לרפא את יצירי כפיך.
לרפא את יצירי כפיך.

מאמרים

5יום כיפור: מנהגים וקטעי הגות ושירה לטקס משפחתי.

מנהגים, רעיונות, קטעי הגות ופיוט למחפשי יום הכיפורים. חלקים מהטקס לקוחים מתרבות התנועה הקיבוצית.
תאריך פרסום: 3/7/2009

 

 

כיפורים במשפחה

עיצוב יום כיפורים במשפחות מחפשות משמעות

 

"בַּחוֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁותֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹל חַטאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשותֵיכֶם חֻוקַּת עוֹלָם. וְכִפֶּר הַכהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אוֹתוֹ, וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו. וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד, בִּגְדֵי הַקּודֶשׁ. וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקּודֶשׁ, וְאֶת אוֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר, וְעַל הַכוהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. וְהָייְתָה זאת לָכֶם לְחֻוקַּת עוֹלָם, לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה."

 

קנו לכם מחזור ליום הכיפורים של "רינת ישראל", "קורן" או "ממך אליך". הכירו את התכנים. השיגו ועיינו באסופה מיוחדת במינה של דברי חכמים שאסף ש"י עגנון, "הימים הנוראים".

 

ערב יום כיפור

נוהגים לבקש סליחה מקרובים ורחוקים. נוהגים לכפר על עוונות באמצעות טכסים שונים בין השאר על ידי תשלום ח"י כפול שקלים כצדקה.

 

הנה מדברי הרמב"ם על ההזדמנות לתיקון עצמי ביום הכיפורים: "...אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עברות שבין אדם למקום, אבל עברות שבין אדם לחברו אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו וצריך לשאול ממנו שימחל לו... ואסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא ייטור וזה דרכם של זרע ישראל וליבם הנכון"

 

סעודה מפסקת

מדליקים נרות המועד ומדליקים נרות זיכרון. נוהגים לאכול סעודה מפסקת לפני תחילת הצום. ש"י עגנון הסופר הישראלי שקיבל פרס נובל על ספריו שהביאו לנו את חיי העיירה היהודית והחיים בארץ ישראל שלפני קום המדינה מתאר את רגעי הצום הראשונים: "השמים עמדו בדממתם וקול לא קול נשמע מן הרקיע. זה קול כפות המאזנים ששוקלין בהם מצוות ועבירות. כנגדו עלה קול תפילתן של ישראל מבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבעיר."

 

אבות ואמהות מברכים את הילדים: יְשימְךָ אֱלוֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה / יְשימֵךְ אֱלוֹהִים כשָרָה רִבְקָה רָחֵל ולֵאָה. יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלוֹם. וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁיִּתֵּן בְּלִבְּךָ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ, וְתִהְיֶה יִרְאַת ה' עַל פָּנֶיךָ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלּא תֶחֱטָא, וִיהִי חִשְׁקְךָ בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת. עֵינֶיךָ לְנוֹכַח יַבִּיטוּ, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת, וְלִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימוֹת,  יָדֶיךָ יַעַסְקוּ בְמִצְווֹת, רַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לַעֲשוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. יִתֶּן לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת צַדִּיקִים וְצִדְקָנִיּוֹת עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת כָּל יְמֵיהֶם, וִיהִי מְקוֹרְךָ בָּרוּךְ, וְיַזְמִין לְךָ פַּרְנָסָתְךָ בְּהֶתֵּר וּבְנַחַת וּבְרֶוַח מִתַּחַת יָדוֹ הָרְחָבָה וְלא עַל יְדֵי מַתְּנַת בָּשר וָדָם, פַּרְנָסָה שֶׁתִּהְיֶה פָּנוּי לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְתִכָּתֵב וְתֵחָתֵם לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים בְּתוֹךְ כָּל צַדִּיקֵי יִשרָאֵל, אָמֵן:

 

ערב הצום

נוהגים לצום וללבוש בגדי לבן ולחפש לשמוע את תפילת "כל נדרי". חפשו בית כנסת קטן, חפשו מתנ"ס. המקומות יהיו צפופים בדרך כלל, בואו מוקדם יותר. בשעה חמש לפנות ערב לערך תוכלו לשמוע את תפילת "כל נדרי" המרטיטה.

 

בזמן הסעודה המפסקת או בדרך קיראו את דבריו המרגשים של אבא קובנר. אבא קובנר היה משורר עברי, מנהיג הפרטיזנים והלוחמים בגטו ווילנה מראשי חבורת הנוקמים שניסתה לנקום בנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, קצין תרבות בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות: "בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך - דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה  שמרכזה העבודה ונשמתה התפילה. אין שירה אמיתית שאינה בבחינת תפילה. בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך, שהנני נטוע בהוויה אחרת, שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי! זהו דבר יהודי,  היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד במניין... לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם, רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים באו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד, אבל אחד בציבור.

 

בבית הכנסת לפני "תפילת כל נדרי" מתפללים "תפילה זכה" שבה אדם מנהל שיח עם בוראו, עם אביו שבשמים. והנה מגיעים הרגעים המרגשים. הציבור נע באי שקט עד שעולה קולו של שליח הציבור כשמצידו עומדים שני אנשים המחבקים ספר תורה בידיהם. שלוש פעמים הוא מכריז שליח הציבור על ההזמנה לכל יהודי באשר הוא להשתתף בתפילה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים." העבריינים הם בעצם כולנו, כי מי לא יחטא...  התפילה עצמה היא בקשה להתרת הנדרים והשבועות שלא קיימנו.

 

בערב יום כיפור בבית הכנסת מתנהלת תפילת ערבית מיוחדת. עם סיומה יוצאים המוני המתפללים לביתם. הרחובות מלאים ברוכבי אופניים ומטיילים. אין מכוניות. התחברו להמוני ישראל ברחובות. הקשיבו להמולת האדם ללא מכונה נוהמת. ברכו "גמר חתימה טובה". משפחה וחברים קרובים יכולים להסב סביב השולחן לשיחות על מהות החג, על מקור יהדותם, על אמונה.

 

חפשו הקלטות של נוסחים שונים של "כל נדרי", השמיעו אותם. התחברו לניגונים מלאי ההוד שליוו את עם ישראל מאות שנים. חפשו שירים כמוסיקת רקע ליום הכיפורים: "אסיף", "המלחמה האחרונה", "חורף 73", "רקמה אנושית", "כולנו זקוקים לחסד", "אנחנו לא צריכים", "אין עוד יום", "סליחה" ועוד.

 

ביום הצום

יום תפילות ארוך לפנינו בבתי הכנסת ובמתנסי"ם. אולי זהו יום חשבון נפש ארוך, חשבון אמונתי, משפחתי, מקצועי. יום שבו שוב דנים עם אלוהים ועל אלוהים. בקהילות רבות לאחר קריאת התורה נוהגות לקיים את מעמד "אזכרת נשמות" הוא ה"יזכור".

 

במהלך התפילה אנו מזכירים את קרובינו שהלכו לעולמם. ולאלו שבבית, הביאו את אלבומי הצילומים המשפחתי, את התעודות הישנות, ספרו עוד על השורשים שלכם.

 

מאז מלחמת יום הכיפורים, יום כיפור הוא יום התייחדות עם אלפי חללים שנהרגו במלחמת יום כיפור ועם משפחות הנופלים. מלחמת יום כיפור הייתה ציון דרך ושבר בעם. האמנו שבכוחנו ועוצמתנו הצבאית  בלבד, נביא את השלום המיוחל. יש רבים שדנים על המלחמה ועל השבר הלאומי שנוצר אחריה. בקיבוץ בית השיטה, ששכל במלחמה אחד עשר מבניו, ערכו סרט מיוחד במינו על יצירתו של יאיר רוזנבלום על בסיס התפילה "ונתנה תוקף".  הקרינו את הסרט.

 

הנה השיר "הימים הנוראים שלנו" של חברת קיבוץ בית השיטה יהודית פלד. שיר שנכתב אחרי מלחמת  יום כיפור. השיר מנמצא באתר חגים, שיטים, מכון החגים של בית השיטה והתנועות הקיבוציות"

 

הימים הנוראים שלנו,

תחילתם השנה בחודש אב והמשכם אל תוך הסתיו.

ימי רעש, אש ועשן,

ימים בהם התכווץ המרחק בין עוד זה מדבר לזה בא.

ימי קולות.

קולות מלחמה.
קולות מן המצרים. קולות שברים.
קולות עולים ויורדים, קולות מרעידים,
לא קול ענות גבורה,
קול ענות חלושה,

קול צעדים,
קול נקישה בדלת, ואחריו
קול קורע
קול זעקה מרה
קול מכאוב, קול מאוב...

והימים ימים רעים, ימי הקוץ והדרדר.
ימי המרחבים השרופים.
ימים בהם אתה חש ללא אומר ודברים,
כמו אז, בימי מלחמת יום כיפורים,
מה נורא המקום הזה...

ימי דריכות ונכונות,
ימי דאגה ללא הפוגה.
ימים בהם אתה הולך בגיא צלמוות,
וקורא למילים העתיקות שיהיו לך מעקה להיאחז בו,
לא אירא רע..." אתה משנן לעצמך"
ושעה שנפתחים שערי הדמעה
אתה מתכנס

אל הדממה הדקה

אל התפילה
ממעמקים...

 

קיראו בסידור או בתורה את עבודתו המורכבת ועמוסת הפחדים והכוחות של הכהן הגדול ביום הכיפורים כשבית המקדש היה קיים. בזמן שבית המקדש ביום כיפור היה זה היום היחידי שבו הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים.

 

עוד בחרו בשני השעירים ושילחו של אחד מהם לעזאזל. שוחחו במשפחה על קודש הקודשים שלכם ועל אותם השעירים לעזאזל לתוקפנות של ימינו שמגבירים את הרוע בעולם. אלו הם המיעוטים והדחויים בחברה. הכהן הגדול מתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה. ואל יכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אישה פרי ביטנה, ושיתנו עצי השדה את תנובתם, שלא יסור שבט מבית יהודה."

 

קראו בספר יונה שהוא ספר מאבק תוך אישי בתהליכי חזרה בתשובה, כפי שמקובל בבית הכנסת. דונו באיסורי עריות או במילים אחרות בצניעות של האינטימיות שבינו לבינה. חפשו לראות את החסד שבעולם, את הטוב, את הרחמים של כל אחד מאיתנו ושל אלוהים.

 

בבית הכנסת תתקבלו בברכה ובשמחה גם אם תיפקדו אותו רק בחלק מהתפילה.

 

חפשו את הרגע ביום זה לומר לא רק "אשמתי, בגדתי" אלא גם לומר בציבור "אשמנו, בגדנו" כך אנו מתחברים לכל עם ישראל על הטוב והרע שבו. זה יהיה רגע קטן של סמליו לאפשרות לאחדות בעם, אחדות בין נפרדים, בין שונים, בין כועסים, בין אוהבים, בין חלקים שונים טובים ורעים של אישיותנו.

 

תפילת נעילה

היום מתארך אבל הערב בא יבוא ומגיעה שעת "תפילת הנעילה" הנועלת את הצום ואת היום המיוחד הזה. שוב מצטופפים המונים להקשיב למילים המרגשות: "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך. אנא אל נא, שא נא, סלח נא, מחל נא, חמול נא, רחם נא, כפר נא, כבוש חטא ועוון."

 

לאחר התפילה יושבים לאכול את הסעודה המבדלת. עם ישראל חוזר אט אט למסלול החיים הרגיל. תם יום הכפורים. מחר יום חדש, שנה חדשה ואנו תוקעים יתד לסוכה שבה נבלה שבעת ימים ונתחבר אל הטבע ואל כיפת השמים. בסיום חג הסוכות נסיים גם את הקריאות בתורה ונתחיל מהתחלה, תוך כדי שמחה וריקודים בשמחה על שיש לנו תורה.

 

אהרון דוד גורדון על יום הכיפורים:

היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עם ועם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית.  היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שימצא טוב לפניו. פה, כמו בכל מפעל לאומי, בייחוד בכל עבודה דתית לאומית חשובה העצמה, שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צרוף הכוחות. ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו היום הזה? שואל אני: האמנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת עבר, שריד קדומים? האומנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית? ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינו וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עליה לעם ישראל ולנו לכולנו, בני העם הזה? קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמנו בו ונתנו את נפשנו עליו.

 

אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת, מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב או נרקב, ומה לעומקו של דבר רק צורתו נטשטשה או נפסלה, והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה.

 

"הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו "עצמנו", שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה, שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות - נתוודה ונאמר: על חטא שחטאנו לפניך בטפילות, ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה, ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין, ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב." (א.ד. גורדון, "האדם והטבע")

 

חנה סנש. בערב יום הכיפורים 11.10.1940 כותבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי:

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

 

אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים... והתכנית לשנה החדשה, לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם. אני ירֵאה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל. כי זאת הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך ? אחרי שנה אראה אם הצלחתי. אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

 

מבחר תפילות ליום הכיפורים

הִנְנִי מִתְאַבֵּל עַל הַחֲטָאִים וְהָעֲווֹנוֹת וְהַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי נֶגֶד אֲדוֹן עוֹלָם, בּוֹרְאִי, יוֹצְרִי, עוֹשִׂי, אֲשֶׁר הֵיטִיב עִמָּדִי בַּכּל מִכּל כּל וַאֲנִי הַרֵעוֹתִי, וְעַל זֶה הִנְנִי מְבֻיָּשׁ וּמְבַיֵּשׁ אֶת עַצְמִי. אוֹי לִי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה וּכְלִמָּה, הֲרֵי אֲנִי נִכְנַע וְנַפְשִׁי כְּעָפָר:

 

וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים. וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ ה' אֱלהֵינוּ שֶׁהַשָּׁלְטָן לְפָנֶיךָ עז בְּיָדְךָ וּגְבוּרָה בִּימִינֶךָ. וְשִׁמְךָ נוֹרָא עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ:

 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאוֹנֶס וּבְרָצוֹן: וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּאִמּוּץ הַלֵּב: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּבְלִי דָעַת: וְעַל כֻּלָּם אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת. סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ:

 

כִּי הִנֵּה כַּחוֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. חֶסֶד נוֹצֵר. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

 

אָבִינו מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה: אָבִינו מַלְכֵּנוּ חַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְזֵרוֹת קָשׁוֹת: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע רעַ גְּזַר דִּינֵנוּ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ בְּזִיכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים טוֹבִים: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁמַע קוֹלֵנוּ, חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִילָּתֵנוּ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִילָּתֵנוּ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ:ָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ:

 

רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, לא עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. מָה אָנוּ, מֶה חַיֵּינוּ, מֶה חַסְדֵּנוּ, מַה צִּדְקוֹתֵינוּ, מַה יְשׁוּעָתֵנוּ, מַה כּוֹחֵנוּ, מַה גְּבוּרָתֵנוּ: מַה נּאמַר לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ, הֲלא כָל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלא הָיוּ, וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע, וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל, כִּי רוֹב מַעֲשֵׂיהֶם תּוֹהוּ וִימֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל לְפָנֶיךָ, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכּל הָבֶל: לְבַד הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, שֶׁהִיא עֲתִידָה לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ. וְכָל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדֶּךָ. שֶׁנֶּאֱמַר הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל: אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, זֶרַע יִצְחָק יְחִידוֹ, שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, עֲדַת יַעֲקב בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ, שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ, וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ, קָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן: לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ, וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְךָ וּלְבָרֵךְ וּלְקַדֵּשׁ וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ: אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ, וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ, וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ, אַשְׁרֵינוּ, כְּשֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּמְיַחֲדִים שִׁמְךָ בְּכָל יוֹם תָּמִיד, וְאוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה שמע ישראל.

 

אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵראשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ. כִּי מִי יאמַר לְךָ מַה תִּפְעָל. וְאִם יִצְדַּק מַה יִּתֶּן לָךְ: וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם צוֹם הַכִּפֻּרִים הַזֶּה קֵץ וּמְחִילָה וּסְלִיחָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ לְמַעַן נֶחְדַּל מֵעשֶׁק יָדֵינוּ וְנָשׁוּב אֵלֶיךָ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ כִּי לא תַחְפּוֹץ בְּהַשְׁחָתַת עוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: וְנֶאֱמַר יַעֲזוֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו וְיָשׁוֹב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב וְרוֹצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָם שֶׁנֶּאֱמַר אֱמוֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדוֹנָי ִה' אִם אֶחְפּוֹץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה: וְנֶאֱמַר שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְנֶאֱמַר הֶחָפוֹץ אֶחְפּוֹץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה' הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה:

 

אֱלהַי. עַד שֶׁלּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוֹצָרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלּא אֶחֱטָא עוֹד. וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. אֲבָל לא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים:

 

וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיוֹם. וּבוֹ תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד. וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם. וְתִזְכּוֹר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ. וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן. וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין. לִפְקוֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין. כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן: כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ. מַעֲבִיר צאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ. כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּוֹר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי. וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ. וְתִכְתּוֹב אֶת גְּזַר דִּינָם: בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ. וּמִי לא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה. מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה. מִי יָנוּחַ. וּמִי יָנוּעַ. מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף. מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר. מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר. מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם: וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה: מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה:

 

לך אדני הצדקה  ולנו בשת הפנים:
מה נתאונן ומה נאמר. מה נדבר ומה נצטדק:
נחפשה דרכינו ונחקרה. ונשובה אליך:
כי ימינך פשוטה. לקבל שבים:
שבים אליך בכל לב. שועתם תקבל ברחמיך:
ברחמיך הרבים באנו לפניך. כדלים וכרשים דפקנו דלתיך:
דלתיך דפקנו רחום וחנון. אל תשיבנו ריקם מלפניך:
מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו. כי אתה שומע תפלה:
שומע תפלה. עדיך כל בשר יבאו:
שומע תחנה. אליך כל הרוחות יבאו:
יבאו אליך הרוחות. וכל הנשמה:
הנשמה לך והגוף פעלך. חוסה על עמלך:
הנשמה לך והגוף פעלך. צור אשר אין דומה לך. חוסה על עמלך:
הנשמה לך והגוף פעלך. ה` עשה למען שמך:

 

שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ:

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:

אֲמָרֵינוּ הַאֲזִינָה ה' בִּינָה הֲגִיגֵנוּ:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִינוּ וְהֶגְיוֹן לִבֵּנוּ לְפָנֶיךָ ה' צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ:

אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנּוּ:

אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כּוֹחֵנוּ אַל תַּעַזְבֵנוּ:

אַל תַּעַזְבֵנוּ ה' אֱלוהֵינוּ. אַל תִּרְחַק מִמֶּנּוּ:

 

נברך שיום כיפורים זה הבא עלינו לטובה יהיה יום משמעותי לכולנו

גמר חתימה טובה לכולם.

 

תגובות

הוספת תגובה

יששכר עשתיששכר עשת17/11/2010

דברים מעוררים. תודה.

א.פ נהרייהא.פ נהרייה15/11/2010

התשובה לכל החסרונות [ל"ת].

הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים (בראשית לב, יא). מכאן מאן דצלי צלותא בעי לפרשא מלוי כדקא יאות. הצילני נא, ואי תימא דהא שזיבתא לי מלבן: מיד אחי. ואי תימא קרבין אחרנין סתם אחין אקרון: מיד עשו. מאי טעמא, בגין לפרש מלה כדקא יאות. ואי תימא אנא אמאי איצטריך: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. בגין לאשתמודעא מלה לעלא ולפרשא לה כדקא יאות ולא יסתום מלה.

(זהר וישלח קסט ע"א)

 

תרגום הזוהר: מכאן, שמי שמתפלל תפלה צריך לפרש דבריו כיאות [כמו שביקש יעקב]: הצילני נא, ואם תאמר שכבר הצלתני מלבן: מיד אחי. ואם תאמר קרובים אחרים סתם נקראים [גם כן] אחים: מיד עשו. מה הטעם? כדי לפרש הענין כיאות. ואם תאמר אנכי משום מה צריך לזה: כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני. [וכל זה] בכדי להודיע דברו למעלה ולפרשו כיאות ולא יסתום דבריו.

 

דברים אלו מצוטטים לקראת סוף הפתיחה של הספר "השתפכות הנפש". מחבר הספר, רבי יהושע בזשילנסקי (שכונה ר' אלטר טפליקר), שערך את הליקוט וכתב את ההקדמה והפתיחה, ליקט מאמרי חז"ל מהמדרשים והזוהר כהקדמה לספר, שעוסק בעניין ההתבודדות. מאמרים אלו, הוא כותב, "מדברים מגודל מעלת התפילה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך, על כל דבר אשר רק על ידי זה יוכל להושע בכל דבר". גם בדברי הזוהר שלפנינו, ננסה למצוא רמז כפי דעתנו לנושא שאנו עוסקים בו: התפילה האישית והפרטנית על כל דבר.

 

לכאורה, כל הנושא של הארכה בתפילה ופירוט בה היה אמור להישלל מהפסוק בקהלת: "האלקים על השמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים" (ה, א). את עצם הבקשה אדם יכול וחייב לומר בוראו, אבל ההתבטאות החופשית והמלאה שלו, של יצור שנמצא על הארץ, נשללת לגמרי כשהיא מתפרצת לשמי מרומים.

 

אמנם, לא כן אומרים לנו חז"ל. "המרבה בתפילה נענה" (ירושלמי ברכות, פ"ה, ה"א) - הריבוי וההארכה בתפילה הם גורם שמביא לידי עניית התפילה. וגם על עצם התפילה שחז"ל תקנו לנו לומר שלוש פעמים, בחזרה על אותן בקשות שוב ושוב, היינו צריכים לשאול מדוע אין בכך משום "על כן יהיו דבריך מועטים". לפני שליט בשר ודם לא היינו חוזרים כל כך הרבה פעמים על אותן הבקשות. גם בדברי הזוהר הקדוש שצוטטו למעלה, רואים את האזהרה לפרט את המילים בתפילה בפירוט מלא, ממש לפרטי פרטים. מדוע לא מספיקה תפילה קצרה וכוללת לכל בעיה אפשרית: 'אנא ה' הושיעה נא'?

 

דרך מקום נוסף בו מצאנו את עניין הריבוי בתפילה, ננסה בעז"ה להבין יותר את משמעות העניין.

בתחילת ספר שמואל (א, פרק א) מתואר הסיפור שקדם ללידתו של שמואל הנביא. אלקנה היה נשוי לשתי נשים, פנינה וחנה, כאשר לפנינה היו עשרה בנים ולחנה לא היה אפילו בן אחד. חנה ברוב מרירות נפשה מתפללת בבית המקדש תפילה על כך שתזכה לבן ונודרת לתת אותו לה' כל ימי חייו. ואז, הפסוק אומר: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה" (פס' יב). מה היה מיוחד בתפילה שלה שהביא אותו להסתכל על פיה? מבאר המלבי"ם, כי ישנם שני סוגי תפילות: תפילה לה', שמהותה בקשת רחמים, והיא קצרה יותר בגלל שהיא מבקשת רק במתנת חינם. הסוג השני הוא בקשה ממלאכים (אך לא בדרך של תפילה, באופן שחושבים שיש להם את הכוח, אלא כמו בקשה מחבר) שהיא יותר ארוכה, בגלל שהיא כוללת טענות ונימוקים מדוע עליהם ללמד עליו זכות ולהביא לעניית תפילתו. התפילה לה' היא בלחש ובשקט, ואילו הבקשה מהמלאכים נעשית בקול. עלי הכהן רואה את חנה במצב שסותר את עצמו: היא מתפללת באריכות, 'הרבתה להתפלל', דבר המראה על בקשה ממלאכים, אבל "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (פס' יג), דבר השייך לתפילה לה' ולא בבקשה ממלאכים. מכוח זה הוא מסיק שהיא לא מתפללת בכלל, אלא "ויחשבה עלי לשיכורה" (שם). עלי הכהן שואל אותה מדוע היא נכנסת לבית המקדש שיכורה, ואז היא מסבירה לו את תפילתה: "ותען חנה ותאמר לא אדנִי, אשה קשה רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'" (פס' טו). אני לא מתפללת למלאכים, כמו שחשבת מכוח ההארכה שלי בתפילה. אני מתפללת לה'. מדוע הארכתי? "אשה קשת רוח אנכי... ואשפוך את נפשי לפני ה'". כבר בשלב הראשון ניתן לראות, שחנה משיבה לו שהיא התפללה תפילה אחרת. אפשר להתפלל, ואפשר לשפוך את הנפש. היא התפללה בדרך השניה.

 

מהי אותה השתפכות הנפש? בתרגום יונתן שם מתרגם: "ואמרית עולבן נפשי קדם ה'" - אמרתי את עליבות נפשי לפני ה'. הבעתי את חסרוני לא רק מבחינת הבקשה - חסר לי את הדבר הספציפי הזה - אלא אמרתי את כל עליבות נפשי שעומדת מאחורי; תחושת החיסרון העמוקה שמסתתרת מאחורי הבקשה לבן. בתפילה כזאת אפשר להאריך, כי עצם ההארכה היא המטרה של התפילה. אין מטרה לבקש בקשה, ומתוך התפרצות רגשית היא גם מוסיפה את כל התחושות האישיות שלה בנושא. היא מתפללת תפילה כזאת שמטרתה היא הארכה - "ויהי כי הרבתה להתפלל".

 

אכן, מה המטרה בתפילה כזאת שמפרטת את כל השתפכות הנפש? כותב המבי"ט (בית אלוקים, שער התפילה, ב): "כי לא היתה תכלית התפילה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לא-ל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך". עניית התפילה היא לא הנושא של התפילה, אומר המבי"ט. זה בוודאי קשור לתפילה וזה דבר הנגזר מהתפילה, אבל כשאנחנו עומדים להתפלל, לא זהו הנושא שמניע אותנו. מטרת התפילה היא עצם העמידה לפני ה' ולבטא בכך שאין לנו ולו נקודה אחת של קיום עצמי שלם, אלא כולנו חסרונות. גם על מה שנמצא בידינו, אין לנו עירבון שהמצב אכן ישאר כך. מהמקום הזה מגיעים לדבקות בה' במקום הכי שורשי ויסודי שבנו - עצם החיים. איך מגיעים להכרה הזאת שרק ה' משלים אותנו, בכל דבר ודבר? ממשיך המבי"ט: "ומספר לפניו חסרונותיו להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא". דרך סיפור החסרונות אני יכול לחוש עד כמה שהמציאות שלי היא לא מציאות, וממילא, רק ה' מושיע ומקיים אותי.

 

כשאנחנו חשים בחסרונות אנחנו ממהרים להתמקד ישר בניסיון לפתור אותן. אפילו אם אנחנו מאמינים שהתפילה היא הפתרון העיקרי לכל החסרונות, אנחנו רוצים להשתמש בתפילה כאמצעי שישלים כבר את החיסרון. אבל אנחנו לא שמים לב שבכך אנחנו מתעלמים מדבר מאוד גדול שאנחנו יכולים לדעת על עצמנו: מה המשמעות של החסרונות שלי, ומה זה אומר על כך מערכת הקיום שלי. ואם אני כל כך חסר, אז מהי באמת התשובה? מה התשובה לכל המציאות השבורה הזאת, שמנסה להשלים את עצמה ומגלה את עצמה מחדש כל פעם כחסרה יותר ויותר? צריכים לשאול את השאלות הללו. דרכן אנחנו מגלים דבקות שונה לגמרי בה'. דבקות במקום הכי ראשוני והתחלתי בכל החיים שלנו, "הא-ל ישועתנו סלה". הוא הישועה שלנו, הקיום שלנו, ממש כך.

 

"אשא עיני אל ההרים," שואל דוד המלך, "מאין יבוא עזרי?" (תהלים קכא). דוד המלך אומר שצריך לשאול: "מאין יבוא עזרי". אם אני חושב את עצמי לחסין וחזק, אז מהיכן באמת התשובה תבוא? "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ". אם התשובה הייתה נאמרת בלי השאלה, לא היינו מוצאים אותה מתוכנו. היינו מאמינים בה, אבל לא היינו יודעים אותה. כששאלנו את השאלה, אז התשובה באה מתוכנו, וזאת הדבקות הגדולה ביותר.

 

* * *

יתכן, וזהו עניין הפירוט שבחסרונות המובא בזוהר הקדוש. מלבד עניינים נוספים וגבוהים הטמונים בנושא, יש מטרה להתבטא בפירוט החסרונות. דרך החיסרון אני מרגיש את הגבולות של עצמי, ויותר את ה'. אני יכול להימצא ממש באמירת כל חיסרון, כי שם אני מוצא את ה'. בלי פירוט, עדיין לא נעשתה ההכרה של החיסרון שקיים בי. יכול להיות שמדובר בחיסרון כמו הרבה חסרונות אחרים שהיו לי גם לפני כן. בתיאור המדויק שלו אני מבטא את החיסרון כפי שהוא קיים בי, בנפשי. ועם זה, אפשר להתקרב בצעד נוסף להשתפכות הנפש  לפני ה'.

 

 

יששכר עשתיששכר עשת10/11/2010

ים כיפורים.

הי אמיתי

אני מאד שמח שהלקט הזה מדבר אליך. שמח לשמוע לאן הוא מביא אותך.

כל טוב

יששכר

 

 

אמיתי סמואלובאמיתי סמואלוב10/11/2010

הגות ותפילה ליום הכפורים [ל"ת]. אהבתי, תודה וברכה.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.