אֵיךְ לוֹמַר שֶׁכָּל הִתְעוֹרְרוּת הִיא הֶלֶם
עלון פסיכולוגיה עברית | 9/11/2025 | הרשמו כמנויים
איך מתעוררים מזה? בצד שיבת החטופים החיים והשבת גופותיהם של החטופים החללים, עדיין, מדי בוקר, טיפין טיפין של כאב בלבול ופחד מטפטפים בערוצי החדשות – גופתו של החלל אדר גולדין ז"ל חוזרת או עוד לא? פרשיית הפצ"רית, שלומה, שלומנו. סיפורי החטופים האמיצים, סיפוריהם מסמרי השיער ושוברי הלב, שזורמים לאיטם אל עורקנו. אפילו הליכתה לאיבוד של פרופ' נורית יערי, מציאתה מעוררת התקווה וידיעת פטירתה היום. כל אלה – עם הקימה, בעת ההליכה לישון. ההתעוררות מהתקופה הזו, ההתעוררות בתוך התקופה הזו, הניסיון להתעורר אחרת ולהתעורר בכלל – הם עבודה נפשית מורכבת שדורשת כוחות לב ונפש רבים. ועדינות, וסבלנות.
השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ועוד:
מאמרו של יצחק יוגב עוסק בהקמת קבוצת תמיכה ייחודית לאבות חרדים לילדים עם נכויות פיזיות, במסגרת ארגון איל"ן. הוא מתאר את האתגרים הרגשיים, החברתיים והמשפחתיים עמם מתמודדים אבות במגזר החרדי, תוך התייחסות לקודים התרבותיים והדתיים המאפיינים את הקהילה. המאמר מציג את תהליך הגיוס, מבנה המפגשים, הדינמיקה הקבוצתית והנושאים המרכזיים שעלו בהם—בהם סמכות הורית, זוגיות, יחסי אחים, תגובות הסבים והסבתות, וקשר עם הקהילה. לצד זאת, הוא מדגיש את חשיבות פיתוח החוסן האישי והצורך בהכשרת מנחים רגישים תרבותית. המאמר מהווה תרומה ראשונית למחקר ולפרקטיקה בתחום התמיכה הרגשית בגברים חרדים כהורים לילדים עם צרכים מיוחדים.
חגית ארצי בקריאה פסיכואנליטית-יצירתית לתופעת הווגיניסמוס דרך מושג האובייקט המשולב של דונלד מלצר. באמצעות הצגת מקרה טיפולי של איילת, אישה הסובלת מווגיניסמוס ראשוני, המאמר מתאר כיצד כשל בהפנמת איחוד הורִי אוהב ומכיל מוביל לנסיגה נפשית לקלאוסטרום – מרחב פנימי קפוא ומבוצר – ולהתגלמותו בגוף כאטימות נרתיקית. ארצי מציעה מודל טיפולי אינטגרטיבי המשלב פסיכותרפיה מינית עם תרפיה באמנות, שמטרתו להפשיר את הקיפאון הרגשי והסומטי, לשקם את היכולת הסימבולית ולברוא מחדש מיניות בוגרת, יצירתית ומחוברת.
עדכון הארכיון המשפחתי הוא פרקטיקה טיפולית נרטיבית המאפשרת להכיר בשינוי שעבר ילד או מתבגר ולהעניק לו תוקף חברתי, רגשי ותיעודי. בהשראת מושג הארכיון של דרידה, מציג בועז כהן את הרעיון הטיפולי - המשפחה מוזמנת לבחון את הסיפורים ששמרה, לזהות את אלו שכבר אינם מייצגים את ההווה, ולהוסיף מדף חדש לזיכרון המשותף. באמצעות טקסים של עדות, תיעוד והכרה, נוצר מרחב שבו הסיפור החדש של הילד מקבל מקום בארכיון החי של המשפחה, לא כסיום אלא כהזמנה להמשך דיאלוג, זהות ותקווה.
במדור הספרים – ספרה של דורית שילוח (עמיצור) – 'נפש בצמיחה - פסיכולוגיה מעשית בעין אמונית' - הספר נפש בצמיחה מציע "מתנות לחיים" להורים, למורים, למטפלים ולכל המתעניין; בספר ישנם חידושים בנושאי טיפול וייעוץ בתוספת המבט האמוני. מוצגים בו כלים מעשיים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר, לניהול התקשורת הבינאישית, להובלת שינוי ולטיפוח ההורות והצמחת האחר, בדגש על גיל ההתבגרות. ייחודיותו של הספר הוא שילוב מבט פסיכולוגי אינטגרטיבי ומבט יהודי אמוני על הנושאים הפסיכולוגיים השונים ועל התפתחות הפסיכולוגיה. העקרונות המנחים הם האמונה, התקווה, ויכולת הבחירה, ואלו מאפשרים שינוי, התחדשות ואף תיקון טעויות עבר. כך ניתן לעבור ממצב פסיבי, ואולי אף פסימי, של "זה מה יש", להסתכלות אופטימית של "זה מה יש, ומזה נצמח".
ובפסיכובלוגיה – עוד טור מרתק מאת אדם לאוב – "על העבר, ההיסטוריה ויצירה דוקומנטרת" –
"כשיונתן ניר דיבר, מצאתי את עצמי חושב על ההבדלים בפונקציית לקיחת ההיסטוריה של העצמי בין מצבים של טראומה למצבים של פסיכוזה. בעוד בפסיכוזה תהליך ריקון העצמי, משאיר את האדם חסר יכולת לעשות את פעולות לקיחת ההיסטוריה, בטראומה (כך היגגתי לעצמי לפחות) ההיסטוריה הופכת לעבר, מת, מכאיב, חסר משמעות, הטראומה הלא מעובדת, כמו מעין חור שחור נפשי, מושכת אליה את תשומת הלב של התודעה, אך בו זמנית מסרבת להשתנות, להיכתב. אותו חיבור בין עובדות טראומטיות לחוויות החיים אינו נעשה והכאב אינו שוכך, אינו עובר עיבוד, לא משתנה. טריגרים במציאות כמו מפעילים את אותו חור שחור, שמצידו כמו פורץ את הגבול בין עבר להווה. אם בפסיכוזה ה - history taking self מותקף ונהרס, בטראומה הוא שובת, יש מקרה עובדתי אחד בו הוא אינו מוכן לגעת, אינו מוכן להפוך לנרטיב. החיים ממשיכים והמקרה הזה כמו יושב קפוא בנפשנו, ולפעמים הוא אינו מאפשר להמשיך הלאה עד שייכתב. חשבתי על מטופל עבר שהרגשתי שמדגים יפה מעבר מהתייחסות פסיכוטית להיסטוריה שלו, אל התייחסות טראומטית".
רכות עולם / גל נתן
אֵיךְ לוֹמַר שֶׁכָּל הִתְעוֹרְרוּת הִיא הֶלֶם.
כָּל פְּקִיחַת עֵינַיִם – חָרִיץ הָלוּם לָאוֹר.
אֵיךְ לוֹמַר אֶת הַפְתָּעַת הַנְּשָׁמָה –
אֲנִי לֹא בַּגּוּף, אֲנִי כֵּן בַּגּוּף – אֲנִי גּוּף.
כָּל תָּא עוֹמֵד תַּחַת כֹּבֶד הָעוֹלָם.
אֵיךְ לוֹמַר שֶׁבֹּקֶר אַחַד הַקִּיּוּם לֹא סָבִיר,
לֹא מְשַׁכְנֵעַ, לֹא הַשְׁקָעָה בְּטוּחָה.
וְאָז אֵיזֶה פֶּרַח אָדֹם וְהַשָּׁמַיִם זֹהַר,
וְאָז חִבּוּק אוֹרוֹת שֶׁמִּתְאָרֵךְ עוֹד רֶגַע
וְהַגּוּף הוּא פֶּרַח אָדֹם וְעָלֶה נוֹפֵל.
אֵיךְ לוֹמַר שֶׁכָּל הִתְעוֹרְרוּת הִיא הֶלֶם,
אֵינְסוֹף שֶׁמִּתְגַּשֵּׁם בִּבְשַׂר הַחֹמֶר,
בְּרַכּוּת שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּכָל הָעוֹלָם.
וְכֹבֶד הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם רַכּוּת עוֹלָם.
(מתוך הספר "הנדסת אורות")
Photo by Erick Butler on Unsplash
