שותפות חדשה: מודל אינטגרטיבי לעבודה עם הורים בפרידה ובגירושין בזיקה בין טיפול למשפט1
נדב נישרי
"זה מרגיש כמו סוף העולם"
בני הזוג י' ו־ד' יושבים זה לצד זו, אך נדמה שכל אחד מהם נמצא בחדר אחר. ביניהם ניכר ריחוק פיזי ורגשי, המבט הישיר נמנע, ושקט כבד ממלא את חלל החדר. י' מדברת בקול יציב אך מתוח: "אני לא מצליחה לנשום. אני מרגישה שאם אני אגיד משהו לא נכון, הכול יתפוצץ". ד' משפיל מבט ואומר: "אני רק רוצה שקט. אנחנו חודשיים בתוך סיוט".
זוהי תמונה שכיחה בתהליכי פרידה. לצד הכאב והזעם, מתייצבת חרדה קיומית ממשית: חשש מאובדן הילדים, מאובדן שליטה על העתיד, מפגיעה כלכלית ומקריסת כל מה שהיה מוכר. מחקרים מראים כי רגעי הכניסה לתהליך גירושין מלווים בזינוק בעוררות רגשית ובפגיעה ביכולת קבלת החלטות (Starcke & Brand, 2012). בתוך מציאות זו, כל מרחב המציע סדר, החזקה והמשכיות – גם אם מינימלית – עשוי להיות בעל השפעה מרגיעה ומשקמת.
מודל "שותפות חדשה" נולד מתוך הקשבה למקומות אלה, ומתוך ההבנה שהורים בפרידה אינם זקוקים רק למענה משפטי, אלא למסגרת מקצועית המחזיקה בו־זמנית את שני הממדים – הרגשי והמשפטי – ומנסה לארגן אותם לכדי תהליך אחד.
מבוא
גירושין הם אחד מאירועי החיים המשמעותיים והמטלטלים ביותר עבור מבוגרים וילדים כאחד. המחקר הפסיכולוגי מזהה בהם לא רק משבר זוגי, אלא משבר מערכתי, אישי והורי. פרידה איננה אירוע נקודתי אלא תהליך רב־ממדי, המערב זהות, תקווה, זיכרונות, יחסים, הורות, כלכלה וביטחון קיומי. מטא־אנליזות מקיפות מצביעות על כך שקונפליקט הורי מתמשך – ולא עצם הגירושין – מהווה את אחד מגורמי הסיכון המרכזיים לרווחתם הנפשית של ילדים (Amato, 2001; Kelly & Emery, 2003). מנגד, כאשר מתבססת מערכת קו־פרנטינג יציבה, התקשורת ההורית ברורה ושיתוף הפעולה נשמר, הילדים מסוגלים להסתגל היטב גם למציאות של שני בתים (Feinberg, 2003; Lansford, 2009).
במקביל להבנות הפסיכולוגיות, המשפט המשפחתי בישראל עבר בעשורים האחרונים תהליך משמעותי של אימוץ חשיבה טיפולית, המזהה את ההשפעה הרגשית של ההליך המשפטי על המתדיינים ושואפת להפחית נזק ולחזק רווחה (Wexler, 2008). התפתחותם של מודלי גישור, יחידות הסיוע והחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (2014) משקפת תנועה מערכתית ממאבק מתנצח לגישה יצירתית, אנושית ומשקמת.
מודל "שותפות חדשה" פועל בתוך מרחב זה – נקודת המפגש בין טיפול, משפט וגישור – ומבקש ליצור תהליך אינטגרטיבי שבו רגשות אינם מודרים, אך גם אינם מנהלים את התהליך; עובדות נבחנות בקפידה; וההורים מונחים לעבר בניית מסגרת חיים יציבה עבור ילדיהם.
מסגרת תיאורטית
הפרידה הזוגית מתוארת במחקר כ"משבר מערכתי": אירוע המאיים בו־זמנית על מערך זהויות, מערכות יחסים ותפקודים יומיומיים. הורים עשויים לחוות הצפה, בושה, כעס או אובדן שליטה. יחד עם זאת, האפשרות לבנות את החיים מחדש טומנת בחובה גם תקווה, שחרור והתחדשות. לפי תיאוריות ויסות רגשי, עוררות רגשית גבוהה מצמצמת את היכולת לראות פרספקטיבה רחבה ולהשתמש באסטרטגיות קוגניטיביות יעילות (Gross, 2015). כאן נכנסת חשיבותה של מסגרת תהליכית יציבה, המאפשרת להורים "לנשום" בתוך הסופה הרגשית.
תיאוריות קו־פרנטינג והתקשרות מדגישות את חשיבות התמיכה ההדדית, התיאום והעקביות ההורית, גם לאחר הפרידה (Feinberg, 2003). איכות הקו־פרנטינג נמצאה כמשתנה מפתח המסביר את רווחתם הנפשית של ילדים להורים פרודים יותר מאשר המבנה המשפחתי הפורמלי (Lansford, 2009). מכאן שאופן ניהול תהליך הפרידה, ולא רק התוצאה המשפטית, משפיע באופן משמעותי על עתיד המשפחה.
המשפט הטיפולי מציע מסגרת מושגית לראות בהליך המשפטי מרחב בעל השפעה רגשית, וליצור בתוכו פרוצדורות המקדמות ריפוי במקום פגיעה (Wexler, 2008). בהקשר של גירושין, משמעות הדבר היא בניית תהליך המכיר בכאב, מצמצם אשמה, מייצר ודאות ומעודד שיתוף פעולה. גישור גירושין מבוסס עקרונות הוכח כמפחית עוינות ומגדיל שביעות רצון לאורך זמן (Emery & Wyer, 1987; Emery et al., 2001).
מודל "שותפות חדשה" משלב בין ויסות רגשי, רציונל משפטי, מבני קו־פרנטינג, תכנון עתידי ומסגור ברור של גבולות. זהו תהליך המאפשר להורים לנוע ממצב של איום ותגובתיות למצב של יצירה מחדש.
"אני לא יודע אם אני יכול לסמוך עליה"
בפגישה הראשונה אומר א': "אני מפחד. לא רק מהפרידה. אני מפחד שאני אאבד את הילדות שלי. כל החלטה שלה מרגישה לי כמו איום". מ' עונה: "אני לא מאיימת. אני פשוט לא יודעת מה יקרה איתנו".
מתחת לפני השטח מסתתרת חרדה עמוקה: מה יהיה על הבית? מי יחליט? האם אהיה הורה נוכח? האם ייקחו ממני משהו יקר? זוהי חרדה של התקשרות, של יציבות ושל זהות – לא רק שאלה משפטית.
תפקיד המסגרת התהליכית ברגעים אלה הוא לאפשר קרקע יציבה שממנה ניתן להתחיל לנשום.
מודל "שותפות חדשה": קווים מנחים
המודל בנוי מארבעה שלבים מרכזיים, אך אינו נוקשה. המבנה מאפשר גמישות רבה בהתאם לדינמיקה הרגשית, לצרכים המערכתיים, למורכבות הכלכלית ולרמת הקונפליקט. העיקרון המרכזי הוא תנועה מתמדת בין ארבעה צירים: רגש, מחשבה, מערכת יחסים ופרקטיקה משפטית.
שלב 1: שיחת היכרות, יצירת המרחב הטיפולי־משפטי והנחת תשתית משותפת
המפגש הראשון מהווה אבן יסוד פסיכולוגית ומשפטית כאחד. הוא מתרחש כמעט תמיד תחת עומס רגשי משמעותי, ולעיתים בתוך דינמיקה רוויית חשדנות, כאב ותגובתיות. מטרתו המרכזית היא לייצר החזקה (Holding) המאפשרת להורים להתארגן מחדש בתוך מרחב מובנה, בטוח ומקצועי.
המגשר פותח בהצגת התהליך, גבולותיו, עקרונותיו ומה שניתן – ומה שלא ניתן – לצפות ממנו. הצגת המסגרת מייצרת ודאות, המפחיתה תחושת איום ומסייעת בוויסות רגשי ראשוני (Gross, 2015). לאחר מכן נחתם הסכם פתיחת תהליך, המשמש לא רק כמסמך משפטי, אלא גם כפעולה רגשית של התחייבות להשתתפות משותפת.
בשלב זה מוזמנים שני ההורים לספר מדוע הגיעו לתהליך. המגשר מקשיב באופן אמפתי, ללא פירוש, ללא ניסיון "לתקן" וללא הכנסת פרשנות מוקדמת. הקשבה זו מאפשרת פורקן רגשי, אך גם מעניקה נקודת מבט על הדינמיקה, על הייצוגים ההדדיים ועל מוקדי הכאב המרכזיים.
לאחר שהסיפור הראשוני נשמע, מגיע רגע המפנה: המגשר שואל "מה ברור לכם מאליו שצריך לקרות בעתיד?". שאלה זו מייצרת שינוי פרדיגמטי. במקום להעמיק בנרטיב הפגיעה, ההורים מוזמנים לנסח תמונת עתיד – Future Orientation – שמוכרת במחקר כמשפרת תקווה, מפחיתה תחושת תקיעות ומגבירה מוכנות לפעולה משותפת (Snyder, 2002).
מתוך ניסוח העתיד עולות מטרות משותפות: יציבות לילדים, שקט רגשי, ודאות תפקודית, הצורך בשיתוף פעולה. מטרות אלו הופכות ל"מצפן" להמשך הדרך.
בשלב זה נבנה גם מנגנון ראשוני לפתרון מחלוקות – מעין "חוקה פנימית" של ההליך. הגדרה מראש של דרכי קבלת החלטות מפחיתה חרדה, מונעת מאבקי כוח ומשקפת עקרונות של צדק פרוצדורלי (Tyler, 2006).
בסיום המפגש מקבלים ההורים משימה: לדמיין את חייהם בעוד חמש שנים, כשהם מאושרים, רגועים ויציבים. הדמיון המודרך הזה, המובנה כתמונה פסטורלית של חיים רגועים, מוכר ככלי לבניית תקווה וליצירת תנועה נפשית קדימה (Gilbert & Irons, 2005).
שלב 2: ביסוס אמון, עיבוד רגשי־קוגניטיבי ויצירת תנועה קדימה
שלב זה מתקיים בדרך כלל במפגש השני והשלישי, אך הדגש הוא על גמישות: עומק העיבוד הרגשי, קצב ההתקדמות ורמת הקונפליקט מכתיבים את מבנה הפגישה, ולא להפך. זהו עקרון יסוד במודל "שותפות חדשה": התהליך אינו פרוטוקול קשיח, אלא מסגרת מגיבה לדינמיקה הרגשית והמשפטית של המשפחה.
הפגישה השנייה נפתחת בשיחה משותפת על השבוע שחלף. אין זו שיחה טכנית, אלא הזדמנות לבחון אירועים יומיומיים מבעד לעדשה העתידית: כיצד התמודדו ההורים עם מצבים מאתגרים, היכן הופיעה פרשנות יתר, מתי עלתה תגובתיות ומה ניתן ללמוד מכך. גם אם עולות סוגיות מורכבות, אין הכרח לפתור אותן מיד; לעיתים די בסימון נושא כראוי לעיבוד עתידי. עצם הסימון מייצר תחושת סדר פנימי ומבטיח שלא יישארו "חורים שחורים".
בהמשך מתקיימות שיחות אישיות עם כל אחד מההורים. זהו מרחב בטוח שבו ניתן לבטא אמונות, חששות, צרכים וציפיות שלא תמיד יכולים להיאמר בנוכחות בן/בת הזוג. מחקרי גישור וטיפול מצביעים על כך ששיחות פרטניות מגבירות אמון, מפחיתות חרדה ומסייעות למגשר לזהות חסמים קוגניטיביים ורגשיים המקשים על קבלת החלטות (Sbarra & Emery, 2008). בשיחות אלו מחוזקת הברית עם כל אחד מההורים, נעשית עבודה על השהיית תגובתיות, ומונחת הקרקע למפגש המשותף הבא.
כששבים למרחב המשותף, עוברים להגדרה ראשונית של מבנה החיים לאחר הפרידה ושל זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים. הבחירה להתחיל בנושא זה אינה מקרית: זוהי סוגיה המעלה רמות עוררות גבוהות במיוחד, ומשפיעה על תחושת היציבות, הזהות ההורית והשליטה. כאשר נוצרת בהירות מספקת לגבי שגרת החיים העתידית, מתפנה מרחב רגשי לעיסוק רגוע יותר בסוגיות אחרות.
המפגש מסתיים בשיחה קצרה על תחושת ההורים בסיומו. שאלה זו מאפשרת עיבוד רגשי מיידי ומסייעת למגשר לזהות נקודות כאב או קושי שלא באו לידי ביטוי בשיח הענייני. זוהי פעולה טיפולית במובהק: מתן שם לרגש ויצירת בהירות המסייעת לשאת את השלב הבא.
לבסוף מקבלים ההורים "שיעורי בית": בניית טבלת הוצאות מפורטת לשני בתים (או לבית יחיד במקרה של נסטינג). זהו שלב מכריע בביסוס הגישה העובדתית של המודל: פרידה זוגית מלווה לרוב בהטיות קוגניטיביות, בהערכת יתר או חסר של צרכים ובהגברת חששות כלכליים. עבודה עם נתונים ממשיים מאפשרת להפוך דיון טעון לדיון מובנה, מציאותי ומשותף.
"לא רציתי להגיד את זה לידו"
במפגש הפרטני אומרת נ': "אני פוחדת שהוא יחשוב שאני לא מסתדרת. אני מתביישת. אבל אני לא יודעת איך אעמוד כלכלית בלהחזיק בית משלי". בשיחה המקבילה אומר א': "אני מרגיש שאם אגיד שאני חושש כלכלית, היא תחשוב שאני רוצה להקטין אותה ואז היא שוב תתקוף אותי".
שתי האמירות משקפות דינמיקה של מגננות הדדיות. כל אחד מנסה לשמר תדמית של חוסן דווקא ברגע שבו החולשה מבקשת מקום. רק המרחב הנפרד מאפשר ביטוי רגשי מלא, והביטוי הזה – דווקא משום שאינו חלק מהמשא ומתן – משמש רמז קריטי למבנה הקוגניטיבי והרגשי שבתוכו ייערך מאוחר יותר הדיון הכלכלי.
המאפיין את הפגישה השנייה הוא, אם כן, שילוב בין נראות הדדית חדשה לבין גמישות רגשית, שאינה מוותרת על הצורך במבנה אך עדיין מאפשרת עיבוד עומק.
שלב 3: בניית תשתית כלכלית, מערכתית ותפקודית – "החיים בשני בתים"
זהו לבו הפרקטי של התהליך. המטרה איננה רק "לקבוע מזונות", אלא לפרוס יחד עם ההורים את מציאות החיים החדשה באופן קונקרטי, שקוף ויציב. השאלה המנחה היא: "כמה באמת עולים החיים של המשפחה הזו בשני בתים?"
המעבר משיח רגשי לשיח מבוסס נתונים מצמצם הטיות, מפחית חשדנות ומאפשר לראות במציאות הכלכלית בעיה משותפת ולא זירת מאבק. זהו אחד החידושים של "שותפות חדשה": תפקיד המגשר אינו רק לגשר בין דרישות, אלא ליצור יחד עם ההורים תהליך של חקר מציאות.
המפגש נפתח בבירור כללי של השבוע שחלף, כדי לאתר אירועים חריגים, מתחים או סוגיות חדשות. בהיעדר אירועים דחופים עוברים לשלב הכלכלי. לפני הישיבה המשותפת מתקיימות שיחות אישיות קצרות עם כל אחד מההורים, המיועדות להרגעה, לבניית ציפייה ריאלית לשיח הכלכלי ולהבנת חסמים אפשריים: חרדת מחסור, דפוסי הימנעות, אמונות מגדריות ביחס לכסף או חשש מאובדן שליטה.
הישיבה המשותפת מתקיימת מול מסך גדול המציג את התקציב. זהו רגע משמעותי שבו שני הצדדים רואים את מציאות החיים המשותפת במונחים מספריים. מחקרי משפחה מצביעים על כך ששקיפות כלכלית מפחיתה סכסוכים ומגבירה שביעות רצון מהסדרים כספיים (Dew, 2008). בשלב זה מתחדדת תחושת "אנחנו בתוך זה יחד", גם אם ההורות תתנהל בשני בתים.
לאחר חישוב העלויות – מזון, ביגוד, תקשורת, חינוך, בריאות, דיור, תחבורה, חוגים, הוצאות חריגות ועונתיות – מתחיל שלב החלוקה. אם מתגלה גרעון, הוא נתפס לא כבעיה של אחד ההורים, אלא כאתגר משותף: היכן ניתן לצמצם? כיצד ניתן להגדיל הכנסה? אילו הוצאות אינן הכרחיות? כך מתאפשרת תנועה מאשמה לאחריות.
בהמשך מצורפים לדיון גם נתונים על רכוש משותף: דירה, חסכונות, קרנות, זכויות סוציאליות ונכסים פיננסיים. ההבנה הכוללת מאפשרת תכנון הוגן של חלוקת הרכוש וקביעת סכום מזונות או דמי איזון בין הבתים. המודל רואה בכל החלטה כלכלית מרכיב ברווחת הילדים, ולא "ניצחון" של אחד הצדדים.
בסיום המפגש נקבעים הצעדים הכלכליים המרכזיים. לעיתים כבר בשלב זה מתקבלת הסכמה על סכום המזונות ועל מבנה חלוקת הרכוש, ולעיתים נדרש מפגש נוסף להשלמה ולעדכון הנתונים. בכל מקרה, התהליך מייצר תחושת בהירות, שליטה ויציבות – שלושה גורמים מרכזיים ברווחתם הפסיכולוגית של הורים בשלב הפרידה (Hetherington & Kelly, 2002).
"ככה זה נראה כשמניחים מספרים על השולחן"
בפגישת התקציב ט' עוצרת את הדיון ואומרת: "אני בהלם. לא חשבתי שהחיים בשני בתים כל כך יקרים. כל הזמן הייתי בטוחה שהוא מגזים, שהוא עושה דרמה. ועכשיו אני רואה...". לצידה א' מחייך במבוכה: "אני גם רואה שאני יכול להרשות לעצמי יותר ממה שחשבתי. פחדתי סתם".
הרגע הזה, שבו שני צדדים רואים לראשונה את המציאות בעיניים לא תוקפניות, הוא רגע מכונן בגישור. הוא מאפשר לבנות נדבך אמיתי של שיתוף פעולה, שאינו נשען על אמון עיוור אלא על שקיפות נתונים.
מבני חיים עתידיים – יציבות, תקשורת ורווחת ילדים
בניית מבני החיים אינה עוסקת רק במספרים או בזמני שהות, אלא בניסיון לנסח מחדש את שגרת החיים המשפחתית. עם המעבר לשני בתים, עם דרכי תקשורת חדשות ועם חלוקת אחריות הורית שונה, מתעורר צורך עמוק בהגדרה מחדש של מהות ההורות המשותפת.
מודל "שותפות חדשה" מציע להורים תנועה כפולה: מצד אחד, הכרה בכך שהמשפחה השתנתה באופן בלתי הפיך; ומצד שני, הכרה בכך שמרכז חיי הילדים – תחושת השייכות, היציבות והקשר עם שני ההורים – נותר יציב.
לאחר שהותוותה מסגרת כלכלית, עוסק התהליך בתקשורת ההורית. מחקרי קו־פרנטינג מראים כי חוסר בהירות ועמימות במסרים מהווים גורם מפר את היציבות ומחמיר קונפליקט (Feinberg, 2003). לפיכך מתעקש המודל על ניסוח מדויק של דרכי התקשורת: מתי פונים זה לזה, באילו ערוצים, כיצד מנסחים בקשה טכנית, מהי תגובה הולמת, ומהם גבולות השיח במצבי עוררות.
בהירות זו משפיעה ישירות על רמת החרדה. הורה המצפה שכל פנייה תסתיים בעימות, ייכנס מראש למצב מגונן. לעומת זאת, בהירות מבנית מווסתת חרדה ומעודדת ויסות רגשי. זהו לב ההיגיון הטיפולי־משפטי: מניעת שחיקה איננה פעולה רגשית בלבד, אלא גם תוצר של עיצוב מבני.
בהמשך פונה התהליך לעסוק בזמני השהות. בשיטה זו אינם מדברים על "משמורת" אלא על ארגון יומיומי של אחריות, נוכחות ומרחבי ביטחון עבור הילדים. לפי המחקר, ילדים להורים פרודים זקוקים בראש ובראשונה לתחושת רציפות: לדעת מי לוקח בבוקר, מי אוסף מהגן, מי אחראי על פגישות רפואיות ומתי הם עוברים לבית השני (Kelly & Emery, 2003). מודל "שותפות חדשה" מבסס את זמני השהות מתוך שילוב בין מציאות החיים של ההורים לבין צרכים רגשיים ולוגיסטיים של הילדים.
המגשר מקדיש בשלב זה זמן לבירור הצרכים הקונקרטיים של כל ילד וילדה: קשיים לימודיים, רגישויות, קשיי ויסות, מאפייני קשר עם כל אחד מההורים ועוד. במקום מבנה דיכוטומי של "ימים שלו" ו"ימים שלה", מעודדת השיטה ראייה מורכבת ודינמית: חלוקה המותאמת לשלב התפתחותי, לשינויים עתידיים וליכולת התפקודית בפועל של כל אחד מההורים.
היבט נוסף הוא בניית מנגנוני בטיחות עתידיים. מחקרים מראים כי סכסוכים רבים נובעים מאירועים טכניים ושגרתיים – אי־עדכון בזמן, חגים, חופשות, מחלות ילדים (Saini et al., 2016). לכן מייצר המודל מראש "רשת ביטחון": לוח שנה משותף, כללי התנהלות במצבי עומס, עקרונות למקרים בלתי צפויים ומנגנון מוסכם לפתרון מחלוקות עתידיות.
בשלב זה מתחילה להבשיל אצל ההורים תחושת "התחלה חדשה". אף שאינם בני זוג עוד, הם חווים את חוויית השותפות כהמשך ולא כהתפרקות. המגשר פועל כדי לסייע בהבנה שהם מסיימים מודל אחד של משפחה ומקימים מודל אחר. זהו רגע בו משפט וטיפול מצטלבים: שינוי מבני מייצר שינוי רגשי, ושינוי רגשי מאפשר להחזיק מבנה משפטי.
"הוא כבר לא האויב, הוא האבא של הילדים שלי"
לאחר בניית לוח הזמנים המשותף אומרת י' בשקט: "אני מבינה עכשיו משהו שלא ראיתי קודם. הוא לא רק האיש שממנו אני נפרדת. הוא פשוט האבא שלהם. ואני רוצה שיהיה להם טוב". מולה אומר ח': "אני מרגיש שהלחץ מתחיל לרדת. שיש דרך להמשיך את החיים בלי מלחמה".
שלב 4: כתיבת ההסכם – תרגום רגשי־משפטי של תהליך הגישור
בשלב זה מתלכדת עבודת התהליך לכדי מסמך משפטי. בניגוד לגישות מסורתיות, שבהן ההסכם נכתב כטקסט משפטי טכני, במודל "שותפות חדשה" נתפסת כתיבת ההסכם כחלק מן התהליך הטיפולי. עבודות בתחום המשפט הטיפולי מצביעות על כך שאופן ניסוחו של מסמך משפטי משפיע על רווחתם הנפשית של הצדדים ועל התנהגותם העתידית (Wexler, 2008). הסכם הנכתב בשפה בהירה, הדדית ומאוזנת רגשית מייצר יציבות קוגניטיבית ומפחית את הצורך בחזרה לערכאות.
בהסכם משוקפת השפה המשותפת שנבנתה בתהליך: המיקוד בעתיד, מנגנוני ההחלטה, עקרונות ההורות, הדיוק הכלכלי ומנגנוני הבטיחות. המגשר, המכיר היטב את הדינמיקה של ההורים ואת הקשיים שעלו, הוא הכותב את ההסכם. כך מתאפשרת רגישות גבוהה, התאמה פרטנית והימנעות משפה משפטית נוקשה. כתיבה זו איננה פעולה טכנית בלבד; היא המשגה מחודשת של כל מה שנלמד והושג.
ההסכם כולל את כל מרכיבי החיים: זמני שהות, התנהלות בריאותית וחינוכית, כללי תקשורת, אחריות הורית, כלכלת ילדים, חלוקת רכוש, נוהלי מעבר בין בתים, חגים וחופשות, תכנון עתידי, יחסי משפחה מורחבת ומנגנוני פתרון מחלוקות. כל סעיף בו מייצג שילוב בין הבנה רגשית לבין צורך משפטי.
לאחר ניסוח ההסכם מקבלים ההורים זמן לעבור עליו בנחת. מטרת השלב היא הטמעה, לא רק אישור טכני. כאשר שניהם מאשרים את הנוסח, מתקיים מפגש חתימה. מפגש זה איננו טקס פורמלי בלבד, אלא גם סגירה רגשית: שיחה על תחילת הדרך החדשה, על ההורות לאחר הפרידה ועל התפקידים החדשים שכל אחד מהם נושא.
השלב האחרון הוא אישור ההסכם בבית המשפט או בבית הדין הרבני. המודל מדגיש כי יש להגיע לשלב זה רק לאחר שההורים חשים בטוחים בהסכם, מבינים אותו לעומק ומסוגלים ליישמו. כך מצטמצם הסיכוי לפנייה מחודשת לערכאות.
דיון
מודל "שותפות חדשה" מצטרף לשורה של גישות אינטגרטיביות המשלבות טיפול וגישור, אך מוסיף נדבך ייחודי: תהליך מובנה המבסס תנועה הדרגתית בין שיח רגשי, שיח קוגניטיבי ושיח משפטי. השיטה מתייחסת לפרידה כאל ארגון מחדש של חיי המשפחה, ולא רק כמקרה משפטי. בכך היא מתכתבת עם מחקרי התקשרות, ויסות רגשי, משפט טיפולי וקו־פרנטינג, ומציעה המשגה מחודשת של הורות משותפת לאחר פרידה.
אחת התרומות המרכזיות של המודל היא השילוב בין מבנה לגמישות. מצד אחד, מוצע רצף ברור: שיחה ראשונית, מיקוד עתידי, הגדרת מטרות, בניית מנגנון, תשתית עובדתית, עיבוד רגשי, מבני חיים והסכם. מצד שני, קיימת גמישות מלאה בקצב, בעומק העיבוד ובאופן היישום. גמישות זו מאפשרת התאמה למשפחות עם רמות שונות של קונפליקט, רקעים תרבותיים שונים, פערים כלכליים והבדלים ברמת המוכנות הרגשית.
המודל מדגיש גם את מרכזיותו של הדמיון העתידי. מחקרי תקווה מלמדים שעיסוק בתמונת עתיד חיובית מווסת חרדה, מגביר מוטיבציה ומחזק התנהגות פרואקטיבית (Snyder, 2002). כאשר הורים מתבקשים לדמיין את חייהם בעוד חמש שנים – כשהם שלמים יותר, יציבים וילדיהם גאים בהם – נוצר מהלך פנימי של התארגנות מחדש. שינוי זה משליך על השיח הרגשי ועל יכולת קבלת ההחלטות.
לבסוף, המודל מעגן את עבודת הגישור בתשתית עובדתית ולא בפרשנויות בלבד. הדיון הכלכלי, הנשען על תקציב מפורט, מפחית הטיות קוגניטיביות ומרחב לפרשנות. ההסתמכות על ידע מקצועי – פסיכולוגי ומשפטי – הופכת מחלוקות לשאלות מקצועיות ולא לזירות טעונות. גישה זו מחזקת תחושת צדק, מצמצמת חשדנות ומגדילה את סיכויי היישום של ההסכם לאורך זמן.
סיכום
"שותפות חדשה" היא גישה אינטגרטיבית המפגישה בין הבנות פסיכולוגיות קליניות לבין הבנות משפטיות יישומיות. היא רואה בהורות לאחר פרידה פרויקט חיים, הדורש מבנה יציב, שפה ברורה ומרחב רגשי בטוח. השיטה מציעה להורים מסגרת שבה ניתן להתאבל על אובדן, לעבד כאב, להבין דפוסים, לבנות תשתית כלכלית ולהגדיר מחדש את ההורות המשותפת בשפה שתהיה ברורה ומוסכמת על שניהם.
המאמר מצביע על כך שגישור גירושין, כאשר הוא מבוסס על עקרונות טיפוליים של ויסות, אמפתיה ומיקוד עתידי, לצד עקרונות משפטיים של בהירות, מניעת נזק ומבנה, יכול להפוך את תהליך הפרידה למסע של בנייה במקום לפרק של התפרקות.
באופן זה מציע מודל "שותפות חדשה" להורים דרך לעבור ממשבר להתהוות; מהורות במשבר להורות יציבה; ומסיום הקשר הזוגי להקמתה של שותפות הורית חדשה.
הערות
- בכתיבת המאמר נעשה שימוש בבינה מלאכותית לצורך עריכת לשון וליטוש. הרעיונות, התוכן המקצועי, נקודת המבט והדוגמאות הן של הכותב.
מקורות
Amato, P. R. (2001). Children of divorce in the 1990s: An update of the Amato and Keith (1991) meta-analysis. Journal of Family Psychology, 15(3), 355–370.
de Carvalho, J., et al. (2022). Co-parenting interventions and reduction of interparental conflict: A systematic review. Family Process, 61(4), 1452–1470.
Dew, J. (2008). Debt change and marital satisfaction change in recently married couples. Family Relations, 57(1), 60–71.
Emery, R. E., & Wyer, M. M. (1987). Child custody mediation and litigation: An experimental evaluation of the experience of parents. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 55(2), 179–186.
Emery, R. E., Sbarra, D. A., & Grover, T. (2001). Divorce mediation: Research and reflections. Family Court Review, 39(4), 406–415.
Feinberg, M. E. (2003). The internal structure and ecological context of co-parenting: A framework for research and intervention. Parenting: Science and Practice, 3(2), 95–131.
Gilbert, P., & Irons, C. (2005). Affective neuroscience, attachment, and compassion-focused therapy. In P. Gilbert (Ed.), Compassion: Conceptualisations, research and use in psychotherapy. Routledge.
Gross, J. J. (2015). Emotion regulation: Current status and future prospects. Psychological Inquiry, 26(1), 1–26.
Hetherington, E. M., & Kelly, J. (2002). For Better or For Worse: Divorce Reconsidered. W.W. Norton.
Jam, S., et al. (2021). Co-parenting quality and child adjustment: A meta-analysis. Journal of Family Psychology, 35(8), 1231–1245.
Kelly, J. B., & Emery, R. E. (2003). Children’s adjustment following divorce: Risk and resilience perspectives. Family Relations, 52(4), 352–362.
Saini, M., et al. (2016). Parenting disputes after separation and divorce: An overview of assessment, interventions, and outcomes. Family Court Review, 54(4), 567–583.
Sbarra, D. A., & Emery, R. E. (2008). Deeper into divorce: Using narrative methods to explore the psychological experience of divorce and separation. American Journal of Orthopsychiatry, 78(4), 554–563.
Starcke, K., & Brand, M. (2012). Decision-making under stress: A selective review. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 36(4), 1228–1248.
Snyder, C. R. (2002). Hope theory: Rainbows in the mind. Psychological Inquiry, 13(4), 249–275.
Tyler, T. R. (2006). Why People Obey the Law. Princeton University Press.
Wexler, D. B. (2008). Therapeutic jurisprudence and family law: A new conceptual framework. Family Court Review, 46(2), 210–215.
