ימים של אי וודאות

פרופ. עמיה ליבליך | 4/7/2020 | הרשמו כמנויים

(נכון, השאלות שאזכיר כאן הן בגדר מותרות גמורות עבור מי שמתקשה לשלם שכר דירה או לממן את קניות המזון למשפחה. סליחה באמת, קשייכם הרבה יותר גדולים וחשובים, אבל אני כותבת כאן מניסיוני האישי בלבד...)

את הקיץ של 2020 אני מרגישה כעידן אי הוודאות בחיי, בחיי כולנו. לכאורה יצאנו ממגפת הקורונה, כך חשבנו לפני כחודש. החיים יחזרו למסלולם, רצינו להאמין, הגרף הכלכלי וזה של איכות החיים הם בעלייה, הגרף של החולי הוא בירידה. חזרתי הביתה (בתקופת הסגר הייתי אצל בני ומשפחתו), חזרתי למכללה, ולשעורי היוגה. הקבוצות שלי יצאו מהזום והגיעו ב'לייב' ליפו, אם לא לחדר הלימודים – לפחות לחצר.

היום ברור שזו הייתה תמונת החלמה קצרת ימים מאוד. מספר הנדבקים בקורונה גדל מיום ליום, המצב הכלכלי של רבים ושל המדינה ככללותה אינו משתפר כפי שציפו, ואיכות החיים?

מה שהכי אופייני לימים אלה, כפי שאני חווה אותם, הוא אי הוודאות בנוגע לכל דבר ודבר. החל מהמגיפה עצמה: איך נדבקים ומה הסכנה? מה עוזרת המסכה? למי מהמומחים להאמין? ובנוגע למצב הכלכלי, מן הזוית האישית ביותר: מה הסיכון שלי בהליכה לקניון, בכניסה לחנות הירקות, לחנות הצעצועים, וחס וחלילה לבית הקפה או למסעדה? ואיכות החיים, היא תלויה בשני גורמים אלה: המחלה והמצב הכלכלי. אז הנה למשל – האם די בטוח ללכת לתזמורת הפילהרמונית שפתחה מחדש את עונת הקונצרטים למנויים, או לאופרה שמשגרת הודעות בדבר הופעות בספטמבר?

על לוח השנה התלוי בחדרי יש עכשיו סרגל הזז הלאה והלאה קדימה: עד תאריך זה אי אפשר לדבר על חופשה בחו"ל, תשכחי מזה. אולי בספטמבר. ומישהו מגיב מיד: מה פתאום, בספטמבר צפויה החמרה לבטח, תגיע השפעת ויחד איתה תצמח הקורונה, ולא יהיו מספיק חיסונים אפילו לשפעת רגילה, ואם לא בספטמבר אז באוקטובר, יהיה שוב סגר, בטוח זה מה שיקרה. ואולי ואולי וכולי – סטופ. תשכחי מזה!

חכמים אומרים לעבור כל יום ביומו, להתייחס רק למה שקורה עכשיו כאן, בכל היתר ממילא אין לך שליטה. גלי חמלה עצמית, הם אומרים, בינתיים את על המרפסת מול הים, מה רע?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אלא שיש מי מאיתנו, ודאי רבים, שחייבים לתכנן את העתיד תוך כדי אי הוודאות. אני, למשל, מוכרחה להכין עם הצוות שלנו תכניות לפתיחת המכללה בשנת הלימודים הקרובה. איך ילמדו? בקמפוס או בזום? כך או כך או שמא כך וגם כך? איזה שעורים אפשר בקלות יחסית ללמד מרחוק, ובאלה עלינו לחשוב איך ליצור מפגשים ממשיים בין מורה או מדריך והתלמידים מבלי לסכן זה את זה? האם אפשר להכשיר קלינאים, מטפלים באמנות, בתנועה, בדרמה בלי להיפגש??? האם אפשר יהיה לסמוך על הרכבת ככלי התחבורה הראשי למכללה שלנו בנתניה? כאן כבר לא מדובר בטיול שנאלצתי לבטל היום, אלא במציאות שיש לה השפעה על אנשים רבים.

רשת התקשורת האקדמית שאליה אני שייכת מלאה וגדושה מהתייחסויות למבחני סוף השנה, שלפי החלטת הממשלה (!!!), בהשפעת שר ההשכלה הגבוהה, חייבה את כולם להעביר את המבחנים בצורה ממוחשבת לביתם של הסטודנטים. במכללה שלי למזלנו הגדול ממילא החלטנו על כך כבר לפני חודש, ונערכנו לכל המבחנים – ובאמת הם אינם כל כך רבים אצלנו – בזום. האם צריך לכלול הערה כתובה בראשית המבחן בו אני מבקשת מהסטודנט להתנהג ביושר, לא להעתיק מהמקורות שבידו שם בבית? עד כמה נעשה עצמנו טיפשים! מי שרוצה ויכול להעתיק, יירתע בגלל ההערה? האוניברסיטה העברית עשתה החלטה גורפת: במצב כזה, לא יינתנו ציונים אלא רק "עובר" או "נכשל". ואיך זה ישפיע על תיק הציונים של הסטודנט, מי יקח בחשבון שכך זה היה ב2020? גם זו אי וודאות.

עכשיו שבת, ואני על המרפסת. שקט בחוץ כיון שחוף הים של בת ים, הסמוכה למקום מגורי ביפו, אסור בכניסה בגלל הקורונה... דווקא הים סגור היום, הבילוי הכי עממי שיש לנו, ובאויר הפתוח?! למומחים הפתרונים. אני מנסה להרחיק את כל השאלות שנותרות ללא מענה, לקבל את אי הוודאות. כי זה מה יש.