איחוד | בנג'י אלפר
בנג'י אלפר | 25/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
צליל טיפות מונוטוני של טל על מצע עלים חדר אל החלום המתפוגג, ובישר על הבוקר החדש, על קץ המנוחה ועל תחילת העבודה. קרני השמש החדות פילסו את דרכן בעיקשות מבעד לסכך שכיסה את ביתן העבודה. הן ליטפו בעוקצנות את העפעפיים שעדיין מיאנו להיפתח ולהתמסר מחדש למלאכת היום. הביתן, מבנה כיפתי עשוי קשתות ברזל וסכך במבוק צפוף, הפך כבר מזמן לבית של תקופת קטיף הבננות. מאז שלוח השנה העולמי הותאם לצרכי החקלאות, נמשך הקטיף שנה שלמה, ובעקבותיו תבואנה שנת נטיעות, שנת שמיטה, וחוזר חלילה.
עוזי שפשף את עיניו והתיישב על מיטתו, מזרן יחיד שהונח על רצפת הביתן, וחיכך את כפות רגליו בשטיח החבלים הגס. חלב הנר שדלק בליל אמש, עלה על גדותיו של פמוט מאולתר, זלג מעט, והתקשה על כריכת הספר המונח לידו. עוזי היה כל כך שקוע בקריאה, עד שלא זכר שסגר את הספר והניח אותו לצידו לפני שנרדם. "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים", הדהד עדיין המשפט בראשו, מעורר שוב את ההתרחשויות בסיפורו של הבלש ג'יימס דלטון, שחקירתו הובילה אותו לפריצת דרך מפתיעה והרת גורל. "אין סיכוי שזה נכון", חשב לעצמו, בעודו מגלף ומגרד את שארית הנר. "לא יכול להיות שדלטון הלך שולל בצורה כל-כך קשה, הוא הרי צפה בסרטון הזה עשרות אם לא מאות פעמים". הוא הציע מחדש את המיטה וסידר את סביבת הביתן.
המחשבות המשיכו ללוות אותו בזמן שעשה את דרכו לעבר המטע, ודעכו להן כשהתקרב אל שורת העצים הראשונה. "רינו הממזר הזה", חשב לעצמו עוזי וחייך. "לזה הוא התכוון כשאמר: חכה חכה שתגיע לפרק הבא". השניים דיברו לפני כמה ימים בשיחת "מרקעון"- מכשיר שהפך לפני שנתיים לאמצעי התקשורת החוקי היחידי. שמו של המכשיר היה צירוף המילים מרקע וטלפון, והוא שימש את ממשל החירום שהוקם עם פרוץ המגיפה, בעיקר להעברת מסרים והנחיות לאזרחים ששרדו. חלפו ארבע וחצי שנים מאז שעוזי ורינו נפגשו באופן "ממשי", ניצבו זה מול זה, התחבקו ולחצו ידיים. למען האמת, עוזי לא זכר במדויק מתי פגש בפעם האחרונה אדם כלשהו, אך ידע שזה היה כמה שבועות אחרי אותה פגישה עם רינו. רינו היה בן למשפחת חקלאים ותיקה, שהייתה ממייסדי ענף הבננות בארץ. הוא דאג לכך שעוזי יוכל לעבוד במטע, לאחר שאיבד את עבודתו כסוכן ביטוח. מעט לאחר מכן, עם קריסת הכלכלה העולמית, הפכה חקלאות המזון לאחד משני ענפי המשק היחידים שנותרו. הענף השני היה תקשורת ההמונים, שהולאם, ומשאביו הושקעו כעת בייצור וחלוקה מאורגנת של מכשירי מרקעון.
איסוף העלים הגדולים שהיו פרוסים בעצלתיים על אדמת החלקה, היה המשימה המועדפת על עוזי, וזו שתמיד דאג להתחיל בה את עבודתו. את הגדולים והטריים שבהם, נהג לאסוף לערמה נפרדת, ולקחת אותם בסוף היום לביתן. הם שימשו אותו במעין טקסים אישיים שקיים מעת לעת- אלה הוקדשו להעלאת זיכרונות של מגע אנושי.
העלים הישנים יותר, אלה שלא נאספו וכבר הספיקו להתייבש, כיסו כמעט לחלוטין את השטח. קול הפיצפוץ הפריך שהשמיעו, בעת שפסע לאורך החלקה, תמיד נעם לעוזי, והזכיר לו חוויית ילדות רחוקה ועמומה.
החלקה הצרה והארוכה, הייתה מוקפת מכל עבר ביריעות ניילון ומופרדת בגדר חשמלית, שבודדו אותה מהחלקות השכנות. עוזי חלף לאיטו על פני סמלי הממשל- נחש כרוך סביב חרמש- שהיו מודפסים במרווחים קבועים על יריעת הבידוד. האותיות א.ל.ח.מ הופיעו בחלקו התחתון של ההדפס, אלה היו ראשי התיבות של שמו של ממשל החירום: "האיחוד הלאומי לחקלאות המרפא". שורשו הלוחמני של השם, אמור היה לסמל את המאבק הלאומי להשבת אורח החיים הישן, זה שקדם למגיפה. הסיסמה השחוקה: "נלחמים להיות שוב יחד", הייתה כעת שומר המסך של המרקעון, שהופיעה על הצג בכל ערב בשעה קבועה. הופעתה סימנה את כניסתו לתוקף של סגר הערב, שהוטל על ידי הממשל לצורך בקרה על צריכת האנרגיה. "הבטחות וסיסמאות ריקות, זה כל מה שיש לליצנים האלה להציע", עברה בעוזי מחשבה מרירה, בעודו קושר את הענפים המשוחררים. "הדבר היחיד שהם נלחמים עליו, הוא להבטיח לעצמם כיסא בממשל". "אם באמת היה להם איכפת, אולי היו קוראים לעצמם "אחמ"ל". "זה שם מתאים הרבה יותר, כי קצת חמלה זה מה שבאמת כולם צריכים עכשיו". "מעניין אם רינו יאהב את זה", הרהר לעצמו, "נראה מה יגיד הערב במרקעון".
השניים נהגו לשוחח מידי ערב במרקעון במשך 20 דקות, הזמן שהוקצב לשיחות על ידי הממשל מטעמי חיסכון ובקרה. אלא, שבימים האחרונים עוזי חזר תשוש מהעבודה ונרדם לפני שהגיעה שעת השיחה. הוא עצמו מעולם לא התעמק בנבכי הפוליטיקה, אבל לרינו תמיד היה מה לומר בנושא. הוא נהג לדבר בנימה נחרצת וצדקנית, שתמיד מעט צרמה לעוזי. למרות זאת, מאז המגיפה הכל השתנה, ושיחות המרקעון עם רינו על הממשל ועל הבלש דלטון, היו הדבר הקרוב ביותר לקשר אנושי שהיה לעוזי בשנים האחרונות, והוא השתוקק לדקות האלה בכל יום מחדש. הבזק מכאיב של זיכרון חיוכו של רינו, לחיצת ידו הבוטחת, קשיחה ומחוספסת, וריח של קפה שחור, הציף את עוזי. הוא חדל מעבודתו ונעמד, נאנח, ונשען על המעדר.
כעבור רגע קצר, החל להסדיר את נשימתו באמצעות שיטה שלמד מתשדירי המרקעון, והפכה זה מכבר לטבע שני עבורו. היא פותחה על ידי גוף עלום בממשל, והפכה למדיניות הרשמית להתמודדות נפשית עם השפעות המגיפה. היא כללה נשימות עמוקות וחזרה על מעין מנטרה, שנועדה להסיח את הדעת ולהשכיח זיכרונות תחושתיים של מגע עור בעור. מאז הגילוי הרפואי המרעיש, שהראה כי הידבקות בנגיף הופכת את העור ל"רעיל", החל להיווצר כדור שלג דורסני של הנחיות, הגבלות ואיסורים. הידיעה שפורסמה בכלי התקשורת הייתה: "...תוצאות המחקר מראים בצורה חד משמעית, כי כל מגע ישיר בין אדם הנושא את הנגיף לבין אדם אחר, הינו קטלני עבור שניהם, ומביא למוות בתוך שעות". בישיבת חירום ממשלתית שהתקיימה באותו לילה, הוחלט לאסור לחלוטין את השהייה במחיצת אדם אחר.
עד מהרה התפתחה בשורות הממשל ההבנה, שבכדי להקטין את ממדי האסון, ישנו צורך דחוף בהפחתת הרצון לקיום מפגשים ממשיים. "זיכרונות המגע מגבירים את הסיכוי לקיומו של מגע", כך נאמר בתשדירי ההסברה ששודרו שוב ושוב בלולאה. עוזי תיעב את הגישה הזו: "לא מספיק שהשתלטו לנו על הגוף, עכשיו רוצים להשתלט גם על הראש". הוא האמין בכל ליבו שלזיכרונות המגע ערך רב, על אף הכאב שהסבו. אף על פי כן, כשהזיכרונות פקדו אותו תוך כדי העבודה המאומצת, נהג בלית ברירה להסתייע בשיטה הזו, שכן היא אפשרה לו להתנתק לכמה רגעים ולהמשיך בעבודה. בזמנים אחרים, עוזי עשה כל שביכולתו כדי לקיים באופן סדיר את טקסי זיכרון המגע שלו. ברגעים אלה, נהג להחשיך מעט את הביתן בעזרת העלים הרחבים, לשבת על המזרן ולחכות. הזיכרונות החלו עולים בשטף, מציפים את תודעתו, בעודו מתאמץ להשהות את מנגנוני הניתוק והשליטה, ולאפשר את ההתפשטות התחושות. הטקסים נמשכו דקות ספורות בלבד, ותמיד הסתיימו בהתייפחות של בכי עז ועמוק. עוזי האמין שאם "גמילה" ממגע אדם אפשרית בכלל, ניתן להשיגה רק בהתמסרות נפשית לאובדן שלו.
השמש הגבוהה סימנה את הפסקת הצהריים המתקרבת. עוזי גלגל את אחרוני החבלים והחל להתכונן לחלק הקשה ביותר במלאכת היום- העברת אשכולות הפרי הכבדים למתחם האיסוף. רחפן ממשלתי עבר בגובה נמוך מעל המטע, וקול מכאני שבקע ממנו הודיע על הפסקת העבודה. עוזי הצליח להבחין בסמל הממשל שהיה מצויר בתחתית הרחפן, והתגלה לפרקים מבעד לפתחים ביריעת הכיסוי העליונה. הוא התיישב בפינה מוצלת והוציא את האוכל מתיק הצד שלו. עוד סבב נשימות לפני הנגיסות הראשונות, שתמיד משום מה הציפו בו זיכרונות מגע מכאיבים, ועוזי שקע שוב במחשבות על הבלש דלטון.
"הפתעה מוחלטת... לא היה שום רמז שקווין יבגוד", הרהר עוזי לעצמו. קווין היה חברו הטוב של דלטון, ובכיר בארגון ביון בינלאומי, שנהג לסייע לדלטון בחקירותיו. אלא שהפעם, היה זה דווקא דלטון, שכישוריו הייחודיים, אפשרו לו לסייע לקווין בהתמודדות עם משבר בינלאומי. באותו סרטון שבו צפה דלטון שוב ושוב, לבקשתו של קווין, הלכו והתגלו רמזים שקידמו את מטרותיו של ארגון הביון, ובעצם של העולם כולו. התגלית האחרונה, עימה נרדם עוזי אמש והתעורר שוב הבוקר, התאפשרה בזכות שמיעתו המוזיקלית הפנומנלית של דלטון, שקלט פתאום שבריר שניה של חוסר התאמה בין הפסקול לבין התוכן המוצג בסרטון. הסרטון הכיל תיעוד של פיגוע קשה, שבוצע במהלך קונצרט של תזמורת פילהרמונית מוכרת. קווין ביקש מדלטון לאתר בתוכו טרוריסט מבוקש אך אלמוני, שלא נצפה על ידי איש לפני כן. לפני פרקים אחדים, עלה בידו של דלטון לחשוף את זהות הטרוריסט, שהיה לא אחר מראשו של ארגון הביון, וגם מפקדו הישיר של קווין. מספר צלילים באקורד שניגנה התזמורת, הראו לדלטון שהמוזיקה שהתנגנה בסרטון עברה עריכה, ושהסרטון מפוברק.
משמעות הדבר הייתה, שאין זה כלל הקונצרט שבו בוצע הפיגוע, ויתרה מכך, לא יתכן שראש הארגון הוא אכן המפגע. הדברים הצביעו כעת על כך, שקווין, חברו הנאמן של דלטון, עמד בראש המזימה וביקש להפליל את מפקדו, בכדי לתפוס את מקומו בראש הארגון. עתה הסתבר, שדלטון היה לאורך כל הדרך כלי שרת בידיו של קווין, שניצל את המוניטין שלו כבלש מוערך כדי להטיל דופי במפקדו.
עוזי הרהר בהתפתחויות העלילה האפשריות, כעת משנותר פרק אחד לסיום הספר. "שמו של המפקד ודאי ינוקה, וצפוי עימות קשה וקטלני בין קווין לבין דלטון". משב רוח קל על פניו, הסיח את דעתו והפגיש אותו שוב עם העלים, הבננות, יריעות הבידוד וסמלי המשטר. השעה הייתה כבר ארבע אחרי הצהריים ועוזי חש את התשישות בכל גופו. השלפוחיות בידיו כבר נחרצו והתקשו, ובאזורים מסוימים החלו להופיע יבלות. עוזי השתומם למראה העור החדש והקשיח שהתפתח, ונזכר כמה סבל פעם מהכאב הצורב, כשהחל לעבוד בחקלאות. כמה מהר הסתגלו ידיו לכאב, בעוד הדבר שמוסיף להכביד ומתקשה לשאת את רוע הגזירה, הוא הגב. שנים של ישיבה במשרד נתנו כעת את אותותיהם.
עוזי החל לפסוע בכבדות לעבר פתח היציאה מהחלקה, מעט לפני שחלף שוב הרחפן המכריז על סיום יום העבודה. כעת כבר פסק שטף המחשבות: על דלטון, הממשל, רינו והמרקעון, ונותרו רק תחושות הגוף הדואב וטשטוש כללי ועמום.
בסמוך לביתן ניצב מקלחון ששימש את עוזי בתקופת הקטיף. הוא חלץ את נעליו בפתח ופשט מעליו את בגדיו המיוזעים. חריקה נשמעה כשסובב את הברז ומים קרירים החלו זורמים, מעסים את גופו התשוש, מכאיבים לרגעים כשהזרם מתמקד באזור פצוע, חבול או מכווץ. המקלחת הפיגה במעט את הכאבים החדים, אך תחושת הטשטוש הוסיפה להכביד ועוזי צנח למזרן. הוא שלח מבט לעבר המרקעון, שעל הצג שלו התנוססה השעה לצד סמל הממשל. "חמש חמישים ושלוש... רק עוד חצי שעה עד לשיחה עם רינו", שמע עוזי את עצמו אומר בקול. פרץ של רצון עז עבר בו, כמו מפלס את דרכו בין איברי הגוף שהולכים וקורסים בזה אחר זה: "מוכרח להישאר ער... אין סיכוי שאני מפספס שוב את רינו". הוא נשען על מרפקיו, ניער מעט את ראשו ופקח בתנועה חדה את עיניו לרווחה, כאילו היו הן אשמות בעייפותו. כמה רגעים, והשינה שוב החלה מציפה אותו בגל חמים ומפתה, בעודו נאבק על זכותו לפגישה. הוא הדליק את הנר, הרים את הספר ופתח בעמוד שנעצר בו. הוא החל מרפרף על שורות המילים: "דלטון... קווין... בוגד...". המילים התמוססו והפכו לתמונות עמומות של דלטון השרוי במצוקה, ואלה התחלפו עד מהרה בדמותו של רינו, מחבק, לוחץ יד, מחייך, מרגיע, בטרם אחזה בעוזי השינה בכל כוחה.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
