מאמרים

הודעות פרסומת
ביה"ס לפסיכותרפיה של מכון מגיד מבית האונ' העברית מודיע על
פתיחת הרישום לסמינרים והשתלמויות קצרות מועד חורף תשע"ה
מסתיימת ההרשמה לתכנית פסיכותרפיה פסיכודינמית
התכנית מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. ביה"ס לע"ס, אונ' ת"א
מסתיימת ההרשמה לתכנית לטיפול זוגי ומשפחתי
ניהול אקדמי: פרופ' קלייר רבין וד"ר אתי רשתי ביה"ס לע"ס, אונ' תל-אביב
» לפרסום במדור זה פנה אלינו
תגובות למאמרים
מירה אציל:
יישר כוח
יוחאי עתריה:
קישור לאתר הספר
מיכל ברנע- אסטרוג:
יפה...
לימור רביב:
למיכל

נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות - גרסה עם הסברים לקהל הרחב

מאת: נופר קרין
מתפרסם מ‏יום ראשון ‏05 ‏ספטמבר ‏2004 | 12,569 צפיות
נשיכות בגנון - הסיבות הפסיכולוגיות ודרכי התמודדות. כולל הנחיות לצוות ולהורים. גרסה זו של המאמר כוללת הסבר מפורט של התאוריה הפסיכואנליטית של ויניקוט לגבי תוקפנות, באופן שמכוון לקהל הרחב ולא רק לפסיכולוגים.

נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות

גירסה המסבירה את ויניקוט
נופר ישי-קרין, פסיכולוגית קלינית, תחנת "העמקים"
תוכן:
1.                   נשיכות בגנון  - סיבות והנחיות לצוות.
2.                   הבנת הנשיכות לפי התאוריה של ויניקוט לגבי תוקפנות – הסבר פסיכואנליטי לנשיכות. גרסה המיועדת לאנשי חינוך שאינם פסיכולוגים.
3.                   מקורות.
נשיכות בגנון
נשיכות מופיעות כבר בגיל מוקדם מאוד, כחלק מבדיקת הסביבה. בשלב זה התינוק אינו מודע כלל לכך שמדובר ב"נשיכות", ומבחינתו הוא בודק את הסביבה. בהמשך, הוא נעשה פעיל יותר, עצמאי יותר ובעל יוזמה. גם הכוח הגופני שבנשיכה הוא משמעותי יותר. בהתאם לכך, מופיעות תגובות מהסביבה, המחזקות אצל חלק מהפעוטות את הופעת הנשיכות: הפעוט, שנכנס לשלב המרדני, נהנה מהבעת התוקפנות ומהאיסורים שבעקבותיה. בשלב התפתחותי זה הפעוט עדיין אינו בטוח בנפרדותו ביחס לסביבה, ולכן עליו לבסס את תחושת הנפרדות. הוא בודק את האפשרות שהרצון, המניעים והכוונות שלו, הם שונים מאלו של סביבתו. כאשר אוסרים עליו וגוערים בו, הוא נוכח בכך שהוא אדם נפרד מסביבה, עם רצון משלו, השונה מרצונם של ההורים. הוא שמח כשהוא מגלה שהוא אדם נפרד, ולכן מגיב בחיוך על גערות ואיסורים. הצוות החינוכי מגיב באיסור בעקבות נשיכה, שכן אי אפשר להתיר לו להמשיך במעשיו. האיסור מוצא חן בעיניו בשלב ההתפתחותי של המרדנות. גם תגובת המחאה של בני גילו, היא, למעשה תגובה מתנגדת. ההתנגדות מאששת את תחושתו שהוא אדם נפרד. כדי להפנים את הנפרדות שלו עליו להוכיח לעצמו שוב ושוב שמניעיו הם שונים ממניעי הסביבה. בכל פעם שאוסרים עליו ומגבילים את רצונו, הוא נוכח שוב בכך שהוא אדם נפרד, והוא שמח על כך. מצב זה מאפין פעוטות עם התפתחות תקינה. לכן, נשיכות חוזרות, למרות האיסור על כך, הן חלק מהתפתחות תקינה. פעוטות רבים מוצאים אפיקים אחרים לגילויי המרדנות שלהם, ולכן לא בודקים את נפרדותם באמצעות נשיכות.
קשה מאוד להתגבר על מעגל ההתנהגויות המתגמל של נשיכה-איסור במסגרת הגנון. הצוות החינוכי חייב להתערב ולהפסיק את הנשיכה. גם אם לא יפסיקו את הנשכן, הוא יהנה מהמחאות של בני גילו, ומכך שהוא נוכח שהם ישות נפרדת ממנו, ולכן לא יפסיק את הנשיכות. ניסיון לעשות התניה ולהגיב בענישה חמורה עם כל נשיכה, נוחל לרוב מפלה. פעוטות בשלב זה נוטים להתמרד, ולא לפעול בהתאם לכללים הנכפים עליהם. הם בתוך תהליך למידה של מותר ואסור. הם רק מתחילים להפנים את מושג האיסור. למשל, כשהם נשארים לבד ניתן לראות אותם מבצעים פעולות אסורות תוך כדי שהם ממלמלים "אסור". רק בגיל הגן יפנימו את המושג וינהגו לפיו גם ללא פיקוח של מבוגר. כמובן שגם מבוגרים לא תמיד נוהגים בהתאם לכללים. למרות שהפעוטות נמצאים רק בתחילת הפנמת מושג האיסור, יש להתמיד בתהליך החינוך, הכולל בתוכו הפנמה של חוקים וכללים. חינוך נכון נעשה עם הרבה סבלנות. הורים והמטפלות מסבירים לפעוטות את כללי ההתנהגות שוב ושוב, ולא רק לגבי נשיכות. רבים מהכללים יוסברו מאות פעמים, במשך שנה שלמה, או יותר, עד שיופנמו. למשל "אם אתה רוצה את הצעצוע שלו אתה צריך לבקש". מסייעים לכך תהליך הבשלה וגדילה, יחד עם חינוך סבלני. הכוונה בסבלנות היא שלא מוותרים – מסבירים ומחייבים התנהגות מסוימת שוב ושוב, מתוך הבנה שיש תהליכים שאורכים זמן בגידול ילדים. אין לוותר על ההסבר ועל הפעלת הכללים רק בגלל שהתהליך אורך זמן. לכן, אין לעבור לסדר היום גם בעקבות נשיכות, למרות שהן אינן התנהגות חריגה אצל פעוטות.
בניגוד להתנהגויות אחרות, הנשיכות פועלות כמטה קסם נגד סבלנות של הורים וצוות חינוכי. פעוטות שאיתרע מזלם, ומשתמשים בנשיכות במקום בהתנהגות בעיייתית אחרת, סופגים לעיתים מנה גדושה של ענישה וחוסר שביעות רצון.
פעוטות עדיין לא פיתחו יכולת מלאה לאמפטיה. הם עדיין לא יכולים להזדהות ולהבין את כאבו של הזולת. בשלב מסוים הם כבר מבינים היטב, שהמעשה שלהם הוא תוקפני ומיסב כאב לזולת, אולם הם אינם יכולים להרגיש את משמעות הסבל של אדם אחר. הם אינם מבינים את מלוא ההשלכות של גרימת סבל. הם אינם מסוגלים עדיין להיות אמפטים ולהבין איך היו מרגישים במקומו. למעשה, גם ילדים גדולים בהרבה יכולים להיות אכזריים זה לזה, מתוך חוסר בשלות רגשית.
פעוטות אינם מסוגלים לעכב התנהגות ולהתאפק. פעוטות צעירים מתקשים להתאפק גם כאשר הם מודעים היטב לכך שהדבר ישתלם להם. בהמשך, יש פערים משמעותיים בין יכולת איפוק של ילדים שונים. ככלל, יכולת איפוק של ילד היא גורם חשוב בהצלחה לימודית וחברתית בהמשך. הפעוט שעדיין לא פיתח יכולת זו, לוויסות ואיפוק, מתקשה לעצור את עצמו, והוא נושך כי מתחשק לו, ללא יכולת להתאפק.
בהדרגה, כשהפעוט גדל, מתפתח שימוש בנשיכות. הילד נושך כדי לקבל חפץ מילד אחר, והוא נושך כביטוי לכעס, למשל, כאשר מתעלמים ממנו. עם זאת, הוא מבין את התוקפנות שלו באופן מאוד בסיסי ופשוט. התנהגותו היא התחלה מאוד פשוטה של התנהגות חברתית, וגם התוקפנות שלו עדיין אינה מעודנת ומורכבת כמו בחברת המבוגרים. ילדים גדולים יותר מקללים ומעליבים באופן מתוחכם. גם מבוגרים יכולים להיות מרושעים זה לזה, ולעבור על החוק מדי יום (מהירות מופרזת). הפעוט, שעושה את צעדיו הראשונים בתפקוד חברתי, משתמש לעיתים בכלי פרמיטיבי שאימץ לעצמו בשלב מוקדם של ההתפתחות – הנשיכה.
הנשיכות הן ביטוי לתוקפנות פרמיטיבית, שעדיין לא עברה שכלול ועידון לרמה של תוקפנות של אדם מבוגר. תוקפנות היא חלק חשוב מחיי הנפש ומהחיים החברתיים (פרוט בהמשך). בסופו של דבר, כשהילד יגדל, הוא יוכל בעזרת תוקפנות מעודנת, להיות אסרטיבי, ולתפוס את מקומו בחברה. כשהוא עדיין פעוט הוא מביע תוקפנות ברמה בסיסית מאוד. באופן דומה, גם הבעה של שיתוף פעולה היא עדיין פשוטה ולא מתוחכמת.
התגובה של הצוות החינוכי לנשיכות, צריכה להיות כמו בכל מקרה אחר בו פעוט עבר על הכללים. החינוך צריך להיות הסבר של הכללים, יחד עם אכיפה של התנהגות נכונה. יש לשים לב שאין התיחסות ותשומת לב רבה במיוחד בעקבות נשיכות, משום שאז יש חיזוק להתנהגות זו. גם תשומת לב שלילית יכולה להיות חיזוק במקרים מסוימים. יש לזכור שהאופן החמור בו רואה הצוות את הנשיכות, אינו מובן כלל לפעוט. פעולה חשובה שיכולה לעזור היא המניעה: בכל פעם שהוא רוצה לנשוך, הדבר נמנע ממנו, ועליו למצוא אפיק אחר לצורך לנשוך. כתוצאה מכך, הוא מפנים את חוסר היכולת שלו לנשוך בגנון, ומפתח ערוצים אחרים להבעת תסכול. צוותים חינוכיים אינם יכולים, לרוב, למנוע לחלוטין את כל הנשיכות. יחד עם זאת, עליהם לעשות כמיטב יכולתם. מול הטענה לפיה אין ביכולתם להפעיל כל התערבות, יש להזכיר שלמנוע מפעוטות מלתקוע חפץ לשקע חשמלי הם דוקא יכולים. כלומר, שיש יכולת מסוימת להשגחה ולמניעת תאונות, ויש לנצל אותה עד המקסימום האפשרי.
יש לשים לב שאין תגמול עקיף על נשיכות. למשל, כאשר מונעים מהילד הנושך להמשיך לשחק עם הננשך על-ידי הרמה על הידיים וחיבוק. יש להרחיק את הילד הנושך ללא הרעפה של תשומת לב מיוחדת. לעומת זאת, יש להפגין כלפיו חום ושביעות רצון בכל זמן אחר.
אין להעניש את הפעוט באופן חמור, להתעלם ממנו, או לנסות לגרום לו לתחושות אשמה. אין להוציא את הכעס של הצוות החינוכי על הפעוט. הפעוט, למרות שעבר על כללי הגנון, עשה זאת באופן נורמטיבי לגילו, ובלי יכולת שליטה. אין להעניש אותו על כך, אלא רק לנסות ללמד אותו אחרת. כאשר מטיפים מוסר, צועקים, מענישים ומתעלמים, גורמים לו לעלבון קשה ולפגיעה בדימוי העצמי שלו ובאמון שלו במבוגרים, מבלי שיוכל לשנות את מצבו.
ברוב המקרים, השיא של שימוש בנשיכות הוא סביב גיל המרדנות בו הפעוטות מבססים את תחושת הנפרדות שלהם – בגילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי. בהמשך, הפעוט הופך בהדרגה לילד צעיר. הוא מפנים את חוקי החברה, ומתחיל לפתח אמפטיה ויכולת לאיפוק ודחיית סיפוקים. כשהוא הופך מפעוט לילד צעיר הוא ממלא באדיקות אחר כללים שהפנים. לרוב ההורים והצוות החינוכי התרגלו לכך שהוא נושך מדי פעם. הנשיכות לרוב פוחתות באופן משמעותי (למשל, אחת לחודש במקום בכל יום), ולכן פחות מתיחסים אליהן. דוקא בשלב זה, ניתן כבר למנוע את הנשיכות. כלומר, ילד שנושך בגיל שלוש הוא לא מאוד יוצא דופן. הנשיכות הן לא מעשה ביזרי עבור ילד בן שלוש, בניגוד לאדם מבוגר. עם זאת, כשהילד גדל, והוא כבר לא פעוט מרדני, ניתן להתחיל למנוע נשיכות באופן תקיף יותר. אם בגיל שנתיים, זה נראה לפעמים כמו התעללות – הפעוט נתון שוב ושוב לענישה כבדה על משהו שאין ביכולתו למנוע, הרי שבגיל שלוש די לעיתים בעונש חד פעמי כדי שהנשיכות לא יחזרו על עצמן. הגילאים משתנים, כמובן, בין ילד לילד. כדי שענישה תשפיע, חשוב שהילד יבין כללים חברתיים ויהיה מסוגל לשלוט בהתנהגותו. ילד עם קושי בדחיית סיפוקים ועם התנהגות אימפולסיבית, יתקשה ללמוד זאת גם בגיל שלוש.
יש הבדל משמעותי בין האופן בו הילד רואה את התנהגותו לבין התפיסה של המבוגרים. עבור המבוגרים הנשיכות הן בעיה קשה. הורים מתקשים עם המעבר של ילד לפעוטון. הילד מתחיל ליפול ולהפצע, ובנוסף לכך, מתנסה בהתנסויות חברתיות ראשונות, שכוללות גם תוקפנות. הוא כבר לא תינוק שיש לגונן עליו באופן מוחלט. ישנם הורים שמתקשים לראות את הברך החבולה של פעוט שרץ ונפל. הנשיכות גורמות לתגובה קשה וחמורה במיוחד של הורים – הן של הורי הילד הנושך והן של הננשכים. לרוב יש מחאה נמרצת של הורי הננשכים. רבים מההורים המוחים אינם מודעים לכך שהנשכן התורן של הפעוטון מתחלף מדי מספר חודשים, ושבנם יכול להיות הנשכן הבא. הצוות החינוכי צריך לעמוד במתקפות של הורים כועסים. לעיתים לא נדירות בכלל יש התאגדויות של הורים כנגד הצוות או כנגד הורי הילד הנושך, עד כדי דרישה להוציא את הנשכן מהפעוטון. הצוות החינוכי מרגיש חסר אונים, למרות הידיעה שמדובר בסיפור החוזר על עצמו בכל פעוטון. מול סערת הרגשות אפשר רק להרגיע, להסביר ולגלות סבלנות. ההורים מתנסים לראשונה בכך שאינם יכולים להגן תמיד על ילדיהם מפני ילדים אחרים. התנסות זו תופיע בהמשך עם המעבר לגן, וביתר שאת סביב בעיות חברתיות ולימודיות בבית-הספר היסודי. מול הטענה שילד אחד בעייתי מפריע לכל הגנון, יש לומר, שלאורך ההתפתחות ילדים שונים מתקשים ומפריעים לבני גילם. בהמשך יהיו, למשל, ילדים עם הפרעות קשב וליקויי למידה, שיצטרכו התחשבות מיוחדת מצד כל הכיתה, לאורך שתים-עשרה שנים ולא רק למספר חודשים.
הצוות החינוכי צריך לדווח להורי הילד הנושך באופן כללי, אולם אין לדווח על כל נשיכה. יומו של הפעוט מורכב מחוויות רבות, שהנשיכה היא רק חלק קטן מהן. ככלל, דיווחים להורים על התנהגות בעייתית של ילד יש לעשות בשיחה נפרדת המיועדת לכך, ולא בצהרים כשלוקחים את הילד הביתה. הפגישה בצהרים צריכה להיות שמחה לאחר שההורה והילד לא התראו כל היום. כאשר נאמר להורה שהילד נשך, כל הפגישה נצבעת בצבע של מורת רוח מהתנהגות הילד. ההורה תופס את הילד כבעייתי ,למרות שלמעשה, הילד פעל באופן מוצלח ויצירתי במשך כל היום, פרט לשתי דקות בהן התרחשו נשיכות. כאשר לעיתים מודיעים להורה על התנהגות בעייתית בסוף היום, ההורה מתחיל לדאוג שזה יאמר לו בכל פעם שהוא מתקרב לגנון, והוא חושש מאינטראקציה עם הגננות. לאורך זמן, עיסוק יתר של הורים בנשיכות של ילדם גורם לחוסר שביעות רצון מהילד ומחבל בקשר. לכן, יש לידע את ההורים, בשיחות הנקבעות מראש ולא בסוף היום. אין לידע בשום אופן לגבי דברים שנאמרו על-ידי הורים אחרים, ובמידת הצורך כדאי לבקש מהורי הננשכים שלא לדבר על כך עם הורי הנושכים. הכעס והאכזבה צריכים להיות מובעים כלפי צוות הגנון. יש לדון בנשיכות וליידע את הורי הילד הנושך, אולם באופן ענייני וללא המצוקה הנגרמת לצוות הגנון ממראה הילד הננשך ומדברי ההורים האחרים. אמצעי פשוט להשיג זאת הוא דחיית השיחה מהאירוע עצמו למספר ימים. תוך כדי הזמן שעובר יש לעבד את האירוע ולהכנס לפרופורציות. אין להתקשר להורה במהלך עבודה ולהודיע לו על תוקפנות של ילדו.
הצוות החינוכי צריך לבדוק כיצד לתווך ולמנוע תסכולים,כדי למנוע הופעה של נשיכות, ולשם כך יש צורך, קודם כל, בתצפית מדוקדקת ובחשיבה שיטתית. יש לבדוק האם הנשיכות מופיעות בשעה מסוימת ביום, למשל, לפני שנת הצהרים כשהילד עיף, או לפני הארוחות, כאשר הוא רעב. אפשרות אחרת היא שהילד מתוסכל יותר בפעילות מסוימת, ומגיב בנשיכות. במידת הצורך אפשר להעסיק את הילד הנושך בשעות הקשות שלו, כדי שלא יגיע למצב של נשיכה. אם הילד נוטה לנשוך ילד מסוים, כדאי להפריד בין הנושך למטרה המועדפת שלו.
ההתנהגות התוקפנית של הילד, היא תוקפנות פרמיטיבית (כלומר, פשוטה ובסיסית). הוא עדיין אינו מבין את כל המשמעויות שבה, ועדיין אינו יכול לעצור אותה. עם זאת, זו בהחלט תוקפנות. התוקפנות הפרמיטיבית כמו כל תוקפנות מופיעה יותר מול תסכול, ומופיעה יותר בתקופות קשות של הילד. יש לבדוק האם הילד אינו מותסכל בגנון. האם יוצאים לטיולים, האם יש מספיק גרויים, האם יש מספיק כוח אדם. מקום קטן, צפוף ודל, ללא התיחסות מספקת, יגביר את התסכול ועמו גם את הנשיכות. יש לוודא שהילד מקבל חום, אהבה והתפעלות בגנון, משום שאלו צרכים בסיסיים של ילד, וכאשר הוא לא מקבלם, הוא יכול להגיב גם בתוקפנות. יש לוודא שהמטפלת הראשית היא בעלת הכשרה. נכון, העיקר זה הקשר והיחס, אבל כמו בכל מקצוע, יש הרבה מה ללמוד לגבי טיפול בילדים וגם ההכשרה חשובה.
לא כל ילד מגיב לתסכול בנשיכות, ויהיו ילדים אחרים שיגיבו בדרכים אחרות מול תסכול. בנוסף לכך, ישנם ילדים המתוסכלים ביתר קלות בגלל קשיים אוביקטיביים. למשל, ילד עם פעלתנות יתר, הנהנה בעיקר בטיולים ובארגז החול, ינשך יותר כשעליו לשחק בתוך בגנון, לעומת ילד אחר. הנשיכות יופיעו כמו במקרים אחרים, כדי לקבל חפץ כלשהו, או כי התעלמו ממנו. כלומר, הנשיכה עצמה מופיעה בעקבות תסכול נקודתי, אולם הנטייה לנשוך תופיע ביתר קלות תחת מצב מתסכל, כמו במקרה של ילד היפראקטיבי בתוך חדר קטן. קושי אוביקטיבי נוסף הוא קשיים בתקשורת או קושי בהבעה מילולית, ואז הילד מתוסכל ו"משתמש בידיים". קושי נוסף שיכול לזרז הופעת נשיכות הוא שילוב של תת-תגובתיות למגע וכאב, יחד עם היפוטוניות, או גמישות יתר. ילד כזה יחפש מגע חזק, ויהיה מוגבל ביכולת לספק לעצמו מגע חזק באמצעות גופו, פרט לנשיכות. במידת הצורך יש לפנות לקלינאית תקשורת או לריפוי בעיסוק, כדי לעזור לילד להתמודד עם הגורם המתסכל. בנוסף לכך, ילדים הנאבקים בקשיים מסוג זה זקוקים לתיווך רב יותר של הגננת, כדי למנוע תסכול המוביל בסופו של דבר לנשיכה.
ישנן גם תקופות קשות יותר בחייו של כל ילד, בהן הוא מתוסכל יותר בקלות. למשל, בעקבות לידת אח, קשיים זוגיים, מילואים, פטירת סבא, שינוי מקום מגורים, מחלה של קרוב משפחה או בעיות כלכליות. כל משפחה עוברת משברים ומעברים בשלב כלשהו. לכן, למרות שלעיתים מדובר במצוקה, לא תמיד ניתן למנוע אותה. כאשר הנשיכות הן חלק ממשבר כללי שילד עובר, הן יהיו מלוות לרוב בביטויים אחרים של מצוקה. הילד יהיה חסר שקט עם טווח קשב קצר, או בכייני ופגיע. התוקפנות תתבטא בדרכים רבות ושונות, ולא רק בנשיכות. לעומת זאת, ילד שמח ומרוצה, סקרן ויוזם, עצמאי ומסוגל להסתמך על מבוגרים, חברותי ומשתף פעולה, ולא תוקפני - יכול לנשוך ללא כל משבר משפחתי ברקע. צריך לבדוק מה רמת המצוקה הכללית, מעבר לנשיכות, ואם מדובר רק בנשיכות, יש לשקול עד כמה הן מפריעות למהלך יומו של הילד. ילד שנושך כל עשר דקות הגיע למצב בו אינו פנוי למשחק ולהתפתחות. כאשר יש התלבטות מומלץ להזמין פסיכולוג המתמחה בגילאים אלו לתצפית. גם כאשר יש קשר ברור בין משבר למצב הילד, התגובה צריכה להיות איסור סבלני על נשיכות. אין לתגמל על נשיכות רק בגלל שהן, לכאורה, הבעת מצוקה.
צריך לפנות להתיעצות עם פסיכולוג כאשר הילד מביע אותות מצוקה שונים כמו נטייה לבכי וחוסר שקט, או כאשר הילד נראה לא פנוי למשחק וחקירה בגנון. יש לפנות גם כאשר ההורים מרגישים חסרי אונים ומוטרדים מהתנהגותו של הילד.
נשיכות ותוקפנות לפי ויניקוט – הסבר פסיכואנליטי לתוקפנות
נשיכות הן ביטוי פרמיטיבי של תוקפנות. התאוריה של ויניקוט מהווה אחת משתי התאוריות הפסיכואנליטיות הנפוצות לגבי תוקפנות, בשימוש של פסיכולוגים כיום (התאוריה השניה היא של קוהוט). לפי ויניקוט, התוקפנות מהווה חלק מהמבנה הבסיסי של הנפש. התפתחות תקינה של תוקפנות היא חיונית לבריאות הנפשית של האדם.
אם נפשט את התאוריה של ויניקוט - תוקפנות שהתפתחה באופן תקין היא עצם תפיסת המקום בעולם. כל דבר שאנו עושים הוא על חשבון מישהו או משהו. למשל בכיתה, כשילד מצביע כדי לדבר, הוא ידבר על חשבון ילד אחר, שגם הוא רצה לדבר. כל מקום עבודה או לימודים שמתקבלים אליו, הוא על חשבון מישהו אחר, שגם הוא רצה להיות שם. כל בן-זוג, שהיינו איתו הוא על חשבון מישהי אחרת. אם נכליל זאת גם לגבי תוקפנות כלפי בעלי-חיים ולא רק  כלפי בני-אדם, נגיע לפתרון של הג'ינים בהודו. הם מטאטאים את הרצפה לפניהם כשהם הולכים, כדי לא לרמוס בטעות נמלה, ולובשים כיסוי לפה, כדי לא להזיק בטעות לזבוב. הם נמנעים ממאכלים שכרוכים בהרס של הצמח, כמו שום, ואוכלים רק מה שלא גורם לנזק בלתי הפיך לצמח או לבעל-חיים. פרט לאנשים מיוחדים אלו, שאר האנושות משתמשת בתוקפנות כל הזמן, כדי לתפוס מקום בעולם, לאכול, לחיות ולהנות. תוקפנות כזו היא נורמלית ובריאה.
ישנן תאוריות פסיכואנליטיות הרואות בתוקפנות אמצעי להגנה עצמית. תאוריות אחרות מדברות על תוקפנות כהרסנית וסדיסטית. התוקפנות, לפי ויניקוט, היא לא דחף להרס, והיא לא לשם הגנה עצמית. התוקפנות היא חלק מהחיוניות הטבעית שבאדם.
תוקפנות בשלב המוקדם ביותר בחיים היא מחוות ספונטניות או פעילות, כאשר לעובר ואחר-כך לתינוק אין כוונה לפגוע ולהרוס. העובר בועט בבטנה של אימו. התינוק מניע את גפיו, שפוגעות או לא פוגעות בסביבתו, ללא כוונה להרס. כוונה להרס היא הישג התפתחותי שמגיע רק בשלב מאוחר יותר. כבר בשלב זה התוקפנות היא חיוניות שמביאה להתפתחות בריאה.
בשלב מאוחר יותר התינוק הוא כבר אדם עם כוונות, אבל הוא אינו מתחשב בתוצאות. הוא אינו שונא את האם ואינו מנסה להרוס אותה, אלא אוהב אותה אהבה פרמיטיבית, ללא התחשבות וללא הבנה של תוצאות אהבתו זו. האהבה הנרגשת של התינוק כוללת התקפות על גוף האם, כמו למשל, נשיכות של הפטמה בזמן יניקה, או משיכה בשיער ראשה. לכן, באהבה פרמיטיבית זו יש אכזריות, אולם האכזריות אינה מודעת לתינוק.
בשלב הבא התינוק מתחיל לקשר בין האם במצב השקט שלו לאם שאותה הוא מתקיף במצב הנרגש שלו. כלומר, הוא מפנים את הידיעה שמדובר למעשה באותה האם, למרות שהוא חווה אותה באופן שונה מאוד כאשר הוא נרגש, לעומת החוויה שלו אותה כאשר הוא שקט. הוא מפתח תחושה שהיא קבועה, מעבר למצבים השונים שהוא חווה.
התינוק מתחיל להתחשב באם, והוא חושש מהנזק שהוא גורם לה ביחס הנרגש שלו. תינוק בריא מכיל את האשמה על הנזק שגרם לאם, והוא מגלה את הצורך לתת, לבנות ולתקן. באופן זה, חלק גדול מהתוקפנות הופך לתפקוד חברתי. חלק מהתפקוד החברתי שלנו הוא להעיז ולהביע את עצמנו, ולתפוס מקום בעולם, ויחד עם זאת לפצות ולתקן כשפגענו. תיקון של פגיעה שפגענו הוא ההתחשבות באחר. זוהי התחשבות שאינה מזויפת, אלא מתוך דאגה אמיתית לאחר.
במצבים של חוסר אונים, כאשר אין מי שיקבל או יכיר בתיקון של התינוק, התוקפנות של התינוק עולה כפי שהיא, ללא תיקון. כלומר, כדי שהתינוק ילמד לתקן, מישהו צריך להכיר בתיקון שלו. ללא חווית התיקון נשארת רק התוקפנות ההרסנית, ללא תיקון. המטפלת או האם צריכות לקבל את התיקון ולהכיר בו.
כעס הוא סוג של ביטוי לתוקפנות. כעס הוא רגש המופיע לראשונה כאשר התינוק מכיר בנפרדות שלו מהאם, וכועס עליה כאדם ממשי ונפרד. התוקפנות מופיעה עוד קודם להווצרות היכולת לכעוס, וכעס הוא רק אחד הביטויים האפשריים לתוקפנות.
במצב בריא, התוקפנות אינה מפוצלת מהחוויות החיוביות והאוהבות של האדם, אלא מוכללת ומחוברת, וע"י כך מעשירה את החוויה של האדם. תוקפנות היא אסרטיביות, ומעבר לזה, היא גם יצירתיות. כדי להיות יצירתי צריך תעוזה ופעילות, מעבר למוסכמות ומעבר למה שנוח ונעים. בתהליך יצירה צריך ללכת עם היצרים ועם הרגש, ללא מבוכה והתחשבות. תוקפנות קיימת גם בתהליך חיזור רומנטי – גם שם  צריך תעוזה, ותפיסה של מקום בעולם, על חשבון גורמים אחרים. בתהליך חיזור חשוב שהאדם יביע עצמו כפי שהוא באמת, באופן אותנתי.  גם בתהליך חיזור האדם צריך לחתור למטרה עם תעוזה.
התוקפנות היא כאשר אדם עושה מה שמתאים לו, גם כשזה על חשבון מישהו אחר, על חשבון מוסכמות, על חשבון נוחות, ועל חשבון השעמום הרגיל של החיים. התוקפנות היא כאשר אדם חותר להוכיח את עצמו, או כאשר הוא חותר לטובת החברה, או לטובת רעיון כלשהו, ללא לאות, ללא "התקפלות", למרות החששות. עליו להגדיר את רצונו, וללכת בעקבות התחושות והרצונות שלו. כאשר אדם "הולך בעקבות הלב", בעקבות מה שהוא מרגיש שנכון עבורו, באופן אותנתי, זוהי תוקפנות חיובית, שהיא חלק מהדחף הבסיסי לחיות. התוקפנות היא הגורם לחיוניות. כשיש באדם תוקפנות יש בו את מה שמזיז אותו קדימה. התוקפנות היא מרכיב חשוב ביצירתיות, באהבה, בתחושת ממשות ובחיים אמיתיים ומלאים של האדם.
תסכול מוגזם בשלב מוקדם בחיים גורם לפיצול בין החוויה של אנשים ואירועים רעים לחוויה של אנשים ואירועים טובים. כלומר התינוק חווה את הרעים כנפרדים מהטובים, ולא מקשר בין השניים. הטובים נתפסים כמושלמים וכעוזרים ומצילים, והרעים הם רעים בלבד, באופן מסוכן, מפחיד ומכעיס. בניגוד לכך, בהתפתחות טובה יש הכללה של הטוב והרע. הילד לומד שאף אחד לא מושלם ובכל רע יש גם טוב, ולהיפך. בכך הוא לומד לקבל חוסר מושלמות ולסלוח ולקבל את המגרעות של הצד השני. הסליחה היא הכרה בכך שבצד השני יש גם משהו טוב, ולכן הוא יכול להכיר בטעותו ולהשתפר. כלומר, למרות שלרגע הצד השני נראה כרע מוחלט, יש בו גם גרעין של טוב, וניתן לשקם את הקשר עמו. כשהילד יכול להכליל בין טוב ורע, וגם לסלוח, הוא יודע גם לתקן. כלומר, להחזיר את הקשר עם הזולת למסלול הנכון, גם לאחר מריבה ומחלוקת. הוא יודע לסלוח גם לעצמו וכך הוא לומד להביע חרטה ולקבל אחריות. במקום לנטור, לכעוס ולפחד, הוא לומד לחמול, לסלוח, לתקן, להצטער ולעבור תהליך של אבל בעקבות אבדן. הוא לומד לדאוג לזולת באמת, ולא כחלק ממוסכמות חברתיות.
הבשלת התוקפנות היא תהליך מורכב שמתחיל בחוויה ייצרית ובסיסית שהאם צריכה לשרוד בה, כדי לאפשר התפתחות תקינה של התינוק. בהיותה המטרה לאהבה הפרמיטיבית של התינוק, עליה לסבול את אהבתו האכזרית, כמו גם את שנאתו. היא סובלת באהבה, גם כשהיא כועסת, כאשר התינוק מורט את שערה ודוחף את אצבעותיו לפיה. בנוסף לכך, למרות הכעס המתעורר בה כלפי התינוק בעקבות האכזריות שלו כלפיה, היא לא משיבה לו כגמולו. לאחר השלב הראשוני יש קבלת אחריות של התינוק שהיא חרטה, רגשות אשמה ומחווה של פיצוי. האם צריכה להיות שם כדי לקבל ולהבין את מחוות הפיצוי. כך יכול התינוק לקבל אחריות כלשהי על מעשיו. האם מעמידה את עצמה לרשות התינוק כדי שיעשה בה שימוש בתהליך ההתפתחותי שלו. כך האם מאפשרת התפתחות של תוקפנות בריאה. הרסנות היא תוקפנות שלא עוצבה באמצעות קשר עם האם, ולכן נשארת הרסנית.
המרכיב התוקפני מאפשר לתינוק לבסס את דבר קיומו של עולם נפרד, הקיים מחוצה לו. כאשר התינוק תוקפני מגיבים אליו בהתנגדות. ההתנגדות היא הוכחה לנפרדות, כאשר לכל צד רצון נפרד משלו. התינוק זקוק לעולם המתנגד לו ומתוך ההתנגדות מגדיר עבורו את גבולותיו. הדחפים התוקפניים אינם מעניקים חוויה מספקת, אלא אם כן הם נתקלים בהתנגדות. המרכיב התוקפני מגביר את תחושת הממשות, משום שכאשר התינוק נתקל בהתנגדות של הזולת הוא חווה את הזולת כממשי וקיים באמת, ולא רק כבבועה מדמיונו. תחושת התוקפנות שלו עצמו היא תחושה אותנתית שמהווה חלק מתחושת הממשות שלו. התוקפנות היא חלק מהיותו מי שהוא באמת, ללא מסכות ונימוסים מזויפים.
ההתנגדות היא חשובה להתפתחות, והאופן בו האם מגיבה הוא חשוב מאוד. ההתנגדות היא הכרחית, אולם התנגדות תקיפה מידי הופכת להגבלה ולתסכול, ואז כוח החיים מתבזבז על תגובות להגבלה ולתסכול, ולא על הליכה בעקבות הלב. הילד עסוק אז יותר בפעולה כנגד המגבלה ופחות בפעולה בהתאם למי שהוא ומה שנכון עבורו.
התנגדות מותאמת היא בהתאם לגיל הילד. כאשר מדובר בתינוק האם תנתק את ידו בעדינות משערה, כאשר הוא מכאיב לה יתר על המידה, ובכך היא מתנגדת לו. כאשר מדובר בפעוט שמסרב ללכת לישון, מדובר לעיתים במאבק קשה יותר. גם אז יש לעשות זאת באופן המותאם ליכולת הרגשית של הילד.
בתחילה התינוק מתייחס לאם, אך עדיין לא משתמש בה בפיתוח התוקפנות. לאחר מכן האם הופכת לחיצונית ונפרדת ואז בפנטזיה שלו הוא הורס אותה. כאשר היא שורדת בתוקפנות ולא נהרסת הוא מבין שהיא מחוץ לשליטתו. היותה מחוץ לשליטתו היא ההוכחה לכך שהיא אדם נפרד וממשי. בשל הישרדות האם, התינוק יכול להתחיל לחיות בעולם מציאותי של אנשים נפרדים ממנו. כלומר, בהבעת התוקפנות שלו כלפיה הוא מבסס את תחושת הנפרדות.
ילד שמתפתח התפתחות תקינה, העצמיות שלו תכלול גם את התוקפנות ואת היסודות ההרסניים שבה, ועל ההורה לשרוד במאבק, גם בגיל ההתבגרות. לגדול פירושו לתפוס את מקום ההורה. בפנטזיה הלא מודעת גדילה היא מעצם טבעה מעשה תוקפני, בו הצעיר תופס את מקום המבוגר. בגיל ההתבגרות מצוי בפנטזיה מותו של המבוגר. זה הבסיס של המרי וחוסר הבשלות של גיל ההתבגרות שגם אותם על ההורה לשרוד.
בהתאם לתורתו של ויניקוט, הילד זקוק להתנגדות לתוקפנות. בגנון יש להתנגד לתוקפנות, אולם לא להשיב לילד כגמולו. יש להכיל את רגשות הכעס שמתעוררים מול תוקפנותו של הפעוט ומול התוקפנות של הורי הננשכים. התנגדות של הצוות, המותאמת אל הילד, מובילה להתפתחות טובה של תוקפנות, שהיא חיונית לחיי הנפש. הגבולות וההתנגדות לתוקפנות מובילים לקשר ממשי ומשמעותי יותר. בסופו של דבר הפעוט לומד להתחשב ולדאוג לזולת, והתוקפנות מוכללת לתוך החוויה שלו באופן שהופך את חיי הנפש שלו לעשירים ומלאים יותר.
תגובה מותאמת לפעוט היא גם השרדות של האם או המטפלת. ההשרדות חשובה לביסוס תחושת הממשות והנפרדות של התינוק מהמטפלת, וכן לכך שהתוקפנות של הפעוט לא תהיה הרסנית. חשובה השרדות הגננת כפי שהכיר אותה. כאשר בעקבות נשיכה הגננת הופכת למפחידה ופוגעת, או למלאת חרדות, דמותה, כפי שהפעוט הכיר, מתערערת, והיא לא שורדת בתוקפנות שלו. מצב זה גורם לחרדות ומגביר את התוקפנות. חשוב שהמטפלת והגנון ישארו כפי שהפעוט הכיר אותם, למרות הנשיכות. גם כאשר המטפלת כועסת, חשוב שהיא תתנהג כך שהוא יחווה אותה כאותה המטפלת שהוא אוהב וקשור אליה. היא יכולה לכעוס עליו כחלק מההתנגדות, אולם לא להזיק לו, ללעוג לו ולפגוע בו. חשוב שהיא לא תכנס ללחץ, כי גם כאשר היא חרדה, היא אינה הגננת המוכרת שהפעוט בוטח בה. כאשר התגובה אינה התנגדות מתוך התאמה לפעוט, אלא תגובה תוקפנית כלפיו או התמוטטות של המבוגר ושל המסגרת, התוקפנות של הפעוט נשארת במצבה ההרסני והאכזרי. התנגדות מותאמת, של אותה גננת אוהבת שהפעוט מכיר, מביאה להתפתחות תקינה של התוקפנות.
הגננת צריכה לאפשר תיקון. הפעוט צריך להרגיש שלא נגרם נזק בלתי הפיך, ושהמצב, כולל מצב-הרוח, הוא בר תיקון. צריך, למרות הכעס לקבל באהבה את מחוות הפיצוי שלו, ובכך לאפשר לו ללמוד לקבל אחריות. צריך לאפשר לפעוט להפנים בהדרגה, תוך תרגול חוזר ונשנה, מושגים מורכבים, כמו אחריות אישית, חרטה ואשמה.

מקורות

 
Winnicott, D. (1945). Primitive emotional development. In D., Winnicott, (1958), Collected papers: Through pediatrics to psycho-analysis. London: Tavistock. 145-156.
Winnicott, D. (1947). Hate in the countertransferense. In D., Winnicott, (1958), Collected papers: Through pediatrics to psychoanalysis. London: Tavistock. 194-203.
Winnicott, D. (1950-5). Aggression in relation to emotional development. In D., Winnicott, (1958), Collected papers: Through pediatrics to psychoanalysis. London: Tavistock. 204-218.
Winnicott, D. (1954-5). The depressive position and normal development. In D., Winnicott, (1958) Collected papers: Through pediatrics to psychoanalysis. London: Tavistock. 262-277.
Winnicott, D. (1957). Psychoanalysis and the sense of guilt. In D., Winnicott, (1965). The maturational processes and facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. London: The Hogarth press & Institute of psychoanalysis. 15-28.
Winnicott, D. (1958). The first year of life. In D., Winnicott, (1964), The Family and individual development. London: Tavistock.12.
Winnicott, D. (1959-64). Classification. In D., Winnicott, (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. London: The Hogarth press & Institute of psychoanalysis.
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
ישי-קרין, נ. (2004). נשיכות בגנון ותורתו של ויניקוט לגבי תוקפנות - גרסה עם הסברים לקהל הרחב. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום ראשון ‏21 ‏ספטמבר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=316
ביה"ס לפסיכותרפיה של מכון מגיד מבית האונ' העברית מודיע על
פתיחת הרישום לסמינרים והשתלמויות קצרות מועד חורף תשע"ה
תגובות
‏יום רביעי ‏24 ‏מאי ‏2006
‏יום שלישי ‏29 ‏אוגוסט ‏2006
חתרנות : נופר ישי-קרין
‏שבת ‏29 ‏דצמבר ‏2007
‏יום שלישי ‏08 ‏ינואר ‏2008