פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

אינסופיות ותקווה

נעמה בר-שדה

הצַיִד המְכַשֵף של הפדופיל(1)

נעמה בר-שדה | 9/3/2019 | הרשמו כמנויים

 

"שוב לא הייתי כְּלוּמברט כלב-הצייד, ייצור-כלאיים מנוון בעל מבט נוגה, המתרפס לפני המגף העומד לבעוט בו" (עמ' 64).

 

סרטו התיעודי של דן ריד, 'לעזוב את נוורלנד', העוסק במייקל ג'קסון וקשריו הפדופילים, ישודר בימים אלה ברשתות הטלוויזיה גם בארץ."הסרט מכיל ערימות של תצלומים, מכתבי אהבה, הקלטות, תיאורים זוועתיים, פרטים מדוקדקים ודמעות של שני גברים מבוגרים...שמספרים כיצד ג'קסון אנס וניצל אותם מינית באופן שיטתי שנים ארוכות...נוורלנד, על גן החיות והלונה–פארק שהיו בה, תוכננה ונבנתה מתוך מטרה למשוך אליה ילדים. ג'קסון הביא לשם ילדים קטנים-רק בנים- כדי לאנוס אותם. הוא טמן להם מלכודת-והם, והוריהם, נפלו בה" (2).

ברשימה זו אנסה להרחיב מעט את היריעה אודות מנגנון הפיתוי, בו משתמש הפרוורט. מדובר בהיבט אחד בלבד מתוך מארג אישיותי מורכב, המעלה דילמות טיפוליות סבוכות.

בדומה לפוסט 'הלפיתה שבפרוורסיה', אסתייע להמחשת דבריי בעיקר בגיבורו הספרותי של נבּוֹקוֹב (3), הוּמבּרט הוּמבּרט (4) ומעט בכתבה אודות מייקל ג'קסון.

 

הפרוורט רדוף על ידי צללי עברו ומונע על ידם. הוא עסוק בבריחה מאויבים ארכאיים מופנמים המאיימים לאיין, לבלוע, לבזות, ולהשפיל והפרוורסיה משמשת אותו כדי להפוך את הקערה על פיה ממושפל ומאוין למשפיל ורב-אונים.

האובייקט חיוני לחוויה טרנספורמטיבית אילוזיונית זו, והוא מגייס את כל יכולותיו על מנת להשיגו. הדרך לבחירת האובייקט לפיתוי היא ייחודית ואוניברסאלית בו-זמנית. בכל מקרה, יהיו בה סממנים של מניפולטיביות, ניסיון להרשים, פיתוי, הונאה, שקר, כפייה, ביזוי והפחדה.

נבּוֹקוֹב מספר לקורא על אובייקט הבחירה, לו הוא קורא נימפיות "בין תחומי הגיל תשע וארבע- עשרה יש ומתרחשות בתולות נאווֹת, אשר טיבען האמיתי נגלה לעיניהם של מתי-מעט תיירי-עולם מכושפים (5), המבוגרים מהן בדרך כלל פי שניים או הרבה יותר; וטבע זה איננו אנושי, אלא נִמְפי (כלומר, שֵדִי); ואת היצורות הנבחרות הללו אני מציע לכנות בשם "נִמְפִיוֹת". שימו לב שאני ממיר מונחים של זמן במונחי חלל...הייתי רוצה שהקורא יראה את "תשע" ו"ארבע-עשרה" כגבולות...של אי מכושף שבו שוכנות הנימפיות האלה שלי...בין תחומי הגיל האלה, האם כל הילדות הקטנות הן נימפיות? ודאי שלא. אחרת אנו, היודעים-דבר, אנו הנוודים הגלמודים, אנו הנִמְפִיתוֹמָאנִים, היינו כבר מזמן יוצאים מדעתנו"(עמ' 20).

 

הוא פונה לקוראים/מטפלים אישית: "שימו לב", ובכך יוצר איתם כביכול קשר אינטימי. מרגע זה מתקיים דיאלוג בינו לבינם שהמשכו בעתירה "הייתי רוצה שהקורא"... ודוחק במסר הציפייה את הקורא/מטפל לעמדה מרצה, שמקשה על אי-שיתוף פעולה. מדובר בתהליך מקביל של פיתוי, בדומה לזה שהפדופיל מפעיל על הילד/ה בהם חושק. לפעמים אף מדובר בשחזור של דינאמיקה מוכרת מעברו, עת היה הוא בעמדת המפותה. בניכוס הנמפיות אליו, ה.ה. ממשיך בשידור מסר של אדנות, וכך מתחזקת תחושת השבי של הקורא/קורבן. הכבלים מתהדקים ותחושת היעדר המוצא מתחזקת נוכח עמדת הנזקקות, הקורבנות והגלמודיות המוצגות על ידו. בכך מגויסת האמפתיה של הקורא. הוּמבּרט מתבל את החוויה בהטלת אחריות ואשמה על הקורבן, המאופיין על ידו כחמקמק, הפכפך ובוגדני.

האינטימיות לכאורה עם הקורא לובשת דמוי המתקת סוד, והאחרון נחשף לעונג ייחודי, שגברים רגילים לא נחשפים אליו. הוא מזמין-מפתה בכך את הקורא לשותפות פרוורטית, בדומה לפדופיל המפתה את הילד/ה הקורבן ל"תענוג עדנים" ש'לא היה כמותו'..."אני כן זכיתי, להציץ בתענוג-עדנים מַפְעים פי-אלף. אפילו החלום המשַחֵת הכי עכור שלי היה זוהר פי שבע מכל האהבהבים שהגאון הכי גברי, או האימפוטנט הכי פטפטן, היו יכולים לתאר לעצמם" (עמ' 22). מובן שמדובר באינטימיות ממאירה, שנועדה לשרת את צרכי הפרוורסיה ולכבול את הקורא/קורבן בשלשלותיה.

פנייתו לקוראים באובייקטיבית-ניטרלית כביכול, ובקשתו שישמשו כשופטים, תוך שמחניף להם  ומתבל את הפנייה בסוגסטיות, דומה לָסוכריות ולהבטחות, לחיוך המרגיע, או לעיניים ה"טובות" שהפדופיל שולח לילד/ה כשהוא פונה אליהם. גם הילד ג'יימס סייפצ'ק, שנפגע על ידי ג'קסון, נזכר בסרט 'לעזוב את נוורלנד' "היינו שוכבים עירומים באמבט והוא היה מלטף אותי. ואז נותן לי ממתקים. סוכריות ופורנו-זה מה שהיה לנו" (6).הוּמבּרט מנסה ללכוד ברשתו את הקורא, כפי שהפדופיל לוכד את הילד/ה "אני רוצה שקוראי המלומדים ישתתפו במעמד שאני עומד להקרין עכשיו במיוחד בשבילם; אני רוצה שיבדקוהו על כל פרטיו ודקדוקיו, ויווכחו בעצמם לדעת מה זהיר, מה כשר היה כל המאורע המתוק-מיין כולו אם משקיפים עליו ב..."אהדה בלתי משוחדת" (עמ' 61). "קסמִי הקדורני חייב להיות נר לרגליכם אם מבקשים אתם להבין את סיפורי הבנה נכונה" (עמ' 107). הוא לא משאיר מקום למקריות. הוא רוקם תוכניות ומזימות בהתמדה. דן ריד מספר על ג'קסון "הוא היה מתרגל עם הילדים כיצד להתלבש במהירות אם מישהו בא...נהג לקיים את יחסי המין בעליית גג מבודדת, שהמדרגות שהובילו אליה חרקו, כדי שישמעו אם מישהו מגיע" (7).

נראה כי קיומו של הוּמבּרט תלוי באמפתיה של הקורא לכמיהתו הפרוורטית. בכך הוא דוחק את הקורא למצב חסר-מוצא בדומה לפדופיל המתעתע בקורבן, הופך את היוצרות בנפשו  עד כדי כך, שהקורבן רואה את הנזקקות הנואשת וחסרת-הישע שלו ומתעוררת בו פנטזיית הצלה או קושי לסרב לאדם במצוקה, גם אם הוא עצמו ייהפך לקורבן כתוצאה מכך (תסמונת שטוקהולם)"דמיֵן לך אותי; הרי אחדל להתקיים אם לא תדמיין אותי; נסה להבחין באיילה שבי הרוטטת שם ביער-החטאת שלי; בוא אפילו נחייך קצת. סוף-סוף, מה רע בחיוכים?" (עמ' 132). מספר הילד וויד רובסון על ג'קסון"כשהייתי איתו הוא היה שמח. הוא היה בשיא היצירה וההצלחה, גדול מהחיים. כולם רצו להיות עם מייקל-והוא אהב אותי" (8).

מדוע הפתיינות היא כה בסיסית לקיומו? לְמָה הדבר קשור?

כאשר ה.ה. משדר מודעות לבעייתיות הדחף שלו ומגלה נכונות להילחם בו, מתעוררת בקורא אמפתיה. אולם בהמשך, הוא עלול לחוש מרומה, כשמתברר לו, שזו עוד טכניקה מניפולטיבית לפיתוי, על מנת שהוּמבּרט יוכל להמשיך באקט הפרוורטי באין מפריע, בדומה לדרך בה פועל כלפי דולורס (9) "גופי ידע יפה את הדבר שהשתוקק לו, אבל מוחי דחה מכל וכל את תחנוני גופי. רגע אחד הייתי מבוהל ומלא בושה, ולפתע- אופּטימי עד פַּחַז. הייתי חנוק-חרמים" (עמ' 22).

החיפוש הפרוורטי אחר אובייקטי-מטרה הינו אינסופי, עם אופי ריטואלי. בהקשר זה, נכון להזכיר את הטענה, שהכוח המניע אותו הוא ניסיון להתגבר על טראומה, בושה וכשל בקשרים המוקדמים. חיפוש המזור מתקיים באמצעות היפוך תגובה כלפי דמויות, שמייצגות את האובייקטים המופנמים הראשונים שכשלו, ביזו, עינו, ובגדו )10). הפרוורסיה מבטאת את השנאה והעוינות שהיא מנת חלקו של הפגוע, או כהגדרת סטולר (11) היא "הצורה הארוטית של השנאה". הדרכים להשגת האובייקטים מתוחכמות, יצירתיות, מניפולטיביות ולעיתים קרובות כופות.

פדופילים מתארים את החיפוש אחר ילדות כמסעות קומפולסיביים תזזיתיים, המתקיימים באזורים פיזיים מוכרים להם. בדרך כלל אלו מסלולים קבועים, בהם מצויים ריכוזים גדולים של ילדים, כמו אזורים הקרובים לגני-ילדים, בתי-ספר, גני-משחקים ובריכות-שחייה. מי ברגל, ומי ברכב הם מתחקים אחר הקורבנות, מאתרים על-ידי יצירת קשר-עין מי עשוי/ה להיות קורבן נוח  שתשתף/ישתף פעולה בעיניהם, ומי עלול/ה "לעשות צרות".

כמי שהעוררות המינית שלהם גבוהה במיוחד, הם 'גונבים' בכל דרך הזדמנויות לחיכוך ולמגע מקרי-תמים, כביכול, עם הקורבנות שלהם גם באמצעות אותה שוטטות במקומות הומים בהם מצויים ילדים"ידעתי בדיוק מה יש ברצוני לעשות, ואיך לעשות זאת, בלי לחבל בתוּמתהּ של ילדה קטנה... בעלתי במבט נימפיות מנומרות-אורצל בגנים עירוניים; פילסתי את דרכי הזהירה והבהמית עד לפינה החמה ביותר וצפופה ביותר של אוטובוס עירוני מלא תלמידות צעירות נתלות-ברצועות" (עמ' 59).

 

ה.ה. מתאר עצמו כעכביש תכססן, העלול להיפצע לעיתים, פורש קוריו על פני כל הבית וחולש עליו לצורך מעקב מתמיד אחר הקורבן הנימפי שלו "חרש החילותי מתקרב אליה-"מתקרטע" אליה...גופי נע במין צורת-תעבורה נייטראלית: הוּמבּרט העכביש הפצוע...נעתי כמו איזה חולה-שיתוק"...(עמ' 58).

במסעותיו מעורבת מניפולציה מתוחכמת, המכוונת לכך, שהילדה-טרף, שהייתה עסוקה בניסיון להיפטר מגוף זר בעינה, תלכד ברשתו "אחזתי בה בטוחות בכתפיה, ואחר כך ברַכּוּת ברקותיה, והפניתיה אלי...'איכרים בשוויץ היו משתמשים בקצה של הלשון'. 'מלקקים את זה החוצה'? 'כֵּה. רוֹצָ'ה שֶאֲנַשֶה'? 'כן בטח', אמרה. בעדינות רבה לחצתי את העוקץ הרוטט שלי אל כדור עינהּ...'עכשיו השנייה'? 'טמבל אחד', פתחה, 'אין שם כלוּ'- אבל כאן הבחינה בכיווץ שפתי המתקרבות. 'טוב', אמרה בנכוֹנוּת" (עמ' 47). כמי שמשתמש בהכחשה כהגנה, הוא משכנע את עצמו שדולורס שתפה פעולה ב"נכונות", מתעלם מן הלחץ שהפעיל עליה, תוך נרמול טכניקת הטיפול "איכרים בשוויץ משתמשים בקצה הלשון" והסוואת האקט הארוטי במשחקיות מתיילדת "כֵּה. רוֹצָ'ה שֶאֲנַשֶה" ובגניבת דעתה.

יש מקום לתהות אם ה.ה. משתמש כאן  בהכחשה [disavowal] או ב'הכחשה ממאירה' (12).

נראה, כי השפה הארוטית 'עוקץ רוטט שלי' מכוונת אל הקורא ונועדה לפתות אותו ל'חגיגה הפרוורטית'. הוּמבּרט מבקש ללכוד גם אותו כשותף פרוורטי, ולהרדים את השיפוט המוסרי שלו, ולכן אני מתרשמת כי מדובר בהכחשה ממאירה, המשרתת את מטרות הצייד.

במקום אחר הוא מספר לקורא על טכניקה נוספת "זה ימים אחדים שאני משאיר את הדלת פתוחה קצת, כשאני יושב לכתוב בחדרי; אבל רק היום פעוֹל-פעלה המלכודת...נכנסה לוֹ לחדר...עצרה להתבונן..." (עמ' 52).

הוּמבּרט לא מנסה לעדן היבטים המנצלים את האובייקט, המהווים חלק בלתי נפרד מהִתָּכְנוּת המעשה הפרוורטי. כל פעולה שמתקיימת, גם אם עטויה במעטה  נאיבי, כמו מסע סיורים משותף לו וללוליטה ברחבי ארצות הברית, נצבעת במניע אגוצנטרי-נצלני כמיועדת "רק להחזיק את ידידתי הקטנה ברמת מצב-רוח נסבלת בין נשיקה לנשיקה" (עמ' 157).

ההתייחסות האובייקטאלית  ליעד הפרוורטי מאפשרת לפדופיל להשתמש בו לצרכיו ללא רגשות אשם כלשהם ותוך שכנוע פנימי עמוק, שהאובייקט כלפיו הוא מפתח תחושות בעלות ואדנות,  מעוניין באינטראקציה המינית בדיוק כמותו.

בפנטזיה שלו הופך ה.ה. את הילדה לכלתו, השייכת לו. מרגע זה ואילך הוא מותיר לעצמו לעשות בה כרצונו "ניצלתי את התנועות הנעלמות הללו בכדי לגעת בידה, בכתפה, וּבְבָּלֶרִינָה של מלמלה וצמר שבה שיחקה והיתה תוקעת אותה כל הזמן בחיקי; ולבסוף כשכַּלָתי הלוהטת הייתה אפופה ולכודה לחלוטין בקורי הליטופים הערטילאיים הללו, העזתי ללטף את רגלה החשופה...וללטף את צעצועהּּ. גם היא זזה ופירכסה בלי הרף, עד שבסופו של דבר אמרה לה אמה בחריפות להפסיק עם זה ושילחה את הבובה לעוּף אל-תוך החושך"...(עמ' 49).

על אף שה.ה. יודע שדולורוס היא ילדה האוהבת משחקי-בובות ולא משחקי-מין, הוא בוחר להתעלם מכך. הוא לוכד אותה בקורי-המשחק הארוטי שלו, ומקווה שיתמזג במשחק הילדותי שלה, באופן שלא תוכל להבחין שמדובר במשחקים שונים בתכלית. בדרך זו הוא 'גונב' באופן מניפולטיבי מגע ארוטי מילדה שמשחקת עם בובה. גונב את שחסר לו תוך אובייקטיביזציה שלה- "בובה".

כשמדובר בפדופיליה, שהיא גם גילוי-עריות, הרי שתהליכי הזדהות מאפשרים התפתחותה של תחושת בעלות נרקיסיסטית על הקורבן שהופך לחלק מן העצמי, וסוללת בתוכו דרך למתן לגיטימציה למעשיו "על לוליטה כבר התרגלתי לחשוב, ברטט-גיל של מחלֵל-יצועֵי-בתו, כעל צאצאה שלי " (עמ' 84).

כשהפרוורט רואה בקורבן אובייקט למגעים חוזרים, עליו למצוא דרכים לתחזק את הקשר הפרוורטי, על אף שרק לאחד הצדדים יש עניין אמתי שהקשר ימשיך. מדובר תמיד בקשר כופה שאיננו שוויוני, בו האחד חזק מן השני. מניפולציות רגשיות מתוחכמות, משתקות ומצמיתות, או הפעלת כוח פיזי, שמשבית כל אפשרות להתנגדות, הן דרכי הפעולה השכיחות.

תחזוק האינטראקציה הכופה והפוגענית, גובה משאבים רגשיים כבדים, אשר מותירים את הפרוורט באופן פרדוקסאלי לעיתים קרובות בתחושת קורבנות. הוּמבּרט מתאר כיצד ניסה למנוע מלוליטה להתנגד, לברוח ולדווח עליו. הוא מכנה אותה בתוכו 'פילגש שלי' ובכך הופך עצמו לאדון בעל זכות עליה. מכאן הוא עובר לציפיות ביחס להתנהגות של מי ששייכת לו. עליה להיות כנועה ומשתפת פעולה בעניין שמירת סוד הקשר הסוטה "אני חייב להבטיח שיתוף פעולה מלא מצידה בכל הנוגע להסתרת מהות התקשרותנו...אני רק הזקן שלך, אב-חלומות המגן על בת-החלומות שלו" (עמ' 151).

ככל בעל מטרה הוא פועל להשגת מטרותיו במגוון שיטות. הוּמבּרט לא בוחל בשיטה כלשהי אם היא בעלת פוטנציאל בעיניו, וכך הוא כמו 'יורה לכל הכיוונים', מתוך עמדה פנימית חרדתית, שלא יוכל לאפשר כישלון. הוא משתמש באיום להכניס את לוליטה למעון לנערות סוטות. מכאן עובר לפיתוי באמצעות התחנחנות על ידי דיבור בסלנג שלה, ולהצהרת כוונות הגנה ושמירה עליה. הוא  ממשיך בהכחשה של המציאות הפרוורטית  ועיוות הסטטוס הקיים ביניהם לצורך בניית אילוזיה, כאילו מדובר בקשר הורי לגיטימי ומומלץ. הוא מצטט לכאורה, שכך נהוג בתרבויות מסוימות נערצות. הוא לא מסתפק בכל אלה ופונה להאשמה (מהולה באיום) של לוליטה כפתיינית ושותפה שוות-ערך לקשר הפרוורטי, ולפיכך צפויה לענישה. עתה, לאן שלא תפנה, לוליטה ממולכדת. הבְּעָתָה מהלא מוכר שצפוי לה גדולה מן האָיוֹם-המוּכָּר. וכך קורי העכביש הפרוורטיים לכדו את הקורבן, שִתקו אותו, ולא נותר לו אלא להישאר לכוד. הפרוורט ירשום לעצמו שהקורבן משתף פעולה, יתעלם מ'מצב רוחו הלא שפיר' ויכחיש שאנס אותו לסיטואציה.

האלמנטים הסדיסטיים בהתנהגותו לעיתים סמויים ומעודנים ולעיתים גלויים, וגם הם בשירות הצורך לקנות שליטה מלאה על הקורבן, כך שיתאפשר מימוש הדחף "הצלחתי להפיל אימה רבה על לוֹ הקטנה...עלה בידי לבסס רקע זה של סודיות משותפת ואשמה משותפת נחלתי הרבה פחות הצלחה במאמצַי להחזיקה במצב-רוח שפיר"... (עמ' 153-154) "מה מתוק היה להביא לה למיטה את הקפה הזה, ואז למנוע אותו ממנה עד שמילאה את חובת-הבוקר שלה" (עמ' 168).

 

 

הערות וספרות:

 

  1. מתוך: בר-שדה נ., תמים כמו שרק סוטה מסוגל להיות. נפשו של פדופיל (לקראת פרסום).
  2. הטורפים. פרשת מייקל ג'קסון. יניב חלילי , לונדון. ידיעות אחרונות, 7 לילות, 1.3.19
  3. נבוקוב ו., (1955). לוליטה. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2010
  4. גיבור הספר נקרא במספר שמות: הוּמבּרט, הוּמבּרט הוּמבּרט או ה.ה.
  5. ההדגשות במובאות שלי. נ.ב.ש.
  6. הטורפים. פרשת מייקל ג'קסון. יניב חלילי , לונדון. ידיעות אחרונות, 7 לילות, 1.3.19
  7. שם.
  8. שם.
  9. הומברט קורא לדולורס גם: לוֹליטה, לוֹ
  10. Halberstadt-Freud H.C. (1937).Freud Proust Perversion and Love. Swets & Zeitlinger Pub. Amsterdam, 1991.
  11. Stoler R.J.(1975). Perversion. The Erotic Form of Hatred. Karnac, New-York,1986.
  12. הכחשה ממאירה- מושג שמבקש לחדד את השימוש המניפולטיבי שבהכחשה. מתוך: בר-שדה נ., במה שונה קורבן התעללות מינית מבובת מין. תהליכים אמפתיים בטיפול בפוגעים מינית. שיחות, כ"ג, (1): 50-57, 2008.

עוד בבלוג של נעמה בר-שדה

  המפגש עם הפרוורסיה קשה בכל ממד והיבט. כשעוסקים בפרוורטים אשר פוגעים בזולת, יש מקום לשאול...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.