פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לאלף את הבדידות (רשמים מביקור-בזק בלונדון)

לאלף את הבדידות (רשמים מביקור-בזק בלונדון)

עמית פכלר | 16/3/2010 | הרשמו כמנויים

יש משהו כמעט מטורף בפער שבין החמימות שבתוך קרון-הרכבת לבין הקור שמכה בפרצוף, באצבעות (עד שממהרים לעטות כפפות...) ובכל השאר, ברגע שיוצאים מהרכבת לרחוב הלונדוני. והנה במדרכה ממול עוברות אם ושתי בנותיה, מוצאן מאפגניסטן ככל הנראה, מכוסות בבורקה, הגלימה המכסה את הגוף מהקודקוד ועד קרסולי-הרגליים, כולל הפנים, ואולי גם כולל העיניים. הילדות – אחת נראית כבת שש, השניה בת שמונה לפי גובהה – מנסות לעמוד בקצב של האם ונראות (אולי רק לי) כמסתבכות בקפלי הגלימה העצומה וכמגששות את דרכן דרך חרכי הכיסוי של פניהן. אני תמה, האם הלבוש הזה מגן מפני הקור? נראה שכן. אבל הוא גם יוצר קור חדש, אפל יותר מהקור הלונדוני.
*
על אוטובוס הקומותיים האדום פרוש שלט ענק המפרסם קומדיה רומנטית חדשה בכיכובם של ג'ניפר אניסטון וג'רארד באטלר (The bounty hunter). בעמוד הראשון של העיתון היומי, מצולמים שני השחקנים מחובקים, כפי שנצפו אמש בהקרנת הבכורה החגיגית ב-וסט אנד. "האם אתם זוג?" מצטט הכתב את שאלות הקהל שהתגודד סביב השטיח האדום. "בוודאי", ענה באטלר, "אנחנו נשואים".
מה גורם לנו להתעניין בזוגיותם של אנשים מפורסמים?
הניחוש שלי הוא שזה קשור ל-"הנחה בסיסית: זוגיות", אותה הגדיר ביון בתיאוריית הקבוצות (להעמקה בתיאוריית הקבוצות של ביון, כדאי לקרוא את ספרה של דורית שיקיירסקי בהוצאת רסלינג, 'הוועדה הסודית של פרויד'). בגדול, במצב של הנחה בסיסית: זוגיות, מעניקים חברי הקבוצה עדיפות לאינטראקציה בין שני חברים בקבוצה מתוך תקווה שזו תניב פרי, או במלים אחרות, שמהזיווג ביניהם ייוולד המשיח שיושיע את חברי הקבוצה (במקום שהקבוצה תיקח אחריות ו'תעבוד', כלומר תתפתח בזכות כלל החברים בה). בקבוצה דינמית למשל, לא נדיר לצפות בשני חברים מתווכחים ביניהם בלהט או מחמיאים זה לזה בפיתוי מרומז, כששאר חברי הקבוצה נושמים לרווחה על כך שאין עליהם לחץ להשתתף בשיחה (ולכן הם יכולים לנוח מליטול אחריות על חלקם בתהליך הקבוצתי). ואם הרעיון של הולדת המשיח מתוך ההזדווגות נשמע מופשט מדי, אפשר להפנות מבט לכנסייה שעומדת מעבר לפינת הרחוב הלונדוני. שם הכנסייה JESUS LIVES; מריה התעברה מאלוהים, כזכור, וניתן לראות בהם את אחד הזוגות הארכיטיפיים בתולדות האנושות. דוגמא אחרת: בתחילת שנות השמונים, כשנשא צ'ארלס את דיאנה לאישה, החל הקהל להריע בהמוניו: רוצים נ-שי-קה! רוצים נ-שי-קה! מה לגדודי האנשים הזרים הללו (ולצופים בהם בעולם כולו) ולנשיקה בין הנסיך לנסיכה? ולמי אכפת, אם כעבור שנים נתפס בנם הארי כשהוא שיכור?
עכשיו; אם פיגורות הוליוודיות עשויות מהחומר שממנו עשויים החלומות, מדוע שהזיווגים ביניהן לא יעוררו את דמיוננו – הלא-מודע – באשר לסגולה הטמונה בפרי הזיווג ביניהם? נניח שהתהילה של כוכב קולנוע מקנה לו בתודעה הציבורית חיי נצח (Fame! I'm gonna live forever); הרי שאם ימצא שידוך עם כוכבת קולנוע, ילדם יהיה נצחי עוד יותר (נצח + נצח = נצח נצחים). שוב, זה נשמע אולי מופשט, אבל לעניות דעתי זאת בדיוק האשליה שמפרנסת כלי תקשורת כה רבים. זה הסבר אפשרי למחיר המופקע שמוכנים לשלם לצלמי פפראצי תמורת 'תצלום ראשון של בתם של טום קרוז וקייטי הולמס', לדוגמא. האמונה שלנו שהמפורסמים יולידו את המשיח עוברת בתודעתנו בחטף, לפני שנספיק לומר 'בראנג'לינה'.
אז בהצלחה לג'ניפר וג'רארד. אולי סוף-סוף נתגבר על הנטישה שנטש בראד פיט.
*
בחלון הראווה של חנות ג'ינס אופנתית מתנוסס הכיתוב הבא (בתרגום חופשי): "אם אתה לא חי באמת, אתה רק קיים". סיסמת-הפרסומת הזאת מזכירה לי מייד את הסיסמה שפרסמה מכוניות לפני כמה חודשים בשלטי-חוצות בשדרות רוקח: "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". נדמה לי ששני הקופירייטרים שהגו את הסיסמאות האלה מספרים לנו מבלי-דעת משהו אוטוביוגרפי (רק-על-עצמם-לספר-ידעו?). משהו שקשור אולי לדיסוציאציה, כלומר תפקוד קונקרטי ("קיים", "נושם") במצב של ניתוק מעִניין מהותי מאד, שהוא-הוא החיים. בחנות בלונדון, ממשיך המלל לתאר את סגולותיו של הג'ינס ביצירת חוויה אותנטית, וחותם במשפט: "אלה החיים שלך. הגיע הזמן להמשיך הלאה" (This is your life. It is time to get on with it.). להמשיך הלאה? המממ... להמשיך הלאה ממה? או בישראלית, למה מי מת?
*
שוב ברכבת. הנערה לשמאלי הוציאה מחשב נייד והיא גולשת באינטרנט, צופה בתמונות שלה עם בן-זוגה על רקע אתרים שונים בעולם. לימיני קורא גבר את מוסף הספורט של הלונדון טיימס. מתברר שבקרוב יתרחש דרבי במנצ'סטר, בין סיטי ליונייטד. מעורר פיהוק. מה יהיה? רק אם מישהו יוציא ספר פסיכואנליטי יהיה לי מעניין? לא חולפות דקות רבות, והופ! במרחק-מה ממני, בקצה הקרון לפני, אני מזהה ספר בעל כריכה בעיצוב מוכר: מלבנים בהירים על רקע כהה... אין זאת אלא שהספר שייך לסדרת "ספריית הפסיכואנליזה החדשה" בהוצאת Routledge. נו, עכשיו התעוררתי. מה שם הספר ומי קורא אותו? בעיתוי מוצלח אני מפנה בנימוס לונדוני את מושבי לגברת שעלתה כרגע בתחנה, ומתקדם בעצלתיים, במבט שווה-נפש, לעבר הקורא. קמעא-קמעא אני מצליח לפענח את המלים שעל הכריכה: 'לאלף את הבדידות' (The Taming of Solitude) מאת הפסיכואנליטיקאי ז'אן-מישל קינודוז. איני מכיר את הספר עצמו, אבל המשימה שלי כעת היא לתהות על המוטיבציה של קוראו. אתן בו סימנים: בשנות הששים לחייו; נראה כמו אחד מחברי הפרלמנט הבריטי, עם חליפה בצבע חרדל-בז', עניבה כהה מפוספסת, משקפי קריאה מוזהבים, שיער כסוף שופע משוך לאחור. מבנה גוף מלא, פימה וחוטם רחב. בטח הוא מנסה להתגבר על בדידותו ולשאוב נחמה מהספר. רגע, מה זה? טבעת נישואין... אה. אם ככה הוא בטח פסיכואנליטיקאי בדרך לקליניקה או להרצאה, ואולי הוא כותב מאמר בנושא מושג הבדידות בפסיכואנליזה.
במחשבה נוספת, אולי כל האפשרויות נכונות.

להתראות, לונדון!

עוד בבלוג של עמית פכלר

קהל נכבד, חברי הפאנל, ערב טוב. ההרצאה שלי הערב תהיה קצרה במיוחד. הסיבה לכך נובעת מהנושא ומהתגובות שהוא...
כשברדיו משדרים את 'באהבתנו' של יהודית רביץ, שבי מגבירה. 'למילותיו של יהודה עמיחי' אומרת המגישה. בבני-עקיבא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איתי ששוןאיתי ששון9/6/2010

לקחת אותי לאן שהוא. ואו. הכניס אותי למוד אחר לגמרי ממה שהייתי כשהתחלתי לקרוא. מהורהר משהו...
יש משהו, כשנמצאים במקום זר, ופתאום מתחילים להסתכל מבחוץ על הדברים הכי מוכרים. כאילו הזרות היא רק נקודת מבט. להיפך מהסלב שהוא זר לחלוטין, אבל אפשר להסתכל אליו ולהרגיש פמיליריות (בכל מקום שנראה אותו), שאולי מאפשרת להרגיש פחות לבד. הכל כל כך מוכר וכל כך זר (זו המשמעות של מוזר לא?)
מדהים איך שזרות ובדידות הולכים תמיד יחד. וגם איך שהמרחק והזרות מייצרים מרחב.
ואיך שהעברת לי חזק את תחושת הזרות הזאת..
סחה עליך

גיל סלוביקגיל סלוביק9/5/2010

הרגשתי שאני יושב באוטובוס וחש את הדברים. התיאור חי ומדויק.
בעל הספר מצטייר לי - משום מה - כאדם לא אמין (השיער המשוך והמסגרת המוזהבת כנראה...). כאילו הוא אוחז בספר רק כדי שאנחנו נביט בו ונחשוב: "ואו, הנה אחד שקורא בציבור ספרים רציניים ולא סתם עיתון" ובעצם הוא מעולם לא עבר את עמוד 13 בספר.

עירית דקלעירית דקל2/5/2010

מתלבטת בקשר לנסיעה לנורבגיה. נראה לי שהזרות והריחוק שבאות לידי ביטויי בכך שבנוסף לטיסה אצטרך להוסיף...עוד טיסה בקונקשיין ,יוצרות אצלי פחד וחוסר יכולת לעשות את הקונקשיין הריגשי,ההסתכלות שלך,החיפוש אחר המוכר ,נתנו לי רעיון להתמודדות. תודה
עירית

חיים פינקלמןחיים פינקלמן2/4/2010

לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד. נסיעו לערים זרות כנראה מפגישות עם בדידות קיומית. אין אבל על לונדון בזה...איזה פוסט יפה

לימור קריגללימור קריגל20/3/2010

בדידות ואחרית הימים. שלום עמית,

סלינג'ר כתב שספר טוב הוא ספר שכשאתה קורא אותו, אתה רוצה להכיר את הסופר. אולי אפשר להוסיף ולאמר שספר טוב הוא גם ספר שאתה רוצה להכיר את מי שקורא אותו.

לאלף או לא לאלף את הבדידות, אדם צריך שתהיה לו דלת:

http://www.youtube.com/watch?v=bpC_iWXY0Bc

שבוע טוב,
לימור

דים סאםדים סאם17/3/2010

לונדון מחכה לך שתיתן בה סימנים :). איזה פוסט יפה! נהניתי לקרוא ולהתבונן דרכך על לונדון ועל בני אדם במיקרוקוסמוס הזה :)