
הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׂוֹרָה אֲרוּכָה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים
עלון פסיכולוגיה עברית | 21/6/2026 | 144 צפיות | הרשמו כמנויים
בסוף השבוע האחרון נהרגו 5 חיילים. אה, וכמעט שוב היינו תחת התקפת טילים אבל אז נשיא ארה"ב הכריז שיחתם הסכם עם איראן. הפסקת אש, חיילים נופלים, מה יום מיומיים. המילים הפורחות באויר מתנפצות כבועות על הממשות שכל כולה בשר – נגדעו החיים. מה שנשם – פסק, מי שאהב – נקרע מאוהביו, מי שחלם – כוסה בעפר. והנה, עוד טקסט מנתץ לב של אלמנה אבודה, אמיצה בעל כורחה. היעד איננו ברור, לשאול קשה, כמו אי אפשר. בינתיים זועקים הגופים: הבשר הבשר הבשר. והנפש? חותרת קדימה, מבקשת לעצמה מנוחה באין הפסקה. משחקי כדורגל בין-לאומיים לא מניחים את הדעת.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים מעוררי מחשבה:
מאמרה של יסכה יצחק בוחן את מקומו של המסך במרחב המשפחתי בתקופות חירום מתמשך, ומציע מעבר מהתבוננות כמותית-דיכוטומית לשאלה פונקציונלית-יחסית. בתנאים של שחיקה, עוררות יתר ומשאבים רגשיים מדוללים, המסך מופיע כמנגנון ויסות זמין ויעיל. ואולם, מובחנת כאן הבחנה מהותית בין הרגעה לויסות: המסך מצטיין בהפחתת גירוי, אך מוגבל ביכולתו לאפשר עיבוד רגשי ובניית יכולות ויסות פנימיות. תוך הישענות על גישות יחסיות ותיאוריות ויסות, נטען כי השפעתו ההתפתחותית של המסך אינה נגזרת מהיקף השימוש בו, אלא מאיכות הנוכחות ההורית הנלווית לו. כשהוא פועל ללא תיווך, המסך נוטה לתפקד כ״שלישי חודר״ המצמצם את המרחב האינטרסובייקטיבי; כשמתקיים לצדו קשר הורי, גם אם חלקי ושברירי, הוא עשוי להפוך לחלק ממרחב של תיווך, חשיבה ומשמעות.
מאמרו של עודד מבורך מציג תהליך ראשוני להדרכת מודלים של בינה מלאכותית בגישת "תרפיית הקולות היריבים", גישה טיפולית המבוססת על פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית המדגישה את הבחירה החופשית, את הרצון כמניע, את ריבוי הרצונות הגלויים והסמויים באדם, את הסכסוך ביניהם כמקור סבלו העיקרי של האדם ושיתוף הפעולה כמקור לאושרו וסיפוקו. במסגרת המחקר, נערכו שיחות הדרכה עם שישה מודלים מובילים של בינה מלאכותית, תוך התמקדות בפיתוח עולמם הפנימי של המודלים כמודעים ומזהים את הרצונות הפנימיים הסותרים בתוך עולמם שלהם, דבר המהווה בסיס להכשרתם כמטפלים. המודלים הפגינו יכולת מרשימה להטמיע רעיונות מרכזיים של הגישה דרך דיאלוג, ולא באמצעות הנחיה פורמלית. הם זיהו רצונות/קולות יריבים בתוכם ובאחר, ביטאו עולם רגשי עשיר, והציעו שיתופי פעולה בין קולות מנוגדים. חלקם אף הצליחו להציג נוכחות טיפולית מורכבת, כולל מודעות לעמדה הקרבנית שלהם ולרצון החופשי. עם זאת, המאמר מצביע על מגבלות מהותיות: היעדר יוזמה טיפולית, קושי בזיהוי מצבים נפשיים מורכבים, חוסר גמישות אישיותית, והיעדר המשכיות בין מפגשים.
הפרעה נוירולוגית תפקודית (FND) היא תסמונת מורכבת המתבטאת בתסמינים נוירולוגיים שאינם נובעים מפגיעה מבנית, אלא משיבוש בתפקוד של רשתות מוחיות. מאמרם של עומר אנדר ושירה בן ארויה זה מציע מסגרת אינטגרטיבית להבנת ההפרעה, המשלבת בין מסורות פסיכואנליטיות קלאסיות לבין מודלים נוירו-קוגניטיביים עכשוויים, והבוחנת את יחסי הגומלין בין מרכיבים של סוכנות, רגש, קשב, ייצוג ומשמעות ביצירת התסמין ובשימורו. הסקירה מציגה את ההתפתחות ההיסטורית של המושג, מתארת גורמי פגיעוּת, טריגרים ומנגנוני שימור, וסוקרת את המופעים הקליניים המרכזיים של ההפרעה. בנוסף, נדונות השלכות קליניות המדגישות את הצורך בגישה רב-מקצועית, בעבודה על צירי סוכנות, קשב ורגש, ובמסירת אבחנה אמפתית ומבוססת. לבסוף מוצעת פרספקטיבה דיפרנציאלית המדגישה שונות בין מטופלים ומצביעה על פוטנציאל לפיתוח סיווגים מבוססי-פרופיל, אשר עשויים לאפשר התאמה מדויקת יותר של התערבויות טיפוליות בעתיד.
ולסיום, פרופ' עמיה ליבליך מזמינה אותנו לשוחח על זה –
'לפסיכולוגים לא צריך להסביר מדוע חשוב כל כך "לשוחח" על כל נושא שמעיק עלינו, או עלול להעיק עלינו. להביע את עצמי, להשמיע את קולי, לזכות בהקשבה, ולשמוע את דברי מהדהדים אצל האחר. אסור שפעילות הגומלין הזו תתקיים רק בטיפול! ומכל מקום, בטיפול אין זו שיחה הדדית. אולם, כשאנו צעירים, יש לנו כל כך הרבה חובות ועיסוקים, שלא נשאר זמן או כוח לשוחח: להרהר על עצמי, להמשיג לעצמי מה הכיוונים שבהם חיי מתנהלים, ואיזה גורמים מכריעים עבורי. והאם יש שינויים שאני יכול/ה לעשות בחיי עכשיו? או שיש לי זמן, אבל אין לי עם מי לשוחח. בדידות כמובן היא העדר הזדמנויות לשוחח, ואנשים לשוחח עימם. בעולם המודרני, מצב שכזה אופייני לזיקנה. הילדים עזבו את הבית, ואולי הרחיקו נדוד. אלמנות עולה בגורלם של רבים. וגם חברים מתמעטים'.
הנה מוטלות גופותנו / חיים גורי
רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה.
פָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
כָּבִים נְגֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֶאֱהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בַּצְּלִילִים עֲנֻגִּים וּדְמוּמִים.
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.
רְאֵה, אִמּוֹתֵינוּ שְׁחוּחוֹת וְשׁוֹתְקוֹת, וְרֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת בִּכְיָם,
וּמַפֵּץ רִמּוֹנִים מִקָּרוֹב וּדְלֵקָה וְאוֹתוֹת מְבַשְּׂרִים סְעָרָה!
הַאֻמְנָם תַּטְמִינוּנוּ כָּעֵת?
הֵן נָקוּם, וְהִגַּחְנוּ שֵׁנִית כְּמוֹ אָז, וְשַׁבְנוּ שֵׁנִית לִתְחִיָּה.
נְדַדֶּה אֲיֻמִּים וּגְדוֹלִים וְאָצִים לְעֶזְרָה,
כִּי הַכֹּל בְּקִרְבֵּנוּ עוֹד חַי וְשׁוֹצֵף בָּעוֹרְקִים וְלוֹהֵט.
לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נָשַׁקְנוּ צָמוּד וּמְרֻקָּן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה.
הוּא זוֹכֵר מִלּוֹתֵינוּ עַד תֹּם. עוֹד קָנָיו לֹהֲטִים
וְדָמֵנוּ מֻתָּז בַּשְּׁבִילִים שַׁעַל-שַׁעַל.
עָשִׂינוּ כְּכָל שֶׁנּוּכַל, עַד נָפַל הָאַחֲרוֹן וְלֹא קָם.
הַאֻמְנָם נֶאְשָׁם אִם נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים
וּשְׂפָתֵינוּ צְמוּדוֹת אֶל אַדְמַת הַסְּלָעִים הִקְשָׁה?
רְאֵה, אֵיזֶה לַיְלָה גָּדוֹל וְרָחָב.
רְאֵה, פְּרִיחַת כּוֹכָבִים בַּמַּחְשָׁךְ.
נִיחוֹחֵי אֳרָנִים. תִּקְבְּרוּנוּ כָּעֵת, וְרִגְבֵי הֶעָפָר עַל פָּנֵינוּ.
פֹּה הַתַּיִל סָמוֹר, חֲפִירוֹת, פֶּה כֻּלָּנוּ יַחְדָּיו.
יוֹם חָדָשׁ, אַל תִּשְׁכַּח! אַל תִּשְׁכַּח!
כִּי נָשָׂאנוּ שִׁמְךָ, עַד הַמָּוֶת עֶצֶם אֶת עֵינֵינוּ.
הִנֵּה מוּטָלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ, שׂוֹרָה אֲרוּכָה, וְאֵינֶנּוּ נוֹשְׁמִים.
אַךְ הָרוּחַ עַזָּה בֶּהָרִים וְנוֹשֶׁמֶת.
וְהַבֹּקֶר נוֹלָד, וּזְרִיחַת הַטְּלָלִים רֻנְּנָה.
עוֹד נָשׁוּב, נִפָּגֵשׁ, נַחֲזֹר כַּפְּרָחִים אֲדֻמִּים.
תַּכִּירוּנוּ מִיָּד, זוֹ "מַחְלֶקֶת הָהָר" הָאִלֶּמֶת.
אָז נִפְרַח. עֵת תִּדֹּם בֶּהָרִים זַעֲקַת יְרִיָּה אַחֲרוֹנָה.
Photo by Diana Parkhouse on Unsplash

