חנינה – התכתבות בין שני שירים

רות נצר | 23/2/2019 | הרשמו כמנויים

שיר קטן של לאה גולדברג משך את תשומת לבי:

אין לך זכות חנינה בעולם

הכל הוכרע

חלומותיך טובעים בים

ואת אומרת שירה (מתוך: שארית החיים, 1976. ספרית פועלים. עמ' 58).

השיר פורסם בקבץ של השירים האחרונים שלה ויש בו רוח יאוש פסימית של העדר חנינה.

ואז נזכרתי בשיר שלי שנכתב לפני שנים אחדות וגם הוא עוסק בחנינה, אבל בהיפוך משמעות:

לפתע הביטה בי

הצפור

ובקול נחרץ קראה:

הקשיבי –

האדמה מסכימה למדרך כפותיך

השמים מסכימים למעופך

העץ מעניק לך חנינה.

(מתוך: הגוף היחיד. 2015. הוצאת ספרא, עמ' 39)

וחשבתי על ההבדל בין השירים, של שתי נשים במרווח שני דורות, ואיך השיר האישי מבטא את חווית האשה בדורה, הרבה מעבר לחוויתה האישית בחייה. זה ההבדל בין חווית האשה במאה הקודמת, שאין לה זכויות מובנות מאליהן בעולם, ולכן היא מביטה על עצמה במבט מקטין ושיפוטי ללא חנינה עצמית, לעומת בת דורי שכבר מנצת בה ההכרה שהיקום כולו בעדה: העץ, האדמה והצפור – כל אלה מעניקים לה-לי אישור וחנינה מכל אשמה שהיא, אמיתית או מדומה.

מעניין ששני השירים הולחנו. השיר שלי הולחן להפליא לאחרונה על ידי הזמרת-מלחינה רותם שרמן.

אחרי שפרסמתי פוסט זה לראשונה, התקשרה אלי רותם שרמן לספר לי כי היא גם זו שהלחינה את השיר של לאה גולדברג!

השיר הקטן הזה, שאפילו היססתי אם להכניס אותו לספר שירי, מוצא הד בלב נשים אחרות. מישהי גם ציטטה את השיר שלי בפייסבוק. לכן אני מבינה שיש בו משהו ששייך לחוויה הנשית בעולמנו, שהוא מעבר לחוויה האישית שלי: זו ההסכמה שאנו זקוקות לה לקיומנו הנשי בעולם, ולזכותנו למעוף להגשמת חלומותינו. זו הסכמה שגם אנו נוכל עכשו לתת לעצמנו, משום שהיקום כבר העניק אותה מזמן.

שבועיים לאחר פרסום הרשימה הזו התפרסם בעתון הארץ שיר של מרי אוליבר שסיומו חופף להפליא את סיום השיר שלי:

מי שלא תהיי, ולא משנה כמה בודדה,

העולם מציע לדמיונך את עצמו,

המלחמה שבחוץ, המלחמה שבפנים - יום העיון השנתי של מכון סאמיט
יום שלישי, 20/1/2026, תיאטרון ירושלים, רח' דוד מרכוס 20

קורא לך כמו אווזי הבר, צורמני ומלהיב –

עוד ועוד מודיע על מקומך במשפחת הדברים.

(אווזי הבר. מרי אוליבר. תרגום נוית בראל. הארץ. 1.3.19)