העולם שמבעד לחלון

פרופ. עמיה ליבליך | 20/11/2020 | הרשמו כמנויים

אתמול, בזמן סמינר חוקרים מרתק שנערך כמובן בזום, פתאום ראיתי את כל עמיתי כעומדים בחלונות בתיהם המרוחקים, ואיזה צלם מחונן אסף את כל תמונותיהם לקולאג' אחד, כל אחד מחלון דירתו. מחשבותי הובילו אותי ללאה גולדברג, שכאשר חקרתי את שירתה נתקלתי בעבודת דוקטוראט על החלון בשיריה של המשוררת. את עבודת הדוקטוראט אינני מוצאת כבר, אבל בשיריה של לאה גולדברג אפשר למצוא בקלות חלונות רבים, למשל בשיר זה:

שלושה חלונות למגדל הגבוה

ובכל חלון נשקפת תמונה

באחד העמק, בשני הגלבוע

ובשלישי גינה קטנה.

ובוקר בוקר, עת כי אקיץ,

לא אדע מאיזה חלון להציץ.

כי יפה ההר, מה נשגב ואיתן הוא!

והעמק רחב ועשיר מראות.

אך גם הגינה הקטנה שלנו,

הגינה הצנועה יפה עד מאוד.

המצב המתואר הוא של אדם הנמצא בתוך הבית ומסתכל בעולם מבפנים החוצה. כשהייתה לאה גולדברג מבוגרת וחולה, נסעה שוב לבדה לאירופה, לאחת מערי הנופש בשוויץ – עד כמה שאני זוכרת עכשיו - ובמכתב שכתבה, או בדפי היומן של אותה נסיעה, היא מספרת שהיא תשושה, ואין לה כוח לסייר ברגל בסביבתה, אבל יש חלון לחדרה במלון, והיא רואה את ההרים מחלונה, ודי לה בכך.

יש גם תמונה חוזרת בשיריה של גולדברג על הנווד ההולך ברחוב ומסתכל מהרחוב פנימה מבעד לחלונות הבתים, שם הוא רואה את מה שאין לו, למשל, שולחן ערוך במפה לבנה, נרות דולקים ויין לקבלת שבת. התחושה היא של חסר הבית, חסר המשפחה, המסתכל בקנאה בחייהם של אחרים, אולי במציאות ואולי רק בדימיונו. יש גם אצל עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך' תיאור של המבט של נער ירושלמי מהחוץ פנימה, כשהוא מסייר ברחובות רחביה השלווים, ורואה מבעד לחלונות את הבתים המסודרים, האמידים, וילונות שקופים מלווים בצלילי הפסנתר הנשפכים מתוך הבית לרחוב.

(סליחה מקוראי אם אינני מדייקת ואינני מוסרת מקורות לדברים שהוזכרו. אני כותבת מזכרוני ומקווה שאינני מסלפת. הדברים נכונים ברוחם. באמת אני כותבת כאן את מחשבותי הגולמיות ביותר, וזה יתרונה של הכתיבה האינטרנטית).

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ועוד אני נזכרת איך פעם בזמן ביקור בניו יורק, בבוקר חורפי שגם אני הרגשתי בו קצת אבודה ובודדה, ישבתי בקפה ארומה במנהטן ליד החלון עם קערת דייסה חמה וכוס קפה, והסתכלתי בעוברים ושבים שמיהרו ברוח הקרה למקומות עבודתם. פתאום הגיע איזה קבצן חסר בית (כנראה), שנעמד מולי, ממש לידי, ורק הזכוכית העבה של החלון מפרידה בינינו. בידיו, שהיו עטויות בכפפות צמר קרועות, סימן לי שהוא רעב. בלי לחשוב פעמיים סימנתי לו שייכנס, ואחרי שישב לידי העברתי לו את קערת הדיסה, שיאכל. החיים שמבעד לחלון.

ובחזרה לזום, איך אפשר לגעת דרך המרחק הגיאגרפי באנשים שבחלונות על המסך? האם ניתן להזמין מישהו להיכנס? מה אני מרגישה כמסתכלת מבחוץ? מבפנים? אפשר לשלוח זה לזה לרגע חבל הצלה? לפעמים קורה שיש לרגע חיבור מיסתורי של האמפתיה והסימפטיה בינינו מעבר למרחק הבלתי אפשרי הזה. לפעמים – זהו מפגש נטול כל תחושה של קירבה. (והכי גרוע כאשר החלון מוחשך!!!) ואיך אנו מוצאים בכל זאת דרך להושיט יד מבעד לחלון?

חברה צעירה אמרה לי השבוע: "היום, ההוראה (ואפשר להוסיף הטיפול וההדרכה) בזום איננה 'אלטרנטיבה' למציאות החסרה. זו בעצמה המציאות. אם תיראי זאת כך, יהיה לך יותר קל".