לַעֲשׂוֹת וְלִהְיוֹת | פנחס רון

חַיִּים   תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי לוֹבֶשֵׁת  אֶת הַחַיִּים אֲנִי מְגַלָּה, לְהַפְתָּעַתִּי, שֶּׁהֵם גְּדוֹלִים פִּי שְׁנֳיִים מְּמִּידָתִּי. יֳכוֹלְתִּי לְהַשְׁמִּין בִּשְבִילָּם אַך סָפֵק אִם עוֹרִי הַדַּק יוּכַל לָשֵׂאת אֶת מֲּגָעַם הַלָּח עָלָיו. מְנִיסּיוֹן כְּבָר אֵדַע שֶׁגַּם רֶגַע חֶסֶד אֶחָד דַּק כּמָּחַט הַחוֹדֵר אֶת רִקְמַת עוֹרִי, עָלוּל לִפְרוֹם בַּאַחָת אֶת כְּלֵי הַדָּם שְׁבִּי. אֲנִי בִּסְּעֲרַת רֶגֶשׁ סְחַרְחַר עָלֲיי רֹאשִׁי. בְּאוֹרַח פִּלְאִי הַרְבֵּה חַיִּים יְכוֹלִים לְהָבִיא לְדּוֹם לִיבִּי.   בַּיִת   עֲדַיִן...

וּבְכֻרְסַת הַטִּפּוּל,  יוֹשֶׁבֶת הַמַּרְקִיזָה אָנָה  דֶּה סאד מְדֻשֶּׁנֶת  מֵעֹנֶג, לְפָנֶיהָ...