'לאסמה, באהבה ובסיאוב' מתוך הספר 'תשעה סיפורים' של ג'יי די סלינג'ר
יואל בלום | 11/8/2026 | 89 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
על הסיפור "לאסמה, באהבה ובסיאוב" מתוך הספר "תשעה סיפורים" מאת ג'יי די סלינג'ר, הוצאת עם עובד, 2026, תרגום: יותם בנשלום.
יש סיפורים שאתה מעריך. יש סיפורים שאתה נהנה מהם. ויש סיפורים שנכנסים פנימה ומתיישבים במקום שקשה להגיע אליו. “לאסמה, באהבה ובסיאוב” הוא בעיניי אחד מאותם סיפורים נדירים. סיפור שקראתי אותו כעת שוב בתרגום חדש ומעולה.
ואני חושב שהסיבה לכך היא שסלינג’ר מצליח לעשות כאן דבר כמעט בלתי אפשרי: לכתוב סיפור על טראומה בלי להפוך אותו לסיפור על טראומה.
הוא כותב על משהו אחר לגמרי.
על הצלה.
על חסד.
על הדבר הקטן שמחזיק אדם בחיים כאשר שום דבר אחר כבר לא מחזיק.
שני חצאים של נפש אחת
הסיפור בנוי משני חלקים שנראים כמעט זרים זה לזה.
בחלק הראשון, חייל אמריקאי צעיר פוגש ילדה אנגלייה בשם אסמה בבית קפה בעיצומה של המלחמה.
בחלק השני, חודשים מאוחר יותר, אותו חייל נמצא בגרמניה לאחר הקרבות.
הוא שבור.
לא סתם עצוב.
שבור.
המלחמה נגמרה, אבל משהו בתוכו קרס.
הוא עצבני, מנותק, מרוקן, כמעט לא מסוגל לחשוב.
מה שסלינג’ר מתאר שם הוא אחד התיאורים המדויקים ביותר שקראתי של מה שהיום היינו מכנים טראומה נפשית.
לא פלא שסלינג’ר עצמו עבר את המלחמה ונחשף לזוועות עצומות. מרגישים שהוא לא מדמיין את המצב הזה. הוא מכיר אותו מבפנים.
וכדאי לשים לב לזה:
בסיפור, הוא כמעט לא מתאר את הקרבות.
לא את הדם.
לא את הפצועים.
לא את הזוועות.
במקום זאת הוא מתאר אדם שאינו מצליח להתרכז בקריאת מכתב.
אדם שעצבני מכל קול.
אדם שהנפש שלו כאילו נשחקה עד דק.
זה הרבה יותר מפחיד.
למה הילדה אסמה כל כך בלתי נשכחת?
כי היא לא רק ילדה.
היא מייצגת משהו שהגיבור עומד לאבד.
תמימות זו מילה קטנה מדי.
אני חושב שהיא מייצגת אמון.
אמון בסיסי בעולם.
היכולת להיות פתוח.
היכולת לאהוב.
היכולת לדבר בכנות.
היכולת להיות פגיע.
כל מה שהמלחמה עומדת למחוץ.
יש בסיפור רגע נפלא שבו היא אומרת שהיא מקווה לשמור תמיד על יכולת להיות “extremely sensitive”.
זה משפט קטן.
אבל הוא למעשה לב הסיפור.
כי הגיבור עתיד לעבור בדיוק את הדבר ההפוך.
לאבד את הרגישות.
או לפחות לאבד את הגישה אליה.
השעון בסיפור
השעון הוא אחד הסמלים היפים ביותר בסיפור הזה. אסמה שולחת לגיבור הסיפור את השעון של אביה שנהרג במלחמה.
השעון עצמו שבור.
לא עובד.
סדוק.
פגום.
אבל דווקא משום כך הוא כל כך משמעותי.
הרי גם הגיבור עצמו שבור.
גם הוא כבר לא “עובד” כפי שעבד פעם.
גם הוא סדוק.
גם הוא איבד משהו.
זה לא חפץ שמתקן אותו.
זה חפץ שאומר:
אני רואה את השבר שלך.
וגם אני באה משבר.
יש כאן הכרה.
לא תיקון.
הכרה.
ולפעמים הכרה היא הצלה.
למה הסיפור כל כך עצוב?
כי הוא לא מספר על אדם שמתמוטט.
הוא מספר על אדם שמנסה להישאר אנושי.
וזה הרבה יותר טרגי.
יש הרבה סיפורים על מוות.
אבל כאן מדובר על האפשרות הגרועה יותר:
להמשיך לחיות בלי להיות מחובר לעצמך.
להמשיך להתקיים אחרי שמשהו יסודי בתוכך נפגע.
זו בדידות איומה.
הבדידות של מי שאף אחד סביבו לא מבין מה קרה לו.
המשפט האחרון
בעיני, המשפט האחרון הוא אחד המשפטים הגדולים בספרות האמריקאית.
לא בגלל מה שהוא אומר.
אלא בגלל מה שהוא מאפשר.
פתאום, אחרי כל הסיאוב, כל הניכור, כל הקריסה, משהו חוזר לנשום.
לא באופן דרמטי.
לא נס.
לא ריפוי מלא.
רק סדק קטן שדרכו נכנס אור.
כאילו אסמה מצליחה להגיע אליו ממרחק של יבשת ומלחמה.
כאילו נשמר בתוכו גרעין זעיר שהמלחמה לא הצליחה להשמיד.
וזה מספיק.
ומה נגע בי במיוחד
אם לומר מה אני מרגיש כשאני קורא את הסיפור, זה לא שהוא עוסק בטראומה.
הרבה יצירות עושות זאת.
מה שמיוחד כאן הוא האמונה העדינה של סלינג’ר שאדם יכול להינצל על ידי מפגש.
לא על ידי תיאוריה.
לא על ידי אידאולוגיה.
לא על ידי הישג.
מפגש.
ילדה אחת.
שיחה אחת.
זיכרון אחד.
שעון אחד.
מכתב אחד.
זה כמעט בלתי נתפס כמה מעט צריך כדי להציל נפש, וכמה מעט לפעמים נשאר ממנה לאחר פגיעה קשה.
