רגעים יקרים

פרופ. עמיה ליבליך | 13/11/2021 | הרשמו כמנויים

עמיתה צעירה שלי, ששפת אמה ספרדית, קוראת את ספרי האחרון "רק חיבוק – אהבה אחרי 70" לאט. עברית איננה שפתה הטבעית, והיא עסוקה במשרה רבת אחריות ובגידול ילדיה הקטנים. "אני קוראת כל ערב סיפור אחד", היא מספרת לי בחיוך רחב כשאנו נפגשות במכללה. הבעת פניה מספרת לי שהיא אוהבת את הספר, וכמובן שאני שמחה.

אמש, בדואר האקטרוני, כתבה לי כי הגיעה לסיפורה של דליה, המופיע בספר בין חמישה סיפורי חיים על זוגיות שהכותרת שלהם היא "לפעמים זה כואב". אלה סיפורי זוגיות מאוחרת שלא האריכה ימים, מסיבות שונות. "דליה" הוא שם בדוי כמובן, אבל מי שקורא בעיון יגלה כי היא ממקצועותינו. בעת שראיינתי אותה לספר הייתה דיירת חדשה יחסית בבית דיור מוגן במרכז הארץ. היא מספרת לי על קשר חדש שלה עם גבר, החי באופן עצמאי בעיר, ובו היא חווה עליות וירידות. כרגע, במצב ירידה, היא אומרת לי "הגדרנו את עצמנו כמשוחררים מהקשר".

אפשר לקרוא את הסיפור כמלמד על אישה מבוגרת שכמהה לקשר זוגי אך אינה מוכנה להתפשר, ואולי מחפשת שיחזור של הקשר הארוך עם בעלה אבי ילדיה, שהלך לעולמו. בספר נמצא גם סיפורו של בן הזוג חדש, "יעקב", המתאר את פרשת הזוגיות מנקודת מבטו. בתשובה לשאלתי מה הוא מחפש בקשר בגיל 80, הוא אומר את אחד המשפטים החזקים בספר: "ועכשיו, מה חסר לי? לא ללכת לעוד סרט, חסר לי הביחד. חסר לי לדעת שיש באיזשהו מקום, ואפילו רחוק, עוד נשמה שאני קשור איתה ושהיא קשורה אתי". ובהמשך "הייתי רוצה נשמה קרובה. אני מחפש בת זוג שיהיה לי איתה יותר קונקשן אינטימי, בנשמה, זה מה שחסר לי. זה לא חופף עם כמות הזמן שניהיה ביחד".

אולם, חברתי הצעירה הקוראת את הספר לא התייחסה לדרמה המתרחשת בצמד הסיפורים, לו קראתי בהקדמה "אנטומיה מדוקדקת של קשר מאוחר, על מעלותיו ומורדותיו", אלא לפרט קטן-לכאורה בסיפורה של דליה, שלקראת סיום הראיון סיפרה לי: "יש עוד דבר שבזכותו אינני משועממת. כל יום שלישי יש לי פגישה (בחיוך רחב). יש לי נכדה בכיתה א', ויש בינינו יחסים מאוד מיוחדים. כל יום שלישי אני לוקחת אותה מבית הספר בתל אביב, ואנחנו הולכות לבית קפה בדיזנגוף, כמו איזה שתי יכנעס, ויש לנו עוגה מסויימת שאנחנו אוכלות. זה ריטואל כזה. היא כבר קוראת קצת, אבל אוהבת שאני קוראת לה. יש לה ספר על נשים מורדות, וכל פעם אני מקריאה לה פרק (צוחקת). בקיצור, יש לי המון".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ועל זה כתבה לי אתמול הקוראת הצעירה: "עוד משהו שלא כתבתי לך וריגש אותי מאוד הוא מה שהיא אומרת לך בסוף על המפגש עם הנכדה שלה והריטואל שיש להן. היא מספרת לך את זה כמשהו שממלא אותה, שמעניק משמעות לחיים שלה. ואני חושבת שלנכדה הזאת, זו מתנה אדירה, לדעת גם אם בצורה לא מודעת שהקיום שלה והבילוי המשותף נותן משמעות לחיים של סבתא שלה, זה דבר גדול". גם אני התרגשתי, כי אף פעם לא חשבתי על האפיזודה הקטנה, וכאילו בלתי שייכת לעלילה המרכזית, מנקודת המבט של הנכדה, היום ובעתיד לבוא.

לא ארבה בפירושים, אבל זה כל כך נכון! גם אני במקרה לוקחת בכל יום שלישי את שני נכדי הקטנים – זה מכיתה א' וזה מהגן, לבילוי אחר הצהריים בביתי. השבוע החשיך כבר מוקדם ואנחנו שיחקנו 'מחבואים' בבית ובחצר החשוכה. הצחוקים והקריאות הנרגשות נשמעו ברחוב השקט סביבנו, עד שעופרי הקטן טיפס על העץ, ואיבד את המוצץ... איזה רגעים יקרים עבורי! ובזכות המייל הקטן הזה הבנתי כמה הם יקרים גם לשותפי למשחק, היום ובעתיד לבוא. אני מקוה כי יש לכולנו רגעים יקרים, או שעות לפעמים, שלא רק את חיינו הם ממלאים, אלא גם את חייהם של השותפים שלנו.