רשמים וסיכום מהסדנה של פרופ' דני חמיאל, כנס הפסיכולוגים הקליניים בים המלח 2022
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 13/1/2023 | הרשמו כמנויים
לפני חודש וחצי הייתי בכנס של הסתדרות הפסיכולוגים (הקליניים) בים המלח.
התחלתי בגל תלונות. היה לי קשה. התלונות זרמו על מזג האוויר, על החדר במלון, על האוכל. התגעגעתי הביתה. אפילו התלוננתי על כך שהטיילת בשיפוצים ושאין קפה נורמלי.
למחרת התחילו הסדנאות ולשמחתי נכנסתי לסדנה של פרופ' דני חמיאל. אמנם הופתעתי מעט מהגישה המאוד עניינית, אך בהדגה מצאתי את עצמי חושבת שוב ושוב על אלמנט הבחירה. אני בחרתי להגיע לכנס הזה, בחרתי בסדנה הזו, בחרתי במקצוע הזה. גם כשהיה לי נדמה שאין לי יותר מדי בחירה, הפגישות בסדנה גרמו לי להבין כמה יש לי בחירה. אני יכולה לבחור אם להתאמן בבוקר בחדר בכושר או לצאת להליכה בטיילת. אני יכולה לבחור אם ללכת על קו המים או בטיילת. אני יכולה לבחור לנסוע לבית קפה אחר, אני יכולה לבחור מה לאכול בארוחה. אני יכולה לבחור אם לקרוא או לישון בערב או ללכת לפעילות. אני יכולה לבחור אם להשתתף באופן פעיל בקריוקי או לא. בחירה מוגבלת, אבל בחירה. דרך אגב, בחרתי להשתתף בקריוקי, אבל זה נמשך ונמשך ונמשך, והייתי נורא עייפה, אז בחרתי ללכת לישון ולוותר על התור שלי בקריוקי.
אז בהשראתו של ויקטור הוגו, דיברנו על האפשרות לבחור, גם כשנדמה שאין הרבה אפשרויות או כשאף אפשרות לא מרגישה טובה במיוחד.
יש משהו בהבנה שלפעמים אף אפשרות אינה טובה או שאין ודאות לדעת האם היא תהיה טובה. אנחנו מוצאים את עצמנו מתלבטים לפעמים איזו גלידה לבחור בגלידריה, איזה מקצוע ללמוד או האם לעזוב מקום עבודה מסויים. מוצאים את עצמנו מתלבטים אם להתעקש עם קבלן השיפוצים או נותן השירות על הפרטים הקטנים או שזה רק יעצבן אותו, ואנחנו מבקשים משהו לא סביר בכלל. מתלבטים ולא תמיד יכולים לדעת מה האפשרות הטובה יותר. מתי עדיף להתאכזב ולהמשיך הלאה, ומתי להתעקש לתקן עוולה. האם לבחור להגיש לאורחים תפריט עשיר ומגוון או שאולי זה תפריט בזבזני ומיותר?
איך נוכל לעמוד בכך. עולם הקבלה והמחוייבות מזמין אותנו לבחון את הערכים שלנו .
בסדנה שמתי לב לכמה דברים, לפעמים דווקא המוח שלנו מייצר את הבעיה, ובמיוחד בעיה שעוד לא קיימת. ככה זה מוח, חלק מהתפקיד שלו זה להזהיר אותנו מפני מצבים לא רצויים, והדרך הרגשית לכך היא לייצר חרדה והימנעות. האם ההימנעות היא באמת בחירה? כשהחרדה משתלטת ההימנעות בלתי נמנעת. אני מוצאת את עצמי מחפשת את המקום שייצר בי הכי הרבה ביטחון נמנעת ממצבים שלדעת המוח שלי יובילו למקום לא טוב. במקרים אבסורדים אנשים רבים שסובלים מחרדת בריאות נמנעים באופן שיטתי מבדיקות רפואיות. כל עוד המחלות נמצאות בדימיון שלהם, הם יכולים להתמודד איתן. כשמופיעים סימפטומים, הם נבהלים עד מאוד, והדמיון מתחיל לייצר עוד ועוד מחשבות קטסטרופליות. החרדה מפני התאמתות הקטסטרופה כל כך גדולה, עד שמזמנת את חברתה הטובה - ההימנעות. כך יכולים דווקא אנשים עם חרדת בריאות להזניח את בריאותם יותר מאחרים, עד כדי פגיעה ממשית בשל החמרת מצב שהיה ניתן לטיפול לו נעשה מעקב רפואי. דחיינות היא וריאציה של הימנעות, אנו נמנעים מהדבר עד שכבר אי אפשר יותר.
למרות שפרופ' דני חמיאל הדגיש בסדנה שלו שתמיד יש לנו אפשרויות בחירה, בסופו של דבר למציאות יש נטיה להיות חזקה מאוד. היא כל כך חזקה, עד שהיא מאפשרת לנו בחירה רק מתוך האפשרויות שהיא מייצרת - לטוב ולרע. הבחירה אם ללכת לרופא עכשיו או לדחות את זה לשבוע הבא היא שלנו, אך נצטרך להתפשר על מועד תור פנוי. הבחירה עם להתכונן למבחן היום או בשבוע הבא היא גם שלנו, אך בהנתן מועד המבחן, נצטרך להתפשר על איכות הביצוע שלנו. ממה שאני הבנתי - יש לנו בחירה, אבל גם הבחירה נתונה לתוצאות המציאות. על מה יש לנו קצת יותר בחירה? על הפרשנות שלנו את המצב, על העוצמה הרגשית שלנו בהקשר לסיטואציה ועל איך נתנהג מולה.
האם מחשבה מייצרת מציאות? לא וגם כן. למחשבה בפני עצמה אין כל כוחות, היא רק מילים שרצות לנו בראש. אין לה כוחות מאגיים מסתוריים (על פי אמונתי לפחות). מה המחשבה כן יכולה לעשות? היא יכולה להניע אותנו. אם יש לי מחשבה על התקדמות בתחום המקצועי, אני יכולה לקרוא מידע בתחום שמעניין אותי, לדבר עם אנשים רלוונטים, לכתוב פוסט ודיון בנושא ועוד. ההתנהגות שבחרתי בעקבות המחשבה יכולה בהחלט להביא אותי למקום של השפעה על המציאות. מחשבה יכולה גם לייצר מציאות פחות נחמדה אם מתנהגים לפיה. אם למשל אני חושבת ש'אנשים לא רוצים להיות בקרבתי', אני מתרחקת מהם. מייצרת מרחק בנימוס, שומרת על הפרטיות שלי ומחכה מרחוק לראות אם הם מתקרבים. כשהם מזהים את התנהגותי המרוחקת, הם מניחים ובצדק, שאני כניראה מעדיפה לשמור על פרטיות, ולכן שומרים על מרחק. כך אני מקבלת תוקף למחשבה שלי והיא הופכת למציאות - אנשים באמת לא רוצים להיות בקרבתי.
כלומר, הבחירות ההתנהגותיות שלנו מייצרות מציאות. לא תמיד זה כל כך פשוט. אנחנו מונעים מרגשות ותנועות פנימיות שהרבה פעמים אינן מודעות, וגם כשהן מודעות לא תמיד אנחנו מצליחים באמת לבחור התנהגות אחרת. לפעמים כשאנחנו חושבים על זה לעומק, אנחנו מגלים שאולי אנחנו דווקא אוהבים את הבחירות שלנו והן מתאימות לנו. גם כשאנחנו מקנאים באחרים על כך שיש להם משהו שהיינו רוצים, לא תמיד נסכים לעשות את הפשרות והויתורים שלהם כדי להיות כמוהם. אומרים שאדם מאושר הוא השמח בחלקו. יש משהו בקבלה העצמית שלי שמאפשר לי לשמוח בחלקי, לפחות רוב הזמן, ולהניח לקנאה. נכון, יש הרבה דברים שהייתי רוצה להיות או שהייתי רוצה שיהיו לי, אבל אין לי מושג איך להפוך להיות הדבר הזה. לא תמיד הבחירה ההתנהגותית היא כל כך פשוטה. וכשאני חושבת לעומק על הבחירות שעומדות לפני, לעיתים קרובות אעדיף בכל זאת לבחור בזו שאני בוחרת תמיד, לא רק בגלל הימנעות, אלא דווקא בגלל שהיא באמת יותר מתאימה לי.
איך נדע מתי הבחירה היא תוצאה של הימנעות ומתי היא באמת מתאימה לי? עולם הקבלה והמחוייבות מזמין אותנו לבחון את הערכים שלנו, איזה דברים חשובים לנו בחיים באמת. איך חשוב לנו לאפיין את עצמנו ואיך אנחנו רוצים לייצר מסלול לחיים שלנו. המחוייבות היא הבחירה ההתנהגותית לפעול על פי הערכים האלה. לעומת זאת ההימנעות היא בחירה על פי החרדה. על פי התסריט הקטסטרופלי שהמוח שלנו מייצר, גם כשברור לנו שההגיון נמצא הרחק מהתסריט הקטסטרופלי הזה. לפעמים התסריט הזה מוביל ליאוש ולתחושה שאין כל אפשרות בחירה, אך גם הימנעות בסופו של דבר היא בחירה התנהגותית כמו כל בחירה אחרת.
הסדנה שהייתי בה עזרה לה לי להתבונן בצורה רחבה יותר על הדברים. על עצמי, על הסביבה, על מה שאני יכולה לשנות בה ועל מה שלא. וגם על עצמי - מה אני יכולה לשנות בעצמי, מה אני לא יכולה, ומה אני רוצה, אבל אולי לא ממש רוצה…
