ועברה שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ואיש לא בא
עלון פסיכולוגיה עברית | 22/10/2023 | הרשמו כמנויים
שבועיים אל תוך המלחמה הזו, שערערה עבורנו קונספציות רבות כל כך. רבים חשים שמשהו בסיסי בתפיסת המציאות שלהם נפרם – בין אם מדובר בהבנת המתרחש באזורנו, באמון ביחסים בין האזרח למערכת המדינה וכוחות הביטחון, בתחושת המוגנות הקיומית, בתפיסת מהות האדם או היכולת להביט קדימה בתקווה יחסית – רבים מאיתנו מסתובבים עם סיפור מחורר, מבולבל או קרוע. כמו בעבודה עם טראומה אקוטית, גם בנוגע למציאות עצמה נצטרך לתפור אט אט סיפור שמאפשר לחשוב ולהרגיש מחדש וקצת אחרת. חוטי התפירה יטוו מיחסי האהבה, מהשותפות, מההתגייסות, מהרוחניות, מהמסירות ההדדית, וגם מהפיכחון, העוז, המוכנות להתבונן על דברים נכוחה בלי להסיט מבט, ועוד ועוד. עד אז, אנחנו מסתובבים פרומים, ואולי בכך גם קצת יותר פתוחים לכניסת חומרי הכאב והאובדן של מי שעברו את התופת על בשרם, מכירים בכאוס ובשבר, ולא ממהרים לאטום את הסדקים ולהדביק את השברים. עוד פנים אהובות-אבודות, עוד סיפור בלתי נתפס, וכל הזמן מחשבות שורפות על החטופים, ביניהם גם ילדים רבים – לא מניחות את הדעת. פנינו אל עבר ליבם.
השבוע באתרנו, טורים חדשים ובהם מחשבות שונות על טיפול בתוך ימי המלחמה
"בשעה הטיפולית לאחרונה, בניסיון להכניס קצת סדר בכאוס, מטופלת הביאה את מה שאכלס את מוחה, והתחילה בהרגשתה שהיא לא עושה מספיק, כולם עושים. יכולנו לדבר בהדרגה על הרגרסיה של אנשי הטיפול, שבמצב משברי קיצוני כזה נסוגים אולי לפנטזיית ההצלה, שהביאה במקור רבים לעסוק במקצועות הטיפול. ומכאן הלהיטות הנוכחית לעזור לכולם כל הזמן, להציל, להציל. ובצידה – העשייה המנחמת. אלא שאין מנוס מלשמר תחושת אני שמקשיבה לגבולות יכולת הקיבול שלנו. לא נציל את כולם". ניצה ירום כותבת על אינטר סוביקטיביות בחדר הטיפול בימי המלחמה, וגם מחשבות שלה על הפוליטיקה של התקופה דרך המטאפורה של בעל מכה ואישה קורבנית.
ד"ר רננה שטרנגר אלרן פורטת מחשבות על אשמה בימי מלחמה, מספרת על האשמה שלה ובכך מייצרת מרחב הזדהות משחרר, וגם משרטטת דרכים להרגיש קצת פחות אשמים. "אל מול תחושת האשמה שמציפה אותנו אפשר לנסות לגייס חמלה. גם חמלה מבוססת על ההכרה באנושיות המשותפת שלנו, בפגיעות, בתחושת אחריות, בשותפות הגורל, ובנכונות לראות את הסבל של הזולת. במקום להלקות את עצמנו אפשר לנסות להפנות יד רכה, אוהבת ומלטפת. קודם כל כלפי עצמנו. לגייס את הקול הפנימי המנחם והדואג, שעוזר לנו להיות הורים טובים לעצמנו – זה בסדר לאכול, זה בסדר לנסות לישון, זה כל כך בסדר לטפל בעצמי. זה ממש בסדר אם הצלחנו היום לטפל באדם אחד, והאדם הזה הוא אנחנו".
במדור 'שפיות זמנית' תמצאו קישור למאמרה של ד"ר קרני גיגי שעוסק במחדל הנפשי הנוגע למפגש בין האסון הכבד שפגש אותנו לבין מערכת בריאות נפש ציבורית מדוללת ומיובשת, בו היא מבקשת שנחשוב על היום שאחרי המלחמה. "אנחנו עדים לתופעה אשר הדעת לא סובלת, של גיוס פסיכולוגיות ופסיכולוגים למשרד הבריאות או בתי חולים ציבוריים כמתנדבים. הניסיון הזה הוא בבחינת לעג לרש, הוא מהלך לא-מקצועי אשר בטווח הרחוק יפגע במטופלים ובמטפלים. איך ייתכן שמדינת ישראל תבסס את המענה בתחום הפסיכולוגיה על מערכי מתנדבים? ומדוע עשרה ימים לתוך המלחמה אף אחד לא עוצר ומעביר באופן מיידי את הכספים הנדרשים על מנת לגייס אנשי מקצוע כעובדים במערכות שבהם נדרש עיבוי?"
ובפוסט נוסף ב'שפיות' כבר אפשר לפגוש בבשורה יותר טובה - לאחר כמעט שבועיים שבהם פסיכולוגים, פסיכולוגיות ועובדים סוציאליים נותנים מענה נפשי בהתנדבות לניצולי הקיבוצים שבעוטף, מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, הודיע היום (שישי) שהמדינה "נכנסה לאירוע" ותיקח חסות על פעולות ההתנדבות בסיוע הנפשי.
רות נצר מהרהרת בפרשת נח אותה קראו בבתי הכנסת השבוע, ובאפשרות לבנות 'תיבה' נפשית כדי לעמוד ברוע הניתך עלינו כמבול. "נח הוא הארכיטיפ של הגבור שמתמודד עם גלי ההצפה המבוליים. כולנו מכירים מצבים כאלה בהם אנו מוצפים במצבי רוח בלתי נשלטים, דיכאונות, התרוממות רוח, או חרדות, לרגעים או שעות וימים...אלוהים מזהיר מראש ומנחה את נח לבנות תיבה כדי להינצל. התיבה הסגורה ומגופרת היטב, כמו תיבתו של משה, מסמלת את האגו האנושי כמיכל בעל גבולות, כך שלא יחדרו מי הלא-מודע והוא יוכל לשמור ולהציל את קיומו הנבדל, האוטונומי, בשוֹא גלי הנפש המבוליים".
קרן כהן כותבת בנימה אישית מאד, על התנועה מקפיאה לעשיה טיפולית משמעותית, שעוברת דרך היכולת לחוש בתוך מפגשי התערבות שונים, שהיא עוזרת גם לעצמה – "ההנחיה שלי התאפיינה בשיתוף בפרטים ביוגרפיים שלי אשר נוגעים למצב, תוך שאני עצמי ביחסי הנחיה עם שותפה להנחיה. תומכת ונתמכת בה בעת, בנוכחות כפולה זו, שילוב ובו חוויה סימולטנית. כך, הלך הקפאון והפשיר לזמן מה. בתקופה הבלתי אפשרית הזו יש צורך בעבודה שאפיוניה אחרים, כך הסקתי לעצמי..הבנתי שכולנו, מנחות ומונחות, מבקשות לספר סיפור אישי בסביבה בטוחה, והמנחות להרגיש שאנחנו מטפלות בנשים המחזיקות ב'מדינה'. האפשרות לתת לנשים לפרוק מתח עוצמתי שנצבר בתוכן, לאפשר פריקה עדינה של המתח, הדרגתית היא מרחב שהתאפשר באמצעות הזמן המשותף, העין והלב התומכים".
השעות / טל ניצן
ובלי שהוסבר להם כיצד
כאילו ידעו מדורות, מלידה,
כיוצו עצמם בארון וכיוצו נשימה וחיכו בשתיקה
ואיש לא בא.
ושמטו אחד-אחד את אוצרותיהם התמים
כמי שמשליך משקל מסירה
ושקעו ביתמות נחושה וסמיכה
ואיש לא בא.
ובין אצבעותיהם כמו מחרוזת תפילה
מוללו את ההבטחה עד שהיתה
לאפר אדיש שצרב בגרונם
ואיש לא בא.
ורגע תהו אם בהם האשמה
אם כשלו בפתרון החידה האיומה
אבל ידעו, מיד יאספו אל זרועות נחמה
ואיש לא בא.
וליטפו ילדים בידים זבות דם
כשנמסו עד אחרון הקירות מסביבם
וסדק ניבעה מים ועד ים
ואזלו כל מלאכים מהעולם
ונפלה חשכה
שחורה מכל חשכה
ועברה שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד
שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ואיש
לא בא
Photo by Max Kleinen on Unsplash
