מקורות

הרצאתה של ד"ר גבי מן "על הכנעות התמסרות והתמוססות" עסקה בשילוב של קונספטים תיאורטיים של גנט מחד, ובמושג ההתמוססות ,כפי שרענן קולקה מנסח אותו בהמשך להגותו של קוהוט, מאידך. ההרצאה ניתנה ב-13 באפריל 2008, במסגרת מפגש "בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי.

 

תורת החלום של פרויד עוררה מלכתחילה מספר בעיות ומחלוקות, שנגעו בעיקר לשלושה שטחים: א) מהותה של "עבודת החלום" – כלומר, מהם התהליכים אשר הופכים את חומר הגלם הלא מודע (או "החלום הסמוי") ל"חלום הגלוי" המופיע תוך שינה על צג התודעה; ב) הקביעה שיש לחפש משמעות רק ב"חלום הסמוי" בעוד של"חלום הגלוי" אין שום משמעות; ג) ההתעקשות על ההנחה שכל חלום מבטא "מילוי משאלה" יצרית, הנחה שעוד בחייו של פרויד זכתה לביקורת רבה מצד אלה שגרסו שלחלום יש גם פונקציות אחרות בנוסף לסיפוק-בדמיון של המשאלות האסורות לביטוי. טבעי היה לצפות שפיתוח פסיכולוגית האני על-ידי פרויד בשנות ה- 20 תהיה מלווה גם ברביזיה של תורת החלום, אלא שפרויד, לא רק שלא הציע שום רביזיה כזו, אלא עמד במפורש על-כך שאין בה כלל צורך. השינויים העיקריים חלו רק בתקופת פסיכולוגית האני שלאחר פרויד, והם מתוארים במאמר זה. מתוך אתר "תורת החלומות והחלימה".

 

"האם המתה" נכתב כאשר גרין היה כבן 53 כבר אנליטיקאי ידוע, אשר בחר עקב נסיבות אישיות להכנס לאנליזה השלישית שלו אצל קתרין פארה (Parat) - לה הוא גם מקדיש את המאמר. לתסביך האם המתה המתואר במאמר יש יסודות ביוגרפיים: בהיותו בן שנתיים, מתה אחות אימו בתאונת שריפה, ואימו הייתה מדוכאת בעקבות מוות זה. במאמר הנוכחי ביקורת וסקירה של הספר "האם המתה" מאת רן לוי.

 

חלק ב' של הרצאה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן, 2003.

 

"הסיבה שאני מדבר היום על לקאן היא שהפסיכואנליזה קרובה ללבי", כותב אליצור, "אני מאמין, בפשטות, שהפסיכואנליזה היא דבר טוב. היא, ושיטות הטיפול שהושפעו ממנה, מיטיבות להקל על אומללותם של בני אדם ולרפא מחלות נפש". הרצאה בקולוקוויום של המגמה הבין-תחומית ללימודי פרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן, 2003.

 

ב- 23/3/08 התקיים מפגש בצוותא עם ד"ר עפרה אשל ויוסי טמיר, אשר יצגו את הגישה הויניקוטיאנית והקוהוטיאנית תוך דיון במקרה קליני שהוצג. רשימה זו מתארת את המפגש והתכנים שעלו בו, וממשיכה את הדיון בנקודות המרכזיות שעלו במפגש.

 

במאמר זה סוקר המחבר את עלייתה ושקיעתה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית במהלך המאה ה-20 ועד ימינו. לטענתו, הרלבנטיות והחיוניות שלה אינן נובעות מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שקרנה ירדה כיום, אלא מתפיסת האדם ההוליסטית שהיא מציגה. התפרסם בשיחות במרץ 2006.

 

במאמר זה נבחנות הדילמות הקליניות המתעוררות בעקבות מעבר קליניקה. במצבים כאלה עלולים מטופלים מסוימים (או המטפלים עצמם) לאבד את תחושת ההכלה שלהם, אותה העניק להם המרחב הטיפולי. כשיש איום ממשי על מהלך הטיפול, אפשר לקרוא למצב הזה "אבדן הטמנוס". כותב המאמר ממשיג את הארכיטיפ המרפא כמורכב משני מרכיבים שונים: מערכת היחסים המרפאת והמרחב המרפא. מתוך אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית.

 

ביום א' 24/2 נערך מפגש בצוותא של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ובו הרצאתה של דפנה הומינר- "פסיכולוגיית העצמי במרחב ההתהוות בין מערב ומזרח- הרהורים בסוגיית הבדידות" .להלן יובאו רשמים מהחוויה ,והתדיינותה של אמינה טייבר על ההרצאה.

 

המאמר מציג ראשי פרקים מתוך הגותו של הפילוסוף היהודי הצרפתי עמנואל לוינס, ובמיוחד את אלה העשוים לתרום למטפל בעבודתו הטיפולית. מעבר לקשר הקיים בין הגותו לבין הרציונל הפילוסופי שעומד מאחורי גישתו הטיפולית של ויניקוט, משלב מחבר מאמר זה את תרומתו של לוינס עם זרם הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית ההתפתחותית, אשר ממשיך בין השאר את דרכו של ויניקוט. מוצגת במאמר מעין אינטגרציה בין שני אופקים אלה, הפילוסופי והטיפולי, לטובת גישה טיפולית אתית, גישה בה מרכז הכובד אינו המטופל בלבד אלא המרחב הבינאישי מטפל-מטופל, גישה בה הדגש הוא על השיח הפוטנציאלי יותר מעל הדברים והפירושים הנאמרים בשעת הטיפול, כל זה בהשראת ההגות המיוחדת של לוינס - הגות מיוחדת גם בזיקתה למקורותיה היהודיים. במאמר תשומת לב מיוחדת לנושא ה"אחר", כאשר האחר הוא גם יחד האדם האחר, ושמירה על אחרותו מתוך היענות "אחרת" אליו.

 

במאמר מבקשת ד"ר רות גינזבורג (מתרגמת "פירוש החלום" של פרויד), לעמוד על טיבו של הזמן המורכב הנחווה בחלום. היא מראה שזמן החלום הוא זמן "בין הזמנים" מכמה בחינות: הוא בין הזמנים של עֵרות ושינה, הוא בין הזמנים של מודע ולא-מודע והוא בין הזמנים של הווה ועבר. זמן החלום -- שאינו מודע ואינו לא-מודע, שבו "אני ישנה ולבי ער" -- נחווה כרגע נוכח, מורחב ו"ממורחב" [spatialized], הסופֵח אל קרבו רגעי עבר שונים ומשונים. לכאורה, הד צלילו של העבר שולט באקורד המסיים את ספרו של פרויד. שכן, במשפטים ספורים אלה, שאינם נעדרי דרמה, פרויד מציג את החלום כצומת נפשי המעוצב על ידי יחס זמנים לא-מקובל הכפוף לעבר. אין בו סדר זמנים כרונולוגי המוליך מן העבר אל ההווה וממנו אל העתיד. זמנו של החולֵם הוא הווה שבו העתיד שבוי בעבר, ללא מוצא...

 

תקציר. המאמר מתאר את החוויה, המצוקה וההפרעה של ילדים שגדלו ללא מקום בנפשם של ההורים, ואת ניסיונותיהם המודעים והלא מודעים לפצות על חסר זה. ילדים אלה, להבנתנו, נושאים את כאב החסר לחייהם הבוגרים עם הרגשה שתמיד חסר בהם משהו ביכולת לדאוג לעצמם, להרגיש בטחון, סיפוק ושייכות. בהיותם בלתי נראים, לא כלולים או לא מוכלים, הם חווים חסך רגשי ובדידות בתוכה הם נאבקים לבדם להרכיב תצריף עם חלקים חסרים ומתנסים בחרדה, דיכאון, זעם, מחשבות או ניסיונות התאבדות. ניתן לראות ילדים אלה דרך הפריזמה של התפיסה המערכתית כנשאים המשפחתיים של המקום שאיננו, של הפגיעה הנרקסיסטית של אחד ההורים או של שניהם.