשים של מודעות עצמית, הרי שהם טומנים בחובם אתגר רב עבור המטפל. המטפל נאלץ למקם חלקים מאישיותו בתגובתיות יצירתית לרגע הטיפולי, רגע שלרוב אינו צפוי, ומגיע בעקבות טעות, פליטת פה, ומקומות לא מתוכננים או מודעים. רגעים כאלו מהווים צהר אל תוך עולם של מפגש אישי, שלולא השימוש היצירתי בניסיונם של המטפל והמטופל בתוך מערכת היחסים ביניהם, עלול להישאר חסום ולא נגיש. בתהליך זה, המטפל והמטופל נאבקים להפוך מודעים יותר איש איש לעצמו ולזולתו, ומתוך עבודה זו, טוען באס, מתאפשרת לאחר מכן חזרה לעמדה נפרדת ופרשנית יותר.

בכדי להמחיש את החווייה הרגשית סביב התרחשותה של ה-Enactment, באס מדמה את האווירה בחדר הטיפול לאקלים סביבתי, ואת השינויים המתרחשים בה לשינויים באוויר. האווירה עשויה לנוע מ"אוויר אביך" – סיטואציה בה עומד בחדר מסך ערפל שאינו מאפשר למטפל להתרכז בתוכן הדברים שנאמרים לו, לבין "אוויר צלול" – בנוכחותו אין דבר אחר שמסיט את תשומת הלב מסיפורו של המטופל:

"The quality of the atmosphere moves in and out of our focal awareness in response to slight changes. Changes might register subliminally at first. A slight chill, a feeling in the bones, a slight change in one's sense of smell reflecting new ionic activity" (Bass, 2003, p. 669)

חווייתו של המטפל את האווירה בחדר הטיפול משתנה לפני הגעתה של הסערה, "הרעם" – ה-Enactment: בשלב זה, חלים שינויים קיצוניים יותר ב"ברומטר" של אווירת הטיפול, יותר מתח, תזוזה באי נוחות, רעשים דו-משמעיים ותנודות:"Then, as weather system shift and collide, an unmistakable crash of thunder shakes us" (עמ' 669).

סביב ה-Enactments מתקיימת תחושה של תנועה ושטף בין המטפל והמטופל המלווה באנרגיה חדשה המעודדת שינוי – למרות תחושה של תקיעות שאולי קדמה לה. כך, לפי ברומברג (1996), תוכן הדברים אינו העיקר כמו השינוי המהותי באנרגיית החיוניות בחדר. ביטוי לכך ניתן למצוא בכתביה של מרגרט בלק (Black) על אחת ממטופלותיה, ליסה:

"What most powerfully defined the experience between us was not the content that became available through the counter-transference experience. Rather, it was the motion, the fluidity, the energized feel of the session, and the sense that in being in these murky water together, we were allowing something that had seemed forever stuck in this patient to be on the loose" (Black, in Bass, 2003, p. 674).

רגעי המגע העמוקים הללו, המתרחשים בין חלקי עצמי אשר בגרעין שלהם מסתתרת אמת פנימית, אינם מסוגלים להיחשב או לעבור באופן מילולי. אוצר המילים והשפה, עשירים ככל שיהיו, לעתים אינם מספיקים כשלעצמם, ויתרה מכך, אף עשויים להוות ערוץ תקשורת חלופי ונמנע.

רגעי ה-Enactment, אם כן, הם ייחודיים ובעלי ערך טיפולי רב. בהיותם חלק מעבודה טיפולית הנעשית דרך מגע בין חלקי נפש של שתי נפשות, דרך מגע אינטרסובייקטיבי, שואבים רגעי המפגש את הכוח המניע אותם הן מהמטפל והן מהמטופל. לב התהליך הוא, למעשה, התהודה ההדדית המתעוררת בלא-מודע של שני הצדדים, והמגע המשותף ביניהם בעקבות זאת – מגע המאפשר את יציאתם למסע חדש ומשותף, רחב ועשיר יותר ממה שיכלו לשאת לבדם. בהקשר זה כותב באס:

"The storm that forced a farmer inside to batten down the hatches leaves in its wake the rain that, in combination with sunshine, leads to new life and growth" (p. 674)

באופן דומה, בזמן שכוחה של ה-Enactments עשוי להשאיר את השדה הטיפולי ברוח פרצים ואי סדר, היא נושאת עמה גם את הפוטנציאל להתפתחות וגדילה של מטופל ומטפל כאחד.

לסיכום, ה- Enactment היא תופעה אינטר-סובייקטיבית, בה חלקים דיסוציאטיביים של המטופל וחלקים דיסוציאטיביים של המטפל נפגשים יחדיו באופן היוצר דיסוציאציה הדדית. דיסוציאציה זו עשויה להוביל את הטיפול למבוי סתום, או לחלופין, להוביל את החלקים המנותקים לאינטגרציה עם שאר חלקי הנפש. כך, חלקים דיסוציאטיבים קשים מנשוא מתהווים מחדש כקונפליקט אותו המטופל יכול לשאת בתוך הקשר הטיפולי באמצעות האנליטיקאי, ולבסוף, בתוך עצמו ובתוך קשרים עם אנשים אחרים בחייו. מעורבותה העמוקה של נפש המטפל ושל חלקיו הדיסוציאטיביים בתהליך הדדי זה מאתגרת אותו לשמר את מעמדו הא-סימטרי כגורם האחראי להתקדמות מיטיבה עבור המטופל. על כן, תיאורטיקנים התייחסותיים רבים עוסקים בשאלה כיצד המטפל, כסובייקט משתתף, מצליח להחזיק בנקודת מבט מודעת ומתבוננת. נקודת מבט כזו משמעותית והכרחית בכדי לנווט את ה- Enactment באופן המאפשר למטפל להיות נוכח באינטראקציה שנוצרה, ובו זמנית, להשתמש בה.

הצגת מקרה קליני: רוחות הרפאים של דולורס

בחלק הקודם נגעתי באופן בו הפסיכואנליזה ההתייחסותית רואה את המטופל והמטפל כנעים בין יצירה הדדית לבין נפרדות, בין קיום שזור לנפרד. התייחסתי ל-Enactment, מושג המפתח דרכו התאוריה מציגה את המפגש עם חלקים דיסוציאטביים. דנתי באופן בו ניתן לפגוש או לחבר את חלקי הנפש המנותקים והדיסוציאטיביים בנפשו של המטופל באמצעות מושג זה, ובחנתי כיצד תפקידה המורכב והמאתגר של נפש המטפל, כמשתתף הדדי, בטיפול א-סימטרי במהותו, תורמת לריפוי זה. קיום אותה הדיאלקטיקה הייחודית והתנועה ההדדית בה המטופל והמטפל ממחיזים יחד (enact) מופע משותף, בו החלקים הדיסוציאטיביים של שניהם נפגשים ומתחילים לנוע יחדיו, מאפשר – במצב אופטימלי – למטופל (וגם למטפל) חידוש של יכולת התנועה והחיות של חלקי הנפש הללו.

כהמשך לכך, החלק הבא יוקדש להמחשה קלינית של תופעת ה-Enactment באמצעות ניתוח מקרה מהספרות הפסיכואנליטית. הקוראים והקוראות מוזמנים להתבוננות בלב ליבה של האימה הנפשית, ובמורכבותן של "תיבות הפנדורה" המאפיינות את החלקים הדיסוציאטיבים. אני סבורה כי המחשה קלינית זו עשויה לחדד את חושינו כקלינאים, ולסייע לנו להקשיב בדריכות ובצלילות גבוהה יותר לתחושותינו, הרהורינו ולבטינו בפגישת חלקים אלו במצולות נפשו של המטופל, או במצולות נפשינו אנו.

תאור המקרה הבא מופיע במאמר "One need not be a house to be haunted" מאת ברומברג (Bromberg, 2006) ודרך הצגתו והדיון בו אבקש לאפשר לקוראים להעמיק את הבנתה של תופעת ה- Enactment מנקודת מבט התייחסותית. ברומברג מתאר בצורה מופלאה את מורכבותה וחשיבותה של תופעה זו עבור נפשה של המטופלת ואת האופן בו היא לופתת את נפשו של המטפל אל תוך מצולות התהליך הטיפולי. דומני כי סיפורה העשיר של דולורס, המטופלת של ברומברג, מאפשר לנו, הקוראים, לזכות בהצצה לא מובנת מאליה אל תוך המלכוד העמוק שהיא חווה בתוך נפשה יחד עם המטפל, המסתיימת בהיחלצות משותפת של שניהם.

הקונפליקט של דולורס

דולורס, בחורה בת 31, גרה לבדה ועובדת בסוכנות מכירות. היא בת הזקונים ולה אח גדול בשנתיים שנתפס בעיני הוריה כ"ילד הרע" של המשפחה, בעוד לה נותר "לזכות" בתואר האחות הטובה, המרצה, זו שעליה לענות על ציפיות הוריה – להינשא ולרדת במשקל. ללא ידיעת הוריה, דולורס פיתחה הפרעה בולימית ממניעים של שמירה על משקלה. אביה תואר על ידה כחסר עמוד שדרה ונשלט לחלוטין על ידי הוראותיה של אמה, בעוד האחרונה, תוארה כביקורתית ולא קשובה לצרכיה. מבחינתה של דולורס, מטרת הטיפול הייתה ברורה וחד משמעית, למצוא את "הגבר המיועד" ולהתחתן איתו. היא לא הבינה מדוע תמיד היא נקלעת לקשרים הרומנטיים הלא נכונים, וכאשר שאלה זו החלה להדהד בראשה יותר ויותר לקראת יום הולדתה ה-31, היא הגיעה לטיפול אצל ברומברג בתדירות של שלוש פעמים בשבוע, נראית מחוייבת ומסורה. ייתכן כי נכון יותר לומר שהיא הייתה נחושה לעשות כל שביכולתה בכדי לממש את מטרת הטיפול הבלעדית שהציבה לעצמה עוד לפני שהחל, והיא מציאת בעל.

בהיותה ילדה קטנה, דולורס חוותה בושה בלתי נסבלת על היותה נזקקת לאחר, ואכזבה רבה בעקבות ניסיונה לתת אמון באנשים הקרובים לה מכל, בייחוד מצד אמה. בעקבות שיטוט בתוך אחד מהחלומות הטעונים ביותר שהביאה לטיפול, היא נזכרה בפרטים מטרידים מילדותה, ביניהם סיטואציה בה אחיה שמר עליה והטריד אותה מינית. בבואה לשתף את אמה במה שעולל לה, לא האמינה האם לדבר ממה שסיפרה לה, ודולורס הרגישה כאילו עשתה מעשה אווילי ובלתי נסלח:

"It was like, for just a second, she was forced to believe me and I had ruined her image of me forever. I think it was the worst day of my life. I wished I had never said that" (p. 171).

ציטטה זו ממחישה הן את גודל האשמה והבושה שחשה דולורס על הזדקקותה לאמה, והן כיצד בושה זו מעצבת את עולמה הפנימי וההתייחסותי מילדות. בנקודה זו, חלק מהנפש של דולורס קיבל "מענה" הודף, לא מכיל, מענה שמתייחס לצרכיה הרגשיים כאיומים ולא נכונים, ולא נותן תוקף לפגיעה המינית שהיא חוותה. במילותיו של ברומברג, החלק הנזקק בנפשה של דולורס הפך ל-not-me דיסוציאטיבי שרודף אותה גם בבגרות, ויוצר מבנה דיסוציאטיבי המעצב בתורו את דפוסי הקשר שלה עם דמויות בחייה. חלק זה מכיל צורך כה גדול ובושה כה עמוקה, עד כדי שדולורס עצמה חשה נעלמת וחלולה. ייתכן שהצורך ההגנתי שלה לא לחוש "רעב" והזדקקות לאחר מתבטא בכך שהיא מנסה לחוש שליטה על חייה באמצעות אוכל; היא לא מאפשרת לעצמה להיות רעבה (או נזקקת) לעולם, היא אוכלת ומקיאה. בהקבלה למונחים של קשר, בדולורס הוטמעה קונפיגורציה בסיסית מילדות המנהלת אותה גם בעולם הבין-אישי. היא כה נזקקת, וחוששת לא לקבל מענה לצרכיה, עד כי היא נמנעת ממצבים בהם תחוש דחייה. זו הסיבה שדולורס אינה מאפשרת לגברים בחייה לדחות אותה, אלא מקדימה אותם – בכל פעם שהיא חשה קרבה לבחור, היא מייצרת באופן אקטיבי מרחק או סלידה: "Do unto the other before the other could do unto her" (עמ' 163). כך, תמיד צץ באחר דבר מה דוחה או לא מספק שמאפשר לה להטיח בו את האשמה ובכך להאפיל על חוויית הנזקקות שלה. בעולמה של דולורס, אין אפשרות לחוש נאהבת ונזקקת בו-זמנית, ועל כן היא דואגת לייצר מצבים בהם לא תהיה נאהבת כלל; אם יש צורך והזדקקות אין אהבה, ואם אין צורך והזדקקות, גם אז אין אהבה, ואף אין את האפשרות לחוש בהיעדרה של האחרונה.

ריפוי חלקים מנותקים בנפשה של דולורס דרך השתתפות נפש המטפל ב-Enactment

מבטה של דולורס נראה מודאג, נאבק ורדוף עוד בשלב הראשוני של האנליזה. ברומברג הרגיש את עצמו נשאב לתוך קרוסלה מסחררת ומיסתורית של נבכי נפשה מבלי שיכול היה לתארה במילים. בשלב הזה, הוא יכול היה רק לתאר את התחושה החזקה שבדולורס יש משהו שנחבא מעיניו;

"That was something about her that was hard to define, something perhaps more absent than present, something missing from her and now presence that was not easily identifiable" (p. 159).

באמירה זו אין בכוונתו של ברומברג לרמוז על כך שהמטפל נדרש לראות או להכיר במטופל את כל חלקיו במהלך הטיפול. ההתבטאות נועדה להמחיש את תחושתו הלא מוגדרת אך מובהקת של המטפל, כי תחת החלקים בנפשה של דולורס שנענים לטיפול ונוכחים מולו, קיימים חלקים "נסתרים" שמפעילים משהו בתוכו. "נסתרים" במרכאות, כיוון שמורגשים על-ידי ברומברג במידה מסוימת, אף על פי שאינם מתגלמים באופן גלוי בחדר.

אותו ה"משהו" שהתעורר בנפשו של ברומברג, הוא למעשה תוצר של המפגש בין חלקה הדיסוציאטיבי של דולורס, לבין חלק דיסוציאטיבי בתוכו. בכותבי "מפגש", אין כוונתי לאותו המפגש העמוק והמייסר המאפיין את לב ליבה של ה-Enactment שטרם התרחש, אלא למעין צרימה או אי נוחות המתעוררת בעקבות "היתקלות" לא מודעת בין חלקיהם. "משהו" בה מעורר "משהו" בו, כמו נוכחות שני עצמים נפרדים בחלל משותף. במונחיו של באס (2003) זהו ה-enactment (ב-e קטנה). בשלב זה, העמימות סביב זיהוי חלקה הדיסוציאטיבי של דולורס נובעת מהקושי של ברומברג להכיר ולגעת בחלקים מתוכו, חלקים עם נוכחות מעורפלת שטרם התבהרה לכדי צורה ממשית. נפשו של ברומברג נמצאת גם היא בדרמה פנימית שהחלק הדיסוציאטיבי בתוכו ממחיז, הוא "חש" שחרף היותו המטפל שלה, הוא אינו רוצה בקרבתה או מסוגל להיות שם לצדה (שוב, המרכאות מציינות כי לא מדובר בתחושה רגילה כיוון שזוהי דרמה המתחוללת בתוך חלק מנותק שיאנו מאפשר מפגש רגשי בשלב זה). הדחיה והסלידה של ברומברג מדולורס מבוססות על תחושת חוסר כנות שמתעוררת בו. ברומברג מרגיש שדולורס מסתירה ממנו משהו – את הצורך העמוק שלה בקרבה אליו, ואת נסיונה לכסות על צורך זה ביצירת ריחוק ביניהם – בדומה לדפוס יחסיה הבין-אישיים. על כן, הוא חווה את היותה מטופלת טובה כל כך כתרמית, כחוסר כנות, מעין "העמדת פנים" של הקרבה ביניהם קיים חסר, אך הוא עדיין אינו יודע מהו. בנפשו מתקיים מעין קונפליקט אינטרה-פסיכי בין מצב העצמי של המטפל שרוצה לטפל בה לבין מצב העצמי הנדחה והסולד, קונפליקט לפיו "אם היא המטופלת שלי, והיא מטופלת כה טובה ומשתדלת, לא יכול להיות שהיא מעוררת בי דחיה ושאני עדיין זקוק כל כך למשהו ממנה". ההזדקקות שחש ברומברג מבטאת את רצונו להיות מטפל טוב לדולורס. רצון זה אינו מתממש, לתפיסתו, היות ודולורס עצמה נמצאת בדיסוציאציה לנזקקות שבה – כך שהיא אינה מאפשרת לו להיות מטפל טוב עבורה. בהקשר זה כותב ברומברג:

"But it was not easy for me to deal with my feeling so empty while with her ("needy" might be more truthful) since Dolores was such a good patient and always trying so "hard"" (עמ' 159).

מערכות היחסים של דולורס עם גברים לא צלחו. באופן לא מודע עוררה דולורס חוויה עמומה ומבלבלת, לרוב שלילית כלפיה, ובכך תרמה באופן ניכר לכישלון הקשרים הזוגיים שלה. למעשה, דולורס התנהגה באופן שבו גברים חוו אותה כמתעתעת ובלתי אפשרית. היא עצמה חשה דחויה במערכות היחסים – אך הייתה זו הדחייה שעוררה בעצמה בצורה לא מודעת, על מנת למנוע מצב בו היא נאהבת, ואולי, חלילה, גם נזקקת.

למרות זאת, בכל פעם שתיארה דולורס את אחד מהגברים בחייה, הדיסוציאציה בנפשו של ברומברג לא אפשרה לו להזדהות עם הגברים בחייה ולחוש את היותה בלתי אפשרית. גם אם בתוך תוכו ידע שלדולורס תרומה ניכרת לאינטראקציות הכושלות הללו, הוא לא ייחס זאת אליה. במקום זאת, כל ניסיון להתחבר לנקודת המבט של אותם גברים עוררה בו את התחושה ההפוכה והמפצה של "זה לא מגיע לה". בשלב זה ברומברג אינו נמצא במגע עם הקונפליקט בתוכו – ההזדקקות שלו להיות מטפל טוב לדולורס מצויה בדיסוציאציה. לפיכך, הוא אינו מבחין כי התרחקותו היא מחלק של דולורס, אותו חלק נזקק ומנותק המחבל בקשרים מתוך הפחד להפגע. ברומברג גם אינו מבין את חווית הדחיה שחש ממנה – בדומה לשאר הגברים בחייה ובניגוד להיותה מטופלת כה טובה – ועל כן מסיק שנובעת מהתכנים עליהם דולורס מדברת בגלוי, למשל, הבולימיה. גם כאשר ביקש בכל מאודו לפגוש ולהכיר את אותו חלק שאותם הגברים בורחים ממנו, הוא לא היה מסוגל לכך מכיוון שהוא לא יכול היה להכיל או להתבונן על הקונפליקט שמתעורר בתוכו. יחד עם זאת, ברומברג יכול היה לחוש היטב כי דבר מה שאינו נגלה לנגד עיניו מתרחש, דבר מה שעלול להזיק לקשר הראשוני והשברירי שמתחיל להיבנות ביניהם. כלומר, הדיסוציאציה בנפשו נשארת הגנה חזקה, אולם, בד בבד, הוא חש את האיום של חלקיו המנותקים מרחף מעליו ומהווה סכנה כלשהי עבורו:

"But part of me knew, even then, that I was also fleeing from the shame of my unanticipated negative reaction toward a dissociated part of Dolores- her disingenuousness- a reaction that made me feel as if I were to let this "inauthentic" part of her to remain in my consciousness" (p. 159).

בסיטואציה זו הטיפול חווה מרחב מצומצם. שלב זה הוא השלב המקדים לשלב ה-Enactment ועל-פי ברומברג, הכרחי וחיוני עבור ההתקדמות הטיפולית בהמשך.

עם חלוף הזמן, ברומברג ודולורס יצרו היסטוריה משותפת בה נכחו מצבי עצמי נוספים של כל אחד מהם (Multiple selves). תחושת השבריריות של הקשר פחתה ועמה גם החשש להרוס אותו. באחת הפגישות, סיפרה דולורס על חלום, יותר נכון סיוט, שהחל בכך שהיא מדברת בטלפון ציבורי עם סטנלי, אחד הגברים בו עדיין הייתה מעוניינת על אף שבהתבסס על ניסיונה הרגשי, ולפי כל הרמזים, הוא לא היה ראוי לה. במהלך שיחת הטלפון דולורס מצאה את עצמה מתעניינת יותר במסעדה פתוחה מעבר לרחוב, ואמרה לסטנלי שהיא חייבת לאכול משהו מכיוון שהבית שלה ריק מאוכל. כאשר חצתה את הכביש והתקרבה לעבר המסעדה, עדיין עם השפופרת בידה וסטנלי על הקו, היא הבחינה, להפתעתה, שהחנות סגורה. דולורס חשה שאין עבורה כלום, בשום מקום, והיא התמלאה ייאוש. בצפייה שסטנלי יזמין אותה אליו, לביתו, היא צעקה לשפופרת הטלפון שבידה שהמסעדה סגורה, ובביתה אין מה לאכול. למרות שסטנלי היה על הקו, הוא לא אמר דבר. דולורס קמה בחרדה ופאניקה שסטנלי ינתק את הטלפון.

דומני כי החלום עשוי לשקף היטב את טיבו של הקשר הטיפולי בשלב זה, ואת התפתחותה של היכולת ההדדית של המטופלת והמטפל להתקרב, באופן מסוים וחלקי, אל תוך המקומות האפלים בתוכם ולחוש כיצד הם מתחילים לקבל מעט יותר צורה. החלום מגלם היטב את הקונפליקט של דולורס בעולם הלא מודע שלה: הרעב וההזדקקות העמוקה שלה לקשר לצד הפחד הנורא מניתוק הטלפון, קרי, מהדחייה והנטישה שתגיע בעקבות הבעת ההזדקקות. יתר על כן, באופן ספציפי יותר לקשר עם ברומברג, דולורס פחדה שאם תיחווה כבעלת צרכים חזקים כל כך, יגעל ממנה ברומברג ויברח (פחד אותו הוא מתאר כנוכח מאד בדפוסי העברה). בד בבד, בהעברה הנגדית, התעורר בברומברג חלק שלו, מתוכו:

"She was afraid I would hang up in disgust if I "really" saw her neediness. And I would hang up to avoid the neediness she evoked in me" (p. 163).

כלומר, בעקבות נוכחות אותנטית יותר של דולורס, ברומברג מסוגל להתחבר גם להזדקקות מסוימת בתוכו. למעשה, כעת הוא מסוגל לחוש גם את הפחד להפוך עבורה ל"עוד גבר", ואת החשש שהיא עשויה לעזוב את הטיפול בעקבות זאת. למעשה, ברומברג מתחבר לפחד לאכזב את דולורס, והוא מלא בחויית בושה וכעס על כך שהוא נזקק להיות חשוב בעיניה ולא לאכזב אותה. כך, ברומברג בא במגע עם חלק בעצמו החושש מהזדקקות – בדומה לחלק כזה הקיים בדולורס. למרות כל זאת, ברומברג עדיין אינו מחובר לחלק המאיים ביותר עבורו – החלק המנותק שחש דחייה מדולורס, שאינה מאפשרת לו להיות מטפל טוב.

לצד המגע החדש של ברומברג עם חלקים מסוימים בתוכו, הוא מתמלא ברכות וסימפטיה המאפשרים לו להפוך מודע יותר לדפוסי ההעברה וההעברה נגדית שעוררו אותם, קרי, להזדקקות העמוקה של דולורס לקשר, ובעקבות זאת, גם לזיהוי הצורך העמוק שלו בעוד משהו אמיתי שחסר לו ממנה, אשר יאפשר לו להיות באמת מטפל טוב ולא מאכזב. כך, הוא מצליח להזדהות איתה הזדהות עמוקה ולהרגיש על בשרו את החלק הנזקק שלה, את החווייה הבודדה, המבויישת והקשה של ההזדקקות:

"Yes, it must be unbearable to feel your mother so totally walled off from what matters to you, and for you to feel so alone, so ashamed, and also so angry that there's no way to get through her." I knew full well that I was speaking also about how I felt for me, at least until this moment, to be with her - including the shame of my own neediness" (p. 162).

​​​​​​​שלב זה הוא שלב של "הארה חלקית" בה ברומברג מודע לתקיעות הטיפול, לכך שמשהו אינו "מתנהל כשורה" ולקיומם של חלקים מאיימים מדי בו ובדולורס שטרם נפגשו.

במהלך השנים, ככל שהעבודה הטיפולית הפכה בטוחה יותר עבור דולורס, ובעקבות זאת פתוחה ו"חיה" יותר, התהוו בטיפול עוד ועוד חלקים מתוכה, כאלו שפחות נכחו בשלב המוקדם של הטיפול. דולורס החלה להפגין מידה מסויימת של הנאה מהתעסקותה בתכני החלום ובהיותה מטופלת הנמצאת במרכז תשומת לבו של ברומברג, שבשלב זה, הרחיב גם הוא את נוכחות חלקי הנפש שלו בתוך הקשר. למרות זאת, באותה נשימה, דברים לא עבדו כמתוכנן עבורה. לא זו הייתה ההתפתחות לה היא ייחלה בחייה, אלא סטייה מוחלטת ממה שהייתה אמורה להיות ה"עסקה" שעשתה עם ברומברג: להיות מטופלת טובה, עקבית ומסורה, המקפידה להביא את חלומותיה ביסודיות, למצוא בעל ולסיים את הטיפול. מבחינתה, מטרת הטיפול נכשלה, היא אינה נשואה וברומברג בגד בטיפול בכך שלא ענה על ציפיותיה. אין להתעלם מכך שהתנגדותה של דולורס טומנת בחובה חרדה איומה מכך שהחלה לפתח אכפתיות וקרבה אמיתית כלפי ברומברג. מבחינת דולורס, מדובר באיזור נפשי מסוכן בו היא נחלה בילדותה חווית בושה, אשמה ובדידות בלתי נסבלת בציפייתה לקשר אנושי שיזין וינחם אותה. במילים אחרות, זוהי אחת מאבני הדרך במעבר האיטי שעושה דולורס ממנגנון הדיסוציאציה שמנהל אותה, כפי שמתבטא בחיפוש הנחמה באוכל או בהשתעבדות לאכילה הבולימית, אל היכולת לגעת בחלקים הכואבים ולשאת את הקונפליקט האינטרה-פסיכי בתוכה. מעבר זה אינו פשוט עבורה כלל וככלל, והוא מעורר בה חרדה רבה:

"She said: "everything feels like it's out of my control. I don't know if analysis is worth it". Half angrily and half shamefully, she admitted how afraid she was of "letting go"" (p. 164).

החרדה שהתעוררה בדולורס מההתקרבות הרגשית לברומברג הייתה כה חזקה, עד כי ברומברג בעצמו "השתכנע" וחשש כי אם תשחרר מהשליטה במשקלה (ותעלה במשקל בהתאם), מצבה הרגשי אכן יתדרדר. הוא החל לחשוב שייתכן ועליו לשקול יותר ברצינות את בעיית המשקל. אולי, כך חשב, אם דולורס תמשיך לשלוט באכילה ולהוריד ממשקלה, מטרת הטיפול תתממש והיא תמצא את הגבר אותו היא מחפשת כל כך. שינוי חשיבה זה גרם לדולורס לחוות את ברומברג כגבר לא "טוב", שאינו מעריך אותה כפי שהיא. תחושה זו, בתורה, היא שהביאה את ברומברג לגעת בחלק הדיסוציאטיבי בתוכו ולחשוב כי דולורס אכן מעוררת דחייה בהיותה מה שהיא בשלב זה עבורו. מעבר להיותה מטופלת "כה טובה", לדולורס חסר החלק האותנטי שמתבונן על עצמו, שמכיר בקונפליקט, ושמאפשר לברומברג להיות המטפל התומך והמקדם שהוא מעוניין להיות, ולא – כפי שחש לאורך הטיפול – מטפל החש אשמה על כך שאינו טוב מספיק. במגע זה טמונה ההזדמנות לריפוי, ההזדמנות להנכיח את אותו החלק שלו שיאפשר לדולורס לגדול ולהפסיק לבודד את עצמה מנפשו של האחר בכדי לא לעמוד ב"מבחן הדחייה" שלו. ברומברג היה בשל לחוות את עצמו כמזוהה עם נקודת מבטם של שאר הגברים בחייה, כמי שנושא חלק שחווה אותה כלא טובה, כמתעתעת וכבלתי אפשרית, חלק שעד כה לא היה ניתן להכלה כקונפליקט פנימי שלו. משהפך מודע לחלק זה בתוכו, האכפתיות של ברומברג לא אפשרה לו להחזיק את החלק הזה בתוכו בבידוד מדולורס, ולאפשר לה להמשיך לנהוג באופן כה מבלבל לגברים בחייה. במילים אחרות, הוא היה במגע עם חלק נוסף בתוך עצמו, חלק שהרגיש בשל ובטוח מספיק לחבור באופן ישיר לחלקים מהם נמנע עד כה בתוך נפשה:

"But I was also, equally strongly, in touch with another part of myself that felt ready to engage directly the Dolores I was avoiding. I could feel myself emerging more completely from our shared dissociative space" (p. 165 - 166).

דולורס משתפת בחלום נוסף, חלום בו הייתה בקפיטריה ואכלה גלידה שכלל אינה אוהבת. אמה הסתכלה עליה מהצד ואמרה לה להמשיך לאכול, היות ואין דבר רע בגלידה הזו. דולורס המשיכה לאכול מבלי להבין מדוע היא אוכלת משהו כה משמין ומחבלת בהיותה ילדה כה טובה שירדה במשקל עד כה. דולורס הרגיעה את עצמה כאשר הבינה שזה חלום, אבל במקביל ראתה את אמה מסתכלת עליה וידעה שהיא באמת אכלה את הגלידה, וכך החלה לרתוח מזעם והתעוררה. החלק המהותי בחלום עבור דולורס היה מודעותה לאופן בו מסתכלים עליה בתוך קשר, חלק שלדברי ברומברג נמצא במגע עם קונפליקט יותר מאשר בדיסוציאציה. המודעות להיותה חולמת תוך כדי החלום, היא למעשה המודעות לשימוש במנגנון הדיסוציאציה. כך, החלה דולורס לתהות מדוע, על אף היותה במשקל הנמוך ביותר מזה שנים, היא עדיין רווקה ובודדה. היא הבחינה בכך שאמה מסתכלת עליה בחלום באופן שנחווה כאמיתי, בדומה להבחנתה באופן בו חלק מברומברג מסתכל עליה וחווה אותה, ולכן נאלצה להתוודע לקונפליקט האינטרה-פסיכי בין חלקים בתוכה: בין השליטה לאי השליטה באוכל, בין ההשתעבדות להזנתה על ידי שליטה זו לבין התמסרותה לחווייתה הפנימית הבלתי נסבלת כ"שמנה", כמישהי שאין לה מקום בעולם בעקבות היותה כה מבויישת במי שהיא. בדומה לתיאור של באס, ברגעים אלו ברומברג מתחיל להרגיש בשינוי "הברומטר" בטיפול, האנרגיה הפכה דחוסה יותר ונראה שחלק מנותק ממנו בער לצאת החוצה אל המרחב המשותף של שניהם:

"I felt oddly calm but in a state of readiness. I was ready for something that was unpredictable from our history together, something I could only hope would not lead to our drowning in negative affect" (p. 165).

בעודה משתפת בחלום לעיל, התלוננה דולורס מספר פעמים על כך שקר בחדר, תלונה שלוותה בציפיה סמויה שברומברג יהיה קשוב לצרכיה ויענה לדרישותיה. חרף תלונותיה, ברומברג היה ער לחלק בו שאינו רוצה להיענות מיידית לבקשתה ולהדליק את החימום, ואינו חושש לבקר אותה ובכך לנטוש אותה, בדומה לנטישתה של אמה. התעורר בו חלק דיסוציאטיבי, מתוכו הוא בחר לענות לדולורס באופן כנה:

"What I was feeling, Dolores, is that nothing I do is good enough: now it's too cold. What am I, a puppet on a string? I'll be damned if I am going to talk just because you expect me to! And I am not going to turn up the radiator either. I know you did not ask me to, but I know you expect me to offer" (p. 166)

ואכן, רגע זה, הפך להיות רגע חם מאד בחדר, רגע של התמזגות בו נופל האסימון, בו נפגשים החלקים הדיסוציאטיבים של שניהם לכדי משמעות משותפת בתוך הקשר האינטרסובייקטיבי. הקשר והאכפתיות שנרקמו ביניהם אפשרו לברומברג לקחת את הסיכון ולחוש את הדחייה האמיתי שלו כלפי דולורס, והיעדר החלק האותנטי בה. בכך, היה קל לו יותר להזדהות עם שאר הגברים בחייה, שחשו כלפיה רגשות שליליים, אותם דאגה לעורר בעצמה. בניגוד לגברים בחייה של דולורס, ברומברג הצליח לפעול באופן שונה ולא לנתק מתוכו את החלק שסולד ממנה. חוסר הניתוק של ברומברג אינו מאפשר לדולורס להמשיך להיות בנתק מהחלק הנזקק שבה, הגורם לה ליצור תחושת דחייה בקרב סובביה. כך, מבקש ברומברג לגעת באותו חלק קפוא מהסובייקטיביות של דולורס, חלק המהווה isolated subjectivity, ולהפוך אותו לפחות מבודד.

לאחר שתיקה ארוכה, דולורס הגיבה ואמרה שחשה שנגעה בחלקים שונים בתוכה. חלק אחד רצה לעזוב את הטיפול, לצאת מהחדר ולהותיר את ברומברג מתפתל מאשמה על הבלגאן שיצר. לצידו, חלק חזק יותר יכול היה לחוש שאכן אכפת לו ממנה באמת והוא מסוגל לראות אותה כפי שהיא, יחד עם הבושה והאשמה לחוש נזקקת, ומעבר למילים אותן היא אומרת. כעת, משחשה חשובה לו, יכולה הייתה דולורס לשאת את הקונפליקט בו היא כה נזקקת ומפחדת שברומברג ינטוש אותה, היא הרגישה אותו יותר ביחד איתה; "Maybe you do care about me and not simply about your analysis of me" (עמ' 167). החוויה הבין-אישית החדשה העניקה לחלקים הדיסוציאטיבים של שניהם הקשר חדש, בטוח יותר. באמצעות דיאלוג משותף ו"מחמם" חלקים אלו היו מסוגלים להפשיר ולאפשר את המעבר מתוך חוויה תוך-אישית טראומטית, בודדה וקפואה לתנועה משותפת בעלת שפה חדשה, שפה של שניים. שפה זו מאפשרת, במונחיו של סטרן (2003), לנסח את החוויה הבלתי מנוסחת והכואבת שטמונה בחלקים המנותקים, להסמילה ולהפיח בה משמעות ייחודית שלא הייתה קיימת עד כה. רגעי המשמעות המשותפת שמרגישים ברומברג ודולורס הופכים להיות מדוברים, ובכך, מתאפשרת החשיבה והחלימה של החלקים הדיסוציאטיבים באופן נגיש יותר לעבודה טיפולית. ברומברג משתמש במגע עם האובייקט הרע בתוכו, בחלק בתוכו שחש סלידה כלפי דולורס, לצד החלק שבו שרוצה להיות מטפל טוב עבורה. בד בבד, בדולורס התעוררו גם שני חלקים, חלק שחש שהיא אכן, בחלקה, בלתי אפשרית, וחלק שחש אהבה ואכפתיות מברומברג. גם היא יכלה לשאת את שני החלקים שלה עצמה, שעד כה היו בסתירה.

אלמלא דולורס הייתה עוברת במהלך הטיפול תהליך רגשי בו היא נעה לעבר עמדה קונפליקטואלית יותר בקשר עם ברומברג, הרי שברומברג לא היה יכול לאפשר לעצמו לגעת באזורים הבלתי נסבלים בהם הוא דוחה אותה, הורס את הקשר ביניהם ומחבל בהתפתחותו. החרדה המשתקת של דולורס מפני "ניתוק הטלפון" הפכה מודעת יותר, והיא הייתה מסוגלת לחוות גם את עצמה בתוך קשר. בצורה זו התקרבה דולורס לעמדה שמסוגלת לגעת בהיותה בלתי אפשרית ונאהבת בו זמנית, וכתוצאה מכך, ברומברג היה מסוגל גם לגעת בחלק שחש כי היא אכן דוחה אותו. במילים אחרות, תהליך הריפוי והמגע בחלקיה הבלתי נסבלים של דולורס, גולת הכותרת ועיקרו של המעשה הטיפולי של ה-Enactment, התאפשר בעקבות יכולתו של ברומברג לגעת בחלק הדיסוציאטיבי שהתעורר בתוכו בתגובה אליה, ולדבר אותו אל תוך היחסים שלהם, והוא תוצר של תהליך ותזוזה משותפת:

 "It was part of dyadic process that included a state shift in Dolores to which I had been responsive affectively but not yet cognitively, a shift in mental structure that communicated her greater capacity to stay in the moment with me and process, inter-subjectively, what was taking place between us" (p. 168).

בעקבות השינוי באופן בו היא חווה את ברומברג ואת עצמה, נפתח אפיק חדש עבור דולורס בו היא מסוגלת לשאת את המגע עם המקומות הבלתי נסבלים שלה בתוך הקשר הטיפולי הנרקם בין שניהם. לאורך השנים, הקשר מבוסס האמון עם ברומברג מהווה עבורה ריפוד ותמיכה חסרת תחליף המאפשר לה את התעוזה להתבונן, כפי שלא יכלה בעבר, על החלקים הדיסוציאטיבים בתוכה. היא מסוגלת להתבונן בחלק המשתוקק להזין את עצמו באמצעות קשר, ובכך, גם לשחרר את השליטה על האוכל כמקור הזנה עיקרי. התהליך המשותף והדיאדי, אם כן, נע ביותר גמישות בין עמדות רגשיות מכיוון שיש מצבי עצמי רבים יותר שאפשר לשאת.

בהמשך הטיפול, התפתחה עוד יותר יכולתה של דולורס לגעת בחלקים בתוכה היוצרים קשר ובדפוסי ההעברה וההעברה-הנגדית שפיתחה. דולורס למדה להכיל באופן נינוח את הקונפליקט בו בהיותה מטופלת או מוזנת על ידי האחר, היא חשה סלידה עמוקה ממי שהיא, קונפליקט הנוגע בגרעין הנפשי הפגוע ביותר בתוכה. באחת הפגישות, מספרת דולורס על פיטר, גבר נוסף שהיא חשה שלא חשק בה, על אף שהיא עצמה, בחלק בו לא ששה להכיר, שמחה בנוכחותו. בשלב זה דולורס יכלה להבחין בחוויית האחר אותה ובתרומתה לאינטראקציה ביניהם, תוך הכרה בהזדקקות שלה לאחר. דולורס יכלה לומר בבהירות כי ייתכן ופיטר לא היה מעוניין בה מכיוון שלקראת סוף הפגישה היא הפכה למרוחקת וקרירה כלפיו וניסתה לפצות אותו על כך במחמאות מזויפות שלא הלמו כלל את חווייתה ביתר הפגישה. בהקשר זה, אצטט את תגובתו של ברומברג לדולורס, תגובה שלדידי מתארת באופן נהיר את נגישות קונפליקט זה למודעות שלה ואת היכולת של שניהם לעבוד עמו:

"You liked being with him and didn't want to lose him, but you had to satisfy another part of you that was making you feel ashamed for really being involved, as if real involvement is stupidity because you are wasting the potentially better man who is still out there, somewhere. So you tried to find a way to satisfy both parts of you and could feel how impossible it is" (p. 168).

במילים אחרות, בניסיונה להימנע מהקונפליקט בין חלקים מתוכה דולורס נמצאת במלכוד, שבו, מחד, היא מרגישה שאף גבר לא ירצה אותה, ומאידך, שאף גבר אינו ראוי לה, מלכוד המותיר אותה בחוויה של ריקנות איומה. בתגובה לדבריו של ברומברג, דולורס מצליחה לבחון את היותה מבועתת מעומק החלל שבתוכה, חלל שגורם לה לחוש לא אמיתית, שהיא איננה. יתרה מכך, היא מסוגלת לקשר את החוויה הקשה הזו לכך שהיא חשה זעם עמוק ובלתי נשלט ש"בלע" אותה, זעם שממלא חלל זה ומאפשר לה לחוש קיימת.

המגע עם החלקים הדיסוציאטיבים בתוכה מאפשר לדולורס עבודה רגשית המעשירה את הדיאלוג בין החלקים בתוכה. אולם, בד בבד, מגע זה אינו חוסך מדולורס כאב. נהפוך הוא, הוא מאלץ אותה "ללוש" כאב זה ולחוש אותו בדרכים חדשות, שעשויות לאפשר מגע עם שדים וסודות נוספים הצצים מתוך "תיבת הפנדורה" בתוכה. בשלב מתקדם יותר של הטיפול, שלב בו בטחה בברומברג שלא יאפשר לה להבלע בתוך חוויית אשמה בלתי נסבלת אלא יהווה עבורה פונקציה מווסתת ומכילה, דולורס החלה להיזכר בחלק מזכרונותיה הטראומטיים ביותר בילדותה, ביניהם הזיכרון שהוטרדה מינית על ידי אחיה. זכרונות אלו הציפו תכנים רגשיים נוספים בנוגע לקשר ביניהם, כאלו שבעבר נותקו דיסוציאטיבית "והוחרמו" על ידי נפשה של דולורס, וכעת היו מסוגלים להיחשב, להיות מדוברים ונגישים לעבודה טיפולית;"rather than new versions of something so unredeemably bad that our attachment would be smashed beyond repair if we let them out of the attic" (עמ' 171). באמצעות עבודה טיפולית נכונה, הצליחה דולורס ליצור חיבורים לחלקי עצמי שונים שהתקיימו בתוכה. ולראייה, דולורס זכתה להינשא כפי שתמיד רצתה, להשתחרר מדפוסי האכילה הפתולוגים שלה ולחיות חיים נורמטיביים ומלאים בהם היא אינה מרגישה חלולה או ניצודה על-ידי רוחות הרפאים בתוכה.

מקורות

אוגדן, ת.ה (2001), לקרוא את ויניקוט. על אי היכולת לחלום (עמ' 196-215). תל אביב: עם עובד. 2011.

אוגדן, ת.ה (1994): השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות. בתוך: על אי-היכולת לחלום, תל-אביב, עם-עובד, 2011.

אוגדן, ת.ה (1997):Reverie ופירוש אוגדן. בתוך: על אי-היכולת לחלום, תל-אביב, עם-עובד, 2011.

פרויד. ז. (1912). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. מתוך ע. ברמן, וע. רולניק (2002), (עורכים), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 92-99). תל-אביב: עם עובד.

מיטשל, א. ובלאק, ג'. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. הוצאת תולעת ספרים, ישראל.

Bass, A. (2003), "E" Enactments in psychoanalysis another medium, another message. Psychoanalytic Dialogues, Vol 13(5), 657-675.

Benjamin J. (2010). Where the gap and what's the difference? Contemp. Psychoanal., 46; 112-117

Bromberg, P. M. (2006). Introduction: When Reality Blinks. Awakening the Dreamer. New Jersey and London: The Analytic Press, pp. 1-27

Bromberg, P, M. (2006). One need no house to be haunted. Awakening the dreamer, New Jersey and London: The analytic press, pp. 153-173

Bromberg, P. (1996) standing in the spaces the multiplicity of self and the psychoanalytic relationship. Psychoanalytic, 32 509-635.

Chefetz, R.A., Bromberg, P.M. (2004). Talking with “Me” and “Not-Me”: A Dialogue. Contemp. Psycho-anal., 40:409-464.

Schecter, D. E. 1980 Early development roots of anxiety Journal of The American Academy of Psychoanalysis 8 539-554

Stern, D. B. (2003): The Fusion of Horizons: Dissociation, Enactment, and Understanding, Psychoanalytic Dialogues: The International Journal of Relational Perspectives, 13:6, 843-873.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

חזקיהו, ש. (2017). על ניתוק וחיבור: חלקים דיסוציאטיבים בנפש מפרספקטיבה התייחסותית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3544

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן14/9/2017

שלום. אינני מטפל ומעולם לא הייתי, אבל עברתי הרבה מטפלים בחיי ואני מנייח שצריך להיות אדם רגיש כדי להצליח לשלב בטיפול את רגשות המטפל האישיים ולא רק לנהוג במקצועיות. אני עברתי התעללות נפשית מצד מטפל לא רגיש. גם בספר שקניתי בעבר "סיפורי גוף" על קשר בין גוף ונפש, מתואר בין השאר איך מטפלים משתפים את רגשותיהם האישיים בטיפול ביחד עם מטופליהם, בהעברה דו צדדית. הצטערתי לקרוא על המקרה של דורולס שעברה התעללות מינית, גילוי עריות גם מרצון הוא מתועב.

סיגל אדיסיגל אדי25/6/2017

תודה !. נפלא, מעניין, פותח את המחשבה ואת הלב.

נלי שטייןנלי שטיין24/6/2017

תודה על מאמר מרתק ומאיר עיניים. תודה שירה על מאמר מעניין ומאיר עיניים.
הסקירה התיאורטית והצגת המקרה של דולורס אפשרו לי את העמקת ההבנה והרחבת המבט הטיפולי מנקודת מבט התייחסותית.
נלי

יסמין בינויסמין בינו13/6/2017

צוהר להבנת העולם הפנימי. שירה,
מאמר מרתק. פותח צוהר להבנת העולם הפנימי, דרך המפגש בין מטפל ומטופל, ותופעת ה - ENACTMENT.
כתיבתך הרהוטה והמעניינת איפשרה לי, להבין מושג זה עוד יותר.... תודה, יסמין