"לא יכול לעצור את זה": החיילים שחזרו אך נותרו שם

שפיות זמנית | 23/8/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בימים אלה שלאחר לחימה הולכת ומופנית תשומת הלב בישראל בין השאר גם לשיקום הנזקים שספגו חיילים בעת הלחימה, בגופם וגם בנפשם. לגופי בריאות הנפש בישראל יש למרבה הצער ניסיון רב שממנו אפשר ללמוד, אך גם אנשי המקצוע בעולם אוספים מידע רב ערך, ממלחמות שמעבר לים.

מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת ניו-יורק שעלה לאחרונה לכותרות בארצות הברית מראה כי 11% מהחיילים האמריקאים ששירתו במלחמת וייטנאם עדיין סובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית כיום, ארבעה עשורים לאחר שנפגעו, על אף הזמינות הרבה של טיפולים לאוכלוסייה זאת. אף שרבים מהחיילים שסבלו מההפרעה השתקמו וחייהם חזרו למסלולם, המחקר מצביע על קבוצה שנידונה כנראה לסבול מההפרעה באופן כרוני, עד סוף חייהם. גם שיעורי התמותה של הסובלים מ-PTSD נמצאו גבוהים בשיעור ניכר משל חיילים שלא סבלו מההפרעה. המחקר הצביע גם על קבוצות אשר להן סיכון מוגבר לפתח הפרעה פוסט טראומטית, ביניהן חברי קבוצות מיעוט, חיילים שהיו בעת הקרב צעירים במיוחד, וכאלו שהשתתפו בהרג ישיר.

מקור מסקרן נוסף למידע על אתגרי השיקום הנפשי של קהילת ותיקי מלחמות בארצות הברית הוא סרטה הדוקומנטרי מ-2008 של הפסיכואנליטיקאית דונה באסין. הסרט "אף חייל לא יישאר מאחור" עוקב אחר שתי קהילות של ותיקי מלחמה הנאבקים עם מחירי המלחמה, פגיעות מוסריות, PTSD  ואבל כבד.