רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית
רוני פרישוף , פסיכולוגית קלינית

רשימות מקצועיות

דיון במאמרו של ויניקוט ״תפקיד הראי של האם והמשפחה״

.
תאריך פרסום: 10/11/2017

תפקיד הראי של האם והמשפחה –ויניקוט / רוני פרישוף

 

 

Still Face Experiment - בניסוי זה מצולמת אינטראקציה בין אם לביתה. כאשר האם מתבקשת להקפיא את פניה למספר שניות, ניתן לצפות בתגובה הרגשית העזה של ביתה.

הניסוי ממחיש עד כמה חשובה ויקרה מפז התקשורת הלא מילולית, פנים אל פנים, בין האם לתינוקת. תקשורת-מבע מהדהדת, מווסתת, מתפעלת, משחקית, נותנת הכרה ותוקף. הפסקה ברצף התקשורת נחווית כנטישה טראומטית שכנגדה מפעילה הפעוטה בתושייה מנגנונים רבים להשבת האובייקט, אך הימשכותה הכרונית יכולה לעצב חווייה של יאוש ודכאון. במחשבה ליישום בטיפול, נשים לב עד כמה חשוב מבטנו הרואה, מהדהד ומלא ההבעה עבור מטופלינו, ועד כמה במודל ה״לוח החלק״ המשקף למטופל פנית קפואות-משהו יש פוטנציאל לסכנת ניכור ורה-טראומטיזציה.

 

במאמר שלפנינו, ויניקוט מציג את פני האם כראי הראשון, שבו התינוק רואה את עצמו ולומד את עצמו. פני האם משקפים את קיומה של התינוקת ואת חווייתה.

ניתן לחשוב על כל פסיכופתולוגיה כנובעת משיבוש בשיקוף מדוייק ורציף זה, ועל הטיפול כתהליך מתמשך של שיקוף ושיקום פונקציית הראי.

אפתח בדוגמא שבא הראי הטיפולי לא שיקף את קיומו של המטופל, אלא את אי קיומו. לא את היש אלא את האין.

 

אביתר בן 19 הופנה ע״י רופא המשפחה עקב מחלות חוזרות ונשנות על רקע ירידה מתמשכת במשקל והחלשות המערכת החיסונית.

בדלת אני פוגשת רוח רפאים.

דמות דקיקה ואפורה, חולצתו ומכנסיו אפורים, עורו אפור, עיניו אפורות, שערו מדובלל ואפור ופלומה אפרפרה כמו מכסה את גופו. הוא הופנה לטיפול ע״י רופא עקב מחלות המעידות על כשל המערכת החיסונית. אביתר  מתלונן שחושדים בו שיש לו אנורקסיה, אך הוא דוקא שמח מאד שהצליח לרדת במשקל, שכן כל ילדותו סבל מאד מהיותו ילד שמן. כשאני משקפת את רזונו הרב הוא נכעס, מרים את חולצתו ו״תופס״ את הבור שיש לו בבטן באומרו ״תראי איזה כרס יש לי, את לא רואה??״

באותו רגע הבנתי שאביתר זקוק שאראה את האין, שאראה את ה״יש״ האכזרי בתוך האין, שאראה את החוויה שלו ולא את המציאות האובייקטיבית לכאורה הנשקפת במבטי.

אביתר הוא בן שלישי במשפחה ״צבאית״, אביו ושני אחיו לוחמים מדורגים ומעוטרים, ואילו הוא תמיד היה אחר, עדין, שמנמן, אמנותי. כל ילדותו היו התבדחויות על חשבונו, מאבקי שליטה סביב שולחן האוכל והפנייה לחוגי שומרי משקל. זהותו נבנתה סביב מה הוא לא: לא רזה, לא גברי, כעת לא מתגייס לצבא מפאת תת-משקל. כשגילה את יכולתו לשלוט בתהליך ההרזייה מימש את זהותו: ״אני קיים דרך לממש את תחושתי שאינני קיים״, ״אני תופס מקום בעולם דרך לתפוס בו פחות ופחות מקום״ ״אני נוכח במשפחה דרך היעדרי״. כמו בסיפורו הקצר של קפקא ״אמן התענית״: הצום הוא האמנות, והמוות: שיאה.

איומי המבוגרים אינם מרתיעים את אביתר. המוות לא מפחיד ״כי אם אשמין ממילא אמות בנפש״, עקרות איננה מרתיעה ״למה להביא צאצאים שמנים ומגעילים כמוני״.

״אני רואה אותך״ ״אני מבחינה בך״.. אולם נסיונותי להעניק לאביתר בחדר חוויה של ניראות, דרך התערבויות אמפתיות והתמסרות אימהית נדחים בבוז ופרנויה ״את אומרת את זה כי את פסיכולוגית״, ״את מעודדת אותי שאני רזה כי אמא שלי משלמת לך כדי לשכנע אותי לאכול״.

הוא מספר שקיבל מחמאה מבחורה זרה בתחנת האוטובוס שאמרה לו ״תסלח לי שאני אומרת, אבל אתה ממש נראה רע, חולה״. סוף סוף מישהי שאינה חשודה בקנוניה עם הוריו העניקה לו מראה מהימנה לרזונו, ואולי יותר מזה, לחוויית החולי הפנימי.

קשה לי מאד מול דחייתו הגורפת של אביתר. אני חשה חוסר אונים, מיותרת, שקופה ובתוכי מתרוקנת מכל אחיזה בהבנה וידע. לאחר השתהות ממושכת בחוויה המרוקנת, החל להתחוור לי כי זו החוויה הנפשית הקיימת באביתר, ואשר לה הוא זקוק למראה. הוא יצר אותי כמראה שקופה וחסרת אונים, מראה לא לקיומו אלא לאי-קיומו, לא לממשותו, אלא לשקיפותו, לחווייתו הנפשית שהינו רוח רפאים, רואה ואינו נראה.

אני משחררת את מה שאני לכאורה רואה, ואכן שינוי התערבויות המראה שלי בכיוון מה שאינו יכול להראות כי איננו קיים הובילו לראשונה לחיבור רגשי בחדר.

״כשאתה מביט במראה הבבואה ריקה״

״המוות לא מפחיד אותך כי אנחנו כבר בו״

״כשנדמה לי שאני רואה אותך זה מכעיס אותך, כי לא באמת אפשר לראות אותך, זו סתם אשלייה, משאלה, והיא שלי ולא שלך״

כשהוא דוולואטיבי ובז לי אני משקפת ״אתה לא יכול לקבל ממני את ההזנה שלי כי ההזנה היא שקרית. ואין באמת מישהו בפנים שרוצה לגדול״

״אתה לא רוצה לאכול כי אין את מי להאכיל״

בוז, שקיפות, דחייה לשוליים מקבלים מקום בחדר, ואביתר מתחיל להביא ולפזר  על שולחני לכלוך מהרחוב, עפר, בדלים, עפרונות שבורים פחם שרוף. האם הוא מראה לי כך את מה שאי אפשר לראות, את מה שהושלך מכל היקשר אנושי?

אני נותנת מראה לכך שהוא מרגיש לפעמים שקוף, מושלך, מלוכלך, מרגיש כמו חפץ. אביתר פחות ופחות מדבר וכמו נוהם, ממלמל. אנשים שהתייעצתי איתם תהו אם הוא לא בגלישה פסיכוטית וזקוק לטיפול תרופתי, אכן הפנתי את אביתר לרופא אך גם את ההזנה התרופתית סרב להכניס לתוכו.

עלה בדעתי שיתכן שאביתר חווה רגרסיה, אך לא רגרסיה ממאירה שמעידה על התפרקות, אלא רגרסיה מיטיבה, שמאפשרת לו להשתחרר מלפיתתה הקשה של האנורקסיה.

החלתי להתייחס לעצמים שהביא לחדר כמעין קוד לפיענוח, מסר בעל משמעות סודית, נסיון של העצמי האמיתי הדחוי והשקוף לבטא את עצמו. אני מציעה לאביתר קופסת נעליים לאיסוף החומרים האלו. מעין שיקוף בפעולה: אני רואה ונותנת ערך והחזקה למצבייך הנפשיים המגולמים בחומרים שפיזרת בחדר. בהדרגה החומרים עברו הטמרה, הוא התחיל להביא צדפים, זכוכיות ששויפו בגלי הים והפכו לאבנים יפות, יצירות שלו בפלסטלינה. העולם הפנימי השקוף והמדולדל התחיל להתמלא באובייקטים יפים אסתטיים, שאפשר להזין אותם יותר. אביתר  התמלא, הצבע חזר לפניו לשיערו, שמתי לב שעיניו ירוקות. בהמשך השנים אביתר נרשם לסדנת צורפות ובה יצר פריטים, מאד מסתוריים וחידתיים, די משונים, ממתכות, וכעשור לאחר מכן קולקציית תכשיטי זהב שיצר זכתה בפרס ונמכרה בחנות יוקרה בתל אביב,  תכשיטים משובללים, מוזרים, מרהיבים ביופיים.

היש נברא מתוך ראיית ושיקוף האין, הקיים התהווה מתוך מראה למה שאינו קיים, הבבואה שאיננה.

 

מאמרו של ויניקוט מדבר על תפקיד הורי חשוב ביותר: להעניק לתינוק מבט רואה ומקיים.  לפי ויניקוט ההורים משמשים כמראה לחווייה הנפשית, לאיחוד הגופנפשי ולגבולות בין פנים לחוץ. זו מראה מהימנה שנותנת תוקף וממשות לחווייה ובונה זהות, ולא מראה, כוזבת, חלקית, משליכה מייפה או מסלפת.

מה התינוקת רואה במבטה של אימה? היא רואה באופן מדוייק למדי, את עצמה, מצב רוחה, חווייתה הקיומית, השתוקקותה לקשר או אולי לניפרדות והסתתרות, כמיהותיה וחרדותיה, מה כואב ומציק לה, מה מרגש ומשמח אותה. היא נבראת במבט אימה, ובחווייה שלה בוראת אותו. באמצעות התקשורת המבטית הן בוראות ומקיימות זו את זו. עוד פרדוקס ויניקוטי אופייני ״עליי לברוא אותך כדי להיברא במבטך״.

 

המבט האימהי מצליח להחזיק בעת ובעונה אחת הן את המצב הרגשי העכשווי של התינוקת, והן את מרחב הפוטנציאלים של היותה: את מצבי העצמי הפוטנציאליים שלה, את מי שהיתה ואת העתיד המצפה לה.. כך למשל: התינוקת כרגע עצבנית, זועמת, מתוסכלת, אך פוטנציאלית יכולה להיות גם רגועה, מסופקת, אתמול היתה מלאך, בעתיד הרחוק ישבו יחד לקפה. המבט האימהי בו בזמן מייצב חווייה אותנטית בתוך הרגע, ובורא, מרחיב ומזמין חווייה פוטנציאלית. באופן הזה מבטי על אביתר ראה בו בזמן את שקיפותו ואינותו וכן את פוטנציאל האמן הטמון בו, בשפת הסתרים של החפצים שהביא לחדר, שאכן נברא והתממש בהמשך.

המבט האימהי לא תמיד ״יודע״ אלא לעיתים כמו שואל, מנסה להבין, מגשש. הפנמה של שיקוף זה מאפשרת צמיחה של יכולת רפלקטיבית, אקספלורטיבית, יכולת להשתהות במצבי אי ודאות ועמימות, ולחפש בסבלנות ובגישוש אמת פנימית מבלי ״לדעת״ ולסגור מהר מדי.

 

המעבר, אם כן, מעמדה סכיזופרנואידית מפוצלת ומפורקת, יודעת-כל בגווני שחור-לבן, לעמדה דפרסיבית אינטגרטיבית, מגששת, רגישה לניואנסים, המוכנה לתאות, לתהות ולטעות, מתחולל בראש ובראשונה במיינד של האם ובתמיכת מבטה המשקף, המאשר, המרגיע והמווסת. ה״מבט״ הוא סימבול כמובן, ומובע גם דרך הידיים, הגוף, הקול, המילים.

 

באופן מקביל,

פסיכותרפיה היא בעיני ויניקוט לאו דוקא מלאכה של פירושים עמוקים, אלא בעיקר של שיקוף מתמשך של המטופל, מי הוא, מה חווייתו, למה הוא כמה, ממה הוא ירא, מה הוא מביא ומבקש בתוך הקשר (ירחיב על כך במאמרו של הפירוש).

טיפול הוא: a complex derivative of the face that reflects what is there to be seen.

המטפלת משקפת ומעניקה מילים באופן שנותן הכרה, תוקף ומייצב חווייה מנטלית: ״את חשה כעת מפורקת, מפוזרת, בלתי קיימת, אבודה״..״את ילדה שמצאה את עצמה בגוף של אישה״ ״ חשת שפלשתי לך כעת למקום מאד פרטי, את חשה חשופה..״. כשלי השיקוף הם איתותים לקיומה של ניפרדות ושל סובייקט ניפרד מאחורי ה״מראה״, אך הם צריכים להיות מתונים ולא פוצעים מדי.

 

מעניין שבטיפול הפסיכואנליטי המטפל יושב מאחורי ספת המטופל, כך ש״מבטו״ מועבר למטופל באופן אל-חושי.

 

כאשר התינוקת באופן כרוני לא רואה במבט אימה את עצמה, אלא את מצב רוחה של האם, ציפיותיה, חרדותיה, דכאונה, הגנותיה הנוקשות, הקושי שלה להיות עם הכאב של הילדה והצורך שלה להשטיח אותו, הצורך הנרקיסיסטי שלה להיראות ולקבל התפעלות,  וכיוב׳, מתחיל עיוות בהתפתחות. היצירתיות פוחתת, עולות חרדות נטישה וכלייה, מתחילים תהליכים הישרדותיים של ריצוי וחיקוי, מופעלים הרבה מנגנונים של נסיונות להשבת האובייקט (רפרטואר גדול מופיע בסרטון: חנדלעך, מחיאת כף, הצבעה, שיום, , זריקת הגוף, בכי), ולאחריהם יאוש, דכאון או פיתוח הגנות נוקשות וכוזבות. נוצרת ניפרדות בטרם עת וחיפוש אחר חוויות מראה אחרות: בחירות אובייקט נרקיסיסטיות, חיפוש קהל מעריץ, ריאלטי, פירסום, כסף, אוכל, מסכה של יופי ואיפור, אשלייה של מספיקות עצמית.

העולם נחווה כנתון וניכפה: perception takes the place of apperception

  apperception)״התפסה״ הינה היכולת להתבונן על העולם באופן יצירתי, להסתכל על העננים ולזהות בהם דמויות, להתאהב..)

הילד מגלה את העולם כניפרד וחסר שליטה בו, במקום לגלות את עצמו דרך העולם ברוא יצירתו, ביחסי גומלים עשירים ומספקים.

 

יש אימהות המתנדנדות בין עמדה רואה ונותנת הכרה, לבין עמדה מרוכזת בעצמה והשלכתית. במקרים אלו הילד מפתח יכולת של ״חזאי״ והוא עסוק בלנבא את מצב רוחה של האם. הוא נהיה ילד הורי המטפל באם כדי לזכות בה חזרה, או נסוג אל קונכייה סכיזואידית בה נשמר הקשר עם האם המיטיבה כאובייקט פנימי.

 

לאט ובהדרגה, דרך אי-דיוקי השיקוף, הילד מגלה את הסובייקט האימהי ולומד להבחין בין השתקפותו שלו במראה לבין אימו הניבטת מעיניה. רק מי שראה את עצמו במבט אימו, יוכל בהמשך בשילתו גם לראות את האחר דרך מבטו שלו. When I look I am seen, so I exist, I can now afford to look and see

כך מתפתחת תפיסה יצירתית של המציאות, ושל האחר, לצד בוחן מציאות תקין, ללא השלכות מופרזות. יש הלימה בין חוץ לפנים, עם קו גבול בריא ביניהם.

כאשר אבי נפטר, התלבטתי האם לשתף בכך את מטופליי, ואת אביתר בחרתי לא לשתף כי חשתי שזה עלול להיות עבורו ״אימפינג׳מנט״ לרצף החווייה ולניראות השברירית  שלו. אך אביתר זיהה משהו במבטי והתעניין באופן האמפתי והמרגש ביותר לשלומי. החוויה שהוא ״ניראה״ בטיפול, איפשרה לו לראות לעומק ולהעניק הד נדיב.

 

לא תמיד נצליח לדייק בחוויות המראה ובשיקופים שאנו מעניקים, וטוב שכך. זהו חלק טבעי מההחלמה מpmp. אם שממשיכה לדייק לאורך זמן ממושך דוקא עלולה לחבל בתהליך של הניפרדות בין עצמי לזולתעמי, לעכב את היכולת של ביתה לגלות את עצמה בכוחות עצמה ולגלות את האחר כסובייקט, ולמנוע חיפוש אובייקטים חדשים לחויות מראה. כך למשל אימה של מטופלת סבלה מאד מהיותה דור שני לשואה הקרויה על שם סבתה שנרצחה. היא חשה שמעולם לא ״נראתה״ בזכות עצמה כילדה, ונשבעה שכאשר תהיה לה בת לעולם ״תראה את ביתה״. היא אכן הפכה להיות אם רואה, רגישה וקשובה ללא סוף (היא מטפלת בעצמה), אולם הבת, בת 36, לא הצליחה להשתחרר מחיקה וממבטה. היא גרה קרוב אליה, וכל נסיון שלה לפתח קשר זוגי נכשל בתואנה ש״הגבר לא רואה אותי״. כאשר המטופלת הביאה לעולם בן כאם חד-הורית היא התקשתה מאד לראות אותו ולזהות נכון את רגשותיו וצרכיו. בטיפול היא עברה מסע ארוך ללמוד לזהות ולשיים את רגשותיה בעצמה. כשלים אמפתיים מרובים שלי היו הכרחיים כדי להיגמל מהתלות בתגובות-מראה מדוייקות ולפתח יכולת שלה לראות ולדייק את עצמה.

 

מעמדה של התיאוריה ההתייחסותית, אני רוצה לציין כי גם לטעויות וסילופים בחוויות מראה, כל עוד הן במינון ״טוב דיו״, יכולה להיות משמעות מיטיבה כאשר מצליחים לזהות אותן, להחלץ מהן ולעשות להם עיבוד משמעותי ומיטיב. כמו כל ״אנאקטמנט עפ״י גישה זו.

 

מקרה לדוגמא:

 

 

עומר, בן 40, (הפרטים בדויים ומוסווים היטב, וכן התקבל אישור מהמטופל לפרסם וינייטה זו). הומוסקסואל שכל חייו היה מוחצן ודומיננטי בקהילת הלהט״ב. תמיד עסק בבניית גוף ועסוק מאד בניראות שלו ובצמאון לחוויות מראה. למשל מספר שנמשך לראשונה לגוף של גבר כאשר התבונן בעצמו במראה בגיל 12. לאחרונה סביב גיל 40 הבין שסטרואידים שנטל בקביעות לצורך פיתוח הגוף מזיקים לבריאותו, ופנה לטיפול כמקום להתמודד עם הגמילה שתוביל לירידה דרמטית בנפח גופו ולהתאבל. אכן מפגישה לפגישה הוא מצטמצם בגודלו אך במקביל דיבורו מתפאר בהישגיו הרבים, למשל כאשר הוביל חשוף גוף את מצעד הגאווה. נראה כי אני מהווה כעת תחליף לקהל המתפעל, ומכיון שהוא בחור נעים  לא קשה להעניק לו את זה, לצד עיניים הרואות גם את החולשה, הקטנות, ההתמודדות והקושי. כשאני שואלת מה עוזר לו בתהליך, הוא מציין שהאיבר הכי חשוב בגופו גדול באופן טבעי ולא מצטמצם עם הגמילה. אני מתעניינת אם במסגרת הצורך שלו בהכרה לא רצה להכיר לעולם את איברו, הוא צוחק שתמיד פינטז להצליח בתעשיית הפורנו בהוליווד אך זו תעשייה שמנצלת נשים פגועות ולא רצה לקחת בכך חלק. היה נעים לגלות בחור מוסרי ואתי מאחורי החזות הגרנדיוזית. מספר שבעקבות הטיפול האינטימיות עם בן זוגו משתבחת והסקס ביניהם מטורף. אני נסחפת לסיפור, בתחושתי ברוח משחקית, ואומרת ״נשמע כאילו היה בא לך לצלם אתכם״. ״איך את יודעת״ הוא מגיב בתמהון, אנחנו באמת מסריטים את עצמנו ומראים לחברה׳. אני יוצאת מהפגישה מרוצה מהאינטואיציה שלי, התענגתי על הסיפוק הנרקיסיסטי שלי כמטפלת, שתמיד מרקיע שחקים כאשר מטופלים אומרים לי ״איך ידעת״.

בפגישה שאחרי עומר שואל בהיסוס אם מותר לו לשתף במשהו שמפריע לו ביחס אלי. אני נענית ״בודאי שאפשר, ואף רצוי וחשוב״ והוא אומר שבד״כ מאד מרוצה מהטיפול, אך בסוף הפגישה הקודמת חש שהשאלה ששאלתי באה יותר מתוך צורך שלי מאשר צורך שלו לספר. שיבחתי אותו על כך שבחר באומץ לפתוח את הקושי, וביקשתי שירחיב עוד על החווייה. ״הרגשתי שהיית קצת מרוגשת, מציצנית..״  הגבתי בהרהור, שיש צדק בדברים, אמנם יש בי יסוד מציצני, שאולי אפילו משך אותי למקצוע. אני מצטערת שהכאבתי לו, וגם שמחה שאנחנו הולכים ומכירים זה את זה. עומר שמח בתגובה. הוא פחד בליבו שאומר לו, שאם הוא לא מרוצה הטיפול הוא יכול ללכת, ושיצא לטובה שסיפר, זה נותן לו להרגיש חופשי. סימנתי לעצמי שזו פעם ראשונה שעולה בחדר חרדת נטישה.

לאחר שסיימנו לשוחח על מה שקרה, הרחבתי את ההזמנה לשיתוף. התעניינתי לאן מה שקרה בינינו זורק אותו, מה זה מעורר בו.. לאחר שתיקה ממושכת, עלה בעומר זכרון עליו לא חשב שנים רבות. הוריו היו מארחים מדי שבת קרובת משפחה בת 40 לוקה בנפשה כמעשה של חסד. היא הייתה משחקת איתו בחדרו. כשהיה כבן 13 ביקשה לשחק ״רופאה-חולה״ ואז ביקשה לשכב איתו. הוא עשה כרצונה. ״איך הרגשת?״ אני שואלת די בזעזוע ״הרגשתי טוב ומיד רצתי לספר  לחברה׳, כי הייתי הראשון לזיין והייתי מאד גאה בזה. אח״כ היה לי יותר קל לצאת מהארון כי הרי הוכחתי שאני מסוגל לשכב עם אישה. אבל עכשיו כשאני נזכר, אני מרגיש מאד עצוב...״ ״בעצם כשחושבים על זה״, הוא אומר באיטיות, ״היא סוג של ניצלה אותי. אם זה היה גבר בן 40 וילדה בת 13 היו קוראים לזה אונס״. ״נכון מאד״, אני מאשרת, משתתפת כל כולי בכאב שצף בחדר. ״אולי שמחתי ורצתי לספר לחברה׳, כי לא ידעתי איך להתמודד, לא עם זה שנוצלתי מינית, ולא עם זה שאני נמשך לבנים. הייתי כולי מלא חרדה וזה לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי להרגיש״.

״איפה היו ההורים״, אני תוהה. ״הם היו בסלון, הם לא ידעו דבר. בעצם, אולי הם חשו משהו, אך פחדו שאני הומו והיה להם נוח לחשוב שהיא עושה לי חינוך מיני. נראה לי שמאז התחלתי לבנות את הגוף, תמיד להיות בשליטה, מוביל ולא מובל. לעולם לא קורבן.״

בסיום הפגישה היה נוגה, ואמר לי ״את יודעת שכיף לי לבוא לפה ולדבר על עצמי, אבל זה, אל תעלבי, עד כה לא הרגיש אישי במיוחד, כמו מול קהל. היום בפעם הראשונה הרגשתי שאני מדבר איתך, שממש נפגשנו.״

וינייטה זו מתארת ארוע משמעותי מאד של ״אנאקטמנט״ בקשר הטיפולי. סביב משבר טיפולי חריף,  השתחזרה טראומה בחדר הקשורה בחוויית מראה חודרנית, מסלפת ומנצלת, והתאפשרה היחלצות מיטיבה מלפיתת הטראומה, באמצעות הכרה, הודאה ונטילת אחריות מצד המטפלת, ולצידן חשיפה והכלה של הטראומה המקורית, שהודחקה, אך אותותיה ניכרו בכל קורות חייו של המטופל. נוכחותם של ״שני סובייקטים״ בחדר הטיפול, המגיבים זה לזה, בולטת בוינייטה. בעוד המטפלת האמינה שהיא משתתפת בהתנהלות ״משחקית״ בסגנון ויניקוטיאני, התבהר בדיעבד, כי היא חשפה שלא במודע היבטים מציצניים, חוסר גבולות וחודרנות  בתחום המיני הרגיש וכן היבטים גרנדיוזיים של יכולת ״לקרוא מחשבות״, אשר תרמו את חלקם להתחוללות האנאקטמנט. בלי ידיעה ובלי משים, הרוח ה״משחקית״ לכאורה של המטפלת הפעילה זכרון של ״משחק רופאה-חולה״ מילדותו של המטופל שהוביל לניצול מיני נורא. יחד עם זאת, יכולתו האמיצה של המטופל לשתף במצוקתו, ויכולתה של המטפלת להכיר בכנות ובצער בכשליה האישיים, ועם זאת לא להיבהל ולהמשיך לחקור את שורשי המצוקה, איפשרו החלצות מהאנקאטמנט, הכרה הדדית משמעותית, והתפתחות טרייה של אינטימיות וקירבה שלא התאפשרו קודם לכן, וגם התחלה של החלמה מן הטראומה.

 

ביקרת וקראת? אשמח אם תשאירו תגובה (:

תגובות

הוספת תגובה

רוני פרישוףרוני פרישוף19/7/2019

. תודה רבה אורי. חומר חשוב למחשבה.

אורי מחלבאורי מחלב19/7/2019

. שלום רוני
קראתי בעיון רב את המאמר הרצב. תואר ברגישות ובמקצועיות רבה. עם זאת עלו אצלי מספר הרהורים ביחס לשיקופי ה״אתה..״ ״את..״ המוצגים בגוף המאמר. שעלולים להחוות בתורם לאו דווקא כ״נותני תוקף״ כי אם כאימפיג׳מנט פסקני (חדה. מתנשאת אולי חודרנית ופסקנית יותר מהסזורה של ביון). ובודאי להקפיא את ההיות של חווית הנמצא ולרוקן חווית הפוטנציאלי (גם אם המטופל מאשר בעוררות ארוטית את ההשתקפות) לטעמי יש בכך עודפות מיותרת...
אורי מחלב

עדיעדי11/2/2019

. מקסים ומעורר השראה :)

רוני פרישוףרוני פרישוף27/6/2018

. תודה רבה ענבל, אם תסבירי לי מהי ״תבנית לציטוט״ אשלח לך בשמחה (:

ענבלענבל24/6/2018

. אפשר בבקשה לקבל תבנית לציטוט?
מאמר מעולה!


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.