24.2.2011: נולדו אשמים

שפיות זמנית | 24/2/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הספר "נולדו אשמים", הכולל ראיונות של פטר זיכרובסקי (יהודי) עם צאצאי נאצים יצא לאור בעברית בשנת 1989. ספר זה חושף את המורכבות  הנפשית איתה מתמודד הדור השני לבני מחוללי השואה.

הספר עובד להצגה, ניתן לראות כאן קטע קצר מתוכה:

בשנת 1988 פרסם הפסיכולוג דן בר-און ז"ל מאמר העוסק בשאלה כיצד בני מחוללי השואה יוצרים "אני מוסרי". כיצד הם מסבירים לעצמם את תהליך ההשמדה ואת חלקם של הוריהם בו?

בעזרת ניתוח ראשוני של ראיונות המחקר יצר בר-און טיפולוגיה של שבע הנמקות שונות:

1. "ההשמדה לא התרחשה" או "ההשמדה היתה מוצדקת". הנמקות אלה לכאורה שונות זו מזו, כותב בר-און, אולם למעשה שתיהן מאפשרות להוציא את האירוע מן הדיאלוג המוסרי הפנימי.

 2. "היהודים עשו זאת לעצמם". הנמקה זאת, מפתיעה ככל שתהיה, כוללת טענה של גרמנים לפיה היטלר עצמו היה יהודי, או שמשפחתו היתה יהודיה. כלומר, אם עשו זאת היהודים לעצמם, הרי שאנו פטורים...

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

3. "תהליך ההשמדה היה אירוע אחד מיני רבים". דרך היחסיות של האירוע, הנטל המוסרי הופך לקל יותר.

4. "הורי לא ידעו/פעלו תחת לחץ/ניסו לחבל בהשמדה"– הנמקה זאת מכירה בקיומה של ההשמדה, אולם מציבה חיץ – יש רעים, אולם הם לא הורי.

5. "גם אנו סבלנו" או "כבר שלמנו את המס". הנמקה זאת מנסה לאזן את סבל הזולת, על ידי הצגת הסבל שנגרם למרואיין, משפחתו ועמו.

6. "הורי עשו זאת, אני שונה מהם". כאן קיימת הכרה באחריות הוריהם וחלקם במעשה, אולם הצאצאים מבדילים את עצמם מהם, דבר המאפשר להם ליצור לעצמם בסיס מוסרי אחר.

 7. "זה לא יאמן מה שקרה, אין דרך לכפר אל זה. גם אין ביטחון שאני באותם תנאים הייתי נוהג אחרת". – הנמקה זאת  משלבת בין קבלת אחריות ההורים, הכרה בסבל הזולת, לצד הכרה שיתכן והבן עצמו, במצב דומה, היה עלול לבצע מעשי רצח דומים.

המחקר מרתק אולם לא נוכל להביאו כאן משום שאינו זמין ברשת. ניתן למוצאו בירחון פסיכולוגיה, א' תשמ"ט, 29-38.

למתעניינים נמליץ על כתבה שעוסקת בספרו של דן בר-און "ספר את חייך", שהתפרסמה בהארץ.