פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על ארגוני עובדים, פסיכולוגים, ומה שביניהם.

על ארגוני עובדים, פסיכולוגים, ומה שביניהם.

יו"רית חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות | 25/1/2020 | הרשמו כמנויים

על בעיות בזהות העצמית והחשיבות של עבודה מאורגנת (מסתבר :) ).

איכשהו, כשיוצא לי להציג את עצמי כ"יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר", במיוחד בסיטואציות לא הסתדרותיות, אני תמיד מרגישה אי נוחות.
מה לי ולארגון עובדים?
מעולם לא היו לי שאיפות כאלה, זה מעולם לא היה תחום שמשך אותי, או שהבנתי בו, אני לא יודעת מה זה ליברטריאן, או סוציאליסט, או מרקסיסט או כל מושג כלכלי/חברתי/גבוה אחר.
אז כשאני מציגה את עצמי כיו"ר ארגון עובדים אני מרגישה שזה מביא איתו גם סט של הנחות על הידיעות שלי, השאיפות שלי, והאג'נדות שלי, שהרבה הרבה הרבה פעמים - לא באמת קשור אלי...

מכר/קולגה כתב לי השבוע, בעיצומו של שיח וואסאפ טיפוסי בין יו"ר ארגון עובדים לבין פקיד ממשל, את ההודעה הבאה: "ירדן. מנהלים את המשבר. אתם ארגון עובדים לא מנהלים".
בוקס לבטן.
זו בדיוק הסיבה שלא נוח לי שמזהים אותי עם המקום הזה של ארגון עובדים. אני לא נלחמת על פתיחה או סגירה של תחנה כזו או אחרת בגלל העובדים שעובדים שם. אני נלחמת בשביל האזרחים שצריכים לקבל שם שירות.
ואפילו כשאני כותבת את השורות הללו, ברור לי שכשיו"ר ארגון עובדים כותבת אותן, הן יוצאות לא אמינות. מלוות באג'נדה, מסתירות מוטיבציות זרות...

לפני כמה גלגולים, כחלק מהפעילות שלי בבנפשנו הקפדנו באופן קפדני ביותר שלא לדבר על העובדים. רק על האזרחים. ידענו שברגע שאנחנו מדברים על העו"סים והפסיכולוגים - המאבק שלנו ייתפס כמאבק עובדים ובעל אג'נדות זרות.
והנה, עכשיו אני שם. אני העובדים ואני מייצגת אג'נדות זרות.

אז איך מיישבים את זה?

קחו את הסיפור של שפ"ח קרית גת, קחו את המרפאות בלוד או בנס ציונה או אפילו בפ"ת שאנחנו נלחמים על עתידן, קחו את הרפורמה בחנ"מ.
בכל הסיפורים הללו, הסיכוי היחיד שלנו להצליח ולגרום לשינוי (או לפחות כמו שאני רואה את זה, הרי אין אמת אחת וכו'), הוא אם נפעל כציבור עובדים מלוכד ובעל אג'נדה.
מה היה הסוד של קרית גת? שציבור שלם של פסיכולוגים - עובדי המקום, ולא עובדי המקום - לא הסכים לשתף פעולה עם התנהלות העירייה סביב התפרקות השפ"ח. תגידו לי שזה היה בגלל זכויות עובדים? אולי. האם זה הגרעין? אני לא מאמינה.
אנחנו עוברים איזשהו תהליך, הפסיכולוגים. כפרופסיה, ואני מקווה שגם כפרטים. אם לא נשכיל להבין שאפשר לרתום את האג'נדות של 'ארגון העובדים' ו-'זכויות העובדים' על מנת ליישם את האג'נדות של 'שירות ציבורי' ו-'מקצועיות', לא נראה לי שנתקדם לשום מקום.

אז חלק יראו את זה כ-"צריך ללכלך את הידיים ולא להיות כל כך טהרנים". זה נכון. אחרים יראו את זה כ-"זה שינוי מקצועי שאנחנו צריכים לעבור באיך אנחנו תופסים את עצמנו, לא רק כפסיכולוגים אלא גם כעובדים". זה גם נכון. וחלקנו יגידו ש-"אנחנו צריכים להתחיל להתנהל כמו שאנחנו שואפים שהמטופלים שלנו יתנהלו, תוך חתירה למימוש עצמי ועם תחושת מסוגלות וגאווה". זה בוודאי נכון.

כך או כך או כך, אנחנו צריכים להבין ש'עבודה מאורגנת' זה מושג שרלוונטי גם לנו.
של'ארגון עובדים' יש יכולת להביא לשינויים חברתיים, בין אם תופסים אותו כעושה זאת מאג'נדות זרות, ובין אם לאו.

ובעיקר שככל שנדע לצופף שורות, להחליט שאנחנו סומכים על מי שמוביל אותנו, להיקרא לדגל כשצריך, ובאמת להאמין שאנחנו נלחמים פה על שירות ציבורי נגיש ואיכותי - כך יגבר כוחנו וכך יגדלו הסיכויים שנשיג את מטרותינו.

ואולי כולכם ידעתם את זה כבר וסתם זאת אני, 'בור ועם הארץ', בכל מה שקשור לידע כל(כ)לי.

שבתשלום.


עוד בבלוג של יו"רית חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.