יוגה ואני
ד"ר חנה דויד | 24/10/2022 | הרשמו כמנויים
רוב העוסקים ביוגה מדברים על מסע ארוך – בהתאם לשנותיהם עלי אדמות – על הדרך שעברו עד "גילוי" היוגה, על החיבור שלהם לתורה ו/או לאימון, וגם על שינוי הרגלי החיים, לדוגמה – מעבר לצמחונות ולאחר מכן לטבעונות; שינוי בהרגלי הצריכה, "טורנירים" של למידה – מעשית ופרקטית, ועוד. אצלי הדברים צמחו קצת אחרת: כשלב נוסף לאחר קבלת ההסמכה כמדריכת פילטיס.
את התעודה קיבלתי שלושה חודשים לפני יום הולדתי ה-65. לקורס המדריכים החלטתי להירשם מטעמים מקצועיים ומשפחתיים גם יחד. הטעם המקצועי – בעבודתי עם ילדים ובני נוער מחוננים, מוכשרים ויצירתיים אני פוגשת מצד אחד ילדים ספורטיביים, גם כאלה המתחרים באליפויות ארציות (כולל נער שהתחרה בתחרויות בינלאומיות!), ומצד שני – ילדים שפוחדים מספורט, אפילו מפעילות גופנית מתונה, כאלה שלמדו, כבר בגיל צעיר להשליך את יהבם על מוחם אותו הם רואים כניגוד לגופם. ילדים שאינם נמנים עם אחת מקטגוריות אלה, שהם הרוב בקרב ילדים "רגילים", הם המיעוט...). אצל ילדים אלה אחת ממטרות ההתערבות שלי היא לחזק את הביטחון ביכולותיהם, גם באלה שלא פותחו, לעבור אתם את כברת הדרך בין מה שהם תופסים ככישלון לבין התגברות על תפיסה זו ושיפור התוצאה, בד-בבד עם שיפור ביכולות החברתיות, ביכולת להיות גאים במי שהם כמכלול, ולא רק בחלקים הקוגניטיביים שלהם. חלק לא פחות חשוב בעבודתי עם מחוננים הוא הכשרת ה"מכונה" – הגוף – שעתיד לשרת אותם שנים רבות, לפעילות ארוכת טווח; לא מתוך סבל וייסורים של כאבים ומחושים למיניהם, אלא מתוך בריאות שטופחה על ידי הרגלי חיים מיטביים. הרגלים כאלה כוללים כמובן גם פעילות גופנית על בסיס יומיומי מתוך אהבה והנאה. למען הילדים הללו חשוב היה לי שהעזרה שלי תהיה מבוססת על ידע אמין ועדכני, ולא רק עצם היותי חובבת ספורט ועוסקת במספר ענפים שלו, אלא בעלת תעודה המעידה על כך.
הטעם המשפחתי שדחף אותי ללמוד הדרכת פילטיס היתה סבתאותי. ביום בו קיבלתי את התעודה "מדריך לשיטת פילטיס MAT WORK" מלאו לנכדתי השלישית שבועיים. סבתי-שלי אמנם לימדה אותי לשחות, אבל חוץ משחייה ומהליכה – מגיל 4 צעדתי עם הורי ועם אחי בן ה-5 מדי שבת מבני ברק לגבעת שמואל, לבקר את סבי וסבתי, לא עשיתי הרבה בתחום זה. שיעורי ההתעמלות בבית הספר "בית יעקב" כללו אך ורק משחקים כמו מחניים בלבוש מלא; מכנסיים, גם מתחת לחצאית, נאסרו בתכלית האיסור, כך שה"התעמלות" שהובטחה בשם השיעור כללה אמנם מעט פעילות אירובית, אבל לא תרגילי גמישות, שיווי משקל, אימון בכוח מתפרץ, חיזוק שרירים, או תרגילי ליבה. רק בגיל 8, כאשר עמוד השדרה העקום שלי היווה סכנה לסיכויי השידוך העתידיים שלי, נחשפתי לראשונה בחיי למה שכונה "התעמלות אורתופדית", ועד היום אני אסירת תודה למורה ההונגרייה שאמנם עברית לא ידעה, אבל לימדה אותי היטב לנצל את מה שהטבע חנן אותי בו (בעיקר גמישות וקואורדינציה). היא גם לימדה אותי לפתח ככל האפשר כמה יכולות אחרות, בעיקר את כוח השרירים, שבו הייתי תמיד חלשה. שלא כמו רבות ממכרותי, שרוצות להיות סבתות "מגניבות" – "מגינבות" נמדדת כידוע באיפור, בביגוד, בתסרוקות, ובעיקר – בסלבריטאות, אני רציתי תמיד להיות הסבתא הגמישה. ואכן, נכדותי אוהבות להתעמל, ללכת, לשחות.
אבל מה לכל זה וליוגה? לאחר שהשלמתי את האתגר "פילטיס", רציתי "משהו יותר" – הן כדי לשפר עוד יותר את הגמישות שלי והן כדי לאתגר את הזקוק לאתגור – כוח השרירים הבעייתי שלי. ויוגה כידוע |עובדת" בעיקר על שתי היכולות הללו: כוח וגמישות. אבל הדרך לשם לא היתה קלה. במועדון הכושר בשכונת מגורי היתה, ועדיין יש – רק מורה אחת ליוגה, וכבר בשיעור הראשון אליו הצטרפתי (שחלק מהמשתתפים בו מתרגלים כבר עשרות שנים) ניגשה אלי המורה ובשקט בשקט (עד היום אני לא מבינה – אם לא מדברים בשיעור, למה למורה מותר לדבר, מעבר להוראות, גם אם בלחש?) ושאלה אותי: "למה את כאן?" זו לדעתי גסות רוח; ידעתי זאת כבר ב"זמן אמת". אף על פי כן עניתי בנימוס המקסימלי שיכולתי (או כך לפחות ראיתי זאת): "זה השילוב האידיאלי עבורי של גמישות וכוח". "ומה עם החלק התיאורטי? עם דרך החיים? עם העקרונות?" "לא תודה", עניתי, תוך שאני בתנוחת הפירמידה ורגלי השמאלית מונפת אל-על בזווית ישרה עם רצפת הפרקט.
מאז הבנתי דבר חשוב: יהיה לי קשה מאוד "לעלות במעלות" היוגה. לא פניתי ליוגה כי רציתי לשפר את הקשיבות או הקשב והריכוז שלי (שני סרטונים שלי שיכולים לשמש מטפלים בילדים עם הפרעת קשב וריכוז ניתן למצוא בפוסט "על פילאטיס, יוגילאטיס ויוגה בטיפול – בייחוד לילדים עם הפרעת קשב וריכוז" https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5737), אף לא כדי "לעזור לעצמי" "להיגמל" ממשהו: מפחמימות, ממאכלים שבעברם היו בעלי חיים, או ממאכלים מבושלים. כשחיפשתי סמינרים או קבוצות המקיימות אימונים אינטנסיביים מספר ימים רצופים הצלחתי למצוא רק "רטריטים" (עד עתה אני לא מבינה למה אי אפשר להשתמש למשל במלה הפשוטה "סדנה") שבהם, בנוסף ליוגה, היה דגש על "מיינדפולנס" וכמובן – על מדיטציה. השתתפתי ב"ריטריט" אחד כזה; המשתתפות (היו גם גברים אחדים...) היו מאוד נחמדות; השתיקה במהלך שלושה ימים רצופים היתה נהדרת עבורי – היא אפשרה לי לישון בשעה מוקדמת, ובבקרים לקום, כפי שאני אוהבת, ב-4 לפנות בוקר. מאחר שלא השתמשנו בטלפונים, אף לא בספרים, כתבתי לא מעט (הכתיבה היתה מותרת שכן, זו היתה הדרך היחידה לתקשר בימי השתיקה...). האוכל היה מאתגר מעט: במשך ארבעה ימים רצופים אכלתי רק את הירקות שהבאתי אתי ולחם, כי המאכלים שבושלו שם, " מַטְעָמִים" כפי שכונו בשיחת הסיכום (סוף סוף היה מותר לדבר!), היו מתובלים מדי לטעמי, אבל הסתדרתי מכיון שהלחם נאפה יום יום במקום והיה ריחני ופריך, ובעיקר – לא מוגבל (בניגוד לירקות, עובדה משונה בריטריט טבעוני למהדרין...).
נסיון היוגה הבא שלי היה ביולי האחרון: השתתפתי בפסטיבל ישראל ליוגה שנערך במדרשת רופין במהלך סופ"ש ארוך. בשל מספר המשתתפים העצום היתה בחירה רבה של פעילויות, וניתן היה להתאמן ביוגה לגווניה ללא מדיטציות, ללא מיינדפולנס, ואפילו ללא הרצאות... חוויתי שם, לראשונה בחיי, שיעור באקרויוגה – זה היה מבחינתי חלום שהתגשם; בייחוד בגלל שלאף אחד לא אכפת שהגיל הממוצע של המשתתפים היה כשליש מגילי. ראיתי זאת כאות מבשר טובות לעתיד, אבל ההמשך היה פחות מוצלח. התברר לי, שאף על פי שהזמנתי חדר לשתיים קיבלתי חדר לשלוש; אחת מהשלוש פשוט ברחה בערבים כדי לישון בביתה (מרחק של כ-100 ק"מ!) במקום לבלות בחברת השלישית אתה "נתקעתי". נדרשתי לדוגמה "להיות בשקט" (לא להתקלח, לא להוריד את המים בשירותים, לאכול בחוץ בשל רעשי הלעיסה שאני מפיקה ועוד), ולא יכולתי להתנגד, הלא חייבים להתחשב באשה הרה... בחוץ שררה טמפרטורה של למעלה מ-35 מעלות, אוהלי היוגה היו פתוחים כך שלא היה סיכוי לקררם, והשהייה של למעלה משעתיים רצופות באחד מהם, תוך כדי תרגול יוגה, היתה ממש מסוכנת, כך שאופציית הבריחה מהחדר לא היתה ממש קיימת.
קשה לומר שהחוויות האלה לא השאירו בי חותם; לא "התגרשתי" מהיוגה אבל ידעתי שאעשה זאת קצת אחרת. על התחנות הבאות בדרכי – בפוסטים הבאים.
