פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אס אם אס / סיפור קצר מאת שלומית מירון

אס אם אס / סיפור קצר מאת שלומית מירון

חברי הקהילה | 25/11/2010 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"אבא עוד עשר דקות אני בצומת קסם, תבוא לאסוף אותי" – הודעת האס אם אס על הנייד של יהושע מלווה בצליל קצר וצורמני. הוא בדיוק בעיצומו של ויכוח עם לקוח שטוען כי השריטה ברכב, בצד שמאל, לא הייתה כשהרכב הוכנס למוסך.
יהושע מנסה להסביר, אבל כבר יודע שיצטרך לספוג את השריטה הזאת. האנשים שעומדים מאחורי המתלונן מצפים בסקרנות לראות כיצד יהושע שוב מקפל את זנבו מול 'הלקוח הצודק תמיד'.
יהושע חורק שיניים. הוא יודע בוודאות שהאיש מולו מנצל אותו, משקר במצח נחושה. הוא מכיר את מבטם של האנשים האלה, את דרך חשיבתם - אם כבר אני נכנס למוסך ומשלם כל כך הרבה, למה שלא ארוויח עוד איזה תיקון.
הנייד שלו ממשיך להבהב. הוא רואה את ההודעה על המסך ומחוויר.
"בסדר, נוריד לך את השריטה מהתיקון", הוא זורק ללקוח שמולו, ומחשבותיו רוחשות: למה הוא לא מודיע לי קודם, איך אגיע תוך 10 דקות.
הוא אוחז את המכשיר ומתקתק באיטיות הכי מהירה שלו: "אני בדרך."
מהר, מהר. מנגב את ידיו בג'ינס. מתנצל בפני הלקוחות, מבטיח לפצות – לא חשוב על מה ואת מי. אומר לפועל שלו שידבר אתו בנייד ויוצא. הפועל רץ אחריו עם אינספור בעיות בלתי פתורות, אבל הוא כבר בדרך לגיא שלו ומצדו שכל העסק הזה יישרף.
חודש הוא לא ראה את גיא. מאז ההשבעה, שם ישב עם שאר ההורים הנרגשים שבכו יחדיו בשקט. הילד שלו בחר ביחידה קרבית מובחרת. "אני נשבע להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל", חזר הילד שלו על מילות ההשבעה והוא חש איך הגאווה נאבקת עם הפחד, הבלבול והדאגה. הילד שלו – תפארת המדינה, מלח הארץ. איך הוא אמר לו: אבא, אני הולך על הכי הכי ובכל מחיר. בכל מחיר.
ביציאה מהמוסך, בדרך העפר העקלקלה, עומד רכב עם שני בחורים שמדברים עם בחור שלישי וחוסמים את היציאה. הוא מצפצף ומנופף בידו, מסמן להם שהוא ממהר. הבחורים מביטים בו בשטנה. מחזירים לו בתנועה שהוא מכיר היטב את מילותיה – "תירגע, למה מה קרה?" וממשיכים לשוחח בהפגנתיות עם הבחור שמחוץ לרכב. הוא מרגיש איך הדם עולה לו לראש. הדקות חולפות. גיא מחכה לו בצומת: עם הנשק והמדים. עם שברי ההליכה. הוא מתקרב עם רכבו למפגש ביניהם. הבחור שעומד ומדבר עם הנוסעים נבהל לרגע ממבטו של יהושע וסב לאחור. יהושע מנצל את הנסיגה ועובר במהירות בינו לבין הרכב.
הוא ממשיך בדרכו, אבל ברמזור הוא מזהה אותם - מצפצפים ועושים תנועות בידיהם. השפתיים שלהם נעות: חכה, חכה, יא מניאק.
יהושע מנסה להתעלם, אבל לא עולה בדעתם לוותר. כשמתחלף הרמזור הם לוחצים על הגז, עוקפים אותו בנתיב החד סטרי ומאטים בנסיעתם, חוסמים אותו. דרך המראה הוא רואה אותם מביטים בו בהתגרות, מחייכים זה לזה בניצחון. יהושע רותח. חלאות אדם.
הנייד שלו שוב משמיע צליל. על המסך מופיעה ההודעה: "מה קורה? מחכה לך בצומת. הרוס מעייפות. מתי מגיע?"
הרמזור האדום עוצר אותם לפניו. ביד אחת הוא אוחז בחוזקה בנייד וביד השנייה בידית הפנימית של דלת רכבו. הוא יראה לזבל האנושי הזה מה זה. הוא היה טוען עכשיו את האם 16 של גיא ומחסל אותם. אחד אחד. תירגע, תירגע הוא אומר לעצמו, מה זה יעזור, זה רק יעכב אותך יותר. אבל לא, הוא לא מסוגל להבליג יותר. הוא הולך לספר להם על גיא שלו, שמסכן את עצמו בשבילם, בזמן שהם מפריעים לו להגיע הביתה. הוא יעמיד מראה מול פרצופם המכוער, מול הרוע שלהם, מול שנאת החינם.
הוא יוצא מהרכב וניגש אליהם. השניים מבוהלים ממבטו הנסער, ממהרים לנעול את הדלתות ולסגור את החלונות. הוא דופק על השמשה. הרכבים מאחור כבר מצפצפים בעצבנות. אנשים מתחילים להיאסף. מילותיו הזועמות של יהושע מתדפקות על הזגוגית, גושי כאב שמתרבים, גדלים ומתעצמים נמהלים בקולות ההמולה מסביב, עד שקול סירנה חד גובר עליהם. שוטר מתקרב לעברו. שני הכלואים ברכב, שמרגישים עתה מוגנים, פותחים את הדלת ומגוללים בפני השוטר סיפור על איומים וניסיון דריסה.
"בוא אתי בבקשה" - מצווה השוטר. יהושע מתחנן: "תקשיב אדוני, הילד שלי בצומת. ביחידה קרבית. פעם בחודש הוא מגיע. אין שם תחבורה. אסור לקחת טרמפים."
הנייד של השוטר מצפצף: "מזכירה לך לא לאחר למסיבה של רועי". השוטר רותח מכעס. הוא יצטרך לטפל באירוע. תלונה כזאת מחייבת מעצר. שוב לא יגיע למסיבה של הילד. עיניו של רועי דומעות, גדולות, עומדות מול עיניו. סרט נר חנוכה על ראשו, פנס קטן בידו. באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש.
"כנס מיד לניידת", הוא צורח על יהושע.
"בבקשה, הבן שלי מחכה בצומת", מתחנן יהושע בלי בושה.
אחד משני הבחורים שעסוקים עתה ברישום תלונתם, נתקף ברגשי חרטה. הוא מסתודד רגע עם חברו ואז פונה לשוטר שמוביל את יהושע לניידת.
"אתה יודע מה, בגלל הבן החייל שלו אנחנו מוותרים. יאללה שיסע. הבן שלו לא צריך לסבול בגלל אבא כזה".
אבל השוטר כבר עסוק בדיווחים במכשיר הקשר.
"תגמרו למלא את הפרטים", הוא זורק להם קצרות.
"הם מבקשים לבטל את התלונה", מתחנן יהושע.
"אני לא רוצה לשמוע אותך יותר", מסנן השוטר.
הטלפון בכיסו של יהושע מצפצף שוב ושוב. האור מהבהב דרך כיס הגי'נס: "אבא איפה אתה לעזאזל?".
גשם דק מתחיל לרדת והצומת מתרוקן. הכעס של גיא מתחלף בדאגה ובאשמה - מה אני מלחיץ אותו ככה, מה אני מטרטר אותו, הוא כבר לא צעיר. רק שלא עשה תאונה, רק שלא חטף התקף לב.
"תן לי לפחות להודיע לילד שלי שאני לא יכול להגיע", מנסה שוב יהושע.
"די כבר עם הילד הזה", שואג השוטר, "מה אתה חושב, שלי אין ילד שמחכה?! אז שהילד שלך גם יחכה".
"במעצר חשוד. אאחר" - מסמס השוטר לאשתו ומצפה לשתיקה רועמת. הנייד אכן משתתק. גם הנייד של יהושע השתתק. דממה. אפילו הסירנה, שעד עתה יבבה ללא הפסקה, הושתקה. הגשם גובר.
במעבר החצייה עוצרת מורה את התנועה וכיתה של קטנטנים עוברת את הכביש. הם שרים חלושות: "שמע, בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה, ובימינו כל עם ישראל - יתאחד יקום ויגאל". המורה מאיצה: "קדימה קדימה ילדים, תזדרזו, לפני שיתחיל מבול."
כשהאחרון שבהם מסיים לחצות, ילד אחד רץ פתאום בחזרה לכביש. הלפיד שבידו, העשוי מגליל נייר טואלט, נשמט והוא מבקש להרימו.
"הילד", נפלטת קריאת זעקה מפיהם של יהושע והשוטר כאיש אחד. גם המורה מבחינה בילד. היא רצה אחריו, מושכת בחזקה בידו, עיניה מבוהלות, שפתיה נעות ללא הפסקה. הילד משפיל את ראשו נזוף, נגרר אחריה למדרכה, ועיניו ממשיכות לפזול לעבר הלפיד שלו, הנרמס עוד רגע מתחת לגלגלי הניידת.
שוב שקט. הנייד של השוטר מצפצף. הוא לא מעז להביט. שוב צפצוף. הוא מביט.
"לפחות תגיע לטקס ההצדעה לחיילים. הסביבון עם הברכה נשאר אצלך."
השוטר נושם עמוקות. יהושע יושב מאחור - חיוור, מוותר, חסר תקווה. הוא אפילו לא בטוח שהוא שומע נכון את השאלה, שלפתע שוברת את השתיקה:
"אז איפה אמרת שהילד מחכה לך?"


* פורסם לראשונה בכתב עת לספרות, אמנות והגות יהודית "מראה" – גיליון 4

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרית רונןשרית רונן3/4/2011

איזו כתיבה חיה. הרגשתי ממש בתוך הסיפור
לרגע שכחתי מהמציאות
כושר ביטוי מדהים

אורן קנראורן קנר2/12/2010

תודה רבה. תודה רבה על הסיפור. נוגע, מרגש ומעורר מחשבה

דים סאםדים סאם25/11/2010

סיפור מדהים. עולם מלא מתקיים שם במרחב שבין האס אם אס לנמען שלו, דרמה בפני עצמה, שלא תמיד מתחשבת בדרמה של המציאות מחוץ לסלולר.
סיפורך העביר בי צמרמורת והתרגשות. כתוב נפלא ומעורר הזדהות עם יהושע.