×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

דעות

דברי פרידה מהשירות הפסיכולוגי הציבורי בתקופה של שינוי ועתיד לא ידוע

הפרידה מתחנה לבריאות הנפש בתקופה זו של שינוי בפסיכולוגיה הציבורית, מעוררת במחברת מחשבות לא רק על דרכה האישית כמטפלת וחוויותיה בתחנה, אלא גם שאלות רחבות יותר הנוגעות לטיפול נפשי במרפאה ציבורית. מה היא משמעותו החברתית, הרגשית והערכית ומה הן הסכנות האורבות כיום לטיפול הציבורי ולאיכותו הייחודית נוכח איום ההשתלטות של הרוח הקפיטליסטית על החשיבה והעשייה הטיפולית.

מתפרסם מ 14/2/2017 | 3,010 צפיות

תגיות: | |

 

דברי פרידה מהשירות הפסיכולוגי הציבורי

בתקופה של שינוי ועתיד לא ידוע

 

מאת נורית ארנון-שרון

 

דברים אלו, בתיקונים מתחייבים קלים, נאמרו לרגל פרידה מתחנה לבריאות הנפש בירושלים בספטמבר 2016

 

חשבתי שיהיה לי קל לכתוב את דברי הפרידה שלי והנה – לא קל. שמונה עשרה שנה משאירות משקע עמוק. איך מתרגמים למילים את החוויה המתמשכת שלי פה במקום הזה. ח"י שנים שהן חיים. רציתי להביא משהו מאורגן, מסודר. אבל הדברים באו לי לא כל-כך מאורגנים ולא מסודרים ולא הניחו לי לסדר אותם. אז ויתרתי בסופו של דבר ומה שאני מביאה כאן אלה קטעי דברים ומחשבות. קצת עלי, קצת על התחנה, קצת על המקצוע שלנו. מין חשבון נפש זמני.

אתחיל דווקא במושג בודהיסטי - ב"דהרמה". דהרמה היא ה"דרך". מסעו של אדם אל עצמו ואל פנימיותו ובו בזמן אל החיבור העמוק שלו אל זולתו ואל העולם. בעומק הדברים - אומר הבודהיזם -במהותם- אין "אני" ופנימיותי מול העולם מחוץ לי. הכל הוא הוויה אחת, מהות אחת ויש בה מגוון אינסופי. אנחנו מאירים זה את זה ויוצרים זה את זה כל הזמן. כל דבר בעולם מחובר לכל דבר בעולם ברשת אינסופית של משמעויות ושל השפעות. זה מאד מדבר אלי.

מסעי אל הטיפול כדרך חיים עשה את צעדו המעשי הראשון לפני שלושים שנה בדיוק, כשהתחלתי את לימודי ההשלמה לתואר באוקטובר 1986. קדמה לכך החלטה שנפלה כמה חודשים קודם לכן: החלטתי באבחה אחת לנטוש מסלול לימודים אקדמי שהשקעתי בו כמעט שתיים עשרה שנה מחיי. למדתי הסטוריה של עם ישראל והייתי בתוך דוקטורט. וככה, ממש מהיום למחר קמתי ועזבתי את כל העולם הזה מאחורי והחלטתי שאהיה פסיכולוגית. אמנם הצעד היה פתאומי, דרמטי, אבל קדמו לו כמובן תהליכי הבשלה מורכבים. בין היתר הוא הגיע בשיאה של תקופה קשה בחיי שבה נפטרה אמי מסרטן ואבי היה חולה מאד. לעיתים אנחנו צריכים להזרק החוצה מהמוכר לנו ולאבד את הקרקע מתחת לרגליים כדי להפרד וליצור התחלה חדשה. היתה שם עבורי הפצעה של הבנה וידיעה ברורה וצלולה שאני רוצה לעזוב את הספרים והספריות לטובת מגע עם בני אדם. אני חושבת שהמפגש עם המוות, הפרידה מאמי וכל מה שהתרחש סביבם הובילו אותי להבין שאני עלולה לבזבז את חיי בלי להגיע אל העיקר, אל המהותי. מסלול חיי השתנה לחלוטין. זה היה רגע מכונן ב"דהרמה" שלי שהוביל אותי אל עצמי ואל האחריות לצמיחתם של בני אדם. לוא ידעתי אז כמה קשה הדרך הזאת לא הייתי בוחרת בה. מזל גדול שלא ידעתי.

המסע שלי להיות מטפלת החל אם כן בפרידה. אני בטוחה שיש לזה הרבה משמעות בחיי. היו עוד כמה פרידות שנגעו בי לעומק, מגע שיש בו כאב וצער, אבל גם הולידו משהו חדש.

לצמוח כאדם. לדעת שאת צומחת. לחוש את הדבר הזה שאין לו בעצם מילים אבל הוא ממלא בחדווה כשהוא מתרחש- הגעתי לכל אלה בעבודה קשה אבל אני רואה את העבודה הזאת כזכות שנפלה בחלקי. אם לא הייתי מקבלת עזרה ותמיכה רבה מהקרובים לי- אם לא היו מפרגנים לי, שמחים בדרכי, חולקים איתי את המשא, זנים ומפרנסים אותי, לא הייתי יכולה. אני לא פעם חושבת על הורי – היו לי בעבר המון טענות כלפיהם - אבל כיום יש בי בעיקר צער ואמפטיה. הם בני הדור האבוד שהיו עסוקים בהשרדות ולא זכו "להגשים" את עצמם, ללמוד, לרכוש מקצוע שמעניין אותם, שמספק אותם, לתקן את טעויות הוריהם שלהם שחרצו בהם תלמים קשים. כמה אני בת מזל שזכיתי לעשות מה שאני אוהבת לעשות, ולהיות גם לאחרים תוך כדי. ושני הדברים מזינים זה את זה.

נחתתי בתחנה אם ותיקה לשלושה ואשה בעמיה, אבל מאד מאד צעירה במקצוע. פחות משנה אחרי סיום התמחות. כמיטב המסורת לגבי מומחים צעירים קיבלתי לטיפול ראשון "מקרה" קשה: את בתיה (שם בדוי) - אשה בת ארבעים פלוס, אינטלגנטית מאד, עם הפרעת אישיות גבולית כבדה. מישהי שהחיים חרכו בה כל תקווה ויכולת צמיחה. זו לא היתה הצלחה. בתיה פיטרה אותי די מהר. לפני כן הספיקה להתלונן עלי בהנהלה ולבקש מטפלת אחרת. היא הערתה אל תוכי זלזול ובוז כשהיא מגחיכה ממש את נסיונותי להגיע אליה ומוכיחה לי עד כמה אני עלובה וחסרת יכולת. כל זה היה עוד נסבל לולא השוותה אותי למטפלת הקודמת שלה בתחנה אחרת– היא היתה צעירה ממני בהרבה וכמובן גם טובה ממני בהרבה. בתיה נחתה בסוף אצל רינה (שם בדוי). מטפלת מנוסה ומוערכת ורינה הצליחה להחזיק אותה כמו שרינה יודעת... התנחמתי בטיפולים אחרים שעלו יפה יותר אבל אתם יודעים איך זה. הכשלון צרב בתוכי. אבל כמו כישלון- הוא היה גם שיעור עמוק בשבילי. המטופלת הזאת שחיה בעולם פנימי נטול חמלה, מוגלית מכל חום אנושי ומכל יכולת לתקווה, אתגרה באופן חשוף את השאלה הנוקבת שמלווה אותי תמיד: מה זה להיות אדם, מה זה להיות אדם לאדם, מהו הסבל הזה שאנו מתימרים להקל עליו או אף להתמיר אותו למשהו אחר, להוויה אחרת. היא בלא ספק חוותה את עצמה כמפלצת ואני לא הצלחתי לעזור לה להרגיש יצור אנוש. אולי משום שבתוך תוכי נרתעתי עמוקות מהסבל שלה. הוא הפחיד אותי, ניכר אותי והאופן שבו בטאה אותו- זעם ארסי- עורר בי גם עלבון וזעם נגדי. בוודאי שהוא לא עורר בי באמת את החמלה שנזקקה לה יותר מכל.

הפילוסוף עמנואל לוינס מדבר על פניו של אדם. פניו תובעים מאיתנו. הם קריאה ודרישה להיות עבורו במלואנו. זהו אתגר עצום. לא תמיד יש בנו את הכוח, לא תמיד יש בנו את היכולת וגם את הרצון. יש אנשים שיותר קשה להיות כך עבורם. הם האומללים ביותר בדרך כלל, הזקוקים ביותר. וכאן בתחנה אנחנו פוגשים את האומללים והזקוקים ביותר. העבודה פה במקום הזה מפגישה אותנו עם סבל באופן שונה מהמפגש המתרחש בקליניקה. הקליניקה היא מרחב בטוח יחסית, מקום "שלנו" שבחרנו, ריהטנו וסידרנו על פי טעמנו. המפגש מתקיים בתשלום. מי שמגיע אלינו לקליניקה הוא מי שיכול לשלם או שיכולים בשבילו – הורים, בן זוג. הרי יש לנו למטפלים מושג- קוד שכזה: אנחנו אומרים זה לזה: "הוא לא מטופל לקליניקה, זה מטופל לתחנה". כולנו יודעים מה זה אומר. מטופל לקליניקה יכול להיות מופרע מאד, סובל מאד אבל יש לו משאבים- כלכליים ונפשיים מספיקים כדי להחזיק את עצמו כך שאנחנו נוכל להחזיק את הכאוס של נפשו כשאנו לבד במערכה. הוא אמור לעמוד בתנאי החוזה שלנו: התמדה, כללי התנהגות סבירה, עמידה בתשלום. "מטופל לתחנה" זה שם-קוד לאדם שמשאביו –אלה או אלה, אלה גם אלה – מדולדלים ואין לו. אין לו מספיק ממה שנחוץ לאדם כדי לחיות חיים שאפשר לקרוא להם ראויים. ואינטואיטיבית אנחנו יודעים למה הכוונה בחיים ראויים (יש כמובן מטופלים המגיעים אלינו לתחנה עם כוחות ומשאבים).

ונדמה לי שכולנו, העובדים במקום הזה – יש לנו מין ברית חשאית שכזאת, לא מדוברת – ברית המתנדבים לגעת בנפשם של אנשים שהחיים נטשו. כמו שאמר נתן יונתן :"והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להשאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף." ואל החוף הזה אנחנו מנחיתים את הרפסודה המתנדנדת שלנו ומנסים להיות שם. לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה אמיצה ויוצאת דופן היא מלאכתנו. השחיקה היומיומית, התנאים הקשים של העבודה- הסביבה הפיסית, הצפיפות, המאבק על הנשימה דהיינו על חדר פנוי, על דלת אמות משלנו. אנו הרי רדופים על ידי המחסור: אין מספיק חדרים, אין די מטפלים ותור ההמתנה מתארך ועל כן צריך לקצר טיפולים נחוצים עם מטופלים אהובים, צריך לצאת מישיבה כדי לקבל מקרה חרום, צריך לכתוב ד"וח אינטייק ולא הספקנו, אוי ואבוי שכחנו לכתוב מכתב חשוב לוועדה כלשהי, החימום התקלקל, המזגן לא עובד ומאווררים אַיִן. דחופים ובהולים לעיתים אנו רצים במסדרון, עניינים של חיים ומוות ממש. אנו שועטים במורד המדרגות או מטפסים בהן בכבדות, נזכרים שרצינו להכנס לשירותים ולא הספקנו, שלא לדבר על הסנדויץ' שכבר התעייף בתוך התיק, פותחים בזהירות דלת של עמית יקר כדי לחלוק איתו איזו מצוקה, איזו בהלה, איזו מותשות ולא תמיד הוא נמצא מאחורי הדלת. לא תמיד יש לו רגע בשבילנו. לפעמים אנו מרגישים שמאמצינו – ההתמסרות הגדולה, האכפתיות הכנה, ההשקעה האינסופית - נתפסים כמובנים מאליהם, אפילו בעינינו. אנו שוכחים ולא תמיד מזכירים לעצמנו ולזולתנו – עד כמה לא מובן מאליו לקום בבוקר אל המלאכה הזאת התובענית, בנאמנות, ברצון, תמורת תגמול חומרי כה מועט. המפגש החוזר ונשנה עם אנשים שחייהם נשברו, נופצו לרסיסים, שהוטלו למדרון שאין ממנו מוצא. ובכל זאת לחפש, להתעקש לנסות, לראות עתיד עבורם.

ובעצם ברקע שוכנת הידיעה שהתקינות היחסית של חיינו שלנו שברירית אף היא ואם אנו חוזרים בתום יום העבודה לבתינו הטובים, מנשקים את בני זוגנו או את ילדינו או נתמכים על ידי חברים נאמנים ויושבים לאכול אל שולחננו הערוך זה פשוט כי התמזל מזלנו. מול הסבל הזה של אלה שהמר להם גורלם להוולד למשפחה הלא נכונה או לתקופה הלא נכונה. קשה לא להרגיש לעתים אשמה על כך שלנו יש וקשה לא פחות שלא להכשל בחטא אחר הרובץ לפתחנו: סוג של התנשאות או פטרונות. זה קורה לנו כשאנו מאשימים – בדרך עקלקלה וסמויה אף מעינינו שלנו – את הסובלים, בכך שגרמו לסבלם במו ידיהם. במקום להתישב לצידם על ספסל חייהם אנו יושבים מולם, כנגדם, כמין נציגים של התקינות, של הנורמטיביות. בצד אלה אנו יודעים גם להוקיר, להתפעל מעומק ליבנו מיכולות אנושיות מופלאות של אנשים קשי יום ליצור חיים במדבר ציה, לגדל ילדים בחמלה, להיות נדיבים ולתת ממה שאין, מחכמה, מעומק רגשי. ואז בא הדיאלוג החי המתנהל בהדרכות, בישיבות, במטבח, במסדרון. זוהי נשמת אפו של המקום הזה, מעיין כוחו. הדיאלוג הוא שמאפשר לנו את החופש לתעות ולתהות בתוך סבכי נפשנו ולהתוודע אל חולשותינו, כשלינו וגם – למה לא נאמר זאת – גודל רוחנו, בעזרת ההדהוד העמוק של שותפינו לעבודה הזאת. אם חלילה יצטמצם ויתיבש המרחב הדיאלוגי הזה בגלל לחצים חיצוניים והחשש הזה קיים לצערי, הוא אינו פרנויה בעלמא. אם זה יקרה - יעלם החופש ואיתו תיכחד גם האפשרות האמיתית לטפל.

הגורל בדמות האחראית על "חלוקת התיקים" גלגל לפיתחי מטופלים שונים. עם רבים מהם היה מפגש עמוק ונוגע, משהו שמשאיר חותם לחיים אצלם ואצלי. היו אחרים, אולי לא חורכים כמו אותה בתיה אבל כאלה שאיתם לא הרגשתי שהפלא התרחש, שנולדה טרנספורמציה. אבל תמיד הרגשתי שאני עושה משהו חשוב, בעיקר משום שאני נוטלת חלק במשהו חשוב. תמיד חשבתי שלעבוד כאן זו אמירה ערכית ומוסרית. וחוץ מזה פשוט נהניתי. אני חושדת שגם אחרים נהנים כמוני. הרי לשם אנו הולכים כשאנו פונים, כמעט חומקים, מן המהומה הכללית, מפטפוט הדא והא ליד המיחם במטבחון ונכנסים לתוך החדר וסוגרים אחרינו את הדלת וכמו הדלעת שהופכת למרכבה אנו מצליחים להפוך בלהטינו את הפינה המסמורטטת בת שתי הכורסאות ושולחן הסיבית שתקצב לנו משרד הבריאות למרחב של בריאה שבתוכו ואל תוכו נולדות תחושות מחשבות, הוויה חדשה. מסע אל הלא נודע, שמגייס בתוכנו את המיטב האנושי והיצירתי שלנו – זה מה שתמיד הלהיב וריתק אותי ועדיין כך. נהניתי מהמטופלים שלמדתי מהם עליי ועל עולם ומלואו, שהשתניתי איתם, שבכיתי איתם וצחקתי איתם וחרדתי וכעסתי והתמוגגתי והתביישתי והייתי גאה ושמחתי והתעצבתי עליהם, עלי, עלינו.

לאחרונה אני חושבת הרבה על השאלה של החירות שלנו כמטפלים. חירות שיש לה פנים רבות והיא היא החמצן שלנו. החירות שהולכת ונהיית מאוימת בשל שינויים עמוקים בעולם. העולם הקפיטליסטי שבו אנו חיים מטפח ערכים שמנוגדים מהותית לערכים שעליהם מושתתת עבודתנו. הוא מדבר במונחים של יעילות ועלות-תועלת. אלה מונחים הגיוניים אבל הם אינם יכולים להיות ערכים מנחים לטיפול. אם הורות היא מודל-עומק לתהליך הטיפולי הרי לעגן את החשיבה על טיפול במונחים של יעילות ועלות-תועלת – זה פשוט תרתי דסתרי.

מבחן התוצאה - עוד עגל זהב שהכל סוגדים לו. לפעולות צריכה להיות תוצאה מדידה. מה שנכון לגבי תרופה אנטיביוטית נראה נכון היום גם לגבי כל פעילות אנושית. כך בתי הספר כבר אינם מחנכים בני אדם אלא מפיקים ישויות סטטיסטיות שמבטאות הצלחה או כישלון. ובכל מקום מקדישים אמצעים עצומים איך ליצר הצלחה באופן כמותי ומתמחים ביצירת מראית עין. הצלחה וירטואלית. קפיטליזם אינו רק הצבת הרווח הכספי במרכז הפעילות האנושית. הוא נושא בחובו את הכימות של האנושיות עצמה.

איך לא להשחק בתוך המהלך הזה והגיון הברזל שלו?

לטפל הרי זה להסכים לא לדעת – כל הזמן לא לדעת. לא לדעת מה יהיה, האם יצליח, האם יחול שינוי, האם אחרי העליה תהיה נפילה, זה נסיון להיות עבור אדם אחר באופן שלא היו עבורו או שלא היו עבורו מספיק כדי שהחוויה הקיומית שלו תשתנה. ויניקוט קורא לחוויה הזאת to feel real- להרגיש ממשי. גאוניותו הפשוטה היתה בכך שהבין שהאנשים שפונים לעזרה נפשית מצוקתם היסודית היא שאינם חשים שהם חיים באמת ושיש משמעות לחייהם. אכן, זו יומרה גדולה אבל בעצם זה הדבר שמצדיק בעיני את העובדה שמלאכת הטיפול היא עבודה כל כך ארוכה, לא רנטבילית, לא מדידה ובשום אופן לא מוצדקת על ידי קריטריונים כלכליים. האם רק לאנשים עשירים מותר לחפש את ממשות חייהם או שזו זכות שראוי שתנתן גם לאנשים שאין להם. האם אבחנה פסיכיאטרית בתיק הרפואי (שהפכה בימינו לתנאי הכרחי לקבלת טיפול במרפאה ציבורית) אינה הופכת בעצם לסימן היכר סוציו-אקונומי בעולם האמיץ והחדש שבו התחלנו לחיות מאז התחילה הרפורמה בבריאות הנפש?

אז איך מצליחים בתוך השיטה להלחם בשיטה? איך לא טובעים בביצת הפרוצדורות, חובת הדיווח, החישובים והחשבונות? איך להמשיך ולהעניק לאנשים הזקוקים לכך את החוויה שאין לה שיעור ומידה של מגע נפש בנפש?

אני רוצה להגיד תודה. גדלתי כאן. זכיתי להרבה הדרכה, תמיכה ופירגון. בימים טובים ובימים קשים. זכיתי לקולגיאליות וחברות שחיממו את ליבי, זכיתי להדריך הרבה אנשים צעירים ופחות צעירים, להעניק להם מנסיוני ולקבל השראה רבה מרוח סקרנותם ותשוקתם. שמונה עשרה שנה למדתי ולימדתי. שמונה עשרה שנים טובות. המקום הזה נושא איתו מטען, מורשת ארוכה. יש משהו מאד יקר שנצור בעומק הזה של עשייה מודעת לאורך שנים רבות וישנה כאן האהבה הנחושה של אנשים לעבודתם והרבה מסירות ורצינות וצניעות. כולם מצרכים נדירים. אני מקווה וחרדה להמשך קיומם. העבודה שלנו היא עוצמתית ושברירית מאד. המהות שלה - כמו של נפשם הצומחת של המטופלים -זקוקה לתנאים מאפשרים, אחרת היא תתעוות או תגווע. כשאני מסתכלת על האנשים הצעירים, הנלהבים והמסורים שעובדים כאן ועל הוותיקים הנושאים מטען יקר להעביר הלאה אני בוחרת בתקווה.

לסיום אצטט את דבריו של ויניקוט שכל כך מתאימים כמוטו בשבילנו בימים לא פשוטים אלה:

In doing psychoanalysis I aim at:

Keeping alive

Keeping well

Keeping awake*

מי יתן ונדע לשמר בתוכנו את השאיפה הזאת לחַיוּת, לערוּת ולרווחה פנימית, קודם כל עבור עצמנו, כדי שנוכל להמשיך ולקיים אותה גם עבור זולתנו.

 

מקורות

Winnicott, D.W. (1965). The Aims of Psycho-analytical Treatment, in: Maturational processes andthe FacilitatingEnvironment: Studies in the Theory of Emotional Development. London: Hogarth Press

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ארנון-שרון, נ. (2017). דברי פרידה מהשירות הפסיכולוגי הציבורי בתקופה של שינוי ועתיד לא ידוע. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3499

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רותי קצבורגרותי קצבורג21/4/2017

אומץ ותבונה רבה!. למרבית הצער, רובנו מושפעים ונתונים לתגובות הסביבה,
מעטים הם האנשים שמודעים לעצמם באופן עמוק, ויודעים לזהות מה טוב ויעיל עבורם. אני בטוחה שהפקת את המרב האפשרי בכיוון שבחרת לעצמך. אני מוצאת את עצמי מזדהה עמך, אף אני התחלתי מסלול תובעני, ועברתי לתחום שונה. ואני כ"כ מאושרת היום . ריגשת.
רותי,תואר שני ייעוץ חינוכי,בר אילן.

אורית אדםאורית אדם21/2/2017

תודה על דברים מרגשים ומעוררי מחשבה. במקומות רבים בדברייך נגעת בתמצית המשמעות של עבודתנו. כל כך היטבת לנסח עבורי. תודה

אופיר בן יעקבאופיר בן יעקב19/2/2017

תודה לך נורית. כעובד במערכת ברה"נ- תודה לך על מילותייך הכנות והנוגעות.

ענבר אבירםענבר אבירם15/2/2017

נורית. איזה יופי שהעלת והתאפשר לי גם לקרוא. מאוד התרגשתי והתחברתי (שוב). ענבר