DSM 5 בפרספקטיבה: סוציולוגיה, היסטוריה ומדע
שפיות זמנית | 11/11/2013 | 5,419 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
השבוע התפרסם במגזין "אודיסיאה" מאמר נרחב של פרופ' ז'וזה ברונר העוסק בהיסטוריה ובסוציולוגיה של מדריך ה- DSM לדורותיו, וברעיונות ובשינויים הפרדיגמטיים שעומדים בבסיס ה- DSM 5 בפרט. המאמר מרתק, מכניס את הפרסום הנוכחי לתוך קונטקסט חברתי ופוליטי, ומצליח להתעלות מעל לויכוחים המקומיים אודות אבחנה זו או אחרת ולהציע פרספקטיבה רעיונית אודות התפיסה הנוכחית של הנפש בעיני מדע הפסיכיאטריה.
מומלץ בחום.
"אך לא הפוליטיקה לבדה הכריעה את קופפר ורג'יר [מובילי צוות המשימה של ה-DSM5]. בראש ובראשונה נובע כישלונם מכך שכוח המשימה של ה-DSM-5 לא הצליח להתגבר או לגשר על הפער בין הנפש למוח. אולי כישלון זה זמני וניתן לתיקון, אולי הוא מצביע על פער שלא ניתן לגישור. כך או כך, עובדה היא שכיום הפסיכיאטריה האמריקאית נידונה להמשיך ולהשתמש במפה שהיא עצמה מתקשה להאמין לקווים המסומנים עליה, כי בלעדיה היא תישאר, לפחות לעת עתה, ללא סימני גבול בכלל.
"האם זה אומר שהגענו לסוף הדרך של הדומיננטיות של הפרדיגמה הניאו-קרפלינית בפסיכיאטריה האמריקאית, כפי שבשנות השישים והשבעים הפסיכואנליזה איבדה את כוחה במסגרת הפסיכיאטריה האמריקאית?
"אם אנחנו רוצים ללכת בעקבות תפישתו של תומס קון (Thomas Kuhn), ההיסטוריון והפילוסוף של המדע שבראשית שנות השישים הפך את מושג הפרדיגמה למושג מפתח בבחינת שינויים מדעיים, עלינו לבדוק האם לגישה הניאו-קרפלינית ישנה חלופה מוצלחת יותר בעיני הקהילה המדעית הרלוונטית. כישלונם של קופפר ורג'יר מוכיח שפרדיגמה כזו אינה בנמצא בינתיים. לכן, נכון לעכשיו המסקנה ברורה: השמועות על מותה של הפרדיגמה הפסיכיאטרית השלטת מוקדמות מדי, על אף שהמבוי הסתום שאליו נקלעה מעולם לא נראה ברור יותר"
