פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הסרט רב השבחים העכשווי - 'חיות הדרום הפראי'

על הסרט רב השבחים העכשווי - 'חיות הדרום הפראי'

רות נצר | 15/8/2012 | הרשמו כמנויים



בראשית היו מים ואלוהים הפריד בין מים למים ובין מים לאדמה. אבל מתברר שהמים שבו והציפו, כמו בעת המבול את פני האדמה, ושוב מים התחברו למים והתוהו שב אל העולם, הלוגוס התפרק והעולם שב אל המיתוס.
גיבורת הסרט היא ילדה בת שש, ששמה האשפאפיס הוא שם של כלב. שערותיה הפרועות לכל עבר מייצגות את העולם המוזנח הפרוע שבשולי החברה בו היא חיה עם אביה. הם חיים באזור ביצות שבין האדמה לטריטוריית המיים, שקרוי 'האמבטיה', בתוך מבנים עשויים פחים וקרשים, מבנים רעועים שאינם עומדים בפני הגשמים ובוודאי לא בפני הסערה הגדולה שהורסת ומציפה את כל המבנים במשטח החיים שלהם. היא ואביה השתיין הם ממוצא אפריקני-כהה כלשהו, המקום אינו מוגדר, סביר שמדובר בביצות לואיזיאנה.
'חיות הדרום הפראי' צולם אחרי סופת קתרינה, ולכן סביר להניח שמדובר בה. רוב תושבי האמבטיה בורחים על נפשם. גם האשפאפי רוצה לברוח ומתחננת לאביה. "אף אחד לא עוזב", הוא אומר לה, "את לא מבינה כלום. את לא יודעת שאת הולכת להיות מלכת האמבטיה יום אחד". אביה ושכניו מסרבים לברוח ולהתפנות. הוא מחדיר בה רוח לחימה והשניים נשארים בביתם, כדי להתמודד עם אחד מאסונות הטבע הגדולים בהיסטוריה של ארצות הברית.

הטריטוריה שלהם היא בתחום הלימינלי, תחום הסף, במרחב ההפקר המעברי שבין לבין: בין מים למים, בין אדמה למים, בין טבע לאדם, בין חיות לאנשים, בין מבנים לצמחיה, בין ערות לשכרות, בין אלימות לאחווה, בין אנשים בשולי החברה, תלושים, בטלנים, שתיינים, שלא ברור כיצד הם חיים, ובעיקר בין מציאות ודמיון.
הקיום שלהם הוא בשולי הקיום, בשולי החברה, בשולי החוק, בשולי הנורמות. קיום שהוא נטול בסיס קיומי, נטול מציאות, נטול חוקים, נטול הגנה, נטול רוך ונשיות, נטול אם.
האם נעלמה ולילדה לא ידוע דבר עליה. התשובות של האב לבת הן מופרכות בכל תחום שהוא. כך גם ספוריו על הולדתה ועל אמה שאיננה. האב, כמו שאר תושבי האזור כנראה, מתנהג ומתייחס למציאות הבדויה שלו, ומייחס לילדה בת השש כאילו היא נער מתבגר. למעשה הילדה משוטטת מוזנחת, בתוך המבנה ההרוס למחצה, שכל החפצים בו מפוזרים בבלגן מוחלט. הילדה מכינה לעצמה אוכל כשהאב נעלם לכמה ימים ואינה יודעת היכן הוא, כשהיא פותחת קופסאות שימורים ומחממת ומעלה באש כמעט את כל הבית.
מצבו הבריאותי של האב הולך ומדרדר עד מותו ממחלה לא מזוהה בסוף הסרט. בינתיים, בגסות ובאלימות המילולית המאפיינת אותו, הוא מכין את הילדה בתהליך חניכה לחיי הישרדות בטבע שבו אין לה נפש חיה. הוא אומר לה – את גבר, מעודד אותה להראות את שריריה ולצעוק – אני גבר! הוא מצוה עליה לבתק במו ידיה סרטן חי ולאכול אותו חי כמו חיה, כפי שכל פליטי העזובה שם עושים. עליה להתבגר בטרם עת.

הילדה מקשיבה לחיות מסביב; כלבים, תרנגולות, אפרוחים, צפרדעים, צרצרים. היא ילדת טבע שכל הסרט משוטטת במכנסים קצרים ומגפים לבנות. היא מתמודדת עם העולם הבלתי אפשרי, הפרוץ, העזוב, ההרוס, והמוזנח, ועם אימת סוף העולם הנדמה כהולך וקרב, בעזרת הדמיון שלה. היא מתחבאת בתוך קופסת קרטון ומציירת, ומדמיינת שאמה נמצא אתה בבית, כשהיא מניחה חולצה של האם על הכסא ומנהלת דיאלוגים כביכול עם דמות האם שמתגלמת בה. לעתים היא רואה נקודת אור במים שמגלמת לה את אמה והיא קוראת לאמה. יחד עם ילדות אחרות הן שוחות לעמקי הים בעקבות האור. שם אוסף אותן בעל רפסודה שאומר שהוא זה שיביא אותה לאן שהיא רוצה להגיע. כמו שאר הדמויות בסרט גם הוא דמות ספק בדויה. הוא מראה לילדה שהוא נוהג לאכול כל הזמן אותו חטיף ושומר את עטיפות החטיף בערימה כדי להרגיש מלוכד עם עצמו. והילדה אומרת לו – גם אני רוצה להרגיש מלוכדת ( coesive). אחר כך הוא לוקח את הילדות אל פאב של פרוצות חביבות שמאמצות את הילדות אל לבן בריקוד אמהי. הילדה מאמצת לעצמה את אחת הנשים הכהות שגם היא שתיינית, והיא מבשלת ולוקחת את הילדה על ידיה ורוקדת איתה. הילדה אומרת שהיא יכולה לספור על אצבעותיה כמה פעמים הרימו אותה על הידיים, והיא שואלת את האשה – תאמצי אותי ואת אבא? משם הילדה שבה עם שקית אוכל שקיבלה מהאשה והיא אוכלת ממנו עם אביה. זו הסעודה האחרונה לפני מותו.

העולם המדומיין, שהוא המרחב המעברי שלה, מתאים לגמרי לעולם המדומיין של שאר עלובי החיים, השכורים הבטלנים של השכונה שכולם נטולי שפוט מציאות מנקודת מבט נורמטיבית. וכאמור, עולמה המדומין שהוא המרחב המעברי הילדי שלה מתאים למרחב המעברי הפיזי שבו מתקיימים חייה.
עולם הדמיון המעברי שלה הוא שמציל אותה, לדעתי, מאימה טוטלית, התפרקות או אלם מוחלט. זה עולמה המדומיין שעדיין חומק מהסמלה והמשגה ותמיד נחווה כדבר עצמו. זה המדומיין של הילד, של האדם השבטי הקמאי, ושל השירה. לעתים גם של הפסיכוזה.

התמונה המרשימה ביותר והמרכזית בסרט היא חיות הדרום הפראיות, שעל שמן הסרט; ארבע חיות ענקיות, ספק שוורים ספק חזירי בר ענקיים שועטים בקרניהם השלופות קדימה, כשהן מופיעים שוב ושוב לאורך הסרט, חוצים את הערבה, את הקרחונים הנשברים, את הביצות, ואת המים המציפים את כל המרחבים.
משמעותן נרמזת לנו בתחילת הסרט, כשאחת הנשים בשכונה, שמלמדת את הילדים המעטים שם, מראה לילדים קעקוע דמוי חיות בר על ירכה, שלידן כעין דמויות אדם זעירות. היא אומרת: זה שור הבר, יצור פראי ואכזר. ציור זה מזכיר את ציורי המערות הקדומים של חיות פרא. הקעקוע מתייחס להתמודדות הקדומה של האדם הפריהסטורי עם החיות הגדולות שציוריהן במערות מעוררים פליאה ושגב. ההשערות אודות הציורים במערות הקדומות הן של פולחן שמאני כלשהו, שהוא ריטואל שנועד להשפיע באופן מאגי על החיות, כך שהחיות תענקנה את עצמן ותסכמנה לצייד. יש הבדל משמעותי בין מיתוס הגבור השכיח בתרבות המערב, שבו הגבור האנושי הורג ומכניע את החיה המפלצת, לבין היחס של האדם הקדום לחיה, שאינה אויב אלא כעין אל שיש לחלות את פניו.
חיות הדרום הפראיות הן כעין התגלמות של עוצמת החיים הפראיים שבתוכם הילדה חיה. חיים נטולי רסן של מים ובוץ ורוחות, שמאיימים להתקיף ולהשמיד, שועטים קדימה כמו הסופה הגדולה בהלמות פרסותיהם. דומה שהם מגלמים את תמצית כוחות הפרא של עולמה ואת התגלמות פחדיה של הילדה, הם מאיימים להתקיף אבל בו בזמן הם החיים שלא ייכחדו כאשר כל החיות סביבם טובעות ונרקבות במי ההצפה הגדולה.
ככל אלמנט חזרתי, להופעתן החוזרת על עצמה שוב ושוב יש תפקיד לנקז לתוכן את הכאוס, גם אם הוא אובססיבי-חרדתי, ולהעניק לחיים על בלימה יסוד צורני-מבני קבוע וודאי.

בסוף הסרט, כשהאב מת, חבורת הדלפונים שמלווה את הילדה בעת מות אביה נותנת לילדה את התפקיד להצית באש את גופתו העטופה אחרי מותו. כך מתוחזקת הפנטזיה האומניפוטנטית של שליטתה בעולם.
ובסוף שוב מופיעות החיות הענקיות בדהרה. הילדה הקטנה כל כך עומדת בשקט מולן ועכשיו כשהן מגיעות אליה הן נעצרות וכורעות ברך לפניה ואז פונות משם לדרכן.
במרחב הביניים המעברי של עולם הילדה, שמבעדו אנו פוגשים את העולם, החיות הפראיות אינן דימוי ואינן סמל; הן הנכחה חוויתית של הדבר עצמו. דומה שהפעם הילדה אדונית החיות והן נהיות חיות העוצמה שלה, חיות הטוטם האישי שיכולות ללוות אותה ולשמור עליה. הן מעניקות לה לכידות. עכשיו אנחנו מגלים שחיות הבר הפראיות הן סוד כוחה. הן הביטוי של יכלתה להתמיר את המאיים למקור עוצמה. הן הביטוי של היכולת המשחקית-יצירתית של הדמיון לברוא מחדש עולם.

ומסביב לכל זה נארגת רקמת הזיה אגדית בסרט, כששומעים את מחשבות הילדה שהן הגיגים פילוסופיים פואטיים, לגמרי בלתי אפשריים לילדה בת שש, לא באמת משתלבים עם הסרט, ולטעמי אף בדיסוננס איתו:
"היקום כולו תלוי בכך שכל החלקים יתאימו זה לזה, אם חלק אחד נשבר, אפילו החלק הקטן ביותר, היקום כולו יישבר", "אני רואה שאני חלק מיקום גדול", "כשהכל נעשה שקט מאחורי העיניים אני רואה את כל מה שיצר אותי" - זו מעטפת הדימויים של מחברת המחזה לוסי אליבר ( שנהיה לתסריט) שמרככת את האיום הבלתי נסבל של החיים האלה כשהיא הופכת אותם לספור פואטי דמוי הזיה.
אכן היקום של האשפפיס הוא יקום שחלקיו נשברו, והיא הוזה לעצמה ספור שבו החלקים מתאימים מחדש זה לזה.

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלעד אמסלםאלעד אמסלם29/1/2013

יפה ואופטימי.

ריטה רוזמריןריטה רוזמרין17/8/2012

איזה יופי.. את הסרט לא ראיתי עדיין .ובכל זאת מקריאת התגובה אליו אני יכולה לחוש בעצמה רבה- את היופי והזוהמה , ההוד והעליבות ,והחבור החמקמק כ,כ שבין הפרטיקולרי והאוניברסלי שהיטבת ללכוד.. יופי.