פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי
לחנונים בהוקרה!

לחנונים בהוקרה!

ד"ר ניצה ירום | 26/9/2011 | הרשמו כמנויים

לחנונים בהוקרה!

הוזמנתי למפגש בוגרים של ביה"ס התיכון שאותו סיימתי לפני חמישים שנה – בית הספר הריאלי בחיפה.
אינני נוהגת לשמור על קשרים היסטוריים (מהגן, בי"ס, צבא, אוניברסיטה), אבל הפעם נעניתי להתרגשות שנעורה בי בניגוד לציניות הנפוצה, אולי משום שמרומי הגיל עוררו בי צורך לפרספקטיבה והציניות איבדה את חינה לטובת רגש פשוט – ללכת לכנס בוגרים של מחזורי, מחזור מ"ב של בי"ס הריאלי בחיפה, במלאות 50 שנה לסיום לימודי התיכון.
פגשתי חנונים מכובדים: אנשים פעילים, שחיו במקומות שונים בעולם, שתרמו, המציאו, חקרו, למדו לימדו ויצרו. אולי זה לא כל הסיפור. אבל החנוניות הזאת, שהייתי חלק ממנה, הרשימה אותי - שיסודיות, השקעה, רצינות ולימודים הם בכל זאת נכס. ראיתי אנשים חיוניים שנראים כך.
אחד הבוגרים סיפר סיפור של 'השתוללות' תלמידים בבית ספר זה, שהיה ידוע במשמעת ובהדגשת חשיבות הלימוד בו: הוא וחבריו, מבין תלמידי הפנימייה הצבאית שלמדו אתנו, החלו לשיר בהפסקה בכתה את השיר 'רכבת הברית הנה היא באה'. שאר התלמידים הצטרפו אליהם, כשנכנסה המורה – הצטרפה גם היא, אחדים מתלמידי הפנימייה הצבאית שלמדו בכתה זו הביאו קסדות שבהן נעצו פרח והלבישו אותן על כל התלמידים, כשהם שרים ואוחזים זה במותני זה. הם פתחו את הדלתות של הכתות האחרות בבנין ומהן יצאו תלמידים שהצטרפו, וטור הרוקדים התפרש בבניין בית הספר, עד שהמנהל הקפדן הפסיק את העניין. העונש שניתן ל'פורעים' היה שבוע לימודים נוסף על חשבון חופשתם, שאותו הם קיימו. בשעתו אני, כתלמידה במגמה הספרותית, שלמדה 'בצריף הירוק', מחוץ לאותו בנין, לא לקחתי חלק באירוע, אבל עכשיו הרשים אותי סיפור 'החנוניות' הזו, שהייתה 'התפרעות' ללא שום אלימות והענישה שלא 'ערבה הורים' ושפשוט הדגימה את הנקודה – שבית ספר זה מקום שלומדים בו.
כמו זיכרונותיהם של ילדי קיבוץ לגבי הלינה המשותפת, גם כאן נחלקו הזיכרונות לטובים ורעים: לאלה שזכרו את תחושות הילדות שלהם מול משמעות ונוקשות של מוסד שלא כל כך ראה קשיים אישיים, ואלה שחשו בהוגנות שהייתה בו ושקבלו בו ציוד לכל החיים. אין ספק שהסיפורים הם אישיים ותלויים בדרך שעבר פלוני בחמישים השנה שעברו מאז – אם הפך את עברו לתירוץ ולא רק להסבר. אבל התמהיל של משמעת ורצינות, של כבוד ללימודים וללומד, לא בהכרח לרגשותיו וחייו החברתיים – בלי ספק השאירו עקבות מגוונים,אבל נתנו ציוד לדרך.
במחשבה על מושג ה'חנוניות' של היום, על הלעג הסובלני המקובל כלפי 'החנון', אין ספק שכבוד ללימוד, לרצינות והשקעה שראיתי בעמיתי למחזור, הבוגרים הזקנים - המסיימים כיום את העשור השביעי לחייהם, ואני מזהה בעצמי – זוהי תשתית לא מבוטלת במסלול חייו של אדם פרטי, אז והיום. מה ההשלכות של 'החנוניות' על המישור הציבורי: מהי מידת ההשפעה החברתית והפוליטית שלה, כיצד לשרוד בעולם כוחני – אילו בהחלט שאלות שיכולות להישאל.
אני הופתעתי שהציניות שלי הפכה במפגש להערכה. הופתעתי מהרגשות החמים של קרבה ומוכרות ש'הילדים' שאתם למדנו מזמן עוררו בי ובאחרים.

אסיים באיחולי שנה טובה לקראת השנה הבאה עלינו.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

איפה הילד ? ‏24/08/2017 לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה ברצוני להתייחס למקומו של הילד במשוואת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.