בלוגים | מְחוֹנָנוֹת, מְחוֹנָנִים, וּמְחוֹנָנוּת

מ"חשיבה בשחור לבן" ל"חשיבה באפור": על מטרה חשובה אך לפרקים נשכחת בטיפול במחוננים

ד"ר חנה דויד | 10/5/2021 | הרשמו כמנויים

"עזרה בגיבוש עמוד השדרה הרגשי של הילד" היא "[כמעט] כל התורה על רגל אחת" כאשר אני נשאלת "מה בעצם את עושה עם מחוננים". שכן, ילדים ובני נוער מחוננים אינם רק בני אדם קצרים יותר-או-פחות, עם IQ גבוה במספר מסוים של נקודות ממה שנחשב כממוצע. על אחד ממאפייני המחוננות עמדה ד"ר עדי מאנע במאמר שפירסמה כאן אך-אתמול: "רגישות, תגובתיות יתר וקשיי ויסות: מקללה לברכה". רגישות-יתר, או עוררות-יתר, היא מאפיין אישיותי של מחוננים שעליו נכתבה ספרות ענפה מזה למעלה מ-60 שנה; ברשימת המקורות של מאנע נכלל מאמר אחד של דברובסקי [1902-1980Kazimierz Dąbrowski,], הפסיכולוג הפולני אבי תורת ה"דיסאינטגרציה החיובית" ["Positive Disintegration"]. דברובסקי, כמו גם ברברה קר [Barbara Kerr], ויסלבה לימונט [[Wieslawa Limont ו-4 עמיתותיה,[1] מיכאל פיצ'ובסקי [Michael M. Piechowski], לינדה קרגר סילברמן [Linda Kreger Silverman] ופרנק פ. פאלק [Frank F. Falk] ןאן נ. רין [[Anne N. Rinn ועמיתיה[2] כולם חוקרי מחוננות ויצירתיות מהשורה הראשונה בעולם.

בפוסט זה אני רוצה לעמוד על מאפיין אישיותי אחד נוסף הנפוץ עד-מאוד בקרב מחוננים: חשיבה בשחור-לבן.

המעבר מתפיסת דברים כחיוביים או שליליים, כטובים או כרעים, כיפים או כמכוערים, כטיפשים או כנבונים, או בקיצור – כשחורים או לבנים, אל "חשיבה באפור": חשיבה- יחסית [relativistic thinking], על פי המונח של פיצ'ובסקי[3] קשה במיוחד עבור ילדים מחוננים. יתרה מזו: ככל שרמת המחוננות גבוהה יותר, כן יש סיכויים טובים שהמעבר הזה יהיה קשה יותר. לקושי זה מספר סיבות. להלן כמה מהעיקריות:

ככל שהילד הצעיר אינטליגנטי יותר, כן הוא מסוגל, ברוב המקרים, להבדיל בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, ובין אמת לשקר בגיל צעיר יותר. מצד שני – כאשר ילד צעיר מציין עובדה שקרית שאמרה המורה, או שהוא שם לב שהמורה מענישה בשל איחור, לדוגמה, בעוד היא עצמה אינה מקפידה להגיע לשיעורים מייד אחרי הצלצול – מבחינתו "המורה שיקרה" והיא כבר "צבועה" בשחור.
כפי שכולנו יודעים, ככל שמגבשים עמדה מסוימת, דעה מסוימת, עמדה פוליטית או השתייכות קבוצתית – מעמדית, דתית, ארגונית וכדומה – בגיל צעיר יותר – כן קשה יותר להתנתק מעמדה או מהשתייכות זו. ילדים מחוננים נוטים, בשל הבנה מוקדמת של העולם סביבם, לגבש עמדות או השקפות מסוימות בגיל צעיר מעמיתיהם ה"רגילים".
ילדים מחוננים נתקלים בדרך כלל כבר בגיל צעיר במבוגרים שאינם אינטליגנטים ביותר. כאשר היתקלות כזאת מתרחשת עם מטפלת, גננת או מורה, לדוגמה, הילד עדיין אינו בשל רגשית כדי להפנים שאי הבנה או חוסר ידיעה של אדם מסוים – אפילו אם הוא דמות חינוכית – הן בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל. הוא גם אינו מסוגל, בדרך כלל, להפנים, שיהא זה אך נמהר לפסול אדם בשל בורות או בשל חוסר יכולת להבין מונח מתמטי, לדוגמה. הנטייה הכמעט-אוטומטית שלו תהיה "צביעה בשחור" של אותה דמות חינוכית במקרה הטוב, וצביעה כזאת של "כל הסייעות" או של "כל המורות".
התפיסה – או האמונה – ש"ילד צריך לכבד את המורה" או ש"אסור להעיר למורה" מחזקת, ברוב המקרים, את החשיבה בשחור לבן – ולרוע המזל ילדים מחוננים רבים נתקלים בהיגדים מעין אלה כבר בגיל צעיר ובתדירות גבוהה. מורות רבות, וגם גננות, נרתעות מלומר משפטים כמו "אני לא יודעת" או "אני צריכה לבדוק, אחזור אליך מחר עם תשובה". הילד המחונן, שיודע את האמת, דהיינו, שהמורה לא יודעת, נתקל, פעמים רבות, בתשובות שהוא יודע שאינן מתבססות על ידע, או בתשובות מתחמקות. תשובות כאלה אך מחזקות אצלו את האמונה ש"מורות טיפשות" או אף גרוע מכך – ש"המורות שקרניות".

מבלי להיכנס לנושא ה"כבוד" – שהוא חשוב בפני עצמו אך רחב מכדי לדון בו בפוסט זה, כאשר ילד צריך לקבל תשובה – הוא חייב לקבל תשובה כנה. "אני לא יודעת" זו תשובה מצוינת, שכן, דרכה לומד הילד לא רק ש"לא כולם יודעים הכל" וש"אין כל בושה באי-ידיעה", אלא בעיקר – שניתן לסמוך על הגננת, על המורה, על היועצת או על הפסיכולוגית. אמירת אמת – גם אם היא לא תמיד נעימה – היא הצעד הראשון הנחוץ כדי לעזור לילד לפתח חשיבה באפור שהיא הכרחית להשתלבות חברתית ולהתפתחות רגשית נאותה. תשובה כנה של המורה היא לדעתי אות כבוד לאומרת אותה, והיא תורמת לבניית עמוד השדרה הרגשי של הילד. ללא עמוד שדרה כזה לא זו בלבד שהילד לא יוכל "לראות באפור", אלא חמור מכך: הוא לא יגדל להיות אדם בעל בריאות נפשית מיטבית, אדם הנשען על הקרובים לו, מוכן לקחת סיכונים ולסמוך גם על אחרים, אדם המרחיב את מעגלי חייו באופן קבוע, אדם הרוצה ומצליח לתרום לזולת – הקרוב והרחוק.

- פרסומת -