פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

חצי מבט

גיא פרל

"קוֹלִי מְחַפֵּשׂ תָּוִים בִּלְשׁוֹן יַלְדוּת מְאֻחֶרֶת" – קריאה בספר 'תבוא אחרת' מאת ליאל אלכסנדרה

גיא פרל | 7/9/2014 | הרשמו כמנויים

"וּכְשֶׁפָּקַחַתְּ אֶת עֵינַיִךְ, מִפִּיךְ נִשְׁפְּכוּ / צְלִילִים חַסְרֵי פֵּשֶׁר. / תָּמִיד הָיְתָה בֵּינֵיהֶם מִלַּת אַהֲבָה / שֶׁשָּבָה וְרוֹקְנָה עַצְמָהּ מִתֹּכֶן. // לֹא נִסִּיתִי לִקְשֹׁר מִשְׁפָּטִים מִמִּלּוֹתַיִךְ / הֵן שָׁטְפוּ אֶת פְּצָעַי וְהֶעֱמִיקוּ מְלָחִים בְּנַפְשִׁי. / חֹשֶךְ מַחְשְׁבוֹתַיִךְ חָדַר לְתוֹכִי. // בַּיָמִים הַקָּשִׁים שָׂנֵאתִי אֶת שְׂפָתֵךְ וְחִפַּשְׂתִּי שְׂפַת אֵם אַחֶרֶת." (עמ' 10).
שירתה של אדמון עולה מתוך שבר, וספרה נפתח בסדרת שירים בהם מתוארת ילדותה בחיק ובצל אם פגועה. בשורות אלו מתוך השיר 'בימים הקשים', כבשירים רבים נוספים, בולט מקום התפרקות השפה בתהליך התפרקותה של האם - התפרקות שפת האם מייצגת את התרוקנות המשמעות והתפרקות הקשר. הילדה הולכת ונשמטת אל בדידותה בעולם חסר פשר, וחווה בעצמה תהליך התפרקות שאף הוא בא לידי ביטוי כהתפרקות השפה והדיבור – "מִן הָרְאִי רַק צֵל אִמָּהּ. שַׂעֲרוֹתֶיהָ סוֹמְרוֹת. / הִיא מִתְקַפֶּלֶת לִישֹׁן עַל הַשְּׁטִיחוֹן, / תּוֹחֶבֶת יָדַיִם בֵּין רַגְלֶיהָ, / שְׁתִיקָה מִתְמַקֶּמֶת בַּגּוּף הַקָּטָן, // בִּקְצֵה הַמִּסְדְּרוֹן – אִמָּא בַּחֹשֶךְ שֶׁלָּהּ." (מתוך 'שיר עדות של ידית', עמ' 12). בשיר 'מכאן' (עמ' 14) שוב מופיע מוטיב פרוק השפה והדיבור, ובסיומו נרמז כי מול תהליך הפרוק אדמון אכן מצאה לעצמה שפת אם אחרת, ובנתה לעצמה זהות חדשה - "כְּשֶׁהָרָצוֹן לְהִבָּלַע בַּחֹשֶךְ מֵצִיף אֶת הַקֵּבָה / וְהַגּוּף מֵקִיא אֶת שְׂפָתוֹ בְּלִי מִלִּים. // כָּאן הַסְּפָרִים כְּתוּבִים מִיָּמִין לִשְׂמֹאל, / וְקוֹלִי מְחַפֵּשׂ תָּוִים בִּלְשׁוֹן יַלְדוּת מְאֻחֶרֶת."
שירים רבים בספר עוסקים במתח בין המבנים הנפשיים שבנתה המשוררת, לבין השברים שעודם פעילים בתוכה. דוגמא לכך ניתן לראות בשיר 'חלל ראשון' אותו אביא בשלמותו.
"בַּמִּרְוָחִים הַפְּתוּחִים בַּבֶּטֶן - / הָעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי. / שְׁנִיָּה, לִפְנֵי שֶׁיָּדֶיהָ מוּרָמוֹת בִּכְנִיעָה / הִיא מַבִּיטָה לְתוֹכִי / מַבְטִיחָה לָשׁוּב, / וְאָז כְּשֶׁהַכֹּל יַעֲבֹר שׁוּב נֵשֵׁב עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן / וּנְנַסֶּה לֶאֱמֹד אֶת הַמֶּרְחָק מֵהַקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית לַקַּרְקַע. / אֲנִי לְעוֹלָם לֹא קוֹפֶצֶת לַמִּדְרוֹן הַזֶּה // אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי חוֹבְקוֹת אֶת הַקָּצֶה / כְּמוֹ שַׂחְיָן לִפְנֵי זִנּוּק / הַגּוּף נוֹטֶה קָדִימָה / עוֹד מְעַט // עוֹד מְעַט"
שיר זה, לתפיסתי, מתאר את האופן בו ניצבת תודעתה של אדמון אל מול סיפור ילדותה ושבר האם אשר במרכזה – כיום היא חזקה דיה כדי להתקרב אל הקצה ולהתבונן, אך הגובה מאיים, וחווית ההתפרקות נחווית כפנימית וגופנית לגמרי.
בהמשך הספר מופיעים שני מחזורים ארוכים אשר במרכזם ביקורים שערכה אדמון בארץ מוצאה. לאורך שני המחזורים ניתן להבחין בדינמיקה הנפשית העומדת במרכז השיר 'חלל ראשון' - אדמון קרבה בהם אל אדן החלון ומתארת את המפגש הטעון בין זהותה החדשה לזו הקודמת, והוא רווי בכאב ולצידו תחושת סכנה – "אֲנַחְנוּ יוֹרְדִים לִנְחִיתָה, הַחַלּוֹן מִתְקַמֵּר / וְהַשֶּׁמֶשׁ הָרְטֻבָּה שֶׁזָּרְחָה בְּעַצְמוֹתַי נֶעֱלֶמֶת. // בִּמְקוֹמָהּ נִגְלֵית יַלְדוּת בְּצַד דְּמָמָה, שֶׁלֶג וַעֲרָפֶל סָמִיךְ מִיַּיִן. / עֵצִים עֵירֻמִּים סוֹרְגִים חוּטֵי תַּיִל מֵעֲנָפִים חֲלוּדִים בְּצִדֵּי הַכְּבִישׁ / קְלִפַּת הַזֶּהוּת שׁוּב נִסְדֶּקֶת." ('לקראת נחיתה', עמ' 16)

מקום מרכזי במאבק על שימור השלמות הנפשית, ובהמשך, בניסיון לאיחוי החלקים שהתפרקו, יש לשירה עצמה – "שָׁם הָרוּחַ שֶׁלִּי מוּטַחַת מִקִּיר לְקִיר, / נֶחְבֶּטֶת עַד שֶׁהַהַכָּרָה מְדַמֶּמֶת שִׁירִים. // בַּקּוֹמָה הַחֲמִישִׁית, מֵאֲחוֹרֵי חַלּוֹן מוּגָף - / אֵין מַשְׁמָעוּת לִשְׁמִי." (מתוך 'עץ נופל ביער', עמ' 15). מתוך תהליך פרוק קשה מנשוא, עולה שירה כעדות לקיומה של הכרה השורדת את השבר. ההכרה והשירה העולה ממנה נתפסות כגדולות מאלכסנדרה, והן מתקיימות גם היכן שאחת מזהויותיה החיצוניות, המיוצגת על די שמה, עוברת התפרקות. תפקידה של השירה לרדת אל מעמקי השבר, מקומות בהם המשמעות מפורקת והיא חסרת שפה, על מנת לבנות מבנים קוהרנטים, ולפצות את אדמון על שפת אימה שהתפרקה – "הִיא מְעִירָה אוֹתִי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה / כְּשֶׁהַגָּרוֹן מְכַוֵּץ חֲלוֹמוֹת לְמִלִּים" (מתוך 'שירה', עמ' 20); בַּאֲרוֹן הַסְּפָרִים בְּבֵית אִמִּי / מָצָאתִי סֵפֶר שִׁירָה מְרֻפָּט / הָיִיתִי בַּת שְׁמוֹנֶה וְזִכְרוֹן הֶעָפָר הַנִּגָּר בֵּין דַּפָּיו / מַעֲמִיק טְעָמִים בִּלְשׁוֹנִי גַּם הַיּוֹם. [...] שִׁירָה הָיְתָה מַבָּט כֵּן לְתוֹךְ עֹמֶק הַמַּחֲשָׁבוֹת / שֶׁלֹּא יָדְעוּ לְדַבֵּר בִּצְבָעִים." (מתוך 'שפת אם', עמ' 32).
שיריה של אדמון נעים ללא הרף בין תהליכי פירוק לבניה. בשיריה היא קרבה אל אדן החלון בידיעה שהם יהיו אלו שיימשכו אותה חזרה אל תוך החדר. השיר 'זרות' (עמ' 50) מדגים היטב תנועה נפשית זו. בולט במיוחד תפקידה המורכב של השפה – חריטת המילים בעברית על פרקי כף היד נתפסת על ידי כניסיון להגדיר מחדש את גבולות הגוף, תחושותיו ומקומו בזהות העצמית, ובו זמנית ניסיון לפגוע בו ולסכנו, כביטוי לכישלון ניסיון ההגדרה המחודשת, או כניסיון להענשה עצמית על הבגידה באם.
"וּמִתְעוֹרֵר צֹרֶךְ דָּחוּף / לַחֲרֹט מִלִּים בְּעִבְרִית / בְּפִרְקֵי כַּף הַיָּד / עַל שׁוּרוֹת עוֹרְקִים. / אֵין גֶּשֶׁר לַפַּעַר הַזֶּה // שְׁנֵי זוּגוֹת עֵינַיִם בְּרֹאשִׁי / וּבִתּוּק לְשׁוֹן אֵם / רַק בִּכְדֵי לְגַלּוֹת זָרוּת אַחֶרֶת // בֵּין כָּל הַנַּוָּדִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי / עוֹבֵר תָּמִיד רַק גּוּף אֶחָד."
גם בשיר הפותח את הספר, 'צמיחה' (עמ' 9), בולטת התנועה בין פרוק לבניה. אולם, באופן שונה מבשיר 'זרות', דומה כי אדמון מגיעה בו להשלמה עם מורכבותה, מכאוביה, ריבוי שמותיה ותהליכי התפרקות המתקיימים בתוכה, והדבר מוביל להתרחבות תודעתה. וכך מסתיים השיר:
"אֲנִי שַׁלֶּכֶת פְּרָצִים בְּיַעֲרוֹת הַבֶּטֶן שֶׁלִּי
שְׁמוֹתַי נוֹשְׁרִים מֵעַנְפֵיהֶם
גּוּפִי אַדְמַת נֵכָר צְמֵאָה
וְהַכָּרָתִי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ."

הרשימה פורסמה ב'עיתון 77', גליון 377, אוג' 2014.

עוד בבלוג של גיא פרל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.