מאמרים

הודעות פרסומת
"טיפול משפחתי בתל-חי"
תכנית לימודים בתחום זוגיות ומשפחה. מותאמת לקריטריונים של האגודה לטיפול במשפחה ובנישואין
האקומי - פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וגוף: תוכנית הכשרה דו שנתית
השיטה משלבת גישה דינאמית עם עקרונות בודיהיסטים
הכשרה פסיכודינמית בזהות מינית ומגדרית
ותכניות לימוד ייחודיות נוספות ביחידה ללימודי המשך, ביה"ס לע"ס באונ' ת"א
הכשרת מטפלים לטיפול בילדים ונוער שנפגעו מינית
לקראת סיום ההרשמה ביחידה ללימודי המשך, ביה"ס לע"ס באונ' ת"א
» לפרסום במדור זה פנה אלינו
תגובות למאמרים
מיכל וימר:
תודה סילביה:)
סילביה איילון:
מעמיק ומרגש
אמיר קלוגמן:
תודה איילה
איילה אלכסנדרון:
יפה מאוד! נהנתי לקרוא :)
שגית בלומרוזן-סלע:
ליעל - תודה רבה על התגובה

הכיתה כקהילה: תיאור מקרה || טל מימון, תרי שטרנברג ועידן עמיאל

מתפרסם מ‏יום חמישי ‏15 ‏דצמבר ‏2011 | 22,794 צפיות
בשנים האחרונות יותר ויותר מורים מרגישים בודדים ומבודדים בהתמודדותם היומיומית עם בעיות משמעת והתנהגות. המאמר מציג תכנית חדשנית להתמודדות עם בעיות משמעת והתנהגות, מתוך תפיסה אלטרנטיבית של בית הספר כקהילה. התכנית יושמה בבית ספר יסודי בעזרת כלים ברוח גישת 'הסמכות החדשה' וההתנגדות הלא אלימה. הגישה נוסחה במקור בהקשר של התמודדות הורים או מורים עם בעיות התנהגות של ילדים ברמה הפרטנית, והמקרה המוצג ממחיש כיצד היא הותאמה להתמודדות עם קשיים שעלו ברמת הכיתה.

 

הכיתה כקהילה: תיאור מקרה

התגייסות מורים והורים להתמודדות עם בעיות משמעת והתנהגות בהתאם לעקרונות הסמכות החדשה

מאת טל מימון, תרי שטרנברג ועידן עמיאל

 

 

 

הטיפול בבעיות משמעת והתנהגות היווה מאז ומעולם היבט חשוב בעבודתם של צוותי החינוך בבתי הספר. בשנים האחרונות יותר מורים מרגישים בודדים ומבודדים בהתמודדותם עם בעיות משמעת הולכות וגוברות. מהיכן יכול המורה לשאוב את הכוחות להתמודד עם התופעה?

המורה יכול לפנות פנימה על מנת למצוא בתוכו את הכוחות לסייע לעצמו ולכיתה במצב שאליו נקלעו. בתרבות האינדיבידואליזם וה"מומחיות" שבה אנו חיים, מורה הוא אינדיבידואל בעל מומחיות שאמור להפעיל את סמכותו. אכן, ישנם מורים שמצליחים בהתמודדות עם תלמידים מאתגרים. אך מה עם אותם המורים שאנו מאמינים ש"אין להם את זה"?

המורה יכול גם לפנות כלפי מעלה, אל עבר ההנהלה – ולזכות בתמיכת צוות הניהול, היועצת, הפסיכולוגית, המפקחת וכדומה. ואכן, לעתים קרובות פנייה זו מועילה, וגורם מוסמך כלשהו מתגייס לתמוך במורה; עם זאת, לא תמיד מורים מוצאים דרך התמודדות זאת כיעילה.

מובן שתמיד ניתן לפנות החוצה, אל ההקשר החברתי-תרבותי – למשל אל הורי התלמיד; אולם קריסת סמכות ההורה משפיעה על החינוך ועל הערכים שהתלמידים זוכים לקבל בבית. ניתן אולי לאמץ את הגישה לפיה כל עוד התרבות בה אנו חיים לא תשתנה אין באפשרות המורה לפעול לשינוי המצב, על אף רצונו הטוב. לפי גישה זאת, נדמה, מוטב לו למורה שיתרגל למצב ויקווה לטוב.

אך האם אלה הן האפשרויות היחידות? במאמר זה אנו מציגים דרך שונה להתמודדות עם בעיות התנהגות חוזרות. במקום להתבונן פנימה ולבדוק מה אוכל לשנות כאינדיבידואל; במקום להתבונן החוצה ולהאשים את דור התלמידים הנוכחי והוריהם; ובמקום להתבונן למעלה ולחכות לגאולה מדמויות סמכות שיפעלו; אנו מציעים להתבונן הצדה אל העומדים לצדנו, ולגייסם לפעולה משותפת. במילים אחרות, אנו מציעים למורים דרך לבנות לעצמם סמכות אחרת – סמכות חדשה (עומר, 2008). הסמכות החדשה מתבססת על גיוס תומכים למאבק בלתי אלים בבעיות משמעת והתנהגות.

עקרונות הסמכות החדשה, שנוסחו במקור עבור הורים, מציעים דרך התמודדות הנשענת על העברת מסר ברור מצד גורמי הסמכות אל מול הקצנה בהתנהגות התלמידים, בעזרת נוכחות, פרו-אקטיביות וגיוס מעגלי תמיכה. תהליך ההתמודדות ברוח הסמכות החדשה מתייחד בכך שאינו מתבסס על שימוש באמצעי ענישה, אך במקביל אינו שם דגש מיוחד על ניהול דיאלוג עם התלמידים. לא פעם, כאשר כיתה "מתלכדת" לכדי פעולה מסלימה ומקצינה, ניסיונות לדיאלוג ולהבנה כושלים אל מול תחושת שיכרון הכוח של הקבוצה, ואמצעי הענישה המגוונים רק מגבירים את הלכידות ואת הסכנה להקצנה נוספת בהתנהגות הכיתה. עקרונות הסמכות החדשה מדגישים את הצורך במניעת הסלמה של המצב.

העיקרון המשמעותי ביותר של הסמכות החדשה הוא היותה של הסמכות מושתתת על נוכחות נחושה, שקטה ואכפתית כבסיס כוח עוצמתי. שני אמצעי הפעולה המשותפת שמימושם ברמת הכיתה תתואר במאמר זה, ה"הכרזה" וה"התיישבות", מעבירים מסר של נוכחות – "אנחנו כאן, נוכחים בגופנו ונחושים בשתיקתנו אל מול התנהגותכם!". קשה להמחיש זאת למי שלא חווה את עוצמתה של השתיקה כמסר. השתיקה, כאשר משתמשים בה באופן הולם, יכולה להיות עוצמתית יותר מעונשים, אפקטיבית יותר מעשרות חוזים שמופרים שוב ושוב, ומהדהדת יותר מאלפי מילים, צעקות ואיומים. השתיקה מבטאת גם יכולות של שליטה עצמית של המבוגר ויכולת השהיה של תגובה, יכולות שמהוות מודל התנהגות עבור הילד.

עיקרון משמעותי נוסף בגישת הסמכות החדשה הוא ההנעה לפעולה. כפי שמפורט בהמשך המאמר, בתחילת הדרך צוות המורים התאפיין בדפוס פעולה רה-אקטיבי, מפורד ומגומגם. מאמץ רב הושקע על מנת שהצוות יאמץ גישה ודרכי עבודה פרו-אקטיביות. מרגע שהתגבשה תכנית משותפת לפעולה, ניתן היה לזהות כיצד הלך רוח של תסכול, חוסר אונים והעברת אחריות מתחלף בהדרגה ברוח צוותית, תמיכה ותחושת מסוגלות, ולו חלקית.

עיקרון נוסף של הסמכות החדשה הינו הרחבת מעגלי התמיכה. בתקופות עברו, המורה עמד בראש הפירמידה בכיתה, ועוצמתו נבעה מיכולתו להפעיל כוח (לעתים אף כוח פיזי) ("מודל הסמכות הישנה"). לעומת זאת, במודל הסמכות החדשה כוחו של המורה אינו תלוי ביכולתו לפעול לבדו מול הכיתה, אלא ביכולתו לגייס לצדו את חבריו המורים, את ההנהלה ואת ההורים לצורך פעולה לגיטימית ומשותפת. מעגלי התמיכה השונים מכוננים רשת תמיכה, אשר מייצרת חוויית "יחד", שכה חסרה כיום למורים.

 

רקע

כיתה ו' 2 בבית הספר היסודי שבו התרחש המקרה העסיקה את הצוות החינוכי זמן רב. מתחילת השנה התגברו גילויי האלימות ובעיות המשמעת בכיתה, עד שכמעט שלא ניתן היה להעביר בה שיעור. המורות המקצועיות דיווחו כי הן מרגישות לעתים "כמו אוויר", והתלוננו על תחושות של מיאוס, לאות וחוסר חשק להיכנס לכיתה. המחנכת מצדה דיווחה כי היא אמנם מצליחה להשתלט על הכיתה וכי סמכותה עדיין לא נדרסה לחלוטין, אך היא מרגישה בודדה במערכה. לדבריה, המורות המקצועיות לא מגיבות בעוצמה הראויה להפרעות המשמעת הרבות בשיעורים שלהן, ומצפות ממנה לטפל בכל הבעיות. מעבר לכך, הגיעו למחנכת דיווחים על ילדים אשר משוטטים בשעות אחר הצהריים בחוסר מעש וללא השגחה נאותה, ומעורבים בעישון נרגילות וסיגריות, גניבות, אלימות ועוד.

בבית הספר נעשו ניסיונות שונים לשפר את המצב בכיתה, אך אלה לא צלחו, בשל מספר סיבות. ראשית, תחושות הייאוש והשחיקה בקרב הצוות הקשו ליצור תכנית עבודה עקבית ויעילה. מכשול נוסף היה הקשר עם הוריהם של תלמידי הכיתה. משפחות רבות בקרב ילדי הכיתה היו משפחות חד-הוריות, אשר עסוקות בהישרדות יומיומית ומתקשות להשגיח על הילדים. הניסיונות של בית הספר לערב את ההורים נתקלו בהתנגדות, בהכחשה ובהגנתיות. גם במקרים שבהם הייתה נכונות עקרונית לשיתוף פעולה עם בית הספר, חוסר האונים של ההורים הקשה עליהם להתגייס לכל פעולה כנגד ההתנהגות הבעייתית של ילדיהם.

בעקבות כל אלה נוצרה תחושה של מבוי סתום. נראה היה שאורחות החיים של בית הספר והכלים המצויים בידיו אינם מספקים מענה ראוי וארוך-טווח למצב בכיתה. הנושא נידון בצוות ההיגוי הבית ספרי להתמודדות עם בעיות התנהגות. הצוות כלל את הנהלת בית הספר בהנחייתם של שניים מכותבי מאמר זה – טל מימון, יועץ בפרויקט "עיר ללא אלימות", ותרי שטרנברג, פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי-חינוכי. הודות לפעילות קודמת של צוות ההיגוי, ההנהלה וצוות המורים כבר נחשפו לחלק מהתכנים והכלים ברוח ההתנגדות הלא אלימה והסמכות החדשה (עומר, 2008). מושגי הגישה לא היו זרים להם, גם אם טרם הוטמעו לעומק.

 

מפגש של הצוות החינוכי המלמד בכיתה

המפגש של צוות ההיגוי הבית ספרי התקיים כמתוכנן בנוכחות כל צוות המורות המלמד בכיתה. המפגש היה טעון, וכמוהו גם המחנכת. היא שיתפה בחוסר האונים שהיא חשה אל מול ההפרעות בכיתה ובתחושת הכישלון האישי והמקצועי. היא בכתה מהתרגשות כאשר יתר המורות שיתפו בתחושות דומות. כאשר הצוות תיאר בפנינו את מורכבות המצב בכיתה, נדהמנו מעוצמת הדברים. נראה היה כי הסטטיסטיקה המקובלת של 5%-10% ילדים מאתגרים בכיתה (Jones, Jones, & Jones, 2007) אינה חלה על ו'2. מתוך 34 ילדים, 15 הוגדרו על-ידי הצוות כילדים מאתגרים ביותר מבחינה התנהגותית ומשמעתית, אשר רמת הנוכחות וההשגחה ההורית סביבם נמוכה ביותר.

ברגעים אלו הרגשנו מוצפים מדברי המורות. נראה היה כי הרגשת חוסר האונים דבקה גם בנו כמנחים. מתוך הרגשה זו, ומתוך היכרותנו המעמיקה וניסיוננו בעבודה עם הכלים של ההתנגדות הלא אלימה, הבנו שכדי לתת מענה לבעיה המורכבת העומדת בפנינו ולצאת מתחושת האין-מוצא, תידרש פעולה נועזת ולא שגרתית, בדרך שגם אנחנו עדיין לא התנסינו בה. הרעיון שהתרקם במוחנו התבסס על ההכרה כי אין מדובר כאן בהתנגדות להתנהגותם של ילדים בודדים, אלא לנורמה שהתגבשה בכיתה של חוסר כבוד לסמכות המורים, וככל הנראה – לסמכות המבוגרים בכלל. כתוצאה מכך, נראה היה לנו שבמקרה זה המאבק הלא אלים יישא אופי קהילתי במיוחד – התנגדות נחרצת של קהילת המורים לנורמות של קהילת התלמידים בכיתה. לצורך כך תידרש כמובן עמידה איתנה ומלוכדת של הצוות, מתוך גיבוי ותמיכה הדדית.

הרעיון שהתגבש אט אט היה לנקוט פעולות מתחום ההתנגדות הלא אלימה – "הכרזה" ו"התיישבות" (עומר, 2008). בהמשך המאמר יובהר יותר על משמעותן של ההכרזה וההתיישבות, אך לעת עתה נציין כי מדובר בשני כלים רבי-עוצמה, המאפשרים להורים להביע התנגדות שקטה, איתנה ונוכחת להתנהגויות בעייתיות של ילדם. אלא שבמקרה שלפנינו, פעולות אלה לא יכוונו להתמודדות עם מעשיו של ילד אחד, אלא להתמודדות עם התנהגותה של כיתה שלמה. נראה היה לנו כי מהלכים אלה ישיגו שתי תוצאות רצויות בו-זמנית: יחזקו את הנוכחות המורית בכיתה, ויגבירו את תחושת השותפות והתמיכה ההדדית בקרב הצוות. במפגש מיקדנו יחד עם הצוות את הקושי בכיתה לשלוש התנהגויות אשר מהוות מבחינתם את עיקר הבעיה: אלימות פיזית ומילולית כלפי צוות וכלפי תלמידים; דיבור ללא רשות בשיעור; והסתובבות בכיתה בזמן שיעור. הוחלט כי פעולות ההתנגדות הלא אלימה של הצוות יכוונו במלוא העוצמה כנגד התנהגויות אלה.

לאחר המפגש האינטנסיבי, המשכנו לעבד את הרעיון של הכרזה והתיישבות כיתתיות, אשר היה חדש לנו לא פחות מאשר לצוות המורים. כאמור, ברמה התיאורטית, נראה היה לנו שרעיון זה עולה בקנה אחד עם עקרונות הסמכות החדשה, ובראשם – נוכחות וגיוס תמיכה. אף על פי כן, מעולם לא שמענו על פעולה מעין זו. מבדיקה שערכנו התברר לנו כי הפורמט הזה לא נוסה בעבר, למעט מקרה ידוע אחד באמסטרדם, שם בוצעו הכרזה והתיישבות של הצוות הטיפולי במחלקה פסיכיאטרית אל מול קבוצה של שמונה מטופלים (Goddard, van Gink, van der Stegen, van Driel, & Cohen, 2009). המהלך הוגדר על-ידי הצוות כהצלחה.

יחד עם זאת, הבנו שהוצאת המהלך אל הפועל תהיה מורכבת ביותר. כל מטפל או יועץ שנעזר בכלים של הסמכות החדשה בעבודתו עם הורים יודע שאחד השלבים החשובים לקראת יציאה למהלך של הכרזה והתיישבות הינו הניסיון לחזות יחד עם ההורים את התגובות של הילד, ולהיערך מראש לכל אחד מהתסריטים האפשריים. ואולם, כיצד ניתן לצְפות תגובות של כיתה שלמה? ובפרט כיתה כמו ו'2, שבה יש חשש ממשי שהעניינים ייצאו מכלל שליטה, ואולי אף יגיעו לאלימות או למרד. כידוע, תהליכי הסלמה בקבוצות נוטים להיות קיצוניים יותר מתהליכי הסלמה בין יחידים.

בשל אי הוודאות בנוגע לתגובות התלמידים, הבנו כי תידרש כאן היערכות מלוכדת לעילא של הצוות מולם. ואולם, גם כאן יוכל כל מטפל הנעזר בכלים של הכרזה והתיישבות לספר עד כמה קשה ליצור מיקוד, בהירות, לכידות ועקביות בין שני הורים. לעתים קרובות דעות ההורים חלוקות, ויש צורך בהקדשת זמן בטיפול על מנת לגשר על הפערים ולכוון אותם לדרכי פעולה משותפות. קל וחומר במקרה שלפנינו, שבו היה עלינו להביא לאותה רמת לכידות צוות של עשרה אנשי חינוך לאים ומיואשים, אשר הגיבו עד כה כלפי הכיתה בדפוס של ויתור ופיזור אחריות, מתוך חוסר אונים כמובן.

מכשול משמעותי נוסף שעלול היה לעמוד בפנינו הוא האפשרות הסבירה שהורי הכיתה יתנגדו לפעולות הצוות. החלטנו לפנות אליהם מראש בניסיון להרחיב את מעגלי התמיכה, וזאת למרות התגובות הסקפטיות של הצוות, שרמז לנו כי משימה זו תהיה כמעט בלתי אפשרית, בשל מגמות של התנגדות, חוסר אונים וסכסוכים פנימיים בין הורי הכיתה. לפיכך, בחשש רב ותוך הנמכת ציפיות מצדנו, קבענו תאריך למפגש עם הורי הכיתה.

 

מפגש ההורים

מטרת המפגש הייתה להביא לידיעתם של ההורים את החלטתו של צוות בית הספר לפעול בנחישות כנגד התנהגויות לא מקובלות של ילדי הכיתה. יידוע מוקדם זה של ההורים נועד למנוע את האפשרות שיקבלו מידע מוטה מילדיהם על פעולות ההתנגדות של הצוות החינוכי. חשוב היה לנו כי ההורים יידעו מראש שאנו פועלים לטובת ילדיהם וכי אנו מתכוונים לנקוט דרכים שאינן אלימות או כוחניות, בתקווה שידיעה זו תעודד אותם לשתף פעולה עם הצוות החינוכי ולחזק את ידיו. יחד עם זאת, ידענו כי אפקט ההפתעה חשוב בהצלחת ההכרזה, וכי כדי לשמרו יהיה עלינו להימנע מחשיפת הפרטים המדויקים של התכנית בפני ההורים, שכן הנחנו שחלקם ישתפו את ילדיהם במידע שיימסר להם.

בניסיון לצמצם ולרכך את ההתנגדות הצפויה מצד ההורים, הוחלט על הזמנה טלפונית אישית של כל אחד מהם על-ידי מחנכת הכיתה. מעבר לכך, החלטנו שלא לפתוח את המפגש בהתייחסות לחומרת המצב בכיתה, מחשש שתיאור כזה ייתפס כהוכחה ניצחת לאוזלת ידם ולכישלונם של המחנכת והצוות החינוכי. במקום זאת, ערכנו סדנה קצרה שהתייחסה לחוויות של חוסר אונים שהורים חווים לעתים מול ילדיהם, במטרה לחבר את ההורים לחוויה של המורות בעמידתן מול הכיתה.

לשמחתנו, ההורים שיתפו פעולה, ואחת האמהות אף סיפרה על מסיבת יום הולדת כיתתית שנערכה בביתה, ועל חוסר האונים שהרגישה מול רבים מהילדים, אשר השתוללו ללא מעצורים. כוונתה של אם זו הייתה לנצל את הפורום של כל הורי הכיתה כדי לנזוף בהורים מסוימים אשר לדעתה אינם יודעים לחנך את ילדיהם הפרועים; אך אנו הקפדנו שלא לאפשר לדיון להתמקד בהתנהגות של ילד זה או אחר. במקום זאת, מינפנו את הנחרצות שלה ואת התחושות הקשות שחוותה מול ילדי הכיתה כקבוצה, כדי לחבר אותה ואת שאר ההורים לחוויה של המורות בעמידתן מול הכיתה.

הדגש על הדמיון בקשיים ובהתמודדות של ההורים ושל המורים אפשר לנו לשתף את ההורים בַנושאים שמדאיגים את הצוות, ובכוונה לפעול כדי להתנגד להתנהגויות אשר פוגעות במוגנות של באי הכיתה ובאפשרות לקיים בה לימודים סדירים. דיון זה הבליט את הדמיון במטרות של ההורים ושל הצוות – ליצור אווירה בטוחה עבור ילדי הכיתה, לקדם אותם לימודית לקראת החטיבה ולהקנות להם ערכים אנושיים בסיסיים של כבוד לזולת.

על אף חששותינו, מפגש ההורים הצליח הרבה מעבר למשוער. הצלחנו לגייס אותם לתהליך, וחלקם אף נענו להזמנתנו ונרשמו כמי שיהיו מוכנים לתמוך בהמשך באופן פעיל בהתמודדות של הצוות.

 

הכנת הצוות

לאחר גיוס ההורים, השלב הבא לקראת קיום ההכרזה וההתיישבות היה ההכנה של הצוות. ידענו שיהיה עלינו לרתום אותם לפתרון הבלתי שגרתי שאנו עומדים להציע להם, לדאוג ללכידות ביניהם ולמנוע הסלמה. כאן ידענו שיעמוד בפנינו אתגר משמעותי ביחס לעבודה עם זוג הורים לילד עם בעיות התנהגות לפי גישה זאת; שכן בעבודה עם צוות חינוכי של כיתה שלמה קשה יותר לייצר סנכרון צוותי אל מול ההתנהגויות הבעייתיות של הכיתה.

מפגש ההכנה עם המורות נערך מייד לאחר הרצאה שערכנו בחדר המורים כחלק מסדנה מתמשכת בנושא הסמכות החדשה לאורך שנת הלימודים. בהרצאה זו אחד הכלים שהוצגו היה הכרזה והתיישבות, בגירסה המתאימה להתמודדות עם בעיות התנהגות ברמה הפרטנית. המורות המלמדות ב-ו'2 התבקשו להישאר לאחר המפגש. העיתוי של המפגש, מייד לאחר ההרצאה, הביא לכך שהמורות כבר הכירו את הרציונל של דרך ההתערבות הצפויה: ההכרזה, שהנה הסכם חד-צדדי אשר בו צד אחד מיידע את האחר כי לא יקבל עוד התנהגויות מסוימות, וכי יפעל מעתה והלאה ככל שיידרש כדי להתנגד להן; ההתיישבות מתייחסת להופעתן של ההתנהגויות אשר הוגדרו בהכרזה כלא מקובלות. לאור ההיכרות הראשונית עם הכלים, ניתן היה לגשת לעצם העניין – לתיאום מדוקדק ככל שניתן של המהלך שלפנינו, בהתבסס על דפי הסבר והכנה שהכנו מראש. את המסמך ניתן למצוא בנספח מספר 1 ("הכרזה והתיישבות צוותיות בפני כיתה"), ובין השאר נכתב בו כי:

ההכרזה הינה הצהרת כוונות צוותית באשר לעמדתכם ופעולתכם העתידה. ההכרזה מבהירה לכיתה מהן ההתנהגויות שעליהן הצוות איננו מוכן לעבור לסדר היום ושעל ההתנגדות להן הוא מתכוון להקפיד מעתה ואילך. ההכרזה מסמלת נקודת מפנה לא רק עבור הילדים, אלא גם עבור הצוות – מעתה הנכם מחויבים לשיתוף פעולה ועמדה אחידה בכל הקשור לנושאים עליהם הכרזתם. משמעותה של ההכרזה היא חד-צדדית: מעתה צוות המורים יפעל בנחישות למימוש התוכן שלה, גם אל מול ניסיונות לערער עליה מצד התלמידים. [...]

ההתיישבות מתבצעת לאחר ההכרזה, ומתייחסת להופעתן של התנהגויות אשר הוגדרו בהכרזה כלא מקובלות על הצוות. תכליתה של ההתיישבות הינה להעביר לכיתה את החלטתכם הנחושה, שאינכם מוכנים לחיות יותר עם ההתנהגויות הללו.

לקראת מפגש המורות, הכנו עם המחנכת גם את נוסח ההכרזה שיוקרא לכיתה, כמסר של התנגדות להתנהגויות שעלו כבעייתיות ביותר במפגש הקודם עם הצוות. הדגשנו שהאחריות למצב ולשינויו חייבת להיות מופנית לכיתה כקבוצה, ולא לילדים ספציפיים. הוחלט שרק המחנכת תדבר בהכרזה מול הכיתה, וזאת על אף שסגל בכיר ממנה יימצא במעמד. המטרה הייתה לחזק את הצוות שמלמד את הכיתה; המנהלת והסגנית יגבו אותו בנוכחותן השקטה. ההכרזה נוסחה בלשון "אנחנו" במקום "אני", כדי להדגיש את הפעולה המשותפת כצוות; הכרזה משותפת כזו היא מעצימה, ויש בכוחה לחולל שינוי מעצם אמירתה: 'אנחנו מתייעצים ופועלים יחד כצוות'. העמדה המשותפה עשויה להיחוות בתחילה כאקט מעט מלאכותי, אך בהמשך הופכת לתיאור מצב אמיתי. את נוסח ההכרזה, שעליו היו חתומים כל הצוות וההנהלה, ניתן למצוא בנספח 2 ("נוסח ההכרזה").

לאור התחושות הטעונות של המורות, חשוב היה להבהיר שההכרזה אינה מהווה הכרזת מלחמה כלפי הכיתה, אלא ביטוי של אכפתיות ודאגה לתלמידים. לאחר ההכרזה, רצוי שתהיה חזרה לשגרה ואף ניסיון ליצור דיאלוג חיובי עם הכיתה, לצד עמידה איתנה ועיקשת כנגד ההתנהגויות שהוגדרו כבלתי מקובלות. כמו כן, כדי להבטיח לכידות מרבית בתוך הצוות, הכנו אותם לפרובוקציות שונות שעלולות להתעורר מצד התלמידים.

ההכנה של הצוות כללה לא רק תדרוך לקראת ההכרזה עצמה, אלא גם לקראת מה שיבוא אחריה. מיקוד, בהירות, לכידות ועקביות חשובים לא רק בזמן ההכרזה וההתיישבויות, אלא גם – ובעיקר – בפרקי הזמן שביניהן. כוחה של הכרזה, דרמטית ומגובשת ככל שתהיה, ייחלש משמעותית אם לאחריה לא ינהג כל צוות המורים בעקביות הנחוצה.

לאור זאת, המורות תודרכו כיצד להגיב במקרים שבהם הן נתקלות בהתנהגויות שהכרזנו כי לא נקבלן. כאשר מורה נתקלת באירוע כזה, עליה להגיב באופן הבא: "ההתנהגות הזו אינה מקובלת עלינו. אתייעץ עם צוות המורים ואנו נגיב בהתאם". לאחר תגובה זו, על המורה לשוב ללמד כרגיל. לאחר השיעור על המורה לתעד את שהתרחש ביומן הכיתה. לצורך הטיפול הפרטני בתלמיד שעבר על הכללים, עודדנו את המורות לפנות למורה נוספת המלמדת בכיתה, כדי להתייעץ עמה כיצד לטפל במקרה, בהתאם לאורחות החיים והתקנון של בית הספר. באמצעות הנחיות אלה לפעולה, קיווינו לעודד את המורות לגייס תמיכה ולפעול כצוות, תוך הפעלת שליטה עצמית והשהיה של התגובה. ואולם, החידוש בתוכנית שהצענו הוא שהטיפול בהתנהגויות לא ייעצר ברמת התלמיד הבודד. כפי שיפורט בהמשך, התיעוד של ההתנהגויות הבעייתיות ישמש בהתיישבות הקרובה, שבה תופנה האחריות על ההתנהגות הבעייתית כלפי הכיתה כולה.

כדי להוציא את ההכרזה וההתיישבויות מן הכוח אל הפועל, נדרשה התארגנות לוגיסטית לא פשוטה מצד הנהלת בית הספר. המורות שמשתתפות בהכרזה ובהתיישבויות מלמדות בכיתות אחרות, והיה צורך לדאוג למורות מחליפות. בנוסף, מכיוון שהצוות החינוכי כולל מורות בלבד, ללא דמות גברית, הוחלט על גיוסו של אב הבית, דמות סמכותית ונוכחת בבית הספר.

 

ההכרזה

עתה, לאחר שההורים יודעו וגויסו, ולאחר שהצוות החינוכי תודרך בכלים של הכרזה, התיישבות ומניעת הסלמה, ניתן היה לצאת לדרך. ביום שלישי בשעה רבע לאחת נפגש כל הצוות בחדר המורים. כל מורה לקחה כיסא וחיכתה לאות לנוע אל עבר הכיתה. הייתה תחושה של חשמל באוויר. הצוות החינוכי, המושפל והמוכה, מתאגד מתוך אחריות לשלומם, לביטחונם ולחינוכם של הילדים, על מנת לעשות מעשה ולהביע התנגדות אקטיבית להתנהגויות שהוגדרו מראש. ברור לכולם כי הפעולה נועדה לא רק לדכא את ההתנהגויות השליליות, אלא גם לחזק את הקולות החיוביים – הן את הקולות החיוביים ברמת הכיתה, והן את הקולות החיוביים המצויים בראשו של כל ילד.

צעדנו יחד לעבר הכיתה ונכנסנו אליה, כל איש צוות עם כיסאו התיישבנו כולנו לאורך הלוח והישרנו מבט אל הכיתה. מנהלת בית הספר התיישבה גם היא מבלי לומר מילה. כניסה זו הייתה הפתעה מוחלטת עבור התלמידים, והם הגיבו בהלם מוחלט. נשמעו קולות של פליאה, ונראה היה שאפקט ההפתעה בשילוב עם הפורום הרחב השיג את התוצאה הרצויה. מחנכת הכיתה הוציאה דף עם נוסח ההכרזה והקריאה אותו בפני כל הכיתה בקול ענייני, החלטי ואסרטיבי:

"תלמידי כיתה ו'2, התכנסנו כאן כולנו, כל צוות המורים שמלמד בכיתה והנהלת בית הספר, כדי להביע את התנגדותנו החד-משמעית למצב העניינים בכיתה. מעתה והלאה, אנו נתנגד בכל תוקף לאלימות פיזית ומילולית כלפי מורים ותלמידים, לקימה מהמקום ללא רשות ולדיבור ללא רשות במהלך השיעור. אנו נעשה כל שיידרש כדי להפסיק את ההתנהגויות הללו ונשתף אנשים נוספים ככל שיידרש. זוהי חובתנו, כמורים שלכם הדואגים לכם. אנחנו לא נוותר לכם ולא נוותר עליכם, כתלמידים וככיתה! על החתום, צוות המורות והנהלת בית הספר".

בסיום הקראת הטקסט שידכה אותו המחנכת עם אקדח סיכות ללוח המודעות בכיתה. קולן של הסיכות הננעצות בלוח בדממה של הכיתה היה ביטוי נוסף ובלתי צפוי לנחישות וללכידות של הצוות. לאחר מספר שניות של שתיקה רועמת המחנכת נתנה את האות ויצאנו כולנו מהכיתה מבלי להוסיף מילה.

בצאתנו, המחנכת, אשר שמרה על חזות קשוחה וסמכותית לאורך כל ההכרזה, נשברה ופרצה בדמעות של התרגשות מעוצמת המעמד. היא זכתה לתמיכה ועידוד מחזקים מכל חברי הצוות מסביב, שהביעו את הערכתם לדרך שבה תפקדה וייצגה את כולם.

תגובות ההורים לא איחרו לבוא. למחרת סיפרה המחנכת כי אחת האימהות שמעה מבתה על הכניסה של הצוות לכיתה, ועל גבר שנעץ בהם מבטים מזרי אימה. אלמלא פגשה אותנו לפני כן, לא הייתה יודעת שהגבר המאיים אינו אלא טל, היועץ הנחמד שפגשה ערב קודם לכן במפגש ההורים. תקרית משעשעת זו הבהירה לנו עד כמה חשוב היה ליידע ולגייס מראש את ההורים.

 

ההתיישבויות

לאחר ההכרזה המוצלחת, ברור היה לנו כי חובת ההוכחה מוטלת מעתה על צוות המורים. ההכרזה הנה כאמור הסכם חד-צדדי, והצְלחת המהלך הייתה תלויה בכך שהצוות אכן יתעד כל חריגה מההתנהגויות שהוגדרו בהכרזה. כמו כן, היה ברור לכל שההכרזה לבדה לא תחולל את השינוי, ושיידרשו התיישבויות רבות, זמן וסבלנות עד לשינוי המיוחל. זו אינה "מכת גרזן", אלא "טפטוף מים על סלע".

כדי לסייע לצוות באתגר זה, הפעלנו את העיקרון של גיוס התמיכה. יסוד חשוב בהכרזה מתייחס לשיתוף של גורמים תומכים ככל שיידרש. לכן היה לנו חשוב מאוד לגייס את הורי הכיתה לקחת עמנו חלק בהתיישבויות. יועצת בית הספר יצרה קשר עם ההורים שהביעו במפגש את נכונותם לעזור, והזמינה אותם למועד שבו נקבעה ההתיישבות הראשונה.

מכיוון שקיומה של התיישבות דורש הכנה לוגיסטית (החלפת מורות בכיתות וכדומה), המועד של ההתיישבות הראשונה נקבע מראש, ולמעשה – עוד לפני שהתרחשו התנהגויות שהצריכו את ביצועה. אך אל דאגה, תלמידי ו'2 סיפקו לנו במהרה די והותר חומרים להתיישבות, שכן ההתנהגויות החורגות מנוסח ההכרזה לא איחרו לבוא. במהלך השבוע, מחנכת הכיתה אספה את ההתנהגויות שדווחו ביומן הכיתה, ובהתבסס עליהן קבענו ביחד עמה את נוסח ההתיישבות.

מספר דקות לפני ההתיישבות נפגשנו כל הצוות בחדר המורים ועברנו על הרצף המתוכנן, על תרחישים אפשריים ועל התגובה להם. הורה שהגיע כדי לקחת עמנו חלק בהתיישבות תודרך אף הוא כיצד לפעול. לאחר התדרוך הקצר, כל הצוות נכנס לכיתה, ושוב ניתן היה לחוש הלם גדול בקרב התלמידים. ייתכן שהם חשבו כי אקט ההכרזה היה חד-פעמי, שכן נראה היה כי הם נפעמים אל מול כניסתו המחודשת של כל הצוות לכיתה, הפעם גם בגיבוי של אחד ההורים.

מחנכת הכיתה פתחה ואמרה: "התכנסנו כאן כולנו, הנהלת בית הספר, צוות המורים, נציגות ההורים ואב הבית, מכיוון שבשבוע שחלף התרחשו מספר התנהגויות בעייתיות שאנו מתנגדים להם בתוקף." לפני שמנתה אותן אמרה המחנכת: "בשבוע האחרון התרחשו גם מספר התנהגויות חיוביות בכיתה," וציינה את השיעורים שבהם התנהגות הכיתה הייתה חיובית. לאחר מכן הזכירה: "אבל התכנסנו כאן בשל ההתנהגויות הבעייתיות שהכרזנו כי לא נקבלן," ומנתה אותן תוך פירוט היום, השעה והשיעור/ההפסקה שבהם התרחשו. לאחר מכן התיישבה ואמרה: "אנחנו דורשים מכם למצוא פתרון להתנהגות שלכם".

הניסיון בהתיישבויות פרטניות (הורים-ילד), מראה כי בשלב זה של הדרישה לפתרונות הילד מספק מספר מצומצם ביותר של פתרונות, אם בכלל. ואולם, בהתיישבות הכיתתית, שבה נכחו 34 ילדים, הוצגו בפנינו פתרונות רבים מאוד, עד כדי כך שהם מילאו את רוב הזמן שתיכננו שיוקדש לשתיקה ולמחשבה. מכיוון שזו הייתה ההתיישבות הכיתתית הראשונה, לא צפינו את ההתרחשות הזו מראש, כך שהקשבנו לפתרונות שלהם, תוך דרישה שלא יחזרו על פתרון שכבר הוצע. הפתרונות שהועלו היו מגוונים ביותר, אך הבחנו בקו מנחה שהיה משותף לרובם – הדרישה לנוכחות, השגחה ומעורבות הורית אינטנסיבית יותר בבית הספר. דוגמאות לפתרונות שהציעו התלמידים נמצאים בנספח 3 ("פתרונות שהעלו התלמידים בהתיישבויות"). תגובות אלה הפתיעו אותנו, אך גם חיזקו את קו הפעולה שנקטנו בו מתחילת הדרך, של גיוס ההורים לתמיכה בהתערבות בכיתה.

בסיומה של ההתיישבות המחנכת הודיעה: "כל הצוות ימשיך להשגיח על הכיתה מקרוב. נתנגד לכל גילוי של אלימות פיזית ומילולית ולהפרעה בכיתה. זו המחוייבות שלנו כצוות חינוכי וזה מה שנעשה. לא נוותר לכם בשום מקרה ולא נוותר עליכם. אתם חשובים ויקרים ללבנו". לאחר מכן כולם עזבו את החדר, מלבד המורה לאנגלית, שנשארה ללמד.

המורות דיווחו על החוויה החזקה של הצוותיות בכניסה המשותפת לכיתה. חלק מהצוות הביע פליאה רבה מכמות הפתרונות וההצעות שהעלו הילדים. במקביל, הסגנית העלתה הסתייגות מהזמן הרב שההתיישבות ארכה, מכיוון שהמורות שנתבקשו להחליף את אלה שנכחו בהתיישבות ביתר הכיתות החלו להתלונן. הבהרנו לה ולצוות כי זו לא הייתה התיישבות רגילה. בפעם הבאה ההתיישבות תהיה קצרה יותר, עם מספר מצומצם יותר של פתרונות מצד התלמידים, שכן אנו נדרוש שיוצעו פתרונות חדשים בלבד. חלק מהמורות הביעו תסכול מכך שמקצת מהילדים ציחקקו או התעסקו בחפצים על שולחנם. הזכרנו לצוות כי הצלחת ההתיישבות אינה תלויה בהתנהגות הילדים במהלך ההתיישבות אלא אחריה. הודינו להן על ההתגייסות ועל ההיצמדות לכללי ההתיישבות כפי שהועברו בהדרכה. הוחלט כי התיישבות נוספת תיקבע על פי הצורך.

כעבור שבוע, נראה היה כי חל שיפור קל באווירה בכיתה. כעבור שבועיים מקיום ההתיישבות הראשונה התקיימה התיישבות נוספת, הפעם בנוכחות הורים נוספים. התיישבות זו התקיימה ביום שישי, לבקשת הורים שרצו להצטרף. ההתיישבות נערכה במתכונת דומה, אך הפעם חשוב היה לנו לצמצם את המלל כדי לתת מקום לעוצמה שבשתיקה. כדי להשיג זאת, ביקשנו מהילדים להציע רק פתרונות שלא הוצעו בפעם הקודמת. הילדים שהוריהם לקחו חלק בהתיישבות הופתעו לראותם. גם הפעם, מקצת מהתלמידים גיחכו במבוכה או התעסקו בציודם האישי, אך רובם ישבו ובהו בצוות. מדי פעם עלתה הצעה לפתרון שהפיגה את השתיקה בכיתה.

 

מפגש מורים שני

לאחר שהתקיימו שתי התיישבויות, כינסנו שוב את הצוות המלמד בכיתה, כדי לקבל תמונת מצב עדכנית ולהחליט על הצעדים הבאים. מדבריהן של המורות עלה כי חל שינוי משמעותי, כמעט דרמטי, בדינמיקה בכיתה. ניכר היה שמתעצמת בהן התחושה שהן פועלות כחלק מצוות, תחושה אשר מחזקת אותן בעומדן בכיתה כנציגות של הצוות. תחושה זו לא הייתה רק תוצר של הכניסה המשותפת בהתיישבויות, אלא גם של הנהגת דרכי התמודדות ונהלים ברורים ואחידים בהתייחס להתנהגויות בעייתיות, אשר נאכפו בעקביות על-ידי המורות. מדבריה של המחנכת ניכר היה שהיא כבר אינה חשה בודדה במערכה.

ההתגייסות של הצוות הובילה גם לשינויים בקרב התלמידים. כמעט כל המורות תיארו שיפור רב באווירה בכיתה, אשר הביא לכך שלראשונה מזה זמן רב ניתן היה לקיים בה למידה. הן תיארו גם יוזמות חיוביות שהחלו לצמוח בקרב התלמידים, למשל ארגון של פעילות לילדים משכבה צעירה יותר. כמובן, לא היה מדובר במהפך – המורות המשיכו לתאר גם קשיים בהתמודדות עם הכיתה. היה ברור כי יש עוד מקום לשיפור, אך גם נראה היה כי אנו נמצאים בדרך הנכונה. אל מול הקולות הרבים של המורות אשר סיפרו בהתרגשות על השינוי בכיתה, התבלט קולה של אחת המורות שהשמיעה קול אחר. היא כמעט התנצלה על כך שהיא "משביתה את השמחה", אך סיפרה שהיא אינה חשה כל שיפור בשיעורים שלה. בתגובה לדבריה, חשוב היה להדגיש שהקושי שהיא חווה מול הכיתה איננו בעיה פרטית שלה, אלא עניינו של כל הצוות. נמשיך בהתערבות בכיתה עד שיושג שיפור משמעותי לשביעות רצון כל הצוות. בינינו לבין עצמנו אף סימנו את אותה מורה כמועמדת להנחות את אחת ההתיישבויות הבאות, כדי לחזק את הסמכות, הנוכחות והקשר שלה לכיתה.

 

מפגש הורים שני

לאחר ההתיישבות השנייה נקבע מפגש הורים נוסף, שמטרתו הייתה לשתף את ההורים בנעשה עד כה, להודות להם על תמיכתם החשובה במהלך ולגייס הורים נוספים לקחת חלק פעיל בהתיישבויות. מטרה נוספת הייתה לבנות מנגנון תמיכה עבור הורי הכיתה, אשר אופן פעולתו יפורט בהמשך.

גם במפגש הזה תכננו את צעדינו בקפידה. בתחילה, המחנכת סקרה את ההתערבות שהתבצעה בכיתה. בעוד שבמפגש ההורים הראשון המחנכת נכחה אך אנו דיברנו בשמה, כדי למנוע מצב שבו תופנה כלפיה אש מצד ההורים בהתייחס למצב הקשה בכיתה, במפגש השני חשוב היה לנו שהמחנכת היא זו שתציג את הנעשה בכיתתה. היא סקרה את השינויים המשמחים בכיתה, לצד השאיפה של הצוות לשיפור נוסף.

לאחר מכן, פנינו להורים ודיברנו איתם על גיוס תמיכה. מנינו את היתרונות השונים של קבלת תמיכה: תמיכה מחלצת אותנו ממצב של חוסר אונים ונותנת לנו לגיטימציה לפעולה; תמיכה מרחיבה את מעגל ההשגחה; תמיכה מאפשרת לנו לפעול ללא הסלמה וכוחנות, ומגבירה את המחויבות לשליטה עצמית. לאחר הצגת היתרונות שבגיוס תמיכה, הצענו להם שיקימו גוף לעזרה ותמיכה הדדית בקרב הורי הכיתה. ההורים הציעו לקרוא לקבוצת התמיכה – "מועצת ההורים של ו'2 ". קבוצת תמיכה זו תרחיב את אפשרויות התגובה של הורה בהתמודדות עם דיווח על התנהגות שלילית של ילדו. בעקבות דיווח כזה (או בעקבות התנהגות שלילית של הילד בבית), יוכל ההורה לפנות לאחד או שניים מבין ההורים שהתנדבו לקבוצת התמיכה, ולגייס את תמיכתם בהתנגדות להתנהגות הבעייתית של הילד. ההורים התומכים הודרכו כיצד להעביר לילדים מסר חד-משמעי של תמיכה בהורים הפונים, מבלי לפגוע בילד או להשפיל אותו. לדוגמה, במקרה שילד היה מעורב באירוע אלימות בבית הספר, בין אם כפוגע ובין אם כנפגע, הוא יקבל את המסר הבא: "שלום, מדברת מיכל, אני נציגה של מועצת ההורים בכיתה. שמענו על מה שהתרחש היום בבוקר בכיתה ואנחנו רוצים שתדע/י שאנחנו תומכים במוריך ובהוריך. אלימות מכל סוג שהוא אינה מקובלת גם עלינו. אנחנו משוכנעים שאת/ה יכול/ה גם אחרת. להתראות."

הרציונאל של קבוצת התמיכה נעוץ בכך שהילד מבין כי בעיות ההתנהגות שלו מוּצאות מ-ד' אמותיה של הכיתה בבית הספר ו/או של בית הוריו. יתרונו של המסר הנייטראלי שנקבע הוא ביכולתו לתמוך גם בילד שבחוויה שלו (או של ההורה שלו) לא היה התוקף, אלא קורבן להתנהגות אלימה. כך אנו נמנעים מהוויכוחים של "מי התחיל עם מי". את נוסח המכתב שנמסר לכלל הורי הכיתה ניתן למצוא בנספח מספר 4 ("מועצת ההורים של ו'2"), ואת הנקודות העיקריות שהתייחסנו אליהן בתדריך שהועבר להורים התומכים – בנספח מספר 5 ("נקודות לתדרוך של ההורים התומכים").

 

בהמשך, התקיימו עוד ארבע התיישבויות צוותיות בימי שישי, עם נוכחות של שלושה הורים בממוצע בכל התיישבות. ככל שהתקדמנו בהתיישבויות, כך פחת בהן המלל וגברה השתיקה. במקביל, נראה היה כי השיפור בכיתה הולך ומתבסס. האינדיקציה המובהקת לכך הייתה היכולת של הצוות החינוכי להצביע בבירור על מספר מוקדים בעייתיים בכיתה. בעיות ההתנהגות הפכו מנורמה כיתתית נרחבת לקושי סביב ארבעה-חמישה תלמידים ספציפיים, בדומה למצב שהיינו מצפים לפגוש בכל כיתה. קודם לכן, בהיעדר "בעל בית" בכיתה, הבריונים נתנו את הטון והכתיבו את סדר היום. כעת, בעקבות חיזוק הנוכחות המורית וההורית, חזרו הבריונים לממדיהם הטבעיים, ואילו הקולות החיוביים בכיתה החלו לתת את הטון.

ראוי לציין כי גם מספר חודשים אל תוך התהליך, הדף שעליו כתובה ההכרזה עדיין התנוסס על קירות הכיתה. לילדים היו אינספור הזדמנויות לקרוע אותו, לזרוק אותו, להשמיד אותו, או לפחות לקשקש עליו, אך הם לא עשו זאת. עובדה זו, בדומה לפתרונות שהציעו במהלך ההתיישבויות, מצביעה על הכמיהה שלהם לנוכחות עוצמתית ומגנה של המבוגרים המשמעותיים בחייהם, הורים ואנשי חינוך כאחד. זה כוחו של צוות, זה כוחה של קהילה.

 

לסיום

לסיכום נרצה להתייחס לסוגיה העולה במאמר – גיוסו של אב הבית לפעולה המשותפת, סוגיה שנראית צדדית לכאורה. האם בעיות משמעת בכיתה הן מעניינו של אב הבית? האם גיוסו של אב הבית לפעולה זו אינו מחליש את המורים? ובכלל, האם לאב הבית או לשומר בשער צריכה להיות אמירה כלשהי ביחס להתנהגות התלמידים? במילים אחרות, האם הם דמויות סמכות שראוי לגייסן?

בעבודתנו המשותפת ביחידה להדרכת הורים במרכז שניידר אנו מסייעים להורים להתמודד מול בעיות התנהגות של ילדם בבית ובבית הספר. באחת השיחות שהתקיימו עם זוג הורים סיפר האב, מפקד בכיר בצבא, ביחס להתנהגות ילדו – "גם אני הייתי ילד מאוד בעייתי, אך השומר בשער בית הספר, שהיה איש קבע בדימוס, סייע לי מאוד. כשניסיתי לשוחח עם בני ולבדוק מי השומר בשער אמר לי הילד – 'אבא תבין, אצלנו השער והשומר זה בערך אותו דבר...'".

עצוב לחשוב עד כמה צודק הנער. לצערנו, כיום השומר הוא לרוב עובד זמני של חברת כוח אדם ו"מומחיותו" אמורה בבדיקת הנכנסים בשער ובהגנה על באי בית הספר. בתרבות האינדיבידואליזם והמומחיות של היום, כל מקצוע מגדיר היטב את גבולות תחומו, והפחד מפני תביעות משפטיות מניע, או ליתר דיוק מונע מרבים מאיתנו לפעול. תרבות זו הופכת את בית הספר למתחם בו פועלים באופן מתואם יותר או פחות אינדיבידואלים שונים, איש איש בתחום מומחיותו. אך בסופו של יום, כולם נותרים לבדם: המורה בכיתה, היועצת בחדרה, הפסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי-חינוכי, אב הבית במחסנו והשומר בשער. הם נותרים לבדם חלשים יותר, בודדים יותר. ואילו הנוער שלנו כיום בועט, בועט חזק, מול נוכחות עלובה ובודדה זו. מודל הסמכות החדשה מציע תפיסה שונה לחלוטין של בית הספר – בית הספר כקהילה. קהילה בה המבוגרים פועלים יחד כדמויות סמכות ומעבירים את המסר החשוב ביותר לילדים ולנוער שלנו, מסר של נוכחות ופעולה משותפת – "אנחנו כאן ואנחנו לא לבד. אנחנו יחד, ואתכם."

 

 

 

תודות:
אנו מבקשים להודות ליועצת בית הספר, אשר הייתה שותפה מלאה ומסורה להובלת התהליך, ולמנהלת בית הספר, אשר תמיכתה הבלתי מסויגת והאמונה הרבה שלה בתהליך ובצוות המורים אפשרו את העבודה הפורייה. תודה גם לצוות הניהול, על הפתיחות לרעיונות חדשים ועל ההתגייסות הכנה. תודתנו וברכתנו גם למחנכת הכיתה, על עמידתה האיתנה ונוכחותה, בגוף ובנפש.
תודה מיוחדת גם לאורלי פוקס-שבתאי, מנהלת תכנית "אילנות". אישה עם חזון ויכולת נדירה לממשו.
תודה שלוחה לברכה ברנע-אלי, מנהלת השירות הפסיכולוגי-חינוכי של עיריית בת-ים, על ההשראה, ההתלהבות והמרחב החופשי לפעולה. תודה מקרב לב גם לליאורה ברמן, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה, על ההדרכה החכמה והשקולה והחשיבה צעד אחד קדימה.

 

 

 

מקורות

עומר, ח. (2008). הסמכות החדשה: במשפחה, בבית הספר ובקהילה. תל-אביב: מודן.

אתר האינטרנט של מרכז הסמכות החדשה: http://www.newauthority.org.il/

Goddard, N., van Gink, K., van der Stegen, B., van Driel, J.,& Cohen, A. P. (2009). 'Smeed het ijzer als het koud is'. Nonviolent Resistance op een acuut psychiatrische afdeling voor adolescenten. Maandblad Geestelijke Volksgezondheid 64, 531-539.

Jones, F. H., Jones, P., & Jones, J. L. (2007). Tools for teaching: Discipline, Instruction, Motivation. Santa Cruz, CA: F.H. Jones & Associates.

 

 

 

 

נספחים

 
נספח 1: הכרזה והתיישבות צוותיות בפני כיתה

ההכרזה וההתיישבות הכיתתיות הינן שני כלים רבי-עוצמה, אשר מאפשרים לצוות החינוכי להפגין נוכחות מורית שקטה, איתנה, מלוכדת ונחושה. השימוש בכלים אלה מיועד למקרים שבהם נראה כי המצב בכיתה אינו תולדה של התנהגותם הבעייתית של מספר מצומצם של ילדים (שבהם ניתן לטפל באופן פרטני), אלא באווירה ובנורמות כיתתיות בעייתיות. ההכרזה וההתיישבות מאפשרות לצוות להתייצב כקהילת מורים מאוחדת כנגד ההתנהגויות הלא רצויות.

 

א. הכרזה צוותית בפני כיתה

ההכרזה הינה הצהרת כוונות צוותית באשר לעמדתכם ופעולתכם העתידה. ההכרזה מבהירה לכיתה מהן ההתנהגויות שעליהן הצוות איננו מוכן לעבור לסדר היום ושעל ההתנגדות להן הוא מתכוון להקפיד מעתה ואילך. ההכרזה מסמלת נקודת מפנה לא רק עבור הילדים, אלא גם עבור הצוות – מעתה הנכם מחויבים לשיתוף פעולה ועמדה אחידה בכל הקשור לנושאים עליהם הכרזתם. משמעותה של ההכרזה היא חד-צדדית: מעתה צוות המורים יפעל בנחישות למימוש התוכן שלה, גם אל מול ניסיונות לערער עליה מצד התלמידים.

 

ב. תוכן ההכרזה

בהכרזה יש להגדיר במדויק את ההתנהגויות הלא רצויות אשר הצוות מתכוון להתנגד אליהן. בעת ניסוח ההכרזה הצוותית, יש להקפיד על העקרונות הבאים:

1. צמצום ומיקוד: מתוך מגוון ההתנהגויות בכיתה שאינן מקובלות עליכם, יש לבחור שניים-שלושה נושאי התנהגות לכל היותר, אשר בהם תוכלו לעמוד בהתמדה מול ניסיונות שחיקה מצד התלמידים. זכרו: הכרזות יומרניות וכוללניות מדי הינן בגדר "תפסת מרובה לא תפסת"!

2. בהירות וספציפיות: יש להגדיר את ההתנהגויות הלא מקובלות באופן ברור, קונקרטי וחד-משמעי. במקום: "אנו רוצים שתתנהגו יפה", עדיף לומר: "הקללות והאלימות הפיסית בכיתה אינן מקובלות עלינו".

3. ניסוח תיאורי ולא שיפוטי: במקום "לא נוכל להמשיך עם אווירת הבריונות בכיתה", ניתן לומר: "לא נוכל להמשיך עם האלימות הפיזית בהפסקות."

4. התייחסות ברמה הכיתתית: ההכרזה מופנית מצוות המורים אל הכיתה כולה. יש להימנע מלציין ילדים ספציפיים, ובמקום זאת להתייחס לכיתה כולה כקבוצה האחראית למצב, ולשינויו.

5. אכפתיות: ההכרזה אינה מהווה הכרזת מלחמה כלפי הכיתה. לצד ההתנגדות העיקשת להתנהגויות שאינן מקובלות על הצוות, ההכרזה צריכה לשאת מסרים של אכפתיות ודאגה כלפי הכיתה: "אנחנו לא נוותר לכם, אך לא נוותר עליכם כתלמידים וככיתה!"; "אנו נעשה כל שיידרש על מנת להפסיק את האלימות המילולית וההפרעות בכיתתכם. זוהי חובתנו כמורים וכבני אדם!"

 

ג. כללים בביצוע ההכרזה

1. נכנסים לכיתה ביחד בזמן שנקבע מראש על ידי חברי הצוות. במידת האפשר, רצוי שהדבר יתבצע דווקא בזמן רגיעה.

2. חשוב שלא להיות לחוצים בזמן, לכבות טלפונים סלולריים ולא לצאת באמצע לעניינים אחרים.

3. סוגרים את הדלת, והצוות מתיישב בדממה מול הילדים, על כיסאות שהובאו מראש למטרה זו. חשוב לדאוג כי יהיה מי שיישב בסמוך לדלת, באופן שיקשה על יציאת ילדים החוצה.

4. במהלך ההכרזה מדבר איש צוות אחד בלבד – לרוב תהיה זו מחנכת הכיתה. היתר תומכים בה בדממה. לאחר שכולם ישובים, המחנכת מקריאה את נוסח ההכרזה בפני הכיתה. מומלץ כי תאמר את הדברים בטון רגוע והחלטי, אך לא מאיים. לאחר מכן, היא תולה את נוסח ההכרזה על הקיר. על פי סימן ממנה, הצוות כולו קם ויוצא בדממה מהכיתה.

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

ד. תרחישים אפשריים והתגובות להם

מכיוון שההכרזה מתבצעת מול כיתה שלמה, צפוי כי תגובות התלמידים תהיינה מעורבות. העקרונות שצריכים להנחות את עמדת הצוות בתגובה להתנהגות התלמידים הינם נחישות, התמדה ושליטה עצמית.

להלן מספר דפוסי תגובה אפשריים של תלמידים:

1. התעלמות ואדישות – ילדים שינקטו תגובה זו ינסו לשדר כי הפעולה של הצוות אינה משפיעה עליהם. הם עשויים לעסוק בקריאה, משחק בטלפון, משחק משותף, התכתבויות, הנחת הראש על השולחן, הסתובבות בחדר וכו'. על המורים להישאר במקומם ולהימנע מתגובה.

2. ניסיונות לפרובוקציה – ילדים שינקטו בתגובה זו עלולים לצעוק, לקלל, לאיים, להעליב, לדבר בזלזול, לקרוע את נוסח ההכרזה התלוי וכדומה. הם וודאי ינסו לגרור ילדים נוספים בכיתה לנהוג כמותם. מטרתם של ילדים אלו היא לאתגר את הצוות החינוכי, לערער על עמידתכם האיתנה ולגרור אתכם לדפוסי התגובה הרגילים. דווקא משום כך, חשוב מאוד שבמצב כזה הצוות ישמור על שתיקה מוחלטת ונחושה, ולא ייגרר לוויכוח, הטפות או איומים. (כמובן, אם קיימת סכנה מיידית לביטחונם של התלמידים או הצוות, יש להתערב; רצוי להגדיר מראש מי מבין אנשי הצוות אחראי להתערב במקרה כזה.)

3. הלם – עשויים להיות ילדים שיגיבו בהלם מסוים לנוכח המעמד ובשל גורם ההפתעה. לכן חשוב מאוד להדגיש בנוסח ההכרזה כי הצוות אינו נמצא במלחמה עם הילדים (אנחנו לא נוותר לכם, אך לא נוותר עליכם כתלמידים וככיתה!").

זיכרו: אין צורך להקצין או לנקוט בצעדים דרסטיים במהלך ההכרזה. מטרתנו להפגין שליטה עצמית ולמנוע הסלמה.

 

ה. תגובות הורים להכרזה

כהכנה לקראת הפעולה בכיתה, רצוי ליידע את ההורים במצב בכיתה ובכוונת הצוות לפעול, ולגייס ככל האפשר את תמיכתם ואת שיתוף הפעולה שלהם. במידת האפשר, ניתן לשקול נוכחות של הורים בזמן ההכרזה וההתיישבויות הכיתתיות, כדי להביע את תמיכתם בצוות.

אם עולות שאלות מצד הורים או תלמידים בכיתה לאחר ההכרזה, רצוי לענות בקצרה ובשקט ככל האפשר. ניתן, למשל, לומר: "החלטנו כצוות לפעול כדי לשפר את המצב בכיתה. זו חובתנו." יש להימנע מלהיגרר לוויכוחים בנושא זה, אשר יפגעו במסר המועבר על-ידי האקט עצמו.

 

ו. לאחר ההכרזה

לאחר ההכרזה, צפוי כי תחול החמרה מסוימת בהתנהגות הילדים בכיתה. ההכרזה מחייבת את הצוות לפעול בשיתוף פעולה, בנחישות ובהתמדה כנגד ההתנהגויות שהוגדרו בנוסח ההכרזה. כדי למקד את ההתנגדות, רצוי להתעלם בשלב זה מהתנהגויות בעייתיות שלא הוגדרו בהכרזה, או להגיב להן בצורה מינורית.

כאשר מתרחשת התנהגות שהוגדרה בנוסח ההכרזה, רצוי לנקוט בצעדים הבאים:

1. השהיה – אין חובה לפעול מייד! עדיף להכות בברזל בעודו קר. "ההתנהגות שלך אינה מקובלת עלינו. אני מתעדת אותה, אנחנו נתייעץ ונחזור אליך ואל הכיתה עם תגובה".

2. תיעוד מיידי של ההתנהגות.

3. התייעצות עם מורה נוספת המלמדת בכיתה, כדי להחליט על תגובה מתאימה.

4. הצגת התגובה שננקטה בפני הכיתה.

בהמשך, ניתן לקיים התיישבויות כיתתיות, ובהן להתייחס להתנהגויות הבעייתיות שתועדו.

 

שימו לב!

אין מדובר בהכרזת מלחמה של הצוות כנגד הכיתה או הלומדים בה. המטרה הינה להביע התנגדות להתנהגויות מסוימות בכיתה, כדי לשפר את האווירה בה, לרווחת התלמידים והצוות. לאחר ההכרזה, ישנה חזרה לשגרה ואף ניסיון ליצור דיאלוג חיובי עם הכיתה. זאת לצד עמידה איתנה ועיקשת כנגד ההתנהגויות שהוגדרו בהכרזה.

 

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

 

ז. התיישבות צוותית בפני כיתה

ההתיישבות מתבצעת לאחר ההכרזה, ומתייחסת להופעתן של התנהגויות אשר הוגדרו בהכרזה כלא מקובלות על הצוות. תכליתה של ההתיישבות הינה להעביר לכיתה את החלטתכם הנחושה, שאינכם מוכנים לחיות יותר עם ההתנהגויות הללו.

כללים בביצוע התיישבות:

1. המערך הבסיסי של ההתיישבות זהה לזה שתואר לעיל לגבי ההכרזה: נכנסים לכיתה ביחד בזמן שנקבע מראש על ידי חברי הצוות. במידת האפשר, רצוי שהדבר יתבצע דווקא בזמן רגיעה. חשוב שלא להיות לחוצים בזמן, לכבות טלפונים סלולריים ולא לצאת באמצע לעניינים אחרים. סוגרים את הדלת, והצוות מתיישב בדממה מול הילדים, על כיסאות שהובאו מראש למטרה זו. חשוב לדאוג כי יהיה מי שיישב בסמוך לדלת, באופן שיקשה על יציאת ילדים החוצה.

2. את ההתיישבות מנחה איש צוות אחד בלבד – לרוב תהיה זו מחנכת הכיתה. היתר תומכים בה בדממה. לאחר שכולם ישובים, המנחה אומר לכיתה: "אנו לא יכולים להתעלם ולהמשיך לחיות עם ההתנהגות. הזאת." (כאן יש לתאר באופן קצר ותמציתי את ההתנהגות שאינה מקובלת, תוך מתן דוגמה). כמו בהכרזה, יש להגדיר את ההתנהגות בצורה ברורה וספציפית: במקום "אתמול לא התנהגתם יפה", יש לומר: "אתמול הייתה אלימות מילולית כלפי המורה וכלפי תלמידים בשיעור אנגלית". יש להימנע מהאשמות ברמה הפרטנית. המטרה אינה להשפיל או לתת במה לילד ספציפי, אלא להתייחס למקרה כאחריות כיתתית גלובאלית.

3. לאחר הצגת ההתנהגות הלא מקובלת, המנחה ממשיך: "נכנסנו הנה כדי למצוא דרך בה נוכל לפתור את הבעיה. אנו נשב פה ונחכה שתציעו דרך להפסיק את ההתנהגות הזו".

4. לאחר מכן יש לשבת בשקט ולהמתין להצעות הכיתה. מנחה ההתיישבות הוא השוקל את הפתרונות ומחליט אם הם משביעי רצון.

5. אם עולים קולות מצד התלמידים המאשימים את הצוות, מאיימים, דורשים או מעלים "פתרונות" שאינם רציניים – אין להיגרר לוויכוח! יש להמתין בשקט ולא להיגרר למאבק מילולי.

6. במידה והוצעה הצעה חיובית, המקובלת על מנחה ההתיישבות, הוא מסמן למורים לעזוב בשקט את הכיתה, באמירה חיובית מצד המנחה על כך שיש לתת להצעתם הזדמנות. אין לאיים בכך שאם לא יבצעו את הצעתם תחזרו לכיתה או תענישו אותם. אין לחשוש שהתלמידים "עבדו" עליכם – אם ההתנהגות הבעייתית לא תשתנה, תמיד ניתן לחזור ולבצע מחדש את ההתיישבות.

7. אם לא עלו פתרונות, יש להמתין כרבע שעה בשקט, ולפני היציאה המנחה יאמר: "עדיין לא מצאנו פתרון ראוי".

 

מספר דגשים חשובים:

1. ההתיישבות אינה אקט של עונש, אלא העברת מסר. אין לחשוב עליה במונחים של "ניצחון" או "הפסד". היוזמה של הצוות החינוכי, ההפתעה לכיתה, משך זמן השהייה בכיתה והשתיקה הנחרצת הם הגורמים אשר מעבירים את המסר: "אנו נחושים להפסיק את ההתנהגות הזו!". היוזמה, השתיקה והנחישות הם אלו אשר מייצגים את הנוכחות המורית.

2. המטרה איננה שהילדים יתנהגו יפה בזמן ההתיישבות הכיתתית. ההחלטה על התיישבות נוספת נקבעת על פי עוצמת ההתנהגות הבעייתית לאחר ההתיישבות, ולא במהלכה.

3. למעשה, ההתיישבות איננה עוסקת רק במציאת פתרונות. פעמים רבות ילדים משנים את ההתנהגות הבעייתית מבלי שהציעו כלל פתרונות.

4. לאחר ביצוע ההתיישבות, הכיתה חוזרת לשגרה. אין שום תזכורת למה שקרה, גם לא ברמיזה. אין לאיים בהתיישבות נוספת מכיוון שההתיישבות אינה אקט של ענישה. כל הסבר, התנצלות או איום יפגמו במסר שאנו מעוניינים להעביר.

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

 

נספח 2: נוסח ההכרזה

 

תלמידי כיתה ו'2,

התכנסנו כאן כולנו, כל צוות המורים שמלמד בכיתה והנהלת בית הספר, כדי להביע את התנגדותנו החד משמעית למצב העניינים בכיתה.

מעתה והלאה, אנו נתנגד בכל תוקף להתנהגויות הבאות:

1. אנו נתנגד לאלימות פיזית ומילולית כלפי המורים וכלפי התלמידים בבית הספר.

2. אנו נתנגד לקימה מהמקום ללא רשות במהלך שיעור.

3. אנו נתנגד לדיבור ללא רשות במהלך השיעור.

 

אנו נעשה כל שיידרש כדי להפסיק את ההתנהגויות הללו ונשתף בזה אנשים נוספים ככל שידרש. זוהי חובתנו, כמורים שלכם הדואגים לכם.

אנחנו לא נוותר לכם ולא נוותר עליכם, כתלמידים וככיתה!

על החתום,

צוות המורות והנהלת בית הספר.

 

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

 

נספח 3: פתרונות שהעלו הילדים בזמן ההתיישבויות

בהתיישבות הראשונה התלמידים הציעו פתרונות רבים, חלקם אף יצירתיים מאוד לגילם. הבחנו כי חלק לא מבוטל מההצעות נגעו באופן ישיר ועקיף לצורך בהשגחה הורית. להלן מספר דוגמאות:

• "ילד שמפר את כללי ההתנהגות – צריכים להתקשר להורים שלו ולבקש שיבואו לבית הספר".

• "שיבקשו מהוריהם של הילדים שעושים בעיות להגיע ולשבת ליד הילד שלהם בכיתה לכל היום".

• "שההורים יענישו גם בבית את הילדים שעוברים על החוקים".

• "שהמורה תתקשר כל יום הביתה".

• "ילד שיתנהג באלימות יהיה בהשעיה עם ההורים בבית".

• "שההורים של הילדים בכיתה ייפגשו ויחליטו מה לעשות".

• "שכל יום יבוא הורה אחר להיות בכיתה".

 

יש לציין שהילדים העלו גם פתרונות ענישה שונים שאינם נוגעים להשגחה הורית.

 

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

 

נספח 4: מועצת ההורים של ו'2

באסיפת ההורים האחרונה הוחלט שבכיתה תפעל "מועצת הורים" – גוף לעזרה ותמיכה הדדית של הורי הכיתה. ההורים של ילדי הכיתה יכולים לפנות למועצה כדי לבקש תמיכה בהתמודדות עם התנהגות בעייתית של הילד שלהם, או לחלופין כדי לבקש תמיכה אם הילד שלהם נפגע מאלימות פיסית או מילולית. מומלץ לפנות להורה תומך אחד או שניים, ולהעביר להם את פרטי ההתקשרות שדרכם יוכלו להעביר את המסר לילד (טלפון, מייל, פקס וכדומה).

ההורים התומכים הודרכו כיצד להעביר לילדים מסר חד-משמעי של תמיכה בהורים הפונים, מבלי לפגוע בילד או להשפיל אותו. לדוגמה, במקרה שילד היה מעורב באירוע אלימות בבית הספר, בין אם כפוגע ובין אם כנפגע, הוא יקבל את המסר הבא:

"שלום, מדברת מיכל, אני נציגה של מועצת ההורים בכיתה. שמענו על מה שהתרחש היום בבוקר בכיתה ואנחנו רוצים שתדע שאנחנו תומכים במוריך ובהוריך. אלימות מכל סוג שהוא אינה מקובלת גם עלינו. להתראות."

שימו לב: מי שיכול לפנות למועצת ההורים ולבקש שיעבירו מסר לילד מסוים הוא רק ההורה של אותו ילד.

 

פרטי ההתקשרות של ההורים החברים במועצה:

[...]

[...]

[...]

 

למה להישאר עם זה לבד?

אנחנו כאן ביחד, למען ילדינו!

הורי הכיתה וצוות המורים

 

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

 

נספח 5: נקודות לתדרוך של ההורים התומכים

כיצד תפעל "מועצת ההורים"?

המורה מתקשרת להורים של הילדים שהיו מעורבים בתקרית בבית הספר, מיידעת על התקרית ומציעה כדרך פעולה (או כאחת מדרכי הפעולה) לפנות למועצת ההורים. (כמובן, הורים יכולים לפנות גם ביוזמתם, ללא הפנייה של מורה.)

ההורה פונה לאחד או שניים מבין ההורים התומכים השייכים למועצה, מבקש את תמיכתם ומציע דרך התקשרות לילד (מייל, טלפון, פקס וכדומה). הורים יכולים לפנות למועצה כדי לבקש תמיכה בהתמודדות עם התנהגות בעייתית של הילד שלהם, או לחלופין כדי לבקש תמיכה אם הילד שלהם היה קורבן לאלימות פיסית או מילולית.

ההורה התומך פונה לילד, ובכל מקרה מעביר לו את המסר האחיד הבא:

"שלום, מדבר (מוסר את שמו הפרטי), אני נציג של מועצת ההורים בכיתה. שמענו על מה שהתרחש היום בבוקר בכיתה (או לחלופין, שמענו על מה שהתרחש אחר הצהריים בשכונה) ואנחנו רוצים שתדע שאנחנו תומכים במוריך ובהוריך. אלימות מכל סוג שהוא אינה מקובלת גם עלינו. להתראות."

(אם לא מדובר באירוע של אלימות פיזית או מילולית, אלא דיבור ללא רשות או הסתובבות בכיתה, במקום "אלימות מכל סוג שהוא" ניתן לומר "הסתובבות בכיתה" או "דיבור ללא רשות".)

 

דגשים:

• מי שמוסמך לפנות למועצת ההורים ולבקש שיפנו לילד מסוים הוא רק ההורה של אותו ילד.

• המסר שיועבר הוא המסר האחיד והנייטראלי שהופיע לעיל. אותו מסר יועבר בין אם מדובר בילד הפוגע או בילד שנפגע!

• אין לאיים על הילד, להשפיל אותו או לנזוף בו. אין להיכנס לדין ודברים עם הילד, גם אם הוא מתווכח או מדבר בצורה פוגעת. כל חריגה מהמסר תפגע באפקטיביות ותוביל להסלמה. (יש להכין את ההורים התומכים לתגובות אפשריות שונות של הילד – ניתוק, צחוק, אדישות, שתיקה, קללות, הכחשה והתגוננות וכדומה, ולהדגיש שהם בכל מקרה נדרשים לשמור על שליטה עצמית ולא להגיב.)

• על ההורה התומך להימנע מביקורת או האשמות כלפי ההורה שפנה לגייס את תמיכתו – תפקידנו לחזק את ההורה ולא להחלישו. אין להציע עצות אם ההורה הפונה לא ביקש זאת.

• חשוב לכבד את הפרטיות של ההורה והילד ולא להפיץ את המידע שנמסר לנו – לא על האירוע שקרה ולא על בקשת התמיכה.

 

[לחצו כאן לחזרה אל גוף המאמר]

"טיפול משפחתי בתל-חי"
תכנית לימודים בתחום זוגיות ומשפחה. מותאמת לקריטריונים של האגודה לטיפול במשפחה ובנישואין
תגובות
איזה יופי !! : יונית שבט
‏יום חמישי ‏15 ‏דצמבר ‏2011
‏יום שישי ‏16 ‏דצמבר ‏2011
‏יום שישי ‏16 ‏דצמבר ‏2011
‏יום שלישי ‏20 ‏דצמבר ‏2011
‏יום רביעי ‏21 ‏דצמבר ‏2011
תודה רבה! : טל מימון
‏שבת ‏24 ‏דצמבר ‏2011